צו

צו

פרשיות הקרבנות מחולקות לשנים: פרשת ויקרא ופרשת צו. שתיהן מפרטות את דיני העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. אלא שכל אחת מהן מפרטת חלק אחר בדיני הקרבן. בפרשת ויקרא נאמר מי מביא קרבן, מה הוא מביא לקרבנו, וכיצד מעלים אותו על המזבח. פרשת צו מספרת מה יעשה בקרבן אחרי שכבר הגיע אל המזבח וכפר על בעליו.

שני שלבים שונים לחלוטין יש בקרבן, ושני צוויים שונים. על אנשים שונים חלה חובה להקריב קרבן כדי להתכפר. הנושא הוא הכפרה על האיש. גם אדם שמביא קרבן לנדבה - הקרבן מכפר עליו. הכפרה נעשית ע"י מסירת הקרבן לה'. שחיטתו במקדש, זריקת דמו והקטרתו על המזבח עשו את הקרבן שיך לה' והאיש התכפר. מבחינתו הענין נגמר.

כעת נשאלת שאלה אחרת לחלוטין: איך מנהלים הכהנים את המקדש. מה עושים הכהנים בקרבנות שבמקדש. לתורה זו אין מקום בפרשת ויקרא העוסקת באדם המקריב. מקומן של תורות אלה הוא בפרשת צו.

התורה מלמדת שמשקרב המקרבן, שוב אינו קרבנו של האדם. יחודה של ההקרבה הוא בכך שהאדם מבין שהוא מביא קרבן ושוב אינו שלו, הוא מסר אותו מסירה מוחלטת. כעת, אין זה ענינו מה יעשה בו. זהו חלק מנהול המקדש ע"י הכהנים. נמצא א"כ שפרשת ויקרא היא הפרשה של המקריב. פרשת צו היא הפרשה של המקדש.

לכן, פותחת פרשת ויקרא באדם המתנדב קרבן, ומונה את העולה, המנחה והשלמים. אח"כ עוברת הפרשה ועוסקת באנשים שחטאו והתחיבו קרבן. לכן סדר הקרבנות בפרשת ויקרא הוא עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לעמת זאת, פרשת צו עוסקת בנהול הקדשים אחר הקדשתם, לכן סדר הקרבנות שם הוא כסדר קדושתם: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים.

בכל הקרבנות מפורטים סדרי ההקטרה על המזבח בפרשת ויקרא. פרשת צו מתארת את מה שנעשה בקרבן אחרי הקטרתו. מלבד באשם. באשם אין מפרטת פרשת ויקרא אלא את החיוב להביאו לה'. סדרי הקטרתו נאמרו בפרשת צו. אפשר לבאר שטעם הדבר הוא כמו שכתבנו בשבוע שעבר: האשם הוא תשלום לה', עקרו - תשלום בהמה בכסף שקלים בערכך. בכך נעשית הכפרה. הקטרתו היא כבר חלק מתורת האשם, אחרי ששולם.

לפי זה אפשר לבאר שיש דבר דומה לכך גם בתודה. התודה היא סוג של שלמים. את סדרי הקטרתם למדנו כבר בפרשת ויקרא. אלא שפרשת צו מחדשת בתודה דין חדש ששיך לא רק למעשיה אחרי ההקרבה אלא לעצם ההבאה: הקרבת החלות. גם שלמים הם תשלום. לכן הם נקראים שלמים. מלשון תשלומים. הם תשלום לה'. בעקר שלמי תודה הם תשלום לה' על הטובה שגמל עמנו. הבאת הלחם אינה חלק מהשלמים, היא לא חלק מסדר התשלם לה' אלא חלק מסדרי אכילתו. לכן מקומה בפרשת צו.

 

תורת העולה

נבדלה פרשת ויקרא מפרשת צו, שפרשת ויקרא באה ללמד מי מקריב ומה הוא מקריב, הבא להתרצות ולהתכפר, מה יקריב. במה יקרב ויתקרב לאלהיו. ואילו פרשת צו באה ללמד מה יֵעשה בקרבן אחרי שיקרב.

יש בקדשים חיוב ההקרבה וחיוב בקרבן. יש מעשים רבים שיש מצוה לעשות כך בקרבן אך אינם חלק מהותי מההקרבה. הקרבן כשר ומרצה גם אם לא נשפכו שייריו על היסוד, אע"פ שראש הפסוק מעכב. הקרבן כשר ומרצה גם אם לא הוקטרו אמוריו ואבריו ולא אכלוהו הכהנים או המחויב לאכלו. שהרי האיש כבר התכפר בו. האיש התכפר בזריקת דמו והקרבן נעשה ברשות ה', המסירה לרשות ה' היא הכפרה, אלא שעתה חלות עליו המצוות של תורת אותו קרבן מה יעשה בו משנתן כבר. לכן צריך פסוק אחד שילמד על המצוה, ופסוק אחר שילמד על הקרבן והמתכפר.

רוב הקרבנות ינתנו לכהנים או לבעלים אחר ההקרבה, ובכך יפרנסו את העובדים לפני ה' ויאפשרו את המשך קיומה של העבודה. ואולם יש לבחון בענין את תורת העולה.

כבר בתנ"ך אנו מוצאים הן בנביאים והן בתהלים שהקרבנות אינם מזון ה' כמו שסברו הכסילים, אם ארעב לא אמר לך לי תבל ומלואה. וכו', עם זאת כבר עסקו ראשונים רבים בשאלה למה במקומות שונים בתורה נקראים הקרבנות לחמי, לחם אלהיך וכו'. וכמדומני שתשובה לקושיתם בפרשתנו.

הכסיל הסובר שהקרבנות לחם אלהיו כפשוטו, תשובתו בפרשתנו. זאת תורת העולה: והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. מה יעשה בקרבן זה אחר הקרבתו? המנחה והחטאת יאכלו לכהנים, ואילו העולה יוצא דשנה אל מחוץ למחנה. אינה לחם. אבל, אין זה סוף הפרשיה. שכן הפרשיה מוסיפה ואומרת אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. והיא תורת העולה. ובזה דומה העולה ללחם. כי אדם אוכל לחם ואין אכילתו עקר, אלא ע"י שהוא אוכל הוא חי ועוסק בתורה ובעניני הנשמה והקדושה. ואלמלא יאכל לא יוכל לעסוק בהם, אבל הם אינם עקר. וכן העולה. אין הקרבתה עקר, אבל ע"י שהיא קרבה ונעשית דשן, תוקד אש תמיד על המזבח, והאש על המזבח רבוצה כארי ועדות היא לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל.

הדין המיוחד בכל קרבן, ומהותו של כל קרבן

התורה מפרטת את סדר ודיני אכילתו של כל קרבן וקרבן בפני עצמו. ובכל קרבן מוסיפה התורה הלכה מיוחדת הנוגעת לאכילתו של אותו קרבן.

על העולה אומרת התורה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:  אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

על המנחה אומרת התורה: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל". וזאת אחרי שהתורה למדה כאן על מנחת חובה אחת. בנגוד לכל שאר הקרבנות בפרשה, בהם לא מוזכרים קרבנות החובה אלא רק דיני אכילת הקרבנות, כאן מוצאת התורה לנכון להדגיש שהכהנים עצמם מקריבים מנחת תמיד הבאה ביום המשח אותו, ובאה תמיד. ומסייימת בכך שכל מנחת כהן כליל תהיה.

לגבי החטאת מדגישה התורה: "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".

הפסוק האחרון מזכיר מאד את הפסוק האחרון במנחה. מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, וחטאת אשר יובא מדמה אל הקדש לא תאכל. אבל ההבדל בולט מאד: מנחת הכן היא כליל על המזבח, חטאת שהובא מדמה אל הקדש נשרפת מחוץ למחנה.

על האשם מדגישה התורה את דיני אכילת הקרבנות (ולאו דוקא אכילת האשם): "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:  וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו". דיני חלוקת הקרבנות בין הכהנים נזכרו בפרשתנו לכל אורך הדרך (והם ראויים למאמר בפני עצמו), כולל העולה (דיני חלוקת עורות הקדש של עולת ראיה). אבל כאן מובאים דיני ממונות רבים הנוגעים לקרבנות, והתורה מביאה אותם דוקא באשם.

על השלמים אומרת התורה: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". הדינים האלה נכונים לגבי כל הקרבנות, אבל התורה מביאה אותם דוקא לגבי שלמים.

מסתבר שהדינים האלה מלמדים משהו על מהותו של כל קרבן. מטרת העולה לעמוד מול ה' באש תמיד. אש תמיד תוקד על המזבח. הבא אל ה' עולה אל ה', ומייצר את החיים התמידיים של אדם לפני ה'.

מנחה היא מעין דורון למלך. המלה מנחה מוזכרת בתנ"ך תמיד כנתינה לאדם חשוב כדי להביע את העובדה שהנותן מקבל עליו את עליונותו של החשוב. יעקב שלח מנחה לעשו תוך שהוא קורא לו אדוני. בני יעקב הביאו מנחה ליוסף. ישראל שלחו מנחה לעגלון מלך מואב, ועוד ועוד. לפעמים הבאת התבואה מבטאת את אדנותו של ה' על הארץ, ולכן מביאים לו את תבואת הארץ. ה' נותן את המנחה שהוא מקבל לכהנים, "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם", אבל אם מביא המנחה הוא הכהן עצמו – ודאי שהוא לא יכול גם לאכול אותה. זו אינה מנחה. הכהנים אוכלים את מנחתו של ה', אבל הם גם אחראים להביא לה' מנחה מדי יום תמיד. ואותה – אין הם אוכלים.

החטאת באה לחַטֵּא, לכן מוזכר בה עניין החטוי.

האשם הוא תשלום, הוא בא בערכך, בכסף שקלים. (כתבנו על כך בפרשת ויקרא). האשם הוא תשלום למזבח, שמשלם מי שמעל בקדשי ה' או בשם ה', אשם הוא חוב. פירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בכסף שקלים. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בשמו של ה' כדי לגזול ממון. גם המועל בקדשי המקדש - מעל בממון שמים. כל אלה מביאים אשם. אשם הוא דין ממוני, לכן מודגש בו הצד הממוני של חלוקת הקרבנות.

שלמים הוא קרבן שמקרי אדם כדי לאכלו. לכן בשלמים מלמדת התורה שהאדם צריך להתקדש. שלא יחשוב שהוא עושה את הקרבן חול ולכן הוא אוכלו, להפך: הוא עושה את עצמו קדש, לכן הוא יכול לאכול את הקרבן.

 

התרומה והתנופה

הפרשה מצינת שלשה דברים שצריך להפריש מזבח השלמים: החלב, החזה והשוק. וכאשר התורה מתארת את ההפרשה משמע שהחלב והחזה עומדים יחד בפני עצמם: "ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה לפני ה'  והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו". יש להפריש חלב וחזה, את החלב להקטיר ואת החזה לתת לאהרן ולבניו. רק אח"כ נאמר: "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם, המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה". שוק הימין אינו מונף לפני ה' יחד עם החזה, הוא אינו אלא תרומה לכהן. הוא לא נתן תחלה לה' אלא תרומה לכהן. להבדיל מהחזה שהכהן אוכל אותו מהמזבח. לכן התורה מפרידה ומכנה אותם חזה התנופה ושוק התרומה, ואומרת: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" שניהם מגיעים אל הכהן, אך החזה הוא חזה התנופה, ואילו השוק אינו אלא שוק התרומה.

באיל המלואים זכו הכהנים לדורות בחזה והשוק, אלא שבו אנו מוצאים חלוקה אחרת בין החזה והשוק. בצווי שנצטוה משה על איל המלואים נאמר: "ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עלהן ואת שוק הימין", כלומר: דוקא השוק הוא המונף יחד עם החלב, לא החזה. רק אח"כ נאמר:"ולקחת את החזה מאיל המלאים אשר לאהרן והנפת אתו תנופה לפני ה' והיה לך למנה". אלא שגם שם הבחינה התורה בין חזה התנופה לבין שוק התרומה ואמרה: "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו  והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'". נתינת החזה למשה והנפת השוק היא הנותנת לכהנים לדורות את החזה והשוק, אבל דוקא השוק הונפה עם החלבים. החזה הונף בפני עצמו ונתן ישירות למשה.

וכן נאמר בפרשתנו: "ויקח את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת חלבהן ואת שוק הימין  ...  ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה' את משה".

איל המלואים דומה לשלמים בכך שהופרשו ממנו החזה והשוק, החלב קרב על גבי המזבח והבשר נאכל ע"י הבעלים. אלא שכאן השוק, לפי פשט הדברים, קרב על המזבח יחד עם החלב.

מכאן אפשר ללמוד מהי תנופה ומהי תרומה, ומה תפקידו של משה בקדוש הכהנים. משה שמש בשבעת ימי המלואים ככהן. תפקידו היה להעביר את כהנתו לאהרן ולבניו. (כהנתו של משה באה לידי בטוי בתורה בכמה מקומות. על הכיור נאמר "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם  בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו". משה חנה עם הכהנים, כמו שנאמר "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת". ועוד). בימי המלואים תפקידו היה להעביר את הקדושה לכהנים. הקדושה הועברה ע"י האיל הזה, שדמו נתן לא רק על המזבח אלא גם על גופם של הכהנים כדי לקדשם. כדי לתת לכהנים לדורות את חזה התנופה, שהוא חלק מהחלבים והכהנים אוכלים אותו מן המזבח, צריך להניף אותו באיל המלואים בפני עצמו וצריך לתת אותו למשה למנה. השוק שאינו אלא תרומה, וגם באיל המלואים הוא נקרא שוק התרומה, קרב באיל המלואים על המזבח יחד עם החלבים (ועם התרומה שהורמה מסל המצות, שגם היא מזכירה את התרומה שתופרש לדורות מחלות התודה, ותנתן לכהנים למנה). איל המלואים הוא קרבן של הכהנים, הכהנים הם הבעלים והם אוכלים את הבשר. את תרומתו הם מרימים ומעלים על המזבח. תרומתם של הכהנים קרבה לפני ה', כמו מנחתם של הכהנים שהיא כליל. החזה, שגם לדורות דינו שאינו תרומה אלא תנופה, מונף גם באיל המלואים ונתן למשה, שהוא הכהן שכהנתו קדמה לכהנתם של אהרן ובניו.