אחרי פרשיות הקרבנות הפותחות את ספר ויקרא, באות פרשיות הטומאה והטהרה. אך בנגוד לפרשיות הקרבנות, שנאמרו אל משה בלבד, כאשר ה' קרא לו מאהל מועד ודבר אתו, נאמרו פרשיות הטומאה והטהרה אל משה ואל אהרן. כמעט כל הפרשיות העוסקות בטומאה וטהרה פותחות בפסוק "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". הדבר נכון הן לגבי פרשיות הטומאה והטהרה שבספר ויקרא, והן לגבי פרשית טומאת מת שקראנו בשבוע שעבר.
לכאורה היה נראה שתפקידו העקרי של אהרן הוא הקרבת הקרבנות. אך הקרבת הקרבנות, כמו רוב המצוות בתורה, נאמרה למשה בלבד. דוקא עניני הטומאה והטהרה נאמרו אל משה ואהרן. יש בפרשתנו מקום שממנו אפשר ללמוד על מעלתם הגדולה של הכהנים דוקא בעניני טומאה וטהרה. הכהן הוא היוצר את טומאת הצרעת. האדם טמא כשהכהן אומר טמא, וטהור כשהכהן אומר טהור. גם בפרשה הבאה, כאשר הזב והזבה נטהרים מטומאתם, נאמר "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו". הכהן הוא הוא המטהר.
את המעלה הזאת אנו מוצאים בספר מלכים. אמנם שם מדובר על נביא ולא על כהן, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מלך ארם שלח את נעמן אל מלך ישראל כדי שירפא אותו מצרעתו. המלך זועק ושואל הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? אבל אלישע שולח אל המלך לאמר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל: כלומר: על השאלה "האלהים אני" נתנת התשובה: לענינים מסוימים נתן ה' לעמו ישראל את מעלת ההבחנה בין טמא לטהור. וזה הועיל. בסופו של דבר למד נעמן, לא על מעלת ה', אלא על מעלתם האלהית של ישראל ושל ארץ ישראל. "כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל".
בכמה מקומות נאמר שה' דבר עם משה ואהרן. שלש פעמים תוך כדי יציאת מצרים והמכות, שלש פעמים בהקשר של סדור המחנה במדבר, מפקד בני קהת ומסע המקדש. שלש פעמים בחטאים השונים במדבר, ועוד פעמים בעקבות מי מריבה. כלומר: מלבד בעניני טומאה וטהרה, דבר ה' אל משה ואהרן יחד בעקר תוך כדי מעשה הסטורי של יציאת מצרים והמסע לארץ.
ויש עוד שני מקרים: שתי פרשיות הפסח. פרשת החדש שאנו קוראים השבת, המצוה את בני ישראל לעשות את פסח מצרים, והפרשיה המשלימה שנאמרה אחרי יציאת מצרים, המצוה על פסח דורות. גם שתי הפרשיות האלה נאמרו אל משה ואהרן.
לכאורה, אפשר לומר שגם הפרשיה הזאת נאמרה אל משה ואהרן יחד מפני שהיא חלק מהתהליך ההסטורי של יציאת מצרים. בני ישראל קבלו בפרשת החדש את ההדרכה המעשית מה עליהם לעשות בשעה שה' מכה את מצרים. אבל ההסבר הזה אינו מניח דיו את הדעת, שהרי כאמור, גם הפרשיה המשלימה העוסקת בפסח דורות, נאמרה אל משה ואהרן.
נראה שההסבר לדבר הוא שכל הפרשיות האלה הן חלק מהתהליך ההסטורי שהוביל ה' ע"י משה ואהרן. מקובל לומר שיש בתורה פרשיות המספרות את ההסטוריה, ויש פרשיות המלמדות מצוות. אך מבחינת נסוח התורה, התורה כתובה כולה כספור מעשה. התורה איננה מביאה סתם מצוות, אלא היא מספרת כיצד בני ישראל יצאו ממצרים, ושאח"כ ה' אמר אל משה לעשות מצוות אלה ואלה. התורה מספרת לנו על המעשה שבו אמר ה' למשה עשו מצות אלה ואלה. אבל עם זאת, עדין צריך להבחין בין פרשיות שמתוארות אמנם כספור המעשה שבו דבר ה' אל משה אבל עקר תפקידן הוא ללמד את המצוות, לבין הפרשיות המתארות את התהליך ההסטורי העובר על העולם. אל משה נאמרו המצוות שעקרן עצם המצוה, (שאולי אפשר לומר שהן פעל יוצא מהתהליך ההסטורי המתואר בתורה. כיון שאנו קדושים עלינו להתקדש במצוות אלה ואחרות, אבל עקר הפרשיה הוא עצם הצווי). תפקידו של משה הוא ללמוד את תורת ה' וללמדה את בני ישראל. אבל אל משה ואהרן יחד נאמרו המצוות שאינן פעל יוצא, אלא הן התהליך ההסטורי עצמו. התהליך ההסטורי הוא להפוך את ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים שמבדילים בין טמא לטהור, ובכך מובדלים מן העמים להיות לה'. מבחינה זאת, הכהנה היא מעלה אלהית, כמו שהסברנו לעיל. בכלל זה גם הפרשיות המסדרות את המחנה במדבר, ומבחינות בין דרגות קדושה שונות בתוך המחנה, וכמובן פרשיות הפסח שאנו קוראים השבת, הבאות לסמן ולהבחין, ולהבדיל בין ישראל לעמים. למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.
תורות הטהרה
ארבע תורות טומאה נזכרו בין תיאור מות בני אהרן לבין הדבור של ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. הפרק העוסק בבעלי חיים טמאים וטהורים ובטומאת וטהרת המזון והכלים מסתיים במלים "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה וכו'". הפרק העוסק ביולדת מסתים ב"זאת תורת היולדת". הפרקים העוסקים במצורע מסתיימים ב"זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'". והפרק העוסק בטומאים זבים מסתים ב"זאת תורת הזב וכו'".
מלבד תורת היולדת, אמורות כל תורות הטומאה אל משה ואל אהרן. לעמת זאת, סדרי הכפרה וההטהרות מן הטומאה, במקום שהם אמורים בפני עצמם, נאמרו אל משה בלבד.
הקרבנות אמורים אל משה שיאמר לאהרן, אל משה ואהרן נאמרו הטומאות. ההבדלות מטומאה. קדושתו של אהרן היא ביכלת להבדל מן הטומאה. הידיעה שיש טומאה בעולם הזה, ושבכל דבר, בבהמה ובעוף, בבשר האדם, ואפי' ביולדת, יכולה להיות טומאה, ויכולה להיות קדושה. ההתקדשות היא היכולת להבדל מהטומאה שיש בכל דבר, ולהיות קדוש כבר בעולם הזה. רק מתוך כך יוכל אהרן להכנס ולכפר.
כפרתו של אהרן, וכל מה שיעשה בקדש, למד אהרן ממשה שלמד מפי ה'. אבל שמירת הטהרה בכל דבר, גם מחוץ למקדש, את זה צריך אהרן לשמוע יחד עם משה מפי ה'.
ויש עוד תורת טומאה אחת בתורה, היא לא נאמרה כאן אלא בפרשת חקת. גם היא נאמרה בלשון "חקת התורה" ו"זאת התורה", וגם היא נאמרה אל משה ואהרן. ואולם היא נתיחדה בכך שבה הקרבן שיש להקריב כחלק מההטהרות בא עוד לפני הטומאה, ונזכר עוד לפני הטומאה.
ומבחינה זאת שונה טומאת המת. בה יש להקדים את הרפואה למכה. לא אומרים לטמא להביא קרבן ולהטהר, אלא מראש שוחטים את הפרה מחוץ למחנה, ומזים מדמה מבחוץ. שם קדמה חקת תורת הטהרה לתורת הטומאה, והכל נאמר גם לאהרן.
טומאת המת שונה מהטומאות האחרות האמורות כאן בכך, שבטומאת המת אין אנו באים לטהר את גורם הטומאה עצמו, הוא ישאר לעולם מת. אנו באים לטהר את האדם והכלים הנוגעים בו. (גם בתורת הבהמה והעוף אין אנו באים לטהר אלא את הנוגעים, אבל שם מקור הטומאה אינו אדם). בד"כ אדם שהפך להיות טמא צריך להשלים את ימי טומאתו ולטבול, ולפעמים גם להתקדש מחדש בקרבן כדי לשוב מחדש אל המחנה. הנוגעים בו די להם ביום אחד ובטבילה. בטומאת המת, הנוגע הוא זה שצריך לספור שבעה ימים. אבל הוא אינו צריך להקריב קרבן, הוא משתמש באפר של פרה שנשחטה מכבר. עוד לפני שמת המת, כבר צוה ה' על הטהרה העתידית.
חלק מקרבנות הטהרה מטומאות שונות, בעקר קרבנותיו של מצורע, דומים מאד לקרבנות המלואים שקדשו את הכהנים לעבודה, או לקרבן שהקריבו ישראל בהר סיני כדי להתקדש. הקרבן מחזיר את האדם אל המחנה ואל חיק עם ישראל הטהור. לעמת זאת, הפרה האדומה איננה קרבן, היא נשחטת מחוץ למחנה ונשרפת שם ומטמאת את העוסק בו. אבל דוקא משום כך יש בה יכולת לכפר על טומאת המת. היא מלמדת שגם מחוץ למחנה, במקום שאין בו חיים, יכולה להיות קדושה. ושגם מתוך הטומאה יכולה לצמוח טהרה.
הכלל העולה מתוך תורות הטומאה האלה, הוא שלא רק במקדש, אלא גם בכל מחנה ישראל, יש להשמר מטומאה ולנהוג בקדושה. ומי שיוצא מן המחנה, צריך להטהר ולשוב אליו.
מחוץ למחנה
בסיום דיני צרעת הגוף, נזכרים דיני המצורע. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. והנסוח נראה לכאורה תמוה, כי ראוי היה לפתוח בישיבתו מחוץ למחנה: מחוץ למחנה ישב בדד ובגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע. וגם אם מקומו בסוף, למה הוא בא אחרי הכלל "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא". לכאורה מהפסוק הראשון עולה שתחלה הוא בתוך המחנה ובגדיו פרומים, ורק אח"כ יוצא חוצה לו. וכן יש לשאול: אם הוא מחוץ למחנה, באזני מי צריך הוא לקרוא טמא טמא?
שלוחו של המצורע אל מחוץ למחנה בא בפרשת נשא יחד עם טמאים אחרים. שם עוסקת התורה בקדושת המחנה. כאן המטרה היא אחרת.
נכון שהמצורע יושב מחוץ למחנה כדי לשמור על קדושת המחנה. אבל זה מקומו בספר במדבר. ספר ויקרא מלמד את עצם העובדה שיש טומאה ויש טהרה. והוא עוסק באופן פרטי בטמא עצמו. המצורע הוא כאבל (והגמ' לומדת ממנו גם את דיני מנודה). הוא פורם את בגדיו ופורע את ראשו. בנגוד לכהנים שעליהם קראנו בפרשה הקודמת ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו כי שמן משחת ה' עליכם, המצורע אבד בדיוק את זה. את השכינה השורה עליו. התוצאה של זה היא שממילא מחוץ למחנה מושבו, הוא הוצא מעדת ישראל. כדי להחזיר אותו צריך לקדשו מחדש, בדומה לקדושם של הכהנים, ואולי בדומה לקדוש עם ישראל בפרשת משפטים, שם משה זרק חצי הדם על העם וחצי על המזבח. על זה נקרא בשבת הבאה. בפרשתנו מתואר המצורע כמי שתחלה פורע את ראשו ופורם את בגדיו, וממילא הוא נגזר מארץ חיים. הבגד הטמא נשרף, הבית הטמא ננתץ, המצורע פושט את צלם הקדושה ומתוך כך מוצא את עצמו מחוץ למחנה. מכאן אמרו חכמים שמצורע חשוב כמת.
שתי צפורים
טהרת המצורע נעשית בשני שלבים. השלב השני דומה לקרבנות הזב והזבה, כלומר בסוף שבעת הימים בא המִטַּהֵר אל המשכן ומקריב את קרבנותיו. אך המיחד את טהרת המצורע הוא השלב הראשון. השלב הראשון נעשה מחוץ למחנה, המצורע מוכנס בחזרה אל המחנה באמצעות שתי צפורים, שאחת נשחטת ואחת משולחת, ויש בה שבע הזאות על המִטַּהֵר.
במדה מסוימת, מזכירות שתי הצפרים האלה את שני השעירים שנקרא עליהם בע"ה בפרשה הבאה. בשני המקרים מובא זוג, שבו אחד נשחט ואחד משתלח. גם במשנה אנו מוצאים דנים שונים המשותפים לשניהם. ואמנם יש הבדל בין הצפור המשולחת לחפשי לבין השעיר המושלך מן הצוק ונהרג. אך לשון התורה היא כמעט זהה בשניהם. בתורה לא נאמר שהשעיר מושלך מן הצוק. כתוב "ושלח את השעיר במדבר".
וגם את ההבדל שבכל זאת קים ביניהם להלכה, אפשר להסביר בקלות: הצפור אמורה לכפר על המצורע הנטהר, שעד עכשו היה טמא וישב מחוץ למחנה, וכעת היא תשולח מחוץ לעיר במקומו. השעיר מכפר על כל החוטאים ולכן ימות במקומם.
גם מהצפור השחוטה מזים שבע פעמים, וגם מדמו של השעיר שנשחט מזים שבע פעמים.
אלא שכאן אנו מגיעים אל ההבדל הגדול שבין שני הזוגות. שני השעירים עומדים בחצר אהל מועד, שניהם מזומנים להיות קרבן, ודמו של האחד מוזה עליהם שבע פעמים בתוך קדש הקדשים. לעמת זאת, שתי הצפרים אינן קרבן, הן נעשות מחוץ למחנה, והדם מוזה שבע פעמים על המצורע עצמו. כיון שממילא אף צפור לא נכנסת לפני ולפנים, אין צרך בגורל. ההבדל התהומי בין שני השעירים לשתי הצפרים הוא לא בזה המשולח, אלא בזה הנשחט.
שתי צפורים יש גם בטהרת בית מנוגע, וגם בה מתרחש אותו תהליך, והצפור משולחת אל מחוץ לעיר. אם כי הבית לא היה מחוץ למחנה. ויש עוד הבדל: האדם המצורע יקריב את קרבנותיו שבוע אח"כ במשכן, בבית באות שתי הצפורים בפני עצמן. לא יהיו קרבנות. אפשר לכפר בצפורים גם ללא קרבנות כלל.
העובדה שהצפורים אינן קרבות אינה קושיה כ"כ גדולה. יש מקרים בתורה שבהם מכפרים בבהמה שאינה קרבן, זה אינו המקרה היחיד. גם במקרה של עגלה ערופה ממיתים בעל חיים במקום להמית את האיש החיב מיתה. כאשר אין ידנו מגעת לתפוש את הרוצח, אנו מכפרים על הארץ בעגלה. והיא אינה קרבן. גם פרה אדומה אינה קרבן והיא נעשית בחוץ, ואעפ"כ מזים מדמה. לא כל בהמה הבאה לכפרה היא קרבן. לפעמים התורה מצוה להרוג בעל חיים בחוץ, ולא להביאו כקרבן, וגם זה סוג של כפרה וטהרה.
אבל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהשעירים על הצפורים ולהפך, הוא שיש מצב שבו אנו מביאים זוג בעלי חיים על דבר אחד, שניהם יחד חלק אחד, וכל אחד ממלא תפקיד אחר. מכאן אולי יכול גם האדם הצריך כפרה ללמוד שיש באישיותו כמה חלקים, ועליו לרומם את הנכון ולשלח את הנכון.
האזוב והאצבע
בד"כ בתורה לפני המלה "והזה" באה המלה "וטבל". המזה מזה באמצעות משהו שהוא טובל. כאשר מדובר בדם של קרבן, בד"כ ההזאה היא באצבעו. לכן נאמר לפני כן שהכהן טובל את אצבעו, ומזה. כאשר מדובר על דבר שאינו קרבן, שמזים אותו מחוץ למקדש, בד"כ ההזאה היא באזוב. בפרה אדמה הכהן מזה את דמה אל נכח פני אהל מועד באצבעו, אבל את האפר מזים על הנטהר באזוב. גם בפסח מצרים, שהוא אינו קרבן והוא נזבח ללא מזבח, נתינת הדם היא באזוב. הדם של הפסח, בדומה לאפר הפרה, מקדש את מי שהוא נתן עליו. אלא שהפסח מקדש את העם לפי הבתים, ואפר הפרה מקדש את היחידים.
גם את דם הצפור המטהרת את המצורע מזים בטבילת אזוב, אך לא רק אזוב. נאמר "אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". הכהן טובל יחד את ארבעתם, ומזה על המטהר שבע פעמים.
למה צריך להזות, יחד עם האזוב, גם בעץ הארז, שני התולעת והצפור החיה?
כשמצורע נטהר ביום הראשון, מחוץ למקדש, הזאתו היא באזוב יחד עם הצפור החיה, עץ הארז ושני התולעת. כשהמצורע נטהר במקדש ביום השמיני, הכהן נותן עליו באצבע. בפרה, כאשר הכהן מזה ממנה אל נכח פני אהל מועד, הוא מזה באצבע, כאשר מזים על המטהר, מזים עליו באזוב. עץ הארז ושני התולעת מושלכים אל תוך השרפה, ולכן האפר המוזה כולל גם אותם.
במצורע, כאשר משלחים את הצפור החיה אל מחוץ לעיר במקום המצורע, היא משולחת עם דם הצפור השחוטה. גם הצפור היוצאת מחוץ לעיר במקום המצורע, צריכה לטבול בדם הצפור השחוטה. גם היא חלק מהאדם המסומן ע"י הצפור השחוטה, מתוך כך היא יכולה להיות משולחת במקומו אל מחוץ לעיר. (בפרשה הבאה נקרא על זוג דומה מאד לשתי הצפורים: שני השעירים שאחד מהם מכפר בפנים ומוזה באצבעע, והשני משולח הרחק החוצה עם כל עוונות בני ישראל, ונסקל במקומם).
למדנו אפוא, שיש לטהרה שני שלבים. במצורע שניהם באים לידי בטוי בנפרד. יש שלב חיצוני, מי ששולח אל מחוץ למחנה חוזר אליו ע"י שחיטת עוף שאינו קרבן, והזאת דמו באזוב על המטהר. המטהר מתקבל בחזרה אל מחנה ישראל ומתקדש בקדושתם. הוא מגלח את שערו ומכבס את בגדיו, נפטר ממלויו בעולם הטומאה, ומתחיל את חייו מחדש כיהודי. יש טהרה פנימית. הכנסת אדם וקבלתו מחדש לפני השכינה. עליו מזים דם של קרבן, דם פנימי, מקדשים אותו כמו שמקדשים את הכהנים, בדם ובשמן שלפני ה'. דבר דומה יש בקדוש הלויים, שתחילה הזו עליהם מי חטאת (ומסתבר שבאזוב), והם גלחו את שערם וכבסו בגדיהם, ואח"כ זרקו עליהם במשכן דם פרים.
זה הסדר גם בפסח מצרים. משה מבקש לזבוח לה' במקום שבו הוא נגלה. פרעה לא אפשר את זה, וביום החג היו ישראל במצרים. הם הזו על בתיהם באזוב דם של זבח שאינו קרבן. שדמו לא נזרק על המזבח. בכך הם סמנו את עצמם והבדילו את עצמם מהמצרים. זבחו את אלהיהם לעיניהם. זה שלב ראשון בקדוש עם ישראל. אבל יש שלב שני. זריקת הדם על ישראל. מתי התרחש השלב השני בפסח? אפשר להשיב שתי תשובות לשאלה זו. אפשר להשיב שהשלב השני הוא הפסח ששו ישראל בשנה השנית בהר סיני. ה' שלח את משה להביא את ישראל לעשות את הפסח בהר סיני. כיון שהגיע הפסח ובני ישראל עוד במצרים, סברו הכל שמשה קבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, לכן הכל הסכימו לעשות כן. כך התקימו שתי מטרות: גם ישראל זבחו את אלהי מצרים לעיניהם, וגם יצאו ממצרים. כל מי שנרגע ושמח שאפשר לשבת במצרים על סיר הבשר ולומר בגעגועים שאנו מתגעגעים לארץ ישראל ורוצים לשוב אליה, גורש בחצי הלילה מביתו. לכן נשארו בני ישראל בהר סיני עד החדש השני בשנה השנית. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני.
אבל אפשר להשיב תשובה שניה. השלב השני של הפסח הוא הפרים שהקריבו ישראל בהר סיני. הם ממש מקבילים לשלב השני של המצורע. דמם נזרק על המזבח ועל בני ישראל. (ומדרשים רבים אמרו שהם היו חגיגה. נחלקו על העולה. זאת מהותה של חגיגה).
לפי זה אפשר להשיב תשובה לשאלה שהטרידה את חכמי ישראל מאז ימי התנאים: למה נאמר וזבח פסח לה' אלהיך צאן ובקר, והלא אין הפסח בא אלא מן הצאן? התשובה שהשיבו התנאים היא צאן לפסח ובקר לחגיגה. לפי דברינו אפשר שהצאן והבקר, כולל חגיגת ארבעה עשר, מיצגים את שני השלבים של הקדשת ישראל וקדושם. הצאן הוא כנגד פסח מצרים שאינו קרבן, והוא המציים את ישראל. הבקר לחגיגה הוא זכר לפרי השלמים שהקריבו ישראל בהר סיני, שהם השלב השני של הפסח.
לפי זה אפשר להשיב תשובה שלישית לשאלה ששאלנו. השלב השני של הפסח הוא שלב מתמשך, המתחדש מדי שנה בקרבן הפסח הקרב לפני ה', שמי שלא עושה אותו הבדיל את עצמו מעדת ישראל. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר.
קרבנות הטהרה
גם מצורע, גם יולדת וגם זב וזבה, חיבים קרבן כחלק מטהרתם. המצורע חיב באשם כדי להכניסו אל המחנה, מלבד זאת הוא חיב חטאת ועולה, גם היולדת, הזב והזבה חיבים חטאת ועולה.
שלשתם יכולים להסתפק בעופות, אם הם ענייים. אבל דינם משתנה לכתחילה, כלומר: אם הם עשירים. הזב והזבה מביאים עופות גם לכתחילה. היולדת מביאה עולת בהמה, והמצורע מביא לכתחילה גם את העולה וגם את החטאת בהמות. בשני המקרים הבהמות הן כבשים בני שנה, וכמובן – העולה זכר והחטאת נקבה.
המקרים האלה, הנזכרים בפרשתנו, אינם המקרים היחידים שבהם מביא אדם עולה וחטאת. יש מקרים רבים בתורה שבהם מביא אדם עולה וחטאת, או ליתר דיוק: חטאת ועולה. המלואים, היום השמיני של המלואים, יום הכפורים, קרבן עולה ויורד אם הוא בינוני (העשיר ביותר והעני ביותר מביאים רק חטאת), נזיר ועוד. בכל המקרים החטאת נאמרה לפני העולה, מלבד ביולדת. ביולדת הכבש קודם לעוף, העולה קודמת לחטאת, אבל לא זה הטעם שבגללו קודמת העולה לחטאת ביולדת, כי גם ביולדת עניה, שגם חטאתה וגם עולתה הם עופות, נאמרה העולה לפני החטאת.
במקרים רבים אומרת התורה שאדם צריך לעבור ממצב שפל למצב נעלה ממנו. אם מעבר מטומאה לטהרה ואם עליה בדרגת הקדושה. לכתחילה – כפי מדרגת העליה כך גודל הקרבן, המתמנה לכהנה או לויה יביא פרים או פר ואילים. העולה מדרגה של מצורע לדרגה של תוך המחנה יביא כבשים, מי שלא היה אלא זה יביא עופות. אבל בדיעבד די בעופות. די בחטוי על החטא או על הטומאה והתעלות בעולה. תמיד הכפרה והחטוי צריכים להיות קודמים להתקרבות אל ה', מי ששב מחטאו וטהר מטומאתו יכול להתקרב אל ה'.
ביולדת הסדר הפוך (לפחות מבחינת סדר הכתובים). העקר הוא העובדה שהיולדת הזאת קרבה אל ה' ומביאה עמה אל ה' נפש נוספת. וזה העקר, את זה ראוי לכתחילה להביא ע"י כבש ולא להסתפק בעוף. לא תהיה קלה בעינינו נפש נוספת המצטרפת אל המחנה. חוץ מזה צריך גם לכפר על הטומאה הכרוכה בכך, אך זה בעדיפות שניה ולכתחילה זה יכול לבא ע"י עוף.
אמנם יש טומאה בתהליך הלידה, אך יותר מימי טומאה יש בה ימי טהרה. יותר מחטאת יש בה עולה.
הצרוף של חטאת ועולה הוא צרוף שכיח בתורה, לא רק בדיני טומאה וטהרה אלא גם בענינים נוספים. גם המוספים וקרבנות הנשיאים כוללים גם חטאת וגם עולה, וגם בהם העולה גדולה מהחטאת ונזכרת לפניה. גם כאן וגם ביולדת מחפשים חז"ל חטא מסוים שעליו באה החטאת, אך להלכה קרבה החטאת בכל מקרה, בין אם היה חטא ובין אם לא. חטאת באה לחַטֵּא, אך לאו דוקא את החטא. לפי הפשט אין קשר הכרחי בין חטא ובין קרבן חטאת. בכל שמחה והתקרבות אל ה' צריך גם כפרה. א"א להתקרב אל ה' בלי הקדשות והתחטאות, זמן הודאה צריך גם כפרה. אך עקר המצוה ברגל ובלידה היא ההודאה. הכפרה קטנה יותר וטפלה לה. יותר מטומאה יש בה טהרה, ויותר מחטאת יש בה עולה.
כפרה מטומאה
בפרשתנו אנו למדים שתפקיד הקרבנות הוא לא רק לכפר על חוטאים. תפקיד הקרבנות הוא גם לכפר על טמאים. גם חטאת מכפרת לא רק על חטא אלא גם על טומאה. כך אנו מוצאים ביולדת: והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה", וביולדת עניה: "וכפר עליה הכהן וטהרה". במצורע נאמר, על נתינת השמן והדם על אזנו ובהונותיו של המצורע: "וכפר עליו הכהן לפני ה'", ועל הקרבת קרבנותיו נאמר: "וכפר עליו הכהן וטהר". וכן במצורע עני: "וכפר הכהן על המטהר לפני ה'", ובבית מנוגע: "וכפר על הבית וטהר". בזב נאמר: "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו", ובזבה "וכפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טמאתה".
בנגוד לפרשת ויקרא, שבה נאמר פעמים רבות "וכפר עליו הכהן ונסלח לו", כאן כתוב "וכפר עליו הכהן וטהר" או "וכפר עליו הכהן מזובו".
גם מחטאים צריך להטהר. בפרשת אחרי מות נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", אבל עד פרשת אחרי מות כפרה באה או למטרת סליחה בעקבות חטא, או למטרת טהרה בעקבות טומאה.
גם המלה טהרה בפני עצמה היא דו משמעית, שהרי נאמר בפירוש בפרשה בעניני זב וזבה: "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר", וכן "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", כלומר: עצם הפסקת הזוב נקראת טהרה, וגם הטהרה ההלכתית, שבאה רק אחרי ספירת שבעת ימים וטבילה, נקראת טהרה. בזב וזבה, לא נאמרה עוד טהרה בהקרבת הקרבנות, אלא כפרה מהזוב בלבד, אבל כאמור לעיל, ביולדת ומצורע באה הטהרה ע"י הקרבת הקרבנות.
התורה משוה את החטא לטומאה. שניהם צריכים חטוי, שניהם צריכים כפרה, ושניהם מתכפרים בקרבן חטאת. ההבדל בין טמא לטהור הוא הבדל גופני, לכן הוא נכר בחוש, התורה מלמדת שגם החוטא הוא כגוף שאינו טהור, הקרבן יכפר עליו. ויתרה מכן: גם הטמא, אפילו אחרי שהטומאה כבר אינה בגופו, ומבחינה חמרית גופו כבר טהור, צריך טהרה לפני ה'. הטהרה לפני ה' היא הקובעת האם הוא טמא או טהור, ולא מצבו הגופני.
כל קרבן בא לכפר. גם קרבן שלא בא על חטא הוא כֹפר על האדם. כלומר: עולה אל ה' במקום האדם והאדם כביכול נולד מחדש. חטאת מחטאת את האדם, כלומר: מנקה אותו. גם החוטא וגם הטמא צריכים חטוי. הלמוד המיוחד של ההקבלה בין "וכפר עליו הכהן ונסלח לו" האמור פעמים רבות בפרשת ויקרא, לבין "וכפר עליו הכהן וטהר" האמור כאן, הוא שיש קשר בין חטא וטומאה. החוטא צריך חטוי כמו הטמא. בעקבות המסר הזה יכולות לבא פרשות אחרי מות וקדושים ללמד שעל ישראל להיות קדושים במצוות ולא טמאים בחטאים, ושתפקיד הכהן הגדול ביום הכפורים הוא לטהר אותנו מכל חטאתינו.
