קרח

מה בין קרח לבין דתן ואבירם

בפרשתנו קמים גם קרח וגם דתן ואבירם על משה ואהרן. ואולם, יש הבדל בין קרח לבין דתן ואבירם. ההבדל הזה בא לידי בטוי רב בפרשת פינחס. יש בתורה מקרים של פרשה מאוחרת שמלמדת על המוקדמת. כך מלמדת פרשת ויחי על יחסו של יעקב למעשי פרשת וישלח. יעקב בפרשת ויחי מקלל את ראובן, שמעון ולוי על מעשיהם שנעשו בפרשת וישלח. וכן הוא מברך את יוסף, ומדבר גם אתו על מאורעות שארעו בפרשת וישלח. דומה לכך פרשת פינחס, שאף היא, כפרשת ויחי, עוסקת בהכנות לחלוקת הארץ, ואף היא מיחדת מקום להזכיר את אשר נעשה בפרשת קרח. גם שם השבט הזוכה להתיחסות השלילית הוא שבט ראובן, שבו הוזכרו דתן ואבירם. וגם שם יש יחס מיוחד לבני יוסף, בנות צלפחד המבקשות ומקבלות אחוזה, וצווי ה' למנות את יהושע להנהיג את העם. גם כאן וגם כאן הוזכר קרח. במפקד בני ראובן נאמר "ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה'  ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס  ובני קרח לא מתו". ובנות צלפחד אומרות: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו  למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו". משמע שכל עדת קרח אכן תגרע מתוך הקהל. הם הוזכרו במפקד בני ראובן המיועד למנות את יורשי הארץ, כדי לומר: אלה לא ינחלו בארץ. לכן צריכות גם בנות צלפחד להבהיר שאביהן לא היה בעדת קרח.

כך נזכר קרח לשלילה הן במפקד בני ראובן והן בדברי בנות צלפחד. אבל כשעוסקת התורה בפרשת פינחס במפקד שבטו שלו, שבט לוי, אין שום גנוי כלפי קרח. להפך: אנו מוצאים בשבט לוי משפחה חדשה, שאיננו מכירים אותה בין משפחות לוי בפרשת במדבר: משפחת הקרחי. זכה קרח ובניו הפכו למשפחה בכירה מבין משפחות הלויים. (ויש להעיר שגם הצרוף הנדיר "אלהי הרוחות לכל בשר" מופיע אך ורק פעמיים בתורה, בפרשת קרח ובפרשת פינחס, ומקשר בין שתי הפרשות).
וכבר עמדנו על כך שבשתי הפרשות נזכר הכהן המכפר על העדה. אהרן עושה זאת במחתה ופינחס ברמח, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. תפקידו של הכהן הוא לכפר.

על ההבדל בין קרח לבין דתן ואבירם אנו יכולים ללמוד מפרשתנו. אלה ואלה הרימו יד במשה. אך כשצוה ה' לבחון את הדבר ע"י התגלות ה', במחתות, נבדלה תגובתו של קרח מתגובתם של דתן ואבירם. דתן ואבירם סרבו לבא. המחלוקת שלהם היתה מחלוקת הרבה יותר כוללת. הם לא חלקו רק על מנוי משה ואהרן, הם חלקו על כל המהלך של יציאת מצרים ונתינת התורה. הם לא הסכימו ללכת עם משה לבוררות לפני ה'. הם פרקו כל עול. לא כן קרח. קרח, לא רק שקבל את הצעתו של משה לעמוד לפני ה' עם המחתות, אלא אף הקהיל לשם את כל העדה אל פתח אהל מועד. קרח האמין בה', וכפר רק במשה.

הכפירה במשה היא דבר חמור מאד, ולא רק בפרשתנו. האמונה במשה היא חלק חשוב בתורה. קריעת ים סוף הביאה ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אפילו מתן תורה נועד למטרת "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". אהרן ומרים נענשים כשהם אינם מבדילים בין מדרגתם למדרגת משה ואומרים "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר".

וזה נראה תמוה מאד. כלילת משה עם ה' באמונה אחת נראית ככפירה. ואולם, התשובה לתמיהה הזאת פשוטה: משה הוא השליח ללמדנו את התורה. האותות הראשונים שנותן ה' למשה בהר סיני נועדו "למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבתם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". אי אמונה במשה עלולה להביא לאי אמונה בתורה, כיון שהתורה נתנה ע"י משה.

אבל אנו תמהים, וגם קרח תמה, איך אפשר לכלול את המלך והעבד במעלה אחת ולומר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכי מאמינים אנו בבשר ודם. אמנם, מחלוקתו של קרח היתה שלא לשם שמים אלא לשם כבודו, ולכן הוא נענש, אך כיון שלא כפר בה' ובתורתו אלא רק במשה, וכלפי חוץ קנא לשם שמים, זכה ויצאה ממנו משפחת לויה מכובדת. לא כן דתן ואבירם, הם כפרו בקב"ה. ולפי שכפר בעקר הוציא את עצמו מן הכלל. ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל.

הבדלה

דברי ה' אל משה ואהרן הם הרמו מתוך העדה הזאת, או הבדלו מתוך העדה הזאת. תפקידה של פרשת קרח הוא להבדיל את משה ואהרן מן העדה. לכך נועדה המחתה, אעפ"כ, כשיש נגף בעם ויש חשש למיתתם, אומר משה לאהרן, אל תתבדל במחתה מהעדה, רוץ אל תוך העדה והצל את כלם עמך. הבדלתו של אהרן אינה הוצאתו מן העם כדי שיוכל העם למות, אלא ערובו עם העם כדי לכפר על העם.

בפעם הראשונה אומר ה' למשה ואהרן הבדלו מתוך העדה, אח"כ הוא אומר להם לומר לעדה שיעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם. שוב אין כאן רק הבדלה, שבה הצדדים נבדלים זה מזה אך לאף צד אין יתרון על רעהו, כאן העדה נעלים ואילו דתן ואבירם יורדים, כפי שחוזרים שני הפעלים האלה כמה פעמים בפרשה. בפעם הבאה שמדבר ה' עם משה ואהרן הוא כבר לא אומר להם הבדלו, ואף לא העלו, אלא הרמו. שהוא פעל רם יותר מהפעל העלו.

קרח אמר שכל העדה כלם קדושים. וזו אמירה נכונה. כלם קדושים אך אינם שוים בקדושתם. יש עליונים יותר ורמים מעליהם.

כשמשה הציע לקרח לעמוד עם המחתות, אילו אכן היה קרח מאמין באמירה כל העדה כלם קדושים, היה צריך לסרב ולומר מדוע האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש? הלא כלם קדושים. אלא מכאן שקרח באמרו כלם קדושים רצה לומר אני הקדוש. לכן לא זו בלבד שבא, אלא אף הקהיל את כל העדה. אך דתן ואבירם שלא חפצו בכהנה, הם שאמרו לא נעלה. ה' בחר את כל העדה להעלותם מעל דתן ואבירם היורדים, ובחר במשה ואהרן לרוממם אף מעל אלה.

מאבק אישי, מחלוקת שלא לשם שמים

חטאים רבים כבר ידע ישראל מאז צאתו ממצרים, אבל מאבק על הנהגה ועל כבוד הוא מר וקשה יותר מכל חטא אחר. מאז יציאת מצרים, אחרי כל חטא היה אות ומופת מאת ה', ואולי גם ענש, ובזה תם הענין. לא כן בפרשתנו. נעשה אות ומופת מאת ה' ובו גם נשרפו מקריבי הקטורת ונבלעו דתן ואבירם באדמה, והדבר לא עורר את אמונתם של ישראל במשה, להפך, זה עורר את רוגזם: הם שבו ונקהלו למחרת על משה ועל אהרן וכעסו עליהם על שנצחו: אתם המתם את עם ה'. כעת שוב אנו חוזרים אל המצב שהיינו בו יום אחד קדם לכן, מצב שבו אומר ה' אל משה "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", אבל הפעם משה לא יכול לענות את אותה תשובה שענה אתמול "אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף". הפעם כל העדה חוטאת.

כאן יש למשה פתרון אחר: הוא אומר לאהרן שיוכיח את בחירתו לא ע"י המתת החוטאים, אלא להפך, ע"י כפרה עליהם במחתת קטרת. מנין למד משה שאפשר לכפר על ישראל ע"י קטרת? למה צוה על אהרן לקחת דוקא מחתת קטורת? נראה שהתשובה לכך פשוטה, ה' אמר לו. אבל לא באותו יום, ביום הקודם. ביום הקודם היו אמורים אהרן ומאתים וחמשים אנשי קרח לעמוד מול אהל מועד עם מחתה, כדי לראות במי יבחר ה'. בפעל, עמדו שם רק אנשי קרח, ואש יצאה מאת ה' ללמד שהם לא נבחרו. אהרן לא עמד שם כי הוא הלך עם משה אל דתן ואבירם שלא רצו לבא אל אהל מועד. כעת אומר משה לאהרן: קח את המחתה שהיית אמור לקחת אתמול, והולך אל העדה. ה' יכפר על העדה ובכך יוכיח שלא רק שאינו שועה אל אנשי קרח כשהם באים במחתה, אלא שאליך הוא שועה, ובכך גם נעצור את הנגף וגם המחתה תמלא את יעודה המקורי.

האם זה הועיל? יותר מאשר בליעת קרח, אבל עדין לא לגמרי. עדין היה צרך לראות איזה מטה פורח, וגם שיטת הבחירות הזאת לא הועילה לגמרי. למחרת הבחירות, למרות המטה הפורח המפורש שנועד למטרת "ותכל תלונתם מעלי", נקהלו בני ישראל שוב על משה ואהרן, והפעם הסוו את טענתם בטענה המתממת "הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו  כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות". כאומרים "אבל המורה, מה אנחנו יכולים לעשות, כל מה שאנחנו עושים אתה מעניש אותנו". ברור שמי שאומר כך יודע בדיוק מה נדרש ממנו, אבל הטענה מצלצלת יפה. גם התשובה: אל דאגה, בני לוי ישמרו עליכם.

כאשר אנשים מנהלים דיון עניני, אפשר להכריע בו בטענות עניניות. כאשר הדיון הופך להיות אישי, הענין נעשה קשה הרבה יותר. במצב כזה אוי ואבוי למי שיעז להוכיח את טענתו בהוכחה מוחצת, יאמרו שהוא כחני ואלים וידרשו מיד להכריע נגדו. בתחלתו של דיון כזה איש לא יעז לומר את הטענה האמתית: הנושא כאן הוא אני. הוא יתחבא מאחורי טענות אידאולוגיות "כל העדה כלם קדושים", אבל בסופו של דבר יצא המרצע מן השק בלי בושה. אם יִבָּחֵר אחד מהצדדים כהלכה, הצד השני ימצא את הדרך להתחכם עם תוצאות הבחירות. אפשר לקנות את לב העם על ידי הצלתו מצרה תוך כדי הבחירה, גם אם הצרה מתחלתה באה בגלל זה.

אי אפשר להכריע מחלוקת אישית בטענות ענייניות, ומה תפקידו של כהן

בכל חטאי ישראל עד פרשת השבוע, ישראל חטאו ונענשו ובזה תם הענין. לא כן בפרשתנו. האדמה בלעה והאש שרפה ועדין בנ"י מתלוננים ואומרים אתם המתם את עם ה'. יש נגף בעם ועדין יש תלונות, ה' עושה אות ומופת, ןעדין אומרים בני ישראל הן גוענו. ואמנם כאן הם אומרים זאת כביכול בתמימות, אבל זאת תמימות מעושה, כתלמיד שכאילו לא הבין רצון מורו ואומר לו "אבל המורה, מה אני יכול לעשות, כל מה שאני עושה אתה כועס עלי", מכיון שהוא מפרש את דברי מורו בפירוש מתחכם. שהרי בני ישראל יודעים עד היכן הם קרבים, ואעפ"כ הם שואלים בתמימות מעושה.

הרבה ענינים אפשר ללמד בקלות ע"י מופתים וענשים. לא כן קבלת מרות של בני אדם. קשה לאדם לקבל עליו מרותו של אחר. הוא מצדיק את זה בנמוקים אידאולוגיים, כל העדה כלם קדושים וכו', אך למעשה הענין הוא אי קבלת משה. אחרי שהוכח שמשה הוא הנבחר עדין לא נותן העם שיבלבלו אותו עם העובדות והוא אומר אתם המתם את עם ה', וכו'. אנו רואים תופעה זאת גם בימינו: בכל בחירות ידוע מראש שמפלגה אחת תפסיד. וידוע מראש שבאותה מפלגה יקימו ועדת חקירה וימצאו את האשמים. איש לא יאמר שהמפלגה הפסידה פשוט מפני שהעם רוצה את המפלגה המתחרה. מי שיאמר כך במפלגתו יהיה מנודה בה עולמית. וראה מאמרי על העדריות. ברור שאנו יותר טובים, אך מישהו עשה טעות במערכת הבחירות והוא צריך להסיק מסקנות אישיות חמורות. זה מגוחך כמובן, משום שמראש ברור שכששתי מפלגות מתחרות אחת מהן תפסיד. אך התכונה שלא לקבל את זה שהעם רוצה אחרת אלא להאשים את מי שהמית את עם ה' היא התכונה שיש גם בפרשתנו וגם בכל פוליטיקה. רדיפת הכבוד והכסא היא יצר שא"א לנצחו במופת אחד וענש אחד.

אהרן לא הוכיח שנבחר ע"י המחתה כמו שצוה ה', כי דתן ואבירם לא רצו לבא, ומשה ואהרן יצאו מן המשכן והלכו אל דתן ואבירם. דתן ואבירם רצו שהמרכז יהיה אהליהם ולא אהל מועד, אמר משה לקהל להעלות מסביבו. אח"כ בחר ה' באהרן באהל מועד, שוב ב"והיה האיש אשר אבחר בו". ע"י מטה. לא לפני שאהרן הראה לבני ישראל שע"י המחתה והקטרת הוא מכפר על כל העדה ולא מתנשא מעליה, ושכדאי שהמחתה והקטרת יהיו בידו כי אליו ה' שומע. כאן התקים והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, כשלקח אהרן את המחתה כאשר צוה ה' בתחלת הפרשה וראו ישראל ע"י המחתה שבו בחר ה'. ותעצר המגפה. שהרי באותו בקר עמדו חמשים ומאתים איש לפני ה' במחתותיהם, ומשה ואהרן לא עמדו עמהם, כי דתן ואבירם לא באו אל אהל מועד והם קמו והלכו אליהם. לכן כשיצא הקצף מלפני ה' אמר משה לאהרן עכשו תעשה מה שצוה ה' בתחלת הפרשה, קח את המחתה ותן עליה אש. ולכן נזכרה המחתה בה' הידיעה. נמצא שגם על כעס דתן ואבירם וגם על כעס קרח אמר ה' למשה ואהרן שיכלה את העדה כרגע והם נפלו על פניהם, ובשניהם נאמר והיה האיש, והקטרת שצוה ה' בתחלת הפרשה הוקרבה בסופה.

ועדין היה צריך לראות ש"והיה האיש אשר אבחר", כתחלת הפרשה. וכל זה כדי שיבקשו ישראל ויבינו שהם זקוקים למטה אשר יבחר ה', שכל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, וכדי להתקרב הם צריכים לשלוח את מי שיגש עבורם אל הערפל אשר שם האלהים (וכבר כתבנו כמה פעמים שהמשכן והמקדש הם כנגד הר סיני). שאם הם יהרסו אל ה' לראות, יפול מהם רב. וא"כ הם מבקשים שיהיה מי שיגש עבורם וייצג אותם וישא עבורם את עון המקדש. ומתוך כך יתנו להם את המתנות. נמצא שבעצם כל הפרשה היא פתיחה לפרשת המתנות שבסופה, שבאה מתוך שרצו ישראל לשלוח מי שיגש אל הקדש.

יש בפרשה מהלך אחד שחוזר פעמים: ישראל חוטאים וכופרים במשה, ה' אומר למשה ואהרן שיבדלו מהעדה והוא יכלה אותם, נעשים שני אותות מאת ה' ומתים ישראל, וה' מצוה להביא את אשר נותר מהאות אל אהל מועד.

בפעם הראשונה האותות שנעשה הוא פתיחת פי הארץ ויציאת האש ושרפת מאתים חמשים איש. את המחתות יש להביא לזכרון לפני ה' לאות לבני ישראל. בפעם השניה האותות הם יציאת הנגף מלפני ה' ועצירת המגפה ע"י אהרן, ואת מטה אהרן יש להביא לפני ה' למשמרת לאות לבני מרי.

יציאתו של אהרן במחתה לכפר על בני ישראל היא המשך למעשה המחתות שהיה ביום הקודם. אז היו אמורים משה ואהרן ועדת קרח לעמוד עם מחתות לפני ה' ולגלות במי בוחר ה', זה לא נעשה כי דתן ואבירם סרבו לבוא ומשה ואהרן הלכו אחריהם. לכן רק קרח ועדתו עמדו לפני ה' ונשרפו. לכאורה בזאת הוכיח ה' שלא בחר בקרח ועדתו. אלא שהבחירה של ה' היא במי שבו הוא כן בוחר. כאשר יוצא הנגף מלפני ה' אומר משה לאהרן שזאת ההזדמנות שלו לעשות את מה שה' צוהו אתמול. כעת קח את מחתתך והראה שבך יבחר ה', שאתה תעצור את הנגף.

אח"כ אומרים בני ישראל הן גוענו וה' מצוה את אהרן והלויים לשמור. אפשר שאמירת ישראל הן גוענו ותשובת ה' נאמרו כבר זמן רב קדם לכן, אלא שהתורה הביאתם כאן כדי ללמד על תפקיד הכהנה והלויה, אך אפשר שהם המשך למעשה קרח.

קרח לא מבין שבמשכן עובדים את ה', קרח מחפש כבוד. קרח רוצה את ההזדמנות להיות כאהרן ולהחזיק מחתת קטרת לעיני כל העדה. עדת קרח נשרפה, אך לא בזאת האות של ה', האות של ה' הוא בכך שאהרן עוצר את המגפה. את הקטרת מקריבים לא למען כבוד המקטיר.

מדוע הסכים קרח לעמוד עם עדתו ועם מחתות? מה הוא חשב שיקרה? קרח לא הבין שבמשכן אכן שורה ה' והוא הבוחר את עבדיו. קרח רוצה את הכבוד לעמוד עם מחתה כמו אהרן. האש עוצרת אותו.

הנגף היוצא מלפני ה', דומה למשחית במצרים. הוא יוצא מלפני ה' והולך ומשחית את העם, וצריך לעצור אותו. אהרן יוצא אף הוא מלפני ה' ועוצר אותו.

מכאן אנו למדים את תפקידה של הכהנה ושל הלויה בשמירת משמרת הקדש. יש כאן משמרת, תפקיד, ולא רק כבוד.

כחה של קטרת בהבחנה בין זר לשאינו זר

יש קשר בולט לעין בין חטא נדב ואביהוא לבין חטא קרח ועדתו. בשניהם מופיע הבטוי לקחת איש מחתתו. בשניהם החוטא נותן עליה אש ושם עליה קטרת וקרב לפני ה', ואש יוצאת מלפני ה' ואוכלת אותו.

מהו יחודה של הקטרת? נאמר על מזבח הקטרת "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו". גם הזרות חוזרת בכל המקרים. על המזבח אסור להקטיר קטרת זרה. בני אהרן הביאו אש זרה. קרח הביא אנשים זרים. בכל המקרים, האש יוצאת מלפני ה' והיא האוכלת את הזרים.

לא רק האש יוצאת מלפני ה', גם הנגף יוצא מלפני ה'. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְקֹוָק הֵחֵל הַנָּגֶף". הנגף היוצא מלפני ה', דומה למשחית במצרים. הוא יוצא מלפני ה' והולך ומשחית את העם, וצריך לעצור אותו. אהרן רץ עד שהוא משיג אותו, הוא עוצר בין המתים ויבן החייים. לא רק הוא עוצר, גם המגפה.

ה' אומר למשה לומר לקרח ועדתו לקחת איש מחתתו, ולתת אש ולשים קטרת. כמו אצל נדב ואביהוא. בסופו של דבר לוקח אהרן את המחתה. ביום הראשון לקחו רק חמשים ומאתים האיש את המחתות, אהרן לא היה שם, הוא הלך אל דתן ואבירם שלא רצו לבא. לכן ביום השני נזכר משה בכך שלאהרן עדין יש אפשרות להוכיח את עצמו במחתה. אהרן מוכיח את עצמו ביכלתו לעצור את הנגף של ה' ע"י מחתת קטרת ובה אש מלפני ה'. בכך מוכח שאהרן אינו זר. נדב ואביהוא נענשו כי הביאו אש זרה. גם כאן מטרת הדבר היא להבחין בין קרוב לזר. המטרה היא שלא יקרב איש זר, וללמד שאהרן אינו זר. וזאת תפקידה של הקטרת, לכן הדגישה התורה לגבי מזבח הקטרת שלא להעלות עליו קטרת זרה.

אבל לא הקטרת היתה זרה בפרשתנו ובפרשת צו. האש היתה זרה. לעמת זאת אצל אהרן בפרשתנו, וכן בפרשת אחרי מות, מודגש שעליו לקחת אש מעל המזבח מלפני ה'. הקטרת באה מאתנו, האש יוצאת מלפני ה'. כך הוא בפרשת צו וכך אצלנו, בשני המקומות נאמר שנראה כבוד ה' אל כל העדה, ואז יוצאת אש מלפני ה'. בפרשת צו זה נאמר מיד בסמוך ואילו בפרשת קרח קצת אחרי כן, אך אפשר שהבליעה והשריפה היו יחד. ה' נראה אל כל העדה ואח"כ יצאה אש מלפני ה' ואכלה את מקריבי הקטרת. כנגד זה צריך אהרן לקחת אש שאינה זרה, אש מלפני ה'.

והצווי הוא לעשות כך דוקא בקטרת. ה' נראה בענן על הכפרת. כנגד הענן של ה', מביא אהרן ענן משלו. ע"י גחלים מעל המזבח מלפני ה' וקטרת מעשה ידי אדם, ממלח טהור קדש. הקטרת היא הענן שלנו כנגד עננו של ה'. יש לה ערך רק אם אינה זרה ולא באה מידי זרים. ענן כזה יכול לגבור על הנגף היוצא מלפני ה'.