פרשות שופטים וכי תצא מכילות מצוות רבות
של מלחמה. יש כמה סוגי הנחיות שנותנת התורה לנהול מלחמה, אך אחד הסוגים הוא צורת
ההתנהגות בשעת המלחמה. התורה מלמדת לא לאבד צלם אנוש, אלא לשמור על קדושת וטהרת
המחנה. כמו כן מלמדת התורה לא לנהוג ככל צבאות הגויים המשחיתים את הארץ בלי חשבון,
אלא לשמור על שלמות עצי הפרי. כמו כן, ישמור החיל על קדושת המחנה ונקיונו, ולא
ינהג כחילים רבים שבשעת צאתם לצבא הם מתנהגים בצורה אחרת מזו שהיו נוהגים בה אלמלא
היו חילים, ואינם מקפידים על עניני קדושת המחנה ונקיונו.
כיון שזו המגמה, קשה עלינו להבין את
פרשית יפת תאר, ובפרט לאור המדרש הידוע האומר שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.
פשט הפרשה הוא שהאיש חפץ ביפת התאר
ונושא אותה לאשה. הפרשה פותחת ב"ולקחת לך לאשה" ואח"כ "והבאתה
אל תוך ביתך", אח"כ "וישבה בביתך וכו'". ורק אחרי ירח ימים
"ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" וגם זה משום ש"והיתה לך לאשה".
פשט הפרשה אומר שהחיל אינו רשאי לבא על האשה אלא אחרי שישא אותה לאשה ויביא אותה
אל תוך ביתו.
בירושלמי (מכות
ב ו) נחלקו רב ור' יוחנן. ר' יוחנן אכן סובר כפשט
הפרשה, שהחיל אינו רשאי לבא על האשה אלא אחרי כל התהליך המתואר בפרשתנו. אבל רב
סובר שרשאי החיל לבא על האשה פעם אחת במלחמה. ובבבלי (קדושין
כא:) משמע שכך פשוט גם לשמואל. כך פסק גם
הרמב"ם, אבל רש"י ומקצת מבעלי התוס' (סנהדרין
כא. קדושין כב.) פסקו כר' יוחנן וכפשט הפרשה.
לפי הפירוש הזה, מצות יפת תאר גם היא
חלק מכלל מצוות המלחמה. צותה התורה שלא יהיה החיל הישראלי פרוץ ומופקר בהתנהגותו
כמו כל חילי העולם, שבאים על כל אשה שהם נתקלים בה בשביה, אלא ישאר קדוש וטהור.
התורה מלמדת גם כאן, שאמנם נתנה לך התורה את העיר ואת כל שללה, כולל תושביה, כלם
שלך ואתה יכל לעשות בהם כרצונך. אך בדומה למצוות קדושת המחנה, גם כאן אסור לחיל
היהודי לאבד צלם אנוש. אמנם, מבחינה קניינית השבויים הם שלו, ואם הוא רוצה לשאת את
אחת השבויות הוא רשאי, אך מצד עצמו, החייל הישראלי אינו רשאי לנהוג בבהמיות ככל
חיל אחר בעולם. הוא רשאי לשאת את אחת השבויות בתנאי שהוא מוציא אותה מהשבי והופך
אותה לאשתו לכל דבר. אם היא כבר לא שבויה ולא שפחה, והוא יודע שלא תהיה עוד שפחתו
לעולם, רק אז מותר לו לשאת אותה לאשה ולבא עליה. לכן מדגישה התורה שאם אינו חפץ
בה, לא יוכל עוד להחזירה למצב של שפחה.
בעלי הדעה החולקת מביאים כראיה את המדרש
האומר "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות
ואל יאכלו בשר תמותות נבלות". אבל גם את המדרש הזה מתרצים בעלי התוספות בכך
שאשה שנשאה בעל כרחה וגוירה בעל כרחה לא משקולי אהבת ישראל אלא לצרך נשואין, גם אם
הגיור כשר ושחוט, הוא לא רצוי ולא ראוי. הוא אינו בא אלא בדיעבד, כנגד יצר הרע.
אבל גם היצר הרע צריך לדעת שלא יפעל אלא בחותמת כשרות. אמנם, גם דברים שבאים
בחותמת כשרות הם לפעמים בכלל יצר הרע, אבל כשיש לאדם דרך כשרה, סופו שאינו בוחר לא
בכשרה ולא בפסולה, היצר הרע לא מצליח לפתות אותו לקחת את הפסולה כיון שיש כשרה
בשטח, אבל גם את הכשרה הוא לא לוקח כי במחשבה מעמיקה, היא לא כ"כ מפתה.
הדרך לנצח את היצר היא לא להכנע לו או
לתת לו מחוות של רצון טוב, אלא למגר אותו. והחיל הישראלי לא אונס נשים לא בגלל
שהוא גזען אלא בגלל שהוא נשאר בן אדם גם כאשר הוא במדים.
יאריכון ימיך על האדמה
ידוע ומפורסם המדרש "בכבוד אב ואם
כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך,
בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים; הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי
גוזלות! ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של
זה? והיכן טובתו של זה? אלא: למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך
- לעולם שכולו טוב". כך תרץ המדרש. ואולם כדי להבינו יש ללמוד תחלה את הפשט.
למה בחר המדרש דוקא בשתי המצוות האלה,
הלא פעמים רבות ועל מצוות רבות, ובעקר בספר דברים, מבטיחה התורה "למען ירבו
ימיכם" "למען יאריכן ימיך" ועוד. אלא שעיון מעמיק באותם פסוקים
מלמד שגם ע"פ הפשט, אין הכונה שם לאריכות ימים של אדם פרטי. בכל המקומות שבהם
מבטיח משה בספר דברים אריכות ימים, בא הדבר יחד עם המלים "על האדמה אשר נשבע
לאבותיך" או "בארץ אשר תירשון" וכד'. פעמים רבות מצורפים לכך גם
הבנים. "ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". הנגוד לכך הוא "לא
תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון והפיץ ה' אתכם בעמים". אריכות ימינו על
האדמה היא זמן ארוך שבו ישאר עם ישראל בארץ ולא יגלה ממנה. זאת אינה אריכות חיים
פרטית של אדם פרטי שקים את המצוה, אלא אריכות ימים של עם. גם הנגוד לכך אינו מותו
של העם, העם אינו מת, העם ימשיך להאריך ימים, אבל לא על אדמתו.
התפקיד העקרי שמשה רואה לעצמו בספר
דברים הוא להפוך את עם ישראל לעם. ההבדל בין עם לבין יחידים רבים הוא בהמשכיות
ובנצחיות. אדם פרטי מת במוקדם או במאוחר. עם אינו מת, כל עוד הוא שומר על רצף
המסורת שלו ועל העמדת דורות נוספים והעברת המסורת אליהם. לכן, לארך ספר דברים פונה
משה אל העם כמעט תמיד בלשון יחיד, ולא בלשון רבים, והוא מתאר בפניהם כיצד קבל הוא
במעמד הר סיני את התפקיד ללמד את העם את התורה, וכל אחד מהעם מצווה אף הוא ללמד
ולהודיע לבניו ולבני בניו את אשר ראה ושמע. אל העם כעם אפשר לומר השמר לך ושמור
נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... והודעתם לבניך ולבני בניך. האנשים
שראו את מעמד הר סיני כבר מתו מזמן, אבל העם שהיה במעמד הר סיני עדין חי, ועדין
זוכר את כל אשר ראה. לכן יש לפנות אל העם כאחד, בלשון יחיד, ולא אל האנשים העומדים
לפניו כרבים. ויש לבאר בהרחבה רבה כמה חשוב לחנך את הדורות הבאים. לכן במקומות
רבים בתורה מבוארת מצות החנוך, ותמיד מפי משה, לעולם לא נזכרת מצות החנוך מפי ה'. לכן
יכול משה לדבר על ארך חיי העם על האדמה.
לכלל זה יש שני חריגים: מצות כבוד אב
ואם שבה נאמרה אריכות חיים על האדמה כבר בפרשת יתרו, מפי ה' ולא מפי משה. ומצות
שלוח הקן שהיא המקום היחיד שבו הובטחה אריכות ימים בלי הצרוף "על
האדמה".
משה מאריך לבאר את החיוב של כל אב ללמד
את בניו. אבל זה אינו אפשרי בלי שנשמע מפי ה' את הצד השני של רצף הדורות: החיוב של
כל בן לכבד את אביו. זה הדבר שיאריך את ימינו על האדמה.
והרעיון הזה מגיע עד הפרטים הקטנים
ביותר. עד קן צפור. אחד הטעמים שנאמרו למצות שלוח הקן הוא כדי לא לכלות את העולם.
אינני יודע אם עומד כאן חשש ריאלי שהעולם יכלה בגלל אנשים שיאכלו קני צפורים
שיתקלו בהם באקראי בדרך, יש די עופות שמקננים רחוק מהדרכים. הרעיון כאן הוא חנוכי.
עלינו להבין שהעולם מוסיף להתקים ע"י רצף של דורות, וברצף הזה אל לנו לפגוע,
אפילו אצל העופות, קל וחומר אצל בני האדם. אם נפגע בו - לא רק שלא נאריך ימים על
האדמה, לא נאריך ימים כלל. כדי שייטב בעולם והוא יאריך ימים - חנך את עצמך לשמור
על הנצח. לא על אורך ימיך הפרטי, אלא על אורך ימיך הכללי. ומכאן התוספת שנוספה
בשתי המצוות הללו, בכבוד אב ואם בפרשת ואתחנן ובשלוח הקן: למען ייטב לך. ע"י
הרצף: ייטב בעולם ויאריך ימים.
האב והבנים, והשלכת מעשי דור אחד על הדורות הבאים
הפרשה אומרת "לא יומתו אבות על
בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו". ספר מלכים משבח את אמציה
שקיים את המצוה הזאת. "ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה'
לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת".
בימי יחזקאל התקשו ישראל בהבנת ההגיון שמאחורי המצוה הזאת. יחזקאל מנבא ואומר:
"מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בסר ושני הבנים
תקהינה: חי אני נאם אדני יקוק אם יהיה
לכם עוד משל המשל הזה בישראל: הן כל
הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות". הוא ממשיך
ומבאר שאם האב צדייק והבן רשע ימות רק הבן, ואם האב רשע והבן צדיק לא ימות הבן.
העם לא מקבלים את זה והם שואלים מדוע לא נשא הבן בעוון האב. מממשיך יחזקאל ואומר
שאפילו האב עצמו, אם יחזור בתשובה לא ימות: "והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר
עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות: כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה
יחיה: החפץ אחפץ מות רשע נאם ה' אלהים
הלוא בשובו מדרכיו וחיה". על כך אומר העם "לא יתכן דרך ה'".
אבל גם בפרשתנו אנו מוצאים ענישת בנים
בעוון אבותם. הפרשה מסיימת ואומרת: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם
ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים
אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים והיה
בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את
זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". הפרשה אומרת "לא יבא עמוני ומואבי בקהל
ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את
בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך ולא
אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה'
אלהיך לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך
לעולם לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". הפרשה
גם אומרת שם "לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'".
התורה מקבלת את העובדה שהבן הוא המשך של
אביו. אלא שאין להעניש בן בעוון אביו. קיומו של אדם אינו מובן מאליו, הוא איננו
קים אלא מפני שנברא ונולד. לאדם אין זכויות אלמנטריות בעולם. אדם שחי בגלל חטא,
אין אנו מצֻוִּים להרגו כי לא עשה שום דבר. אבל לתת לו להתרבות בעם ישראל? לא יעלה
על הדעת. להגדיל ולהרבות את תוצאות החטא? בודאי שלא. לא מגיע לו ענש על חטאי אבותיו.
אך גם לא שכר. מטעם זה אין לתת לעמון ומואב (שהם גם ממזרים בנוסף לכל) להפוך לחלק
מישראל. אין אנו מעינישם אותם, אך גם לא נותנים להם שכר. הם חלק מאבותיהם.
אם כל אדם הוא חלק מאבותיו – למה לא
יענש בן בעוון אביו? את התשובה נותן יחזקאל באותה נבואה. טעם הדבר הוא כח התשובה.
האב הרשע עצמו היה יכול לחזור בתשובה ואז לא היה נענש. הבן, הוא אמנם המשך של
אביו. אך אם לא חטא – אינו גרוע מהחוטא עצמו שחזר בתשובה. לכן לא יומתו אבות על
בנים ובנים על אבות.
שונה מהם עמלק. בעוד שהתורה אינה עוסקת
בעמון ומואב אלא בעמוני ומואבי, עמלק נדון כעם. לא הייחידים חטאו, העם חטא. ולכן
העם צריך להענש באבדן מוחלט. העם נדון למיתה. כיון שהעם נדון למיתה, שוב אין
מתחשבים במעשי היחידים. ההיחידים שחיו בימי יציאת מצרים כבר מתו מזמן, הן בצד
הישראלי והן בצד העמלקי. אך עם ישראל ועם עמלק עדיין חיים. ומלחמה נטושה ביניהם.
מלחמה לה' בעמלק מדר דר. המלחמה תסתיים רק כאשר יומת העם העמלקי.
הכלל והפרטים
אחת השאלות המרכזיות השנאלות בספר דברים
בכלל ובפרשתנו בפרט, היא מיהו הנמען? אל מי מדבר משה? משה מדבר בד"כ בלשון
יחיד, אך גם זה לא קובוע, ומדי פעם הוא עובר ללשון רבים. המצֻוֶּה במצוות הוא נזכר
בד"כ בגוף שני, אך לפעמים הוא הופך להיות נסתר.
בחלק מהמצוות בפרשה ברור שהיחיד שעמו
מדבר משה הוא עם ישראל בכללו. עם ישראל בכללו הוא המצֻוֶּה למחות את זכר עמלק מתחת
השמים. והוא גם המצֻוֶּה במצוות ובערת הרע מקרבך (יחיד לא צריך לבער את הרע
מקרבו). וכן מצוות רבות נוספות. עם ישראל כלו יוצא למלחמה וה' מתהלך בקרב מחנהו:
"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה
טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ
הַמַּחֲנֶה". היחיד אינו מצֻוֶּה בצווי כמו "כי יהיה בך איש".
היחיד אממור כאן בלשון נסתר. אלא שמיד הוא הופך להיות המצֻוֶּה: "וְיָתֵד
תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ
וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ". זה לא צווי על עם ישראל. זה צווי על
היחיד. אלא שמיד בא הנמוק: "כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ
לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא
יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ה' מתהלך בקרב מחנה עמו
ישראל לתת את האויב בידו.
עם ישראל כלו יוצא למלחמה על אויבו,
היחיד רואה בשביה אשת יפת תאר. כלם אמורים בלשון יחיד נוכח.
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו
אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו:
עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד
שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ. הפסוק השני בודאי אמור אל עם ישראל כלו.
היחיד לא צריך לפנות מקום בקרבו ולבלוע את העבד (אא"כ העבד יבחר לשבת דוקא
באוזן).
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף
נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ
ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה
לְרִשְׁתָּהּ. הפסוק הראשון בודאי מדבר אל כל יחיד ויחיד. עם ישראל כלו לא מצֻוֶּה
לא להשיך לאחיו. אבל הפסוק השני בודאי פונה אל עם ישראל כאחד. עם ישראל יקח נשך
מהעמים סביבותיו (או היחידים מישראל), כדי שה' יברך את עם ישראל על הארץ שהוא
יורש.
כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ
עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: ס כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ
מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ, המצֻוֶּה כאן הוא
היחיד ומשה פונה אליו בלשון נוכח. אבל מיד הוא עובר ללשון נסתר: "כִּי יִקַּח
אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ
עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ
מִבֵּיתוֹ: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ
וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר".
כל מצוות האיש והאשה אמורות בלשון נסתר,
מפני שהנוכח שם הוא עם ישראל, או נציגיו, אלה שאמורים לעשות סדר, להוציא את הנערה
אל פתח בית אביה וכו'. אליהם פונה משה בלשון נוכח. (ובמקום אחד גם לשון
רבים). במקומות האלה היחיד הוא נסתר. וכן
בפסוק המובלע בין המקרים האלה: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ
הוּא חֹבֵל". ונשאלת השאלה מי לא יחבול? החתן מהפסוק הקודם?
הצוויים להשאיר מתנות לעניים ולא לבא אל
ביתם לעבוט אותם, אמורים בלשון יחיד נוכח והם מדברים אל היחיד. כך גם הצווי להשיב
אבדה. הצווי להוריד את התלוי מהעץ אמור אל העם, או אל השופט.
המסקנה שצריך להסיק מכאן: משה אינו
מבדיל בין יחידים לבין העם. העם מורכב מיחידים והיחידים מרכיבים עם. עם ישראל צריך
להעניש את פורצי גדרי הצניעות כדי ליצור חברה צנועה. כדי ליצור עם צנוע. היחידים
צריכים לקים מצוות כדי שעם ישראל יקים מצוות וה' יברך אותו. היחידים צריכים להלוות
זה לזה בלי רבית כדי שעם ישראל ישיך לעמים אחרים ויאכל את שלל אויביו. היחיד הוא
הצבור והצבור הוא היחיד.
סדר המצוות בנאום המצוות (הוזכר גם בשבוע שעבר, אך
רלוונטי גם להשבוע):
המצוות בנאום המצוות, מכילות מאמרים
מוסגרים רבים, ולכן קשה לעקוב אחרי הרצף שבהן. אך אפשר לעקוב. המצוות מתחילות אחרי
הצווי לתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. שם, אחרי שמובהר שהברכה תבא
אם ישמרו ישראל את המצוות, בא פירוט של אותן מצוות. והוא נמשך עד סוף הנאום, שמיד
אחריו בא תיאור מעשי כיצד לתת את הברכה במקומה ואת הקללה במקומה. לכן, מיד אחרי
תיאור הר גריזים והר עיבל, פותחת התורה "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות
בארץ...".
אין כאן מיון ברור לנושאים כמו ביתר
התורה. חלק מהמסר הוא שכל הפרטים הם אברים שונים בגוף אחד גדול.
הנאום מכיל קבוצות קבוצות של מצוות,
כשבכל קבוצה יש התיחסות למרכיבים השונים של העם והארץ. ספר דברים, כמו התורה כולה,
מתיחס לארץ על כל חלקיה ולעם על כל פרטיו כגוף אחד וכמערכת אחת. ספר דברים לא בא
ללמד איך צריך היחיד לנהוג אלא איך בונים ממלכה. בתוך אותה ממלכה יש תפקיד לכל פרט
ולכן יש מה ללמד גם על חובותיו של היחיד, אבל ההדרכה היא איך לבנות עם שהוא גוף
אחד. גוף אחד שתפקידו לעבוד את ה', ויש לו מנגנון צבורי וכו'. התורה מדגישה מצד
אחד את העובדה שהגוף הזה עשוי אברים אברים, וצריכה להיות הבחנה ברורה ביניהם, ולא
יעסוק אחד מהם בתפקידו של האחר, ומאידך, שיש קשר ביניהם, וכאשר כל אחד ממלא את
תפקידו, משפיע הדבר גם על היתר. נאום המצוות מתחיל בראש – מקום המקדש, המקום אשר
יבחר ה', ועובר ממנו אל האברים.
רצף המצוות הראשון כולל מלחמה
בע"ז, ברבוי אלים, וברבוי מקומות עבודה. זהו המסר של פרשת ראה. פרשת ראה
עוסקת בכך שצריך להיות מקום עבודה אחד. אחדות ה' ואחדות מקום העבודה עומדים ביסוד
הפרשה. המצוות מתחילות מהראש ומשם עוברות לאברים. עם זאת – יש נקודה נוספת שחוזרת
שוב ושוב בפרשת ראה – ברכת ה'. הפרשה מבחינה בין מקום עבודת ה' לשאר שעריך, אך יש
קשר ביניהם: אמנם, אין לעשות בשעריך מה שצריך לעשות במקום אשר יבחר, וכן להפך, אך
ברכת ה' בשעריך מביאה לחיוב מצוות שונות במקום אשר יבחר ה', ועבודת ה' במקום אשר
יבחר מביאה ברכה בשעריך. ולכן הפרשה מפרטת שיש לאבד את הע"ז, אין להקריב בכל
מקום, וממילא אפשר לאכול בשר תאוה, מה שמצריך לפרט בדרך אגב כמה הלכות כשרות הבשר.
אך את הבשר אוכלים בכל הארץ, ורק את הבכורות והמעשרות מעלים למקום אשר יבחר ה'.
בדרך אגב יש לבאר מה מזה נתן לעניים, וממילא הוזכרו גם שמטת כספים ושחרור עבד
עברי, אך התורה שבה אל הנושא המרכזי ומדברת על עליה לרגל והקרבה כברכת ה'. חלק
מתפקיד המקום אשר יבחר ה' הוא להיות מקום מרכז למערכת המשפט והמשטר. אמנם שפטים
ושוטרים צריך לתת בכל שעריך, אך מקום מרכזם הוא הכהנים הלויים והשופט אשר יהיה
במקום אשר יבחר ה'. השפטים והשוטרים הם חלק מהמערכת שהוזכרה לעיל, שיוצרת יחסי
גומלין בין שעריך לבין המקום אשר יבחר ה'. ושתפקידם לבטא את אחדות שלטון ה' בארץ.
לכן התחום הראשון שבו הם עוסקים הוא בעור העבודה הזרה וענישת העוברים. אם לעיל
הנושא היה האסור להקריב בכל מקום והאסור לעבוד ע"ז, והמאבק במסיתים השונים, כאן
הנושא הוא רכוז המשטר במקום אשר יבחר ה', וגם כאן – האסור לעבוד ע"ז. אגב כך
טורחת התורה שוב להבהיר את ההבדל בין המקום אשר יבחר ה' לבין שעריך. העצים צריכים
לצמוח בשעריך, לא אצל מזבח ה'. גם בעלי חיים שמובאים כקרבן, צריכים להיות תמימים.
אין להקים מצבות, המיצגות את שכינת ה' בכל מקום, ומיצגות את עם ישראל (משה הקים
שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. יעקב הציב מצבות כדי לכון את השכינה למקומות
שונים שהיה בהם). גם התפישה של אלה שסברו שכי תגישו פסח וחולה אין רע, שרשה בכך
שממילא הכל של ה'. הפרשה מלמדת שנכון שהכל של ה', אבל לכל דבר יש תפקיד ואסור
לערבב ביניהם. בכל שעריך יש שופטים, אך הם כפופים למקום אשר יבחר ה'. יש השפעות
בין שעריך לבין המקום, אך צריך להיות מבורר תפקידו של כל אחד מהם. צריך להיות הבדל
ברור בין השערים לבין המקום אשר יבחר ה'. במקום אשר יבחר ה' אין מקום לעצים ולבעלי
מומים, לשם מביאים את הנבחר. צריך להיות הבדל בין המקום לבין שעריך.
(צריכה להיות הבחנה ברורה בין החלקים
השונים של הגוף. אין אבר ממלא את תפקיד רעהו. אך חיב להיות קשר ושתוף פעולה
ביניהם. לכן, תחלתה של פרשת שפטים שיכת במדת מה לפרשת ראה, ושיכת במדת מה לפרשת
שפטים. הנושא שם הוא בעור ע"ז והיחס בין שעריך לבין המקום אשר יבחר ה', כמו
בפרשת ראה, אבל הנושא הוא המנגנון הצבורי של עם ישראל, כבפרשת שפטים. המנגנון הזה
פועל רק אם מרכזו במקום אשר יבחר ה'. לכן, לארך כל פרשת שפטים, וגם כאן, נשענת
המערכת הזאת על שני בעלי התפקידים: הכהן והשופט. הם אלה שמוציאים את העם למלחמה,
הם אלה שמכפרים על דם הנקי, והם אלה שאליהם עולים כי יפלא מממך דבר. גם המלך כותב
את משנה התורה מלפני הכהנים הלויים (שם לא נזכר שופט). הכהן והשופט הם המחברים את
כל המערכת הצבורית אל המקום אשר יבחר ה'. הכהן מביא את התורה שבכתב, והשופט הוא
הדורש אותה ומפרשה).
הנושא הבא הוא הקמת מערכת משטר. כאמור
לעיל – היא מחוברת למקום אשר יבחר ה'. אך הפרשה הבאה באה ללמד איך להקים מנגנון
צבורי שינהיג עם. מנגנון שהוא השלב שמתחת למקום אשר יבחר ה', מתחת לראש של
הגוף. מנגנון שיפעיל עם, וגם יוציא אותו
למלחמה. המצוה היא שתקום ממלכה ויהיה לה משטר. התורה נתנה לעם, לא ליחידים.
כאן נזכרים, מלבד השופטים, גם המלך,
הכהן והנביא. בכל אחד מהם מושם הדגש על כך שהוא ע"פ בחירת ה' וצריך לעשות את
דברי ה'. המטרה היא לתאר את הגוף העובד את ה' מהראש אל האברים. תחלת הנאום עסק
בראש של המערכת כלה: המקום אשר יבחר ה'. החטא העקרי שנגדו הוא נלחם הוא העבודה
הזרה. החלק השני של הנאום עוסק בדרג שמתחתיו – הראש של העם, המנהיג את העם מבחינה
חמרית ויוצא למלחמות. לכן – בעוד החלק הראשון עסק במלחמה בע"ז, עוסק החלק השני
במלחמה בשפיכות דמים ובאסור נתינת דם נקי. לכן הפרשה מתארת את בעלי התפקידים
השונים, השופט, המלך, הכהן והנביא, ועוברת ללמד איך תגננה ערי המקלט על הרוצח, שלא
ישפך דם נקי. אח"כ חוזרת התורה לנושאים אלה מתוך זוית אחרת: היא באה ומלמדת
שיש יחסי גומלין בין הדרג הזה במערכת לבין הדרג שמעליו: לכהנים הלויים יש תפקיד הן
במלחמה והן במניעת שפיכת דם נקי. מלחמה נעשית בשם ה' ולכן אין לירא מן האויב. וכדי
להזכיר זאת יבא הכהן וידבר אל העם עוד בטרם ידברו עמם השוטרים אוסרי המלחמה. מתוך
כך – תתנהל המלחמה ע"פ מוסר לחימה, ללא השחתה ובקריאה לשלום. גם במניעת דם
נקי יש ללויים תפקיד. כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב
וכל נגע, כפי שלמדנו בתחלת הפרשה.
מתוך כך – גם היוצא למלחמה לא ינהג
בנשים כדרך חיל בכל צבא אחר בעולם, אלא ינהג בקדושה וישא אותן לנשים.
הנושא הבא הוא דינים ומשפטים שהם ענינם
של השופטים שנזכרו: ירושות, חנוך הבנים, אסור הלנת תלוי.
אלה הן מצוות פרטיות שנוגעות לשופטים
הצבוריים, וזה המקום שבו אנו עוברים אל השלב הבא בירידה מהראש אל האברים. המסר הוא
שכמו שהשופטים מצווים במצוות פרטיות שונות, כך גם היחידים, הם אחראים על אחדות העם
ועל כך שכל פרט ישיב את אבדותיהם של הפרטים האחרים, כלומר: שינהגו כאחים. כל פרט
חיב בתקון יתר הפרטים. כל פרט משיב את אבדת יתר הפרטים ובונה מעקה. יתרה מכך –
כלנו אחראים גם על קיום עולם החי בארץ, לכן אסור לקחת אם על בנים אפילו מן העוף.
אגב הדאגה לעולם החי, נזכרה כאן גם מצות כלאים. אמנם, מצות כלאים ביסודה היא חוק
שבין אדם למקום, אך היא מזכירה את אחריות האדם ותפקידו גם בעולם החמר. מסתבר
שהסמיכות לפרשית שלוח הקן, היא שהביאה את חז"ל לנמק את מצות כלאים בכך שאין
כח החמור ככח השור. הטעם הזה לכאורה רחוק מהפשט, שהרי איש לא יאמר שאין כח הצמר
ככח הפשתים. אבל אפשר להבין את דברי חז"ל אם נתפוש את מצות כלאים כסיג למצוות
שנאמרו לפניה, ובעקר שלוח הקן. אם נאמר שהמצוה באה להזכיר לנו שלא רק המקום אשר
יבחר ה' הוא באחריותנו, אלא כל קיומו של העולם עד פרטיו הקטנים, ואפילו בהם צריך
להבחין ולהבדיל ולתת לכל אחד מהם את מקומו ותפקידו ולא לערבב בינהם. הכלאים הם סיג
לגמילות חסדים: גם בשדה זכור את בוראך ואת ההבדלים בין ברואיו, ואל תתייחס בשוה
למינים השונים.
הנושא הבא הוא סדר נשים. וכאן נראה
לכאורה שהתורה חרגה ממנהגה להזכיר זה בצד זה נושאים שלכלם שרש וטעם אחד, והציגה
ייחד נושאים מטעמים שונים שהמכנה המשותף ביניהם הוא דוקא הצד המעשי. ולא היא. נכון
שהתורה כורכת יחד את האונס, המפת ומוציא שם רע, את המנאפים, את הבא על אשת אביו,
ואת הבא על עמוני, מואבי, מצרי, אדומי וממזר, אך המסר הוא אחד: שמור על קדושת חיי
המשפחה וההמשכיות של האדם, בעיר ובשדה, במלחמה ובמשפט, במישור הלאומי ובמישור
הבינלאומי. כיון שאנו בוחנים כל דבר הן מצד היחיד, הן מצד השופטים והן מצד המלחמה,
נזכרת גם קדושת המחנה בתוך המצוות האלה. הרחק עמים שנלחמו בנו ואל תכניסם לביתך,
אך עם זאת – שמור על קדושת המלחמה ואל תסגיר עבדים לארצות זרות. לחלק הזה של הפרשה
יש השפעה שמגיעה עד המקום אשר יבחר ה'. שהרי, כאמור לעיל, התורה בוחנת כל נושא בכל
הרמות של הגוף הכללי. ובמקום אשר יבחר נאסרו גם שניהם, שניהם יחד, אתנן זונה ומחיר
כלב. האם אפשר להשוות בין כלב לבין זונה? הזכרתו של אתנן הזונה בחלק זה של הפרשה
היא ברורה, אך האם מחיר הכלב הוא תועבה באותה מדה? התשובה היא שבמקום אשר יבחר ה'
כן. כלב הוא דבר נצרך בשעריך, הוא שומר על הצאן מפני גזלנים, אך הוא לוחם ונושך.
כלב הוא כמום, דע להבחין בין שעריך למקום אשר יבחחר ה', דע להבחין בין כלב לכבש.
אין לו מקום במקום אשר יבחר ה', אין לו מקום כקרבן. כמו אתנן זונה. הכלב נחוץ אך
הוא תועבה כמו הזונה, העמוני הוא תועבה כמו הממזר. כלפי ה' יש לשמור על קדושה
במקום אשר יבחר, כמו בכל המחנה.
אגב הנדר הוזכר גם שאסור לאחר לשלמו.
כאן יורדת התורה אל המדרגה הבאה –
העניים אשר בשעריך. בשעריך ובשדותיך. יש כאן חיוב להאכיל את העניים שבשדותיך, לתת
להם לאכול וללקט, לקטוף מלילות וולאכול ענבים אם הם עובדיך, לפאר ולעולל אם הם סתם
קבצנים. במרכז קבוצת המצוות הזאת עומדות שלש המצוות של העבוט. האסור לחבול רחים
ורכב, הצווי להשיב את העבוט ולא לשכב בו, והאסור לחבול בגד אלמנה. האמצעית אמורה
בלשון עבוט, הראשונה והאחרונה בלשון חבלה. התורה שנתה בלשונה בשתי המצוות האלה,
וכרכה אותן עם מצוות אחרות שלכאורה אינן קשורות. האסור לחבול בגד אלמנה מופיע עם אסור
הטית משפט. לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה. אין ספק שהפסוק הזה הוא דבר
אחד. הוא כולל את השלישיה הידועה גר יתום ואלמנה. מכאן מובנת דעת ר"י שסובר
שדוקא אלמנה עניה אין ממשכנים אותה. ובכ"ז – מדוע השלישיה הזאת מפוצלת כאן,
ומה הקשר בין הטית משפט לחבלה? וביתר שאת עולה שאלה זו בקשר למצוה הראשונה. המצוה
הזאת אמורה בגוף שלישי, לא נאמר "לא תחבל רחים ורכב" אלא "לא
יחבל", ונשאלת השאלה הלשונית: מיהו זה שלא יחבל? החתן שנשא אשה חדשה שנזכר
כאן?
התורה באה ללמדנו שלקיחת ממון כמשכון
היא כהטית משפט. הממון הוא חלק מהחיים. לקיחת כלי אוכל נפש הם כלקיחת בעלה של האשה
מעליה. שכרו של העובד הוא בנפשו. עבוטו ובגדו של האיש הם חלק ממנו. זה אמור בכל
אביון, ודאי וודאי באלמנה. זכור שזה היה מעמדך במצרים.
קבוצת המצוות הבאה היא קבוצה של מצוות
שעוסקת במכות מתחת לחגורה. גם כאן אנו עוסקים בכל התחומים: בתחום הפרטי, בתחום
המשפטי, בתחום האישות ובתחום הלאומי והמלחמתי, ואפילו בצדקה עם בעלי חיים. כמה מן
הפרשיות פותחות בריב בין אנשים. בכמה מן הפרשיות יש שני אנשים ואשה. בפרשיות אלה
יש זקנים בשער, בכל הפרשיות יש מכות מתחת לחגורה. וכאן מזהירה התורה את האנשים
השונים ברמות השונות: את השופט מזהירה התורה שלא יכה את הרשע ייותר מדי עד שיקלה
לעיניך, (ואפילו את השור אין לחסום), את היבם מזהירה התורה שלא יכה את זרע אחיו
כמעשה אונן, אלא ייבם ויקים זרע לאחיו. כמובן, אי אפשר לחיב אותו, שהרי גם אחיו
יכול היה לגרש את אשתו, אך אם ימאן – תכהו האשה ותירק בפניו. מאידך, את האשה
הזהירה התורה שלא תכה את אויבה במכה דומה מתחת החגורה כפשוטו, במבושיו. אגב כך
מזכירה התורה את המרמים את זולתם מתחת לשלחן, ע"י משקולות לא מדויקות, גם זה
סוג של מכה מתחת לחגורה. במובן הלאומי מצוה כאן התורה להלחם בעם שהכה אותנו בדרך
זו, שקרך בדרך וזנב את הנחשלים אחריך. מכאן אפשר להבין מדוע דרשו חכמים שעמלק היה
חותך את מילותיהם של ישראל וזורק באויר. הסמיכות לפרשית האיש אשר לא יבנה ופרשית
מחזקת מבושים, מסבירה את פרשית עמלק. גם הסמיכות למדות מעוותות מובנת. בפרשת
קדושים נאמר על סוג זה של עברות "ויראת מאלהיך". זאת רמאות שנעשית בסתר,
ומי שעובר עליה עושה זאת משום שהוא אינו ירא אלהים, כמו עמלק, שעשה מה שעשה ולא
ירא אלהים. כמו אונן, שעשה את מעשיו בסתר וה' המית אותו.
מכאן עוברת התורה לשלב הבא: קדושת הארץ
עצמה: מקרא בכורים וודוי מעשר.
עבודת ה' השלמה ע"י כל הגורמים
האלה, ועשית כל החקים והמשפטים, היא שתביא ל"את ה' האמרת" "וה'
האמירך...".
ספר דברים מדבר בלשון יחיד אל הכלל ואל
הפרט. כל יחיד ויחיד חיב בתקון המדינה, אך מטרתו - עם אחד ומדינה אחת מאוחדת,
שבמרכז מקום עבודה אחד. כל העם גוף אחד, לכן גם הלשון מעורבת והפרשיות מעורבות זו
בזו. אפשר שהמדרש האומר שהמצוות הן כנגד אבריו של אדם, מקורו כאן, העם הוא אדם אחד
גדול, המתואר מהראש אל האברים, ומשה פונה אל הגוף כלו בלשון יחיד, ומצוה אותו למלא
את תפקידו בעולמו.
