בסוף פרשת
חקת אנו מוצאים גם את שירת הבאר וגם את שירת המושלים, ויש לשאול מה הם עושים כאן
ומה באים הם ללמדנו.
באמצעות שירת
הבאר אנו מבינים את חטא מי מריבה. פירושים רבים נאמרו על מהותו של החטא ומה חמור
היה בו. והפירושים חסרים. יש מבאר שחטאו היה שהכה במקום לדבר, ויש לשאול מה
כ"כ חמור בכך. ועוד - הלא יתכן שכך הוא דרש את דברי ה' ככל דרשן: ודברתם,
ואח"כ והוצאת. ואיך תוציא? למד ג"ש מפרשת מסה ומריבה שהיא דומה מאד
לפרשתנו בכל דבר. יש שפרשו שחטאם שנסו אל ה' מפני הקהל. יש שפרשו שחטאם שקראו
לישראל המורים. יש שפרשו שלא האמינו שיצאו המים ולכן דברו לא אל הסלע אלא אל ישראל
ובלשון שאלה, ולכן נאמר יען לא האמנתם. וגם על זה יש לשאול וכי משה לא האמין? והלא
כבר הוציא לו ה' מים מן הסלע? ואמנם זה היה על הצור בחורב ושם כבר ראה משה שזה
מקומו של ה', ואמנם אמר ה' לקחת את מקומו במשכן ולהשכינו במקום אחר, וכאן אינו לא
זה ולא זה, אך עם זאת עדין דחוק לומר שמשה לא האמין. וכן לא ברור למה נענשו על
כעסם על ישראל? וכי לא היו ישראל ראויים לכך.
אין להבין
חטא זה עד שקוראים את פרשת השירה. פרשת השירה מלמדת שהיתה כאן החטאה גדולה. השירה
פותחת בפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", אין ספק שפסוק זה נכתב
בלשון זאת כדי להזכיר את הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת
לה'", ולהדגיש את ההבדל בין השירה הזאת לשירה ההיא. על הים שרו ישראל את
השירה לה'. על הבאר שרו ישראל את השירה ולא לה'. שירה זאת משבחת את משה ולא מזכירה
כלל את ה'. השרים ונדיבי העם הם אלה שכרו את הבאר, ע"פ השירה. לא משה וישראל
שרים לה' אלא ישראל שרים למשה. היתה כאן הזדמנות שלא היתה בבאר הראשונה: להוציא
מים מן הסלע לעיני כל ישראל. לא רק לעיני זקניהם, וללמד את ישראל שה' מנהיגם.
הזדמנות זו הוחמצה. עם ישראל לא למד נכון את המסר.
מהו הטעם
לדבר? הלא ישראל ידעו שה' שלח את משה? הטעם לדבר מתברר כשאנו קוראים את פרשת בלק.
בלק ובלעם, כמו אנשים רבים בדור, מבינים שיש אנשים שבידם כחות שהוריד ה' לעולם. אך
אינם מבינים למי הכחות הללו. בלעם לומד לארך הפרשה שה' הוא השולט בברכות והקללות.
בתחלת הפרשה סובר בלעם שהדברים בידו. ה' בידו והוא יודע כיצד להפעיל אותו בנחשים
וקסמים וע"י מזבחות ופרים ואילים. הוא לומד במהלך הפרשה שה' הוא בעל הברכות
והקללות ולא בלעם[1]. בלק לא לומד את זה כלל. בלעם לומד שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אך הוא
מבין שאם ישראל לא יקימו את התורה יענשו. ה' לא ביד הנביאים. הנביאים בידו. ה' נתן
למשה בסנה מטה. גם לחרטומים היו מטות והם ידעו לעשות מופתים. למה מביא משה כשפים
למצרים? כבר שואל המדרש תבן אתה מכניס לעפרים? אבל אל המצרים יש לדבר בשפתם.
אמונתם של המצרים מושתתת על שליטה מדעית מלאה בכחות הכשף, אליהם צריך לבא בראיות
מדעיות שכחות אלה הם ביד ה', וכך הם לומדים. אבל על הים התגלתה יד ה' עצמה וישראל
ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. ראיתם זאת באה לידי בטוי בשירה, כמו שכתבנו
בפרשת בשלח. גם כאן אומרים ישראל שירה אך כאן מוכח שהם לא ראו התגלות של ה' אלא
התגלות של אדם שנמסרו לו כחות אלהיים. הם מבינים את הדבר כמו שבלק מבין אותו:
שהאדם הוא עקר העולם, והוא לומד במדעו להשתמש בכל הכחות בעולם, וגם בה'. כחותיו
ביד משה. הם טעו והחמיצו את ההזדמנות לראות את יד ה' ולהאמין בה'. למה? או משום
שמשה לא דבר או לא דבר נכון או הציג את הדבר כאילו אנו מוציאי המים באמצעות מטה
הקסם, או משום שאין אדם לומד כשכועסים עליו. מ"מ משה ואהרן נכשלו בהנהגתם את
העם ומנעו ממנו את האמונה והקדשת ה', עם ישראל לא קבל את הדבר העקרי והחשוב ביותר
שהוא צריך. והם אינם יכולים להכניס את ישראל לארץ.
גם שירת
המושלים האמורה כאן לא ברור מה מקומה בתורה. אך אם אנו למדים מכאן שה' הביא את
סיחון לטהר את ארץ מואב עבור ישראל, אנו למדים את חשיבותה של השירה הזאת. גם
המלחמה הזאת נראית אחרת מנקודת הראיה האמונית ומנקודת הראיה הגויית של התקופה.
התורה מצוה לא להלחם בעמים שמוצאם מאברהם ולוט, ומתירה להלחם באמורים. גם מלך בני
עמון שנלחם עם יפתח מבין את הנקודה הזאת. האם מלך בני עמון ידע תורה? לא מתקבל על
הדעת. עם זאת אנו רואים שהטעונים שעליהם הוא דן עם יפתח הם סביב השאלה האם ישראל
לקח את ארץ מואב ובני עמון, כדבריו, או את ארץ סיחון, כדברי יפתח. מה זה חשוב למי
שאינו יודע תורה?
את התשובה
אנו יכולים למצוא בפרשת דברים. בפרשת דברים אנו למדים שהיו באזור שני סוגי עמים.
היו העמים הרפאיים למיניהם, עמים פרימיטיבים אך מפחידים, שעמים חדשים הורישו אותם
וישבו בארצם. אדום את החורי, עמון את הזוזים ומואב את האימים. כל אלה – רפאים הם[2]. גם הגויים של אותה תקופה ידעו שיש הבדל בין עמי הרפאים הפרימיטיביים
שישבו באזור, לבין העמים הלבנים שהורישו אותם. יפתח אומר למלך בני עמון: אני מעולם
לא לחמתי באדם לבן ולקחתי את ארצו, חלילה, הלא אני אדם תרבותי. אינני עושה מעשים
ברבריים כאלה. אני לקחתי מהאינדינים של סיחון. אבל התורה אסרה את זה לא מפני
שהעמונים אינם אינדיאנים, אלא כי הם עמי אברהם וה' נתן להם נחלה את המקום ההוא. גם
הדבר הזה קשור באי ההבנה בענין המופתים. בשני המקרים האדם מגיע להישגים גדולים.
השאלה היא באיזה עינים אנו רואים את זה. האם אנו רואים את זה כמו המצרים, שאנו העם
המתקדם בעולם וצורת ההסתכלות המדעית שלנו היא העולם, הנורמות המקובלות אצלנו הם
צורת ההסתכלות הנכונה על העולם, והכחות העליונים בעולם בידינו הם. או שאנו רואים
את העולם בעינים אמוניות ואנו מבינים שגם תופעות אנושיות מאד מקובלות גם הן חלק
מהנהגת ה' את עולמו. שבעוד דורות תהיה תורת ה' ידועה אך הלומדים ישאלו ולא יבינו
מה בין עמון לסיחון. גם עמון התרבותי וגם סיחון הפרימיטיבי יראו בעיניהם
כפרימיטיביים למדי. שהם לא יבינו מה פתאום באים אל המצרים במטה חרטומים פרימיטיבי,
הלא התורה היא מתקדמת בהרבה, והם בכלל לא יעלו על הדעת שמישהו חשב פעם שלא יתכן
דבר נאור ומתקדם יותר ממטה החרטומים.
אינני יודע
מה מכל זה ידעו ולמדו ישראל. מ"מ הם התיחסו אל מטהו של משה כאל דבר אנושי
מתקדם[3]. מוטב שאנו לפחות נלמד לא
להעריץ את הנורמות ומטות החרטומים של דורנו, שללא ספק יחשבו פרימיטיביים בדורות
הבאים[4]. ונדע שלא האדם המתקדם
הוא זה שבידו הכחות של העולם אלא ה' נתן את כל הכחות האלה, ושגם שירת המושלים
המפוארת, מקורה בעצם בספר מלחמות ה'.
[1] לארך כל הפרשה בלעם אומר בהתנצלות את אשר
ידבר ה' אותו אדבר, אך הרשם בפרשה הוא שהוא אומר את זה כאיש מקצוע המסביר את
המגבלות הטבעיות של מקצועו. הוא אינו שליח ה' או נביא לה', אלא אדם שמקצועו להסתדר
כביכול עם תופעת הטבע שנקראת ה' ולנצל את האנרגיה הטמונה בה. כשהוא מתנצל בלק לועד
לו באותה לשון "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. לא נראה שהוא הפנים כאן
את המסר, הוא פשוט לועג לבלעם. כלעג השוכר לשכיר שמסביר לו שתנאי השטח קשים, והוא
אומר לו תנאי השטח מנעו ממך את המשכרת. גם לשונות ההתנצלות של בלעם הולכים ונעשים
מתנצלים יותר עם הזמן, כאיש שנתפש בבשתו. בלעם לומד שלא איש אל ויכזב ובן אדם
ויתנחם. שה' הוא לא תופעת טבע אלא הבורא בעל הרצון בעולם ורצונו הוא שיהיה. ואמנם
בכמה מקומות בתורה נאמר שה' נחם. אך נצח ישראל לא ינחם בכך שישראל הם עם הבחירה
ועמלק הם הצד שכנגד. בין כך ובין כך ישראל קרואים בנים. גם כאן מזכיר בלעם את מואב
ומדין ואת עמלק. את מואב ומדין הוא מזכיר כי הם שכרו אותו, אך למה הוא מזכיר את
עמלק? עמלק הוא הסתירה לישראל. ה' מביא בדברי בלעם את זה שהנצחון בעולם לישראל
הוא. שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.
[2] בדברים פרק ב אנו מוצאים שני סוגי עמים.
עמי הרפאים והעמים היורשים אותם כמו שישראל יורש את ארץ ירושתו. את העמים היורשים
אסור להכות. משה שבא לחזק את לב ישראל לקראת המלמה מראה להם שהאזור מלא בעמי רפאים
חזקים ומפחידים אך פרימיטיביים, ואת כלם ירשו העמים התרבותיים, לכן אל תיראו מלרשת
את הארץ. בקריאת הפרק עלול להתעורר הרשם שכניסת ישראל לארץ אינה אלא חלק ממהלך כלל
עולמי שבו עמים מתקדמים יורשים שבטים פרימיטיביים אך חזקים ומפחידים. גם בדורנו יש
טוענים ששיבת ציון היא חלק מתהליך כלל עולמי דומה. בעינים אמוניות מתברר שהתהליך הכלל
עולמי הנ"ל נועד בעצם להביא לכניסת ישראל לארצו, ולא להפך. וראה להלן.
[3] גם בסוף פרשת בשלח וגם בפרשתנו, מתלוננים
ישראל על האכל ועל המים. פעמים התלוננו ישראל בפרשתנו, פעם אחת על האכל ופעם אחת
על המים. והלשון דומה מאד. על המים הם התלוננו "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ
מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע
וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". התלונה היא על
המקום. על המן הם התלוננו: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת
בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם
הַקְּלֹקֵל". בשני המקרים הם הזכירו בתלונותיהם, על הדרך, גם את הלחם וגם את
המים, ובעקר את יציאת מצרים.
בשני המקרים
בעקבות התלונה היו נס וענש. במקרה הראשון נעשה מופת במטה, כמו ביציאת מצרים,
והבעיה נפתרה. משה ואהרן נענשו על כך. בפעם השניה ישראל נענשו על תלונותיהם, שום
נס לא פתר את בעייתם. הנס פתר את הבעיה שנוצרה עקב התלונות – רפא אותם מענשם.
ישראל עדין
מתלוננים על יציאת מצרים, הם לא רוצים להיות עמו של ה'. אלא שעובר כאן תהליך. בפעם
הראשונה משה מצֻוֶּה לחזור במדת מה על מופתי יציאת מצרים, לקחת את המטה מלפני ה',
את אותו מטה שעשה את המופתים ביציאת מצרים ושהוכנס אל לפני העדות בפרשה הקודמת.
משה מצֻוֶּה לקדש את שם ה', אבל הוא לא עומד בכך. ישראל לא הבינו שה' עושה את
הנסים. הם עדין מאמינים בה' ע"י אמצעי, והם שרים שירה למשה ואהרן ולא לה'. על
כך נענשו משה ואהרן.
בפעם השניה הם
מדגישים מלכתחילה שהם חטאו שלא רק לה' אלא גם למשה. וה' אומר למשה לעשות שרף ולשים
אותו על נס. יש כאן מופת שנעשה ללא מטה ובאופן שנותן חופש למשה. אין כאן מטה, אבל
יש כאן שרף על נס. שרפים עומדים ממעל לו. למשה נאמר לעשות שרף, לא נחש. גם לא נאמר
לו ממה לעשות את הנחש. משה עושה נחש נחשת. הנחש הזה עומד בלב מחנה ישראל כדגל.
א"א להתעלם מהשרש נ.ח.ש. המופיע כאן. שסופו להקרא נחשתן.
במצב כזה לא פלא
שבלק הולך ושוכר את בלעם. עומד בלעם ורואה מחנה שנ.ח.ש. תלוי מעליו כדגל. בלעם
יודע לנחש. הוא אומר שאם זה הענין – נראה מי יותר חזק. אלא שהוא עתיד לגלות שה' לא
הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. הוא מכיר בכך שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. הוא בא
ומלמד את ישראל את המסר שהיו אמורים ללמוד בפרשת השבוע. לה' יש רצון. נחש לא ממית
ולא מחיה, אלא בזמן ישראל משעדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. וכמובן שגם זה
מחבר אותנו בחזרה לסוף פרשת בשלח. הדור המנצח הוא זה שבהנהגת יהושע חולש את עמלק
ואת עמו לפי חרב. בכח החרב, אך רק כאשר המטה מורם כלפי מעלה על הגבעה.
שני חטאים היו
בפרשתנו סביב הנחוש. החטא הראשון הוא יען לא האמנתם בי להקדישני. בני ישראל חושבים
שמשה ואהרן כרו את הבאר במחוקק במשענותם ולהם הם שרים. אח"כ באים הנחשים
השרפים ומלמדים אותם לומר חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה'. הם לומדים להכיר
את ה'. ועדיין הנחש יכול להתפרש בשתי צורות שונות. דוקא בלעם הוא הלומד ומלמד כי
לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
[4] נגד תפישה זאת יצאה התורה, בכל העמים שאסרה
התורה לקחת את ארצם, אסרה גם לקבל אותם ולהביאם בקהל. (עמון, מואב ואדום האמורים
כאן, וכן מצרים שהתורה אסרה לרדת לארצו ואסרה גם אותו). שלא נתפתה לחשוב שאסור
להלחם בהם כי הם עמי התרבות שבצל תרבותם נחיה אף אנו, אלא להפך: נתרחק מהם
ומתרבותם. העמים שאנו מבינים שהם פחותים מאתנו הם פחות מסוכנים מבחינה זאת.
התופעה המצערת
שהיהודי חושב את נשיא המעצמה המתקדמת של זמנו למתקדם ורוצה לחקותו ולאמץ את
תרבותו, ומאמין באמונותיו, הזיקה לישראל פעמים רבות. הם התיונו בחשבם שזה הדבר
הנאור, בצד זה גם נשמור את התורה. הם לא רצו לצאת ממצרים, הממלכה העשירה והגדולה
ששעבדה אותם גופנית ורוחנית ודרדרה אותם במדרגות הטומאה, הם פסחו על שתי הסעיפים
כדי להיות נאורים ולעבוד את הבעל. אחאב לא ההין לשעבד אליו את נשיא המעצמה הגדולה וקרא
לו אחי הוא. הנטיה של היהודי היא לחלום ולשאוף שנשיא המעצמה הגדולה יואיל להכיר בו
ולשבחו, הוא אינו רוצה להכניע את המעצמה הגדולה, להביסה למגרה ולהדבירה תחת רגליו.
הוא אינו רוצה להצטיר כנגדה. לבו משועבד לה וכבול לה. הוא חושב שכבודו להיות תלוי
בה ולחסות תחת כנפיה. זאת פסגת שאיפותיו. אפי' אם היא תובס ותפורק והוא יראה אותה
מובסת ומושלכת ארצה לא ישבר בעיניו המיתוס שלה. הוא ימשיך להאמין שהיא שיא העולם9,
דבר לא יעקור אמונה זאת מלבו. ההסטוריה תוכיח בעתיד שהמעצמה הגדולה של זמנו היא
פרימיטיבית, ואילו הוא נושא האמת הנצחית. נגד שעבוד רוחני זה יוצאת כאן התורה. יצר
רע זה גובר בזמן שיש לישראל ממלכה, כשהיחוד הישראלי נגלה. דוקא אז רוצה היהודי הרע
שמדינתו תחסה תחת כנפי המעצמה ותהיה חלק ממשפחת העמים ולא עם לבדד ישכון, ואז צריך
למגר יצר רע זה.
[5]
אנשים שקוראים את דברי בדורי ודאי מתפלאים ואומרים שלא יתכן שאני מתכון כאן
למעצמה הגדולה של דורי, הלא היא מתקדמת ונאורה. א"א להשוות אותה למצרים של
פעם, ואף לא ליון ולרומא. אם יקראו אנשים את דברי בעוד אלפי שנים ודאי גם הם יאמרו
שדברים אלה נכתבו בימי ארה"ב הפרימיטיבית, אך לא יתכן שהם מכונים אל המעצמה
החכמה והמתקדמת של היום. כך טבעם של היהודונים. אבל אני מתכון לכל מעצמה מלבד
לממלכת ה' אשר תקום בא"י ע"פ התורה.
