כתבניתו, כאשר אתה מראה
פרשתנו מרבה בבטויים האומרים שאת המשכן צריך לעשות בדיוק כתבניתו המוגדרת, ואי אפשר לשנות בו כמלא נימה מהתיאור המדויק שמשה לומד בהר. שוב ושוב חוזרים הבטויים כתבניתו, כמשפטו, כאשר אתה מראה, וכו'. הן לגבי המשכן והן לגבי כליו. גם המדות המדויקות של המשכן וכליו מוזכרות ומפורטות.
הפרשה פותחת בתיאור התרומה לעשיית המשכן, ומבארת גם את מטרתו: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומיד חוזרת ומדגישה, למי שלא הבין: "ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו".
לאורך כל פרשיות המשכן וכליו חוזרים הבטויים "כמשפטו" "כאשר הראית" וכו'. ואולם, מתחלת פרשת תצוה, המתארת את העובדים במשכן, ולא את המשכן עצמו, נעלמים בטויים אלה לחלוטין. וגם מדות כמעט ואין בהם. וכן הוא לגבי סדור המשכן האמור עוד בפרשת תרומה.
והנה, דוקא לגבי עשיית הבגדים, סדור המשכן וימי המלואים, מדגישה התורה בפרשת פקודי ובפרשת צו, אחרי כל מעשה ומעשה "כאשר צוה ה' את משה". בעשית המשכן וכליו בפרשת ויקהל לא נזכר הבטוי "כאשר צוה ה' את משה".
בסוף פרשת תצוה מסכמת התורה את מלאכת המשכן. כנגד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שנזכר בתחלת עשית המשכן, נאמר בסוף עשית המשכן "עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים...". הפעולה המביאה לשכינת ה' בתוכנו היא לא עשיית המשכן כמשפטו, אלא דוקא בואנו אליו ועבודתנו בו. עשית הקרבנות כתקנם.
לעתיד לבוא, נשמרת תבניתו של המשכן בקוים כלליים בלבד. כל מקדש גדול מקודמו ועשוי מחומרים משובחים מקודמו. נשמר רק סדור המשכן: התבנית של חצר ובה מבנה שבדרומו מנורה ובצפונו שלחן, שבמערבו קדש קדשים וממזרח לו מזבח. המקדש והכלים גדלים, ואינם נבנים ע"פ המדות והחומרים המתוארים בפרשתנו, ולא כמשפטו ולא כאשר ראה משה בהר. שכינת ה' בקרבנו נעשית באמצעות בואנו אל המקדש ועבודת ה' בו, כאשר צוה ה' את משה.
עדות והתועדות
ה' מצוה את משה לבנות משכן, שמטרתו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואח"כ הוא אומר לו לבנות ארון, ואומר לו "ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך", אח"כ הוא מצוה לעשות על הארון כפרת עם כרובים, וחוזר שוב על הצווי "ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך". אח"כ נאמר מה תפקידו של הארון "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארן העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל".
כלומר: יש חלק במשכן שאותו ה' לא מצוה את משה לעשות, ה' יתן אותו מוכן. העדות. ואכן, אנו קוראים בפרשת כי תשא שככלותו לדבר אתו בהר סיני, נתן ה' למשה את שני לוחות העדות. כידוע, התכנית המקורית לא התקימה ובסופו של דבר עשה משה גם את לוחות העדות, אבל ה' כתב עליהם בעצמו.
המשכן נקרא בכמה מקומות אהל העדות.
מהי עדות? המפרשים מסבירים שהיא מלשון עד. היא עדות על הקשר בין ישראל לבין ה'. גם מכך שעל הלוחות כתובים דברי הברית, משמע שהם מלשון עד, הם באים להעיד על הדברים הכתובים בהם. ואכן, מבחינה לשונית המלה עדות נגזרת מהמלה עד. ואולם, קשה להתעלם מהדמיון הרב לשרש י.ע.ד. האמור כאן שוב ושוב. תפקידו של הארון הוא "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים". בסיום פרשיות עשית המשכן נאמר על כל המשכן "פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי". רק אחר כך, מתוך שזהו המקום שבו ה' נועד לבני ישראל, מתקימת המטרה המקורית: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים". המשכן נקרא אהל העדות, אך הוא גם נקרא אהל מועד, והוא המקום שבו ה' נועד אל משה ואל בני ישראל.
במדבר, המשכן נקרא בהרבה מקומות המשכן או אהל מועד. אבל בהקשרים מאד מסוימים הוא נקרא אהל העדות או לפני העדות. כשמשה בא אלא אהל מועד נאמר "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים". גם כשאהרן מקטיר קטרת לפני ה' בקדש הקדשים נאמר "ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות". מאידך, כשהתורה אוסרת על אהרן לבא בכל עת אל הקדש לא נאמר "אשר על העדות", אלא "אשר על הארון".
במדבר, כאשר ישראל חונים ונוסעים ע"פ הענן השורה על המשכן, נאמר שוב ושוב "משכן העדות" ו"אהל העדות".
על הדלקת הנרות והקטרת הקטרת, בתחלת ובסוף פרשת תצוה, נאמר שהם לפני העדות. כך נאמר גם על צנצנת המן. המלה עדות לא נאמרה על הקרבנות או סדור לחם הפנים, הם לא נעשים לפני העדות.
התגלות ה' בענן, עדין איננה כל תפקידו של המשכן. יש למשכן תפקיד נוסף, האמור בארון: דרכו ה' נועד אל בני ישראל. דרכו ה' אומר לבני ישראל מתי לנסוע ולאן. המשכן הוא מקום התועדות עם השכינה.
התועדות זו היא גם עדות. אמנם, העדות עצמה נמצאת בתוך הארון, מתחת לכפרת, ואילו ה' נועד עם משה מעל הכפורת. אך מקום ההתועדות הוא המקום שבו יש חלק שה' עצמו נתנו מוכן, ולא ישראל עשאוהו, והוא מעיד על הקשר של ה' אל ישראל והשכינה השורה שם.
יתכן שיש קשר בין ההתועדות והעדות. במעמד הר סיני מופיע השרש להעיד, רד העד בעם, כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו, מתן תורה הוא עדות, אך הוא גם התועדות. העדות היא עדות על שכינת ה' לא רק בהתגלות של ענן ואש, אלא גם, ובעקר, כה' המדבר אל ישראל ומצוה אותם.
חידת הכרובים
אחת הקושיות הגדולות בפרשה היא ענין הכרובים. הלא התורה אסרה לעשות פסל וכל תמונה. ומדוע יש שני כרובים בתוך קדש הקדשים? ואם לא די לנו בכך, באים מקצת המפרשים ואומרים שהכרובים היו זכר ונקבה (כלשון המשורר: כרוב עם כרובית). ומתבססים הם על הגמ' ביומא שאומרת שהיו מגביהים את הפרוכת לעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.
ולכן פרשו ר' בחיי וספורנו והעמק דבר, שהכרובים הם דמות זכר ונקבה, והסתמכו על הגמ' ביומא נד.:, אבל המעין שם בסוגיא יראה שלא מוכח כן מהסוגיא שם. גם רש"י שם נזהר מאד מלפרש שם שהכרובים הם זכר ונקבה, וגם ממנו וגם מהרמב"ם נראה שלא סברו כן. רש"י שם פרש שהכרובים מחבקים זה את זה כזכר החובק את הנקבה, אך נזהר שלא לכתוב שהם עצמם תבנית זכר ונקבה. והרמב"ם (מו"נ ג מה) כתב שהכרובים הם שנים כדי שלא נחשוב שהם עצמם אלהים. ואם הכרובים הם זכר ונקבה כנגד הקב"ה וישראל, הרי שיש כרוב אחד שהוא כנגד הקב"ה, ומה הועיל שהם שנים, וח"ו שיהיה כן. כי עשית פסל לשם ה' היא הפך התורה. ולכן נראה שנזהר גם רש"י מלומר שהכרובים הם עצמם זכר ונקבה, אלא שהם פניהם איש אל אחיו כמו שצותה התורה, ומהם ילמדו כל ישראל ותהיה כל האהבה, בין איש לאחיו ובין איש לבוראו, כאהבת זכר ונקבה. אבל לא שהם עצמם זכר ונקבה.
אבל שלמה עשה את הכרובים כמער איש ולויות, ושם מפרשת הגמ' ממש כזכר ונקבה, וגם שם רש"י עושה מאמצים כבירים כדי לברוח מהפירוש הזה, אך שם הוא נראה גם כפשט הכתובים וגם כפשט הסוגיא. ואפשר שדוקא שלמה, שכתב את שיר השירים, ודמה את המקדש לאפריונו של ה' הרצוף אהבה מבנות ירושלים, ואת ה' וכנסת ישראל לזכר ונקבה. הוא, כדי לבטא את אהבת ה' לישראל כך, ציר את שיר השירים שלו בקדש הקדשים, ועשה מער איש ולויות סביב. וכרוביו של שלמה הם המעורים זה בזה, ולא הכרובים שעל הכפרת.
כלומר: הכרובים שעל הכפרת הם לא ח"ו כנגד ישראל והקב"ה, הם רק כנגד ישראל, או כנגד עובדי ה' ומשמשיו העומדים לפניו ושומרים את משמרתו. שישראל צריכים ללמוד מהם, שיהיו פניהם איש אל אחיו ואל הכפרת. וקול ה' יוצא מביניהם. וח"ו שתעשה דמות כנגד ה'. אבל שלמה, שבנה את המשל על ישראל וה' כאיש ואשה, ואף כתב על כך מגלה שלמה, אף ציר את משלו בקדש הקדשים. משל זה שמש אח"כ את הנביאים שדמו את ישראל החוטאים לאשה חוטאת. והודיעו את ירושלים את תועבותיה, ותארו זרים המחוקים על הקיר סביב סביב כמו מער איש ולויות סביב. (וכבר התורה מתארת ע"ז בשרש ז.נ.ה.). לכן אפשר שהמדרשים כאן באים גם לרמז שיש לחכמים תוכחת מרומזת על שלמה. ולכן כל המדרשים כאן מבוססים על פסוקים ממלכים ומדברי הימים ולא מספר שמות. והמדרשים מבקרים את שלמה, כפי שנתן לראות במדרש המופיע בגמ' ביומא נד:, המדמה את קה"ק לערותה שהרואה אותה מוזילה.
אבל אין זו הקושיה היחידה. חכמים דורשים את הפסוקים "ופניהם איש אל אחיו" ו"אל הכפרת יהיו פני הכרובים", הגמ' בב"ב צט מביאה שתי דעות, לדעה אחת כשישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, וכשאינם עושים רצונו של מקום פניהם הביתה, ולדעה השני מצדדי אצדודי ופניהם איש אל אחיו והביתה. וכן נראה מהסוגיא ביומא נד.:, שבשעת הגלות כשקצף ה' על ישראל היו הכרובים מעורים זה בזה. וכן נראה לכאורה מסתבר יותר, שהרי שלמה עשה ע"פ האמור בפרשתנו, שגם בה נאמר איש אל אחיו ונאמר אל הכפרת, וכן עשה בצלאל בפרשת ויקהל, וא"א שיצונו ה' לעשותם בנס. אלא שצונו ה' שיהיו איש אל אחיו ואל הכפרת, וכן עשאם שלמה. ועשה את כל הכרובים כמער איש ולויות. ומקור הדבר בפרשתנו, שכתוב בהם אל הכפרת וכתוב איש אל אחיו, ומכאן שגם הכרובים הם גם איש אל אחיו וגם אל הכפרת ואין סתירה בדבר. ונראה שיש בכך רמז, שהכרובים העומדים לפני ה' פניהם אל ה', שהרי עומדים הם לשמשו, וגם פניהם איש אל אחיו, והם אף מעורים זה בזה, כדי שנלמד מהם ואף חבתנו לפני המקום תהיה שנאהב זה את זה ונהיה מעורים זה בזה ומתוך כך נהיה חביבים לפני המקום, ויהיו פנינו כמלאכים, איש אל אחיו ואל ה'.
גם כאן וגם בסוף פרשת נשא נאמר שהקול יוצא מעל הכפרת מבין שני הכרובים. כאן נאמר "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארן העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל", ובסוף פרשת נשא נאמר שאכן "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים". לפי זה, אפשר שפירוש המדרש הוא שהכרובים הם כנגד ישראל, שניהם. כחבת זכר ונקבה היינו שהכרובים סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו, כלומר: ראו כמה הם מקיפים וחובקים את מקום יציאת הקול, כמו חבת הנקבה החובקת את הזכר וצמודה אליו. ובעקר – משתוקקת אליו.
אפשר גם לפרש שהכרובים סככים בכנפיהם על הכפרת ויוצרים דמות חופה. לפ"ז אין כאן לא דמות כנגד ה' ולא דמות כנגד ישראל. ה' וישראל ללא דמות מתיחדים תחת כנפי הכרובים.
אפשר גם לפרש שהמתבונן מכוון מזרח רואה את הכרובים כשפניהם איש אל אחיו ואל הכפרת. הכרובים הם משרתי ה' השומרים מקדם לגן עדן, ולכן המתבונן מן העזרה רואה את החבה בפני הכרובים הפונים אל הכפרה ואיש אל אחיו. גם משה השומע את הקול מדבר אליו, מזכיר את האדם השומע בגן עדן את קול ה' אלהים מתהלך בגן. הקול מִדַּבֵּר, לא מדבר אל משה.
עוד אפשר לפרש שהמתבונן בכרובים מתוך העזרה, מלמטה למעלה, רואה את פני הכרובים הפונים איש אל אחיו ואל הכפרת. ורואה את חבתנו כלפי המקום, כלומר: את ישראל שפניהם איש אל אחיו ופניהם אל השכינה. אבל המתבונן בהם מלמעלה, כאשר גויים מוציאים את הכרובים ומסובבים אותם בעיר, רואה שתי דמויות כפופות ומושפלות. מכאן שישראל צריכים להיות מאוחדים ומרוממים וגאים כדי שתהיה חבתם לפני המקום כחבת זכר ונקבה, הם צריכים להיות מואחדים ופניהם איש אל אחיו, שאל"כ כביכול אין גוף אחד של נקבה ואין השכינה יכולה להיות חבוקה בה. והם צריכים להיות גאים ומרוממים על כל העמים, וגאים בדבקם בקב"ה ולא מתנצלים וכפופים לפני העמים.
הכלל העולה מכל הדברים האלה הוא שא"א לעשות דמות כנגד ה', גם א"א לתאר את ה' באמצעות חומר. אבל אפשר וצריך לראות את עצמנו, אנשי החומר, מתקדשים ועומדים לפני ה', לכן אפשר גם ליצור דמויות כנגד האנשים, אנשי החומר, העומדים לפני ה'.
רוחות השמים במשכן
יש למשכן שני תפקידים: השראת השכינה בקרב ישראל, והתועדות ה' והודעתו את תורתו לישראל. ה' מתגלה אל ישראל ונועד להם במשכן. כנגד עדות והתועדות זו נעשו הנרות והקטרת, אשר בצד דרום. לעמת זאת, שחיטת הקרבנות וסדור לחם הפנים, שלא נאמר בהם שנעשו לפני העדות, נעשים בצד צפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום, ושם המנורה.
לאורך כל פרשיות המשכן בא הדרום לפני הצפון. אפילו בסדור המשכן, שבו השלחן קודם למנורה, חוזרת התורה על השלחן אחרי המנורה כדי להזכיר את המלה צפון אחרי המלה תימנה. וכך נאמר שם: "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן". התורה חוזרת בסוף הפסוק שוב על סדור השלחן שכבר נזכר בראש הפסוק, כי השלחן תמיד קודם למנורה אבל הדרום תמיד קודם לצפון, בכל ההזכרות של שלחן ומנורה ובכל ההזכרות של דרום וצפון בפרשיות המשכן השונות.
כשנזכר השלחן בראש הפסוק לא מופיעה בו המלה צפון. צד דרום הוא ימינו של השוכן בקדש הקדשים, צד צפון הוא ימינם של ישראל העומדים בעזרה, מול פתח המשכן. המזבח והקרבנות שיכים לצד של ישראל המשכינים בתוכם את שכינת ה'. לכן מתקדש המזבח באותם ימי מלואים הבאים לקדש את הכהנים.
שלמה בנה את המקדש בתבנית המשכן. פתחו במזרח וקה"ק במערב, בו הארון והכרובים, ובקדש מנורה בדרום ושלחן בצפון. בחצר עומדים המזבח, הכיור וכנו, וגם שער החצר במזרח. עוד אנו רואים שבמשכן כל מה שבתוכו זהב, מלבד אדניו שהם כסף. וכל מה שבחצר נחשת. לכן הקרשים מצופים זהב, וכן הכלים שבתוך המשכן. וכן קרסי המשכן. אבל קרסי האהל הנראים בחצר, וכן הכלים העומדים בחצר ואדני החצר והמסך, כלם נחשת. כל זה עשה גם שלמה במקדש, אלא שהוסיף כרובים, שלחנות ומנורות, ובחצר כיורות ומכונות וים. אין די לו בכיור אחד וכן אחד, כמו שאין די לו בשלחן אחד ובמנורה אחת. אבל מקומם של כל הכלים האלה כמקומם שבמשכן ואין דבר חדש.
כלומר: גם אם לדורות אין צורך באהל, קרשים ויריעות וכו' (וגם זה נלמד במפורש מספר שמות, ונרחיב על כך את הדבור בע"ה בפעם אחרת). חשיבותם של הכוונים ושל מדרגות הקדושה השונות, נשמר ועומד.
פנים
שלשה כלים פנימיים יש בפרשה. הארון, השלחן והמנורה. תפקידו של הארון ברור, מובן ומפורש. בהמשך הוא יקרא ארון העדות, והמשכן כלו יקרא משכן העדות או אהל העדות. אל הארון תתן את העדות, שהיא מרכז המשכן. ותפקידו של הארון מפורש: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
גם תפקידה של המנורה ברור. אמנם חז"ל מאריכים לבאר שלא לאורה הוא צריך, אבל הכהנים הנכנסים למשכן לעבודה בודאי צריכים לאורה. קל להבין למה יש להאיר במשכן, ולו משום כבודו של המשכן.
אבל מהו תפקידו של השלחן? הפרשיה מסתיימת בפסוק "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". המלה "תמיד" מוכרת ושכיחה בעניני המשכן. היא נאמרה על נרות המנורה, על קרבן התמיד, על הקטרת, על האש, על מנחת החבתים, וגם על החשן והציץ. אבל רק על לחם הפנים נאמרה מלה זו כבר בצווי עשית הכלים.
הבטוי לחם פנים טעון הסבר. גם הלחם נזכר רבות בעניני הקרבנות. בכמה מקומות בתורה הקרבנות נקראו לחם, או לחמי לאשי, או לחם אלהיך, וכו'. תמיד יש פירוט. כאן אין פירוט. לא ברור איזה לחם הוא זה. (בתורה לחם פירושו אֹכל, ולאו דוקא מקמח).
הרכבו של לחם הפנים לא נאמר כאן, גם לא זמן סדורו. כאן נאמר רק שהוא צריך להיות על השלחן לפני ה' תמיד. הרכבו וזמן סדורו נאמרו יחד עם סדר הדלקת הנרות בפרשת אמר. שם אנו למדים שהוא לחם עשוי סלת, ושהוא מסודר על השלחן מדי שבת: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה’ תָּמִיד: פ וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה’: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה’: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה’ חָק עוֹלָם".
לא התבאר כאן מה הם פנים. חז"ל דרשו שיהיו לו פנים. המלה פנים חוזרת בפרשיות המשכן כמה פעמים. בארון הפנים הם פני הכרובים, במנורה: וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. ובשלחן: לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד. זהו לחם העומד תמיד אל פני ה'. המלה פנים חוזרת כאן פעמים. הלחם הזה יסודר לפני ה'.
חלק מסדר הקרבת הקרבנות הוא לסדר את הלחם ביום השבת, להקריב קרבנות ולהקטיר קטרת מדי יום. זה לא הנושא של פרשתנו. לדברים האלה יש צד שני, שהוא חלק ממבנהו התמידי של המשכן: הפנים. לפני ה' צריכים לעמוד פני עובדיו. הכרובים עומדים לפני ה' ופניהם איש אל אחיו, אבל גם אל הכפרת. המנורה מאירה על עבר פניה. גם הלחם התמידי של המשכן, יש לו פנים העומדים אל פני ה'. כל מה שנעשה על המזבח מבחוץ נקרא לחם, אבל הלחם הפנימי עובד בפנים. הוא פשוט עומד שם. תמיד. עם ישראל מיוצג ע"י פני הכרובים, וגם ע"י אור המנורה. אבל גם הלחם הוא חלק מעם ישראל. עם ישראל זקוק ללחם. הוא בא אל המשכן כדי להתפלל ולבקש על לחמו, והוא מקבל את לחמו מה'. גם הלחם הוא צד מסוים בפניו של ישראל. גם הפנים האלה עומדים לפני ה' תמיד.
הכלי, הבגד והאדם
פרשיות המשכן חוזרות, כידוע, פעמיים. תרומה-תצווה הן פרשיות הציווי, וויקהל-פקודי פרשיות העשייה. עניין אחד יוצא דופן, והוא ימי המילואים: בפרשת תצווה מתואר הציווי עליו, ואילו בפרשת פקודי עשייתו איננה מופיעה. אבל מאוחר יותר מתברר שגם הוא כפול: עשייתו מתוארת לפרטיה בפרשת צו שבחומש ויקרא.
הכפילות הזאת מפנה את תשומת הלב אל ההבדלים. מדרש חז"ל מפורסם דן בשינוי הסדר בין הציווי למשה, קודם כלים ואח"כ משכן, ובין עשייתו של בצלאל - בסדר הפוך. אך יש הבדל בולט נוסף: פרשת תרומה מרבה בביטויים האומרים שאת המשכן צריך לעשות בדיוק כתבניתו המוגדרת, ואי אפשר לשנות בו כמלוא נימה. שוב ושוב חוזרים הבטויים "כתבניתו", "כמשפטו", "כאשר אתה מראה", הן לגבי המשכן והן לגבי כליו. באותה מגמה נזכרות ומפורטות גם המידות המדויקות של המשכן וכליו. כותרת הפרשה היא הפסוקים: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו".
ואולם, מתחילת פרשת תצווה נעלמים ביטויים אלה לחלוטין, וגם מידות כמעט שאין בה. וכן הוא לגבי סידור המשכן האמור עוד בפרשת תרומה.
והנה, בפרשיות העשייה המצב הפוך: דוקא לגבי עשיית הבגדים, סידור המשכן וימי המילואים, עניינים המפורטים בפרשת פקודי ובפרשת צו, מדגיש הכתוב שוב ושוב אחרי כל מעשה ומעשה "כאשר צוה ה' את משה". ואילו בפרשת ויקהל, בעשיית המשכן וכליו עצמם, לא נזכר הביטוי "כאשר צוה ה' את משה" אפילו פעם אחת.
המשכן והבאים בו
לא רק בעשיית המשכן יש הבדל בין האמור בפרשת תרומה לאמור בפרשת תצווה. גם לעתיד לבוא, נשמרת תבניתם של המשכן וכליו בקוים כלליים בלבד. המקדש וכליו גדולים בהרבה, ואינם נבנים ע"פ המידות והחומרים המתוארים בפרשתנו, ולא כמשפטו ולא כאשר ראה משה בהר. מה שנשמר לדורות כתבניתו מהר סיני, הם בגדי הכהונה, סידור הכלים, (התבנית של חצר ובה מבנה שבדרומו מנורה ובצפונו שלחן, שבמערבו קדש קדשים וממזרח לו מזבח). ועבודת הקורבנות.
המשכן כפי שהוא, ודאי איננו מיועד להשאר בתבניתו לדורות, שהרי מטבע תבניתו הוא עשוי לפירוק, הרכבה וטלטול. מאידך, ברור שאת התכנים העיקריים שלו יש לשמר לדורות, מה הם התכנים העיקריים שאותם יש לשמר לדורות, את זה נוכל ללמוד מההבדל בלשון הפרשיות שעמדנו עליו לעיל. נוכל ללמוד זאת גם מהאמור בסוף פרשת תצווה. בסוף פרשת תצווה מסכמת התורה את מלאכת המשכן. כנגד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שנזכר בתחלת עשית המשכן, נאמר בסוף עשית המשכן "עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים...". הפעולה המביאה לשכינת ה' בתוכנו היא לא עשיית המשכן כמשפטו, אלא האנשים הפועלים בתוך המשכן ועושים את הקרבנות כמשפטם; ולכן ההקפדה לדורות היא על הבגדים, על ימי המילואים, על עבודת הכהנים.
רמז קטן לכך נחבא בפרשת התמידים והמוספים בחומש במדבר: "עולת תמיד", נאמר שם, "העשויה בהר סיני".
