השירה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את המלחמה שעשה ה' במצרים. החלק השני הוא ההמשך: צפיה לעתיד.
החלק הראשון עוסק במלחמה, פסוקי תיאור ופסוקי שבח לה'. הנושא הוא לא קריעת הים אלא הטבעת המצרים. קריעת הים עצמה איננה מוזכרת אלא במקום אחד, וגם זה כחלק מההמשך. כדי לתאר למה נכנסו המצרים לתוך הים, אומרת השירה וברוח אפיך נערמו מים וכו', ולכן אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, ואז נשפת ברוחך כסמו ים. הנושא הוא המלחמה. אלא שהשירה מתארת שלשה מחזורים של תיאור המלחמה ושבח. בכל מחזור שבח, תיאור מלחמה והשלמת השבח. במחזור הראשון מתוארת המלחמה בחצי פסוק, סוס ורכבו רמה בים, מתוך התיאור הזה בא שבחו של ה', שהוא עזנו וישועתנו אלהינו ואלהי אבותינו. לכן נשבח אותו. כאן בא המחזור השני. ה' הוא איש מלחמה, לכן ירה בים את פרעה וחילו וכסה אותם במים. שהרי ה' ימינו נאדרת ובחרונו הוא המשמיד את אויביו. פסוק השבח הזה אפשר שהוא שיך למחזור השני, ואפשר ששיך לשלישי. השלישי עוסק במלכדת שנלכדו בה המצרים, ומסיק מי כמכה באלים ה' וכו'.
החלק השני של השירה עוסק בצפיה לעתיד. ההבנה שהמלחמה הזאת נועדה להעביר את ישראל אל הארץ, וה' ימלך עליהם. הנס של העברת ישראל בין גזרי הים לא נזכר בשירה, נזכר לפניה ולאחריה שבני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אבל נראה שאין זה חלק מהשירה. השירה נגמרת בה' ימלך לעלם ועד, ואין ראיה מכך שהפסוק הזה כתוב אריח ע"ג לבנה, כי גם ותשקט הארץ ארבעים שנה כתוב אריח ע"ג לבנה אע"פ שברור שאינו חלק מהשירה. לא נזכר הנס של הליכה ביבשה בתוך הים, אבל נזכר עצם הנס של העברת ישראל אל נוה קדשו של ה', הר נחלתו, מכון לשבתו, מקדש כוננו ידיו. דוקא החלק השני של השירה, מכיל את היציאה מהסגר של המדבר מכאן, הים מכאן ופלשת מכאן, והמעבר הנסי אל ארץ ישראל.
אפשר לפרש בשלש דרכים מיהו אותו הר נחלה נוה קדש. בפשטות, אפשר שהכונה לארץ ישראל. א"י כלה היא נוה קדשו והר נחלתו, ההר הטוב הזה והלבנון. וכך נראה הפירוש הפשוט. אך אפשר גם שהכונה להר סיני, שהרי תפקידו של משה כפי שקבל אותו בסנה היה להביא את ישראל להר סיני. לכן משה מדבר עם פרעה על זביחה אחרי דרך שלשת ימים. כיון שבני ישראל יודעים שהם הולכים לעבוד את האלהים בהר שכינתו, לזה הם מכוונים. ואפשר עוד לפרש, שבני ישראל אמנם אינם יודעים היכן המקום שיבחר ה', אך הם יודעים שיש מקום שבו בנה אבינו מזבח וקרא בשם ה', אל ההר הזה ינחה אותנו ה'. אפשר להוסיף ולומר, שבכל הגלויות וגם בגלות מצרים, תמיד ידעו ישראל שבעתיד יגאל אותם ה' ויביאם אל הר קדשו, אל מקום עבודתו המקודש. אלא שבד"כ רק דברו על זה וחלמו על זה ולא עשו שום מעשה שיקדם את התהליך. גם כאן החרישו ולא עשו דבר, אבל היכלת לראות בעינים את הגאולה הזאת ולשיר עליה, לראות את שירת הגאולה ולחוש אותה, היא ראית היד הגדולה.
כך או כך או כך, השירה מובילה לבשורת מלכות. המלחמה שעשה לנו ה' והובלתו אותנו אל נחלתו, מלמדים שה' אינו רק אלהינו ואלהי אבותינו, ואינו רק איש מלחמה. מסקנת השירה היא המלכת ה'. ה' הוא מנהיג מדינה ועם.
גם החלק השני של השירה מכיל התפעלות מהמלחמה. אלא שהפעם אין הדבר מכוון אל המצרים אלא אל פלשת שמפניה אנו חוששים ולכן אין ה' מעביר אותנו בה, ואל כנען שאותם אנו אמורים לכבוש. נזכרו כאן גם אלופי אדום ואילי מואב, גבורי ספר בראשית. אבל עקר הבשורה היא בהיות המלחמה הזאת שעשה לנו ה' במצרים, בסיס למלחמת המלכות של איש המלחמה המוליך את עמו אל ארצו וכובשה לפניהם. לכן מסתיימת השירה בהכרזה המקובלת, אך לא ביחי המלך לעולם ועד, כמו שממליכים בשר ודם שמלכותו ברורה וחייו בספק, אלא כמי שממליכים את ה' שאין חייו בספק, והחדוש הוא שאינו רק איש מלחמה ואלהי אבי, אלא מלכנו ומנהיגנו.
המסקנה מכך שהוא אבינו, אלהי אבותינו, וגם עזנו ואיש מלחמתנו, היא שהוא ימלוך עלינו, ואנו מריעים לו בשמחה יחי המלך!
היד הגדולה שראו ישראל על הים היא שה' לא רק עושה מופתים, אלא גם איש מלחמה, באמצעות מופתיו הוא מולך על העולם ומושל בו, ולא רק אל מוכשר שיכול להפוך מים לדם, לכן מבינים ישראל שכל מה שקרה הוא חלק מהתהליך ההיסטורי בעולם, וה' ימלוך לעולם ועד.
ישראל ידעו שהם עתידים להגאל ולעלות לארץ. יעקב ויוסף אמרו להם זאת. אבל הם לא הצלייחו לראות במכות מצרים את יד ה'. רק אחרי שראו כיצד חיל ה' מביס במלחמה את חיל פרעה, הבינו שה' מלך.
לכן על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית במטה, מה שלא היה במכות. היא היא המלחמה.
כמה פסוקים בשירה רומזים למקדש. נהלת בעזך אל נוה קדשך. תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד-ני כוננו ידיך. כל אחד מהם לבדו היה יכול להתפרש אחרת. אפשר היה (וכן פרשו כמה מפרשים), לפרש שהכונה לא"י או להר סיני, הר נחלתך יכול להיות א"י כמו ההר הטוב הזה או הר האמורי. ההעברה הכרחית כאן כי אם אין הולכים בדרך ארץ פלשתים, א"א להגיע לארץ ישראל או להר סיני, אלמלא עוברים את הים. אפשר גם לפרש שמקדש אינו מקדש במובן של ועשו לי מקדש, שהרי הוא מנקד אחרת. (גם הטעמים חלקו כאן לכאורה בצורה שונה מהמתבקש ע"פ הכתיב ששם ה' נכתב בו בא"ד, כמו יגדל נא כח, כפונה בלשון נסתר על האדון, כמו שדבר יהודה אל יוסף). אפשר שהוא כנוי לארץ ישראל, שידעו ישראל בכל ימי מצרים שעתיד ה' לפקדם ולהעלותם אליה. ולא חדלו מדבר על כך, אע"פ שלא עשו דבר כדי לצאת. אבל הפשט הוא שישראל ידעו שהדרך מובילה אל מקדש, שהוא נוה קדשו של ה', והוא מכון לשבתו, והוא בהר, ושה' בוחר את המקום. אפשר שמקור הדבר הוא הבטחת ה' תעבדו את האלהים על ההר הזה, ורק אח"כ הצטוו ישראל לבנות שם משכן ולקחת אותו עמם למקום שיבחר ה' בסוף. אבל אפשר שכבר במצרים התאוו ישראל למזבחות שבנו האבות וקראו בשם ה', ולדברי יעקב שיש בית אלהים ויש לבנות בית. ולכן ידעו שיהיה מקדש אע"פ שעדין לא נצטוו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה