כבר עמדנו
כאן בשבוע שעבר על כך שבפרשתנו אברהם חוזר בצורה מושלמת יותר על כל מה שעשה אברם
בפרשה הקודמת. אם בפרשה הקודמת חי אברם, כפי שהוא, והתמודד עם המציאות כפי שהיא,
מתוך קבלת עצמו כפי שהוא והמציאות כפי שהיא, הרי בפרשתנו בא אברהם של לכתחילה
ועושה את כל המעשים כפי שהם צריכים מלכתחילה להעשות.
כמובן שגם
המבחן של מפעל כזה גדול בהרבה. בעוד שאברם מתנסה בסיום פעלו בשאלה האם הוא יכול
לקחת את אברם ולתקן אותו. לחתום אותו בחותמו של ה' ולתת אותו לה' בתמימות, אך לקבל
אותו בחזרה שלם יותר, המבחן של אברהם בסוף התהליך הוא לראות האם כל התהליך אכן
נעשה לשם שמים. האם אתה יכול לקחת את כל מה שעשית ולתת אותו בשלמות לה' בלי לקבל
אותו בחזרה בתמימותו. האם אתה מכיר בכך שכל מה שעשית שיך לה' ולא לך. גם בנסיון
הזה עומד אברהם, ובכך הוא מראה שכל מה שעשה עד כה עשה בתמימות ולשם שמים.
לפי זה,
נסיון העקדה הוא יכלתו של אברהם להחזיר את הכל לה' וללכת בלא כלום. אחרי שעשה זאת,
הוא מקבל את יצחק מחדש בדרך של לכתחילה. של בנין מחדש מהיסוד. כמו שכתבנו כאן
בשבוע שעבר, שבפרשת וירא אברהם מתחיל את הכל חדש, אבל הפעם הוא מבצע את התהליך
בשלמותו ובתמימותו, כמו שהוא ראוי להיות מלכתחילה.
כל מה
שנאמר על האבות הוא סימן לבנים. כלומר: אנו מוצאים בתורה דרכים
שונות של הנהגת ה' את עמו, ודרכים אלה קימות כבר אצל האבות. התורה רומזת לכך די
בפירוש כשהיא מתארת את אברם יוצא ממצרים ברכוש גדול מחמת שפרעה גרש אותו אחרי שנגע
אותו ה' נגעים גדולים, ואחרי ששעבד בארצו את אברם, שירד אליה מחמת רעב בארץ. יש
תקופות בחיי העם שבהם המציאות דוחקת אותו אל הארץ, אך הוא עדין לא תמים. הוא עדין
לא לוקח את היזמה לעשות את רצון ה' בשלמותו. הוא חי בצל חזון גדול ותשוקה גדולה,
אך בפעל הוא מתפשר עם המציאות ומוצא תחליפים במה שיש. השלב הזה הוא שלב הכרחי בדרך
לארץ. ההשתרשות בארץ כוללת שלב של פירות ערלה. אברם מצמיח בערלתו שלשה פירות ערלה:
לוט, אליעזר וישמעאל. תחלת ההשתרשות בארץ מתחילה בהשתרשות מתוך המציאות. יש שלב
בתולדות העם שהוא עדין לא יכול לצאת למלחמת ברירה על ארצו. שהוא מסכים לתכנית
חלוקת הארץ כדי למנוע מריבה, שהוא עדין לא מסוגל לקום ולגרש את ישמעאל; הוא חושב
שאם הוא ימרר לישמעאל את חייו הוא ילך מעצמו. אך יש שלב שבו העם צריך למול את עצמו
ולהיות תמים. לקום ולשנות את המציאות ולהטותה לרצון ה'. לצאת מאצטגנינות. לחתום את
כל מה שהוא עשה עד עכשו באות ברית קדש, לקדש את כל מה שהוא בנה עד עכשו בחול. זאת
תקופה עם פחות חזון ויותר עשיה. ולפעמים צריך לחזור ולעשות בה את כל הדברים שעשינו
בשלב המקדים. כל מיני מלחמות שנלחמנו כי לא היתה לנו ברירה, ומתוך גאוה בכך שלא
יזמנו אותן, לקום וליזום אותן ולעשות אותן מתוך ברירה כי ה' מצוה. ואז לחיות כמו
שצריך באמת ולא לחפש תחליפים.
תקופה זאת
היא המסר של פרשתנו, ובעקר של פרשת העקדה, היכלת להאמין שהכל מאת ה' ואין לי שום
דבר משלי, היא הבסיס לחיים הנכונים בארץ ישראל, ולשבועת ה' לנו.
כאמור, פרשתנו היא העתק של פרשת לך לך. בשתי
הפרשות באה פורענות על סדום ועמורה ולוט נצל בזכות אברהם. בשתי הפרשות שרה נלקחת
אל המלך כי אברהם אמר שהיא אחותו, וה' מנגע את המלך על דבר שרה אשת אברהם. בשתי
הפרשות הגר יוצאת אל המדבר ומלאך אומר לה שם עך הבאר שירבה זרעה. שתי הפרשות
נפתחות בבשורה מאת ה' ויציאה לדרך, ומסתימות בצווי ה' המקדש את הכל.
בפרשת לך לך מעשי לוט והגר חוזרים
לאיתנם, בפרשת וירא בא סופם. לוט נצל ממלחמת המלכים ושב לסדום. הגר שבה אל גברתה.
לעמת זאת בפרשת וירא חרבה סדום, וגם הגר כבר לא שבה. לעמת זאת בפרשת לך לך מגורש
אברם ממצרים, בפרשת וירא הוא נשאר בארץ פלשתים. בפרשת לך לך נשארת הברית בבשרו של
אברהם לעולם, מהעקדה הוא חוזר בשלום.
הנביא המתפלל והמאמין העור
הפרשה מציגה את אברהם ושרה העומדים מול
ה', כנגד לוט ומשפחתו העומדים מול המציאות.
שרה צוחקת מפי ש"ואדני זקן",
לכן היא תמהה אם תוכל ללדת. התשובה של ה' היא היפלא מה' דבר. בנות לוט מתמודדות עם
אותה בעיה, "אבינו זקן", הן פותרות אותה בדרכן שלהן. יין פורק יצרים
ופותר את כל הבעיות.
אברהם ולוט עומדים שניהם מול סכנת הפיכת
סדום ועמורה. אברהם עומד ומדבר עם ה'. לוט לא. לוט מחנך את אנשי סדום שלא ירעו
לאורחיו, אך הוא אינו מנסה לעמוד מול ה' ולשנות את רוע הגזרה.
(גם אברהם וגם אבימלך פונים אל ה' בטענה
שלא ימית צדיק עם רשע, או עם גוי. אלא שאברהם דן על אחרים ואבימלך על עצמו. ללוט
נאמר שימהר כי לא אוכל לעשות דבר עד שיבא לצער, והא אכן ממהר. הוא אולי מתמהמה,
אבל לא נראה שנסה להציל את שכניו. רק את חתניו).
ובפשטות, הפסוק "וישכם אברהם בבקר
אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" מתאר את אברהם חוזר אל המקום שבו הוא עמד
אתמול והתמקח עם ה' על מספר הצדיקים. חז"ל תלו בפסוק הזה את תפלת שחרית. הם
מצאו בפסוק הזה את אברהם המשכים בבקר אל המקום שבו היה רגיל לעמוד את פני ה',
ומכאן שהתפלל שחרית. אך אפשר שהדרש אינו רחחוק מהפשט. דרכו של אברהם להתפלל היא
לדבר עם ה' ולבקש ממנו לשנות את המציאות. שרה שאיננה מבינה את המשמעות הזאת ננזפת.
יש המאמינים שהמציאות בטבע היא גזרה
משמים, וכשהם אומרים גזרה משמים הם מתכונים לדבר שא"א לשנות אותו. אמונתו של
אברהם היא שיש לפעול לבטול הגזרות משמים, ויש מי ששומע ואפשר לדבר אתו. הדרך לדבר
אתו היא אפילו לומר לו השופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל זה אפשרי, כמובן, בתנאי
שאתה באמת רואה את יד ה' ואת רצונו בכל דבר בחייך, שאתה חש ומרגיש את זה בכל
מעשיך. שאתה מודע לקיומו, צוויו ואדנותו של ה' על הכל, ואתה נוהג בהתאם בחייך
הפרטיים (כולל עמידה בנסיון המילה והעקדה), הכרה בכך שה' הוא אכן אדון כל הארץ
ושופט כל הארץ ועיניו תמיד בארץ, היא המאפשרת לפעול בדרך של דבור עם ה'.
לוט מייצג את המדרגה שלפני כן. הוא פועל
למען ה' בארץ, לא בשמים. הוא יודע מה נכון, אבל הוא לא ממש מאמין שהוא יכול לדבר
עם ה' ולקבל תשובה.
התכונה המיוחדת הזאת של אברהם, היא
הבסיס לנבואה. אבימלך יכול לדון עם אלהים בחלומו ולהצדיק את עצמו, אבל להתפלל בעדו
יכול אברהם כי נביא הוא. כפי שאומר ה' לאבימלך. והוא אכן מתפלל וה' מרפא את אבימלך
ואת אשתו ואמהותיו.
כחו של צדיק בסדום
שלשה אנשים עומדים מול ה' ודנים אתו על
משפטיו: אברהם, לוט ואבימלך.
גם אברהם וגם אבימלך מעלים את נמוק
המשפט והצדק. אברהם טוען מול ה' "האף תספה צדיק עם רשע", והוא אף עומד
מולו ואומר: " חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה
לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט". בדומה לטעם "האף תספה צדיק עם
רשע", אומר גם אבימלך "הגוי גם צדיק תהרג", וגם הוא מבאר את דבריו
ומסנגר על עצמו "הלא הוא אמר לי אחתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא בתם לבבי
ובנקין כפי עשיתי זאת". בתום לב ונקיון כפים לקחתי אשה בלי הסכמתה. אני צדיק
וישר.
ההבדל הוא שאברהם מלמד זכות על סדום
ואבימלך על עצמו. אבימלך מרבה לסנגר על עצמו, גם בהמשך הפשרה וגם אצל יצחק. הוא תמיד
בטוח שהוא צדיק.
לעמתו אברהם דורש מה' שיבדוק, אולי יש
צדיקים בתוך העיר. ה' אומר לו "ארדה נא ואראה", ואברהם קובע לו כללים מה
הוא אמור לראות ואיך הוא אמור לרחם על סדום. וה' יורד לראות. ה' שולח אנשים לבדוק
האם כצעקתה והאם יש צדיקים בתוך העיר. ה' יורד לבחון את סדום.
המבחן נערך, סדום נבחנת ונכשלת בבחינה.
לא נמצאו צדיקים בתוך העיר שהרי הם נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה. אילו
נשארו עשרה אנשים בבתים, אנשים שלא נסבו על הבית, לא היתה העיר נהפכת. אבל לא היו.
כל העם מקצה נסבו על הבית. בתוך העיר היה צדיק אחד שהגן בגופו על האנשים. (בגופו
ואולי גם בגוף בנותיו, למרות שמסתבר יותר לפרש שהוא לא באמת התכון להוציא אליהם את
בנותיו, הוא התכוון להטיף להם מוסר ולומר להם שאם הם עושים דברים כאלה לאורחים,
למה לא לבנות? תגובתם של אנשי העיר מלמדת שגם הם ראו בכך הטפת מוסר ותו לא. גם
העובדה שלוט מדבר ולא מוציא את הבנות מלמדת שהוא לא באמת התכוון להוציא אותן
אליהם).
לוט מנסה להציל את המלאכים, הוא לא מנסה
להציל את אנשי העיר. כל המו"מ שלו עם המלאכים הוא על הקלת הצלת עצמו. גם
כשהמלאכים מגלים לו את הסוד, שלא יוכלו לעשות דבר עד שיברח, הוא לא מנצל את זה כדי
להציל את העיר, אלא ממהר ובורח.
גם אברהם, שפותח בהטחת דברים: "האף
תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל
הארץ לא יעשה משפט", עובר לבקשת רחמים ותחנונים כשמספר הצדיקים הולך ופוחת.
פחות מעשרה אינם מספיקים לו אפילו כדי לבקש רחמים. אברהם לא חולק על כך שעיר חטאה
דינה לההפך. וגם אם יש בה תשעה צדיקים. הוא רק מבקש רחמים בזכות עשרה צדיקים. ה'
מלמד שהעיר לא תהפך כל עוד הצדיק בקרבה, אבל אפשר להוציא את הצדיק החוצה ולהפוך את
העיר. הצדיק לא יעמוד בדרכו.
מיהו הנצול מן ההפכה
פרשת הפיכת סדום ועמורה מקבילה מאד
לפרשת המבול. בשתי הפרשות ה' משחית מקום, הוא ממטיר עליו מן השמים חומר שהורג
ומשחית את כל תושביו ומוחה את הכל. במבול נאמר ויזכר אלהים את נח ובהפיכה נאמר
ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט.
נח מסיר את מכסה התבה, וירא והנה חרבו
פני האדמה. אברהם משכים בבקר, וירא והנה עלה קיטר הארץ.
אחרי שני הארועים שותה הנצול יין, ואז
באים צאצאיו ורואים את ערותו.
ומתוך הדמיון אפשר לראות את ההבדלים בין
שני המקרים, או בין שלשת הגבורים של הפרשיות: נח אברהם ולוט.
נח הוא איש צדיק תמים, שנצל בזכות
צדקתו. אברהם ולוט הם שני אנשים שונים: הצדיק והנצול בזכותו.
גם אברהם ונח אינם שוי דרגה. מסתבר
שהמדרש המותח בקרת על נח שלא עשה דבר למניעת המבול, מתבסס על ההשואה בינו לבין
אברהם. אברהם מנהל מו"מ ארוך עם הקב"ה על הצלת סדום ועמורה, כשהוא מדגיש
שהוא רוצה להציל את כל המקום בזכות הצדקים, ולא רק את הצדיקים עצמם. לאור זאת
זועקת שתיקתו של נח, שאינו עושה דבר, אלא מביט באדישות וירא והנה חרבו פני האדמה.
נח עולה לתבה עם בניו וכלותיו, ועם זכר
ונקבה מכל בשר. נח נכנס לתבה עם יעוד: לקים את העולם. לוט בורח עם שתי בנות
בתולות, ללא חתנים. אמנם, ביכלתו לקים את העולם והוא אכן עושה זאת, אך בתו הבכירה
יודעת היטב שהנמוק האידאולוגי שבו היא משכנעת את אחותה לא ישכנע את אביה, ועליה
להשקותו יין. להבדיל מחם שמספר לשני אחיו מתוך רשע בלבד, נעזרת בתו הבכירה של לוט
בטענה אידאולוגית. לכן, להבדיל מחם שלא הצליח לשכנע את אחיו, מצלחה בתו הבכירה של
לוט לשכנע את אחותה.
נכון אמנם, שלוט לא היה צריך להציל את
כל העולם, אך מסתבר שבנותיו חשבו שכל העולם נמחק והן היחידות בעולם. הן ראו את
הככר נהפכת, וישבו במערה בהרים כמה שנים אחרי שכדרלעמר הכה שם את כל הרפאים וכנראה
לא השאיר מהם זכר. עם זאת, לוט שלמד מאברהם להכניס אורחים ונוהג בפרשתנו בצורה
דומה לאברהם (כמובן בהבדלים רבים, אברהם נותן לאורחיו בשר, חמאה וחלב, לוט נותן
מצות ויין. יש גם הבדלים שנובעים מהנסבות, אברהם לא היה צריך להגן על אורחיו וגם
לא להלין אותם, עם זאת קשה להניח שהיה נוהג בכל דבר כלוט). כשאומרים לו המלאכים
להמלט ההרה, כונתם כנראה מערבה. ההר שמעל סדום הוא הר חברון. הם אומרים לו לעזוב
את הככר ולעלות למקום בטוח. לוט מעדיף לברוח מזרחה, לצער (הנמנית מאוחר יותר בין
ערי מואב). משם הוא עולה להרים המזרחיים, שמעל צער, ומוליד שם את מואב ואת בני
עמון. נראה שעל כך התבססו חז"ל באמרם שלא רצה לעלות אל אברהם. כאן הושלמה
פרידתו מאברהם וסופו שנגזר על בניו שלא יבאו בקהל ה' עד עולם.
העקדה לשעתה והקרבנות לדורות
מטרת העקדה היתה לנסות את אברהם, ואברהם
עמד בנסיון. עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. וכו'. נמצא א"כ שלא היה צרך בקרבן
אלא רק לראות האם יעשה אברהם את צווי ה' במלואו. א"כ למה היה צרך להקריב איל?
למה לדורות אנו מזכירים את אותו איל כדי להזכיר ולעורר בר"ה?
יש להבין מה משמעותו של קרבן.
הקרבן עצמו מבטא את מקומו של מביאו. כל
המקריב קרבן כאילו הקריב את עצמו. וכן כתב רמב"ן (ויקרא א ט) שכל המקריב קרבן כאילו
העלה את עצמו, ושיתן האדם אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי שיעשה לו, וראוי לו שישפך
דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו.
כלומר: כל קרבן הוא כאיל העקדה. בא במקום האדם ליצג את האמירה שהאדם עצמו הוא קרבן
והוא עושה רצון וצווי בוראו עד כדי הקרבת עצמו.
האיל של העקדה מבהיר לדורות מה תפקידו
של קרבן. יצחק הוא קרבן. כלשון חז"ל, עולה תמימה. וכך הוא נשאר לדורות. הוא
לא נשחט ותחתיו נשחט איל. אך הוא נשאר קרבן. לדורות הוא קדש לה' והוא עבד לה'. הוא
עבד ויעשה כל צוויי ה', כי ה' עשאו והוא כלי לה'. כך צריך להרגיש כל מקריב קרבן
לדורות.
יש מדרש (ב"ר סה י) שמדמה את שני
שעירי יום הכפורים ליעקב ועשו, אך נראה יותר מתבקש לדמותם ליצחק וישמעאל. גרוש
ישמעאל ועקדת יצחק אמורים בלשון קרובה מאד: ה' דבר אל אברהם. וישכם אברהם בבקר,
כמעט מיתה, ויקרא מלאך אלהים אל... מן השמים ויאמר. הצלה והבטחה להיות לגוי. כיון שהאחד
שֻלַּח למדבר והאחד הוקרב לה', מתבקשת ההשואה לשני שעירי יוה"כ. והבחירה בין
יצחק וישמעאל היא היא הבחירה בין יעקב לעשו. ה' בוחר לו את העובד אותו. ה' בחר בכל
אחד מהאבות על פני האחרים. כיון שכולנו עבדיו ה' בוחר את הקדוש והקריב אליו ואת
אשר יבחר בו יקריב אליו.
גם כאן צריך האדם לתת אל לבו שמה שנעשה
לקרבן ראוי להעשות לו. ומה שעשה אברהם צריך הוא לעשות. בכל אדם יש טוב ורע. בכל
אדם יש חלק שהוא צריך להשליך ולשלח המדברה, ולא קל לו לשלחו, ורע בעיניו על אודות
בנו, כי הוא חלק ממנו. כפרת יום הכפורים היא ע"י שישליך האדם את החלק הרע שבו
ויקריב את הטוב שבו לה'. כפי שעשה אברהם.
הבחירה בין השעירים נעשית אך ורק
ע"י ה' בגורל. ה' הוא הבוחר מי טוב ומי רע, והוא הקובע מה טוב ומה רע. ה' הוא
הבוחר את הטוב. הוא הקובע את הקרבן, את המקריב ואת מקום ההקרבה. והוא הבוחר בנו,
ואנו, גם לדורות, נראה לפניו שלש פעמים בשנה, כמו שאמר אברהם ליצחק אלהים יראה לו
השה לעולה בני, ועל כך עד היום נאמר על המקום הזה בהר ה' יראה. כלומר: הוא יבחר את
הקרבן, את המקריב ואת הקרב אליו.
שני בנים ושני נסיונות
הפסוק "אלהים יראה לו השה לעולה
בני" הוא פסוק מפתח בפרשת העקידה. האמירה הזאת מביאה בסופו של דבר את אברהם
לקרוא למקום ה' יראה, הוא המקום אשר יאמר היום בהר ה' יראה. כלומר: הפסוק הזה קבע
את המקום למקום הבחירה, ובו באה לידי ביטוי לא רק בחירת המקום להשראת השכינה
לדורות - אלא גם בחירת ה' בזרעו של יצחק; זהו המקום שאליו יבוא זרעו להיראות את
פני ה'.
פרשת העקדה מבטאת בחירה. כאן יש רמז
ראשון, ולמעשה יחיד בתורה, מהו המקום אשר יבחר ה'. המקום הזה לא נזכר בתורה, התורה
משאירה אותו "המקום אשר יבחר ה'", ועוד: בדומה לפרשת לך לך, שנפתחת
בצווי ללכת אל "הארץ אשר אראך", ארץ עלומה, שהדבר היחיד המאפין אותה הוא
שהיא הארץ שאותה יראה ה', נפתחת פרשת העקדה ב"לך לך ... על אחד ההרים אשר אמר
אליך". ייחודה של פרשת העקדה הוא בכך שה' אומר, ה' בוחר, ה' מצוה, ומה שה'
בוחר הוא הקדוש, ואותו אנו צריכים לעשות. לכן, כשאומר אברהם ליצחק "אלהים
יראה לו השה", ה' לא רק יבחר באיל,
הוא יבחר ביצחק, וזרעו של יצחק יראה לפניו באותו מקום לעולם.
וכבר עמדנו כאן על
ההקבלה שבין עקדת יצחק וגירוש ישמעאל, ועל ההקבלה בינם לבין שעירי יום הכפורים. שתיהן פותחות ב"ויאמר אלוהים אל אברהם", וממשיכות ב"וישכם
אברהם בבוקר"; כאן נאמר "על אודות בנו" וכאן נאמר "ואת יצחק
בנו". אחר כך בשתיהן מגיע
"בנו" אל סף מיתה, ואז בשתיהן באה ההצלה: "ויקרא מלאך האלוהים אל
הגר מן השמים" וכנגדו "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים". "כי שמע
אלוהים את קול הנער" אומר המלאך להגר; "אל תשלח ידך אל הנער" אומר
המלאך לאברהם. ואחרי ההצלה באה ההבטחה: אצל ישמעאל "כי לגוי גדול
אשימנו" ואצל יצחק "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול
אשר על שפת הים..." כיון שהאחד שולח למדבר והאחד הועלה על המזבח לה', מתבקשת
ההשואה לשני שעירי יום הכפורים, שרק ה' קובע מי יוקרב ומי ישלח לעזאזל, כשם שרק ה'
קובע איזה מעשה הוא טוב ונבחר, ואת מי הוא מקרב אליו והיכן. בחירה שמגיעה לפעמים
עד כדי הקרבה עצמית על יחוד שמו הגדול. ה' הוא הבוחר והקובע, ומלכותו בכל משלה.
לפי זה צריך לבאר שמלבד בחירת המקום
המודגשת כאן, יש כאן בחירה בולטת ביצחק. והדבר בא לידי בטוי בכמה מקומות בפרשה:
א. הפרשה באה מיד לאחר גרוש ישמעאל,
המדגיש "כי ביצחק יקרא לך זרע".
ב. למה טרחה הפרשה לספר שאברהם לקח חמור
ושני נערים? יתכן מאד שגם בארועים אחרים שאברהם נזכר בהם, הוא רכב על חמור או שלוו
אותו נערים. אבל התורה מצאה לנכון לספר לנו את זה דוקא כאן. ללמד שרק אברהם ויצחק
יכולים להתקרב אל מקום הקדש, הנערים נשארים מאחור עם החמור. (ומכאן מובן למה דרשו
חז"ל מהפסוק הזה שהגויים הרי הם כחמורים, הם אינם יכולים להתקרב עם אברהם
ויצחק אל השכינה). משעזבו אברהם ויצחק את הנערים, לא נזכר עוד החמור. נזכר איל,
שהוא בהמה טהורה וקרב בשם יצחק.
ג. בחירת ה' ביצחק וזרעו, וההבטחה
לדורות, מלמדת שהעקדה קבעה לדורות את מקומו של יצחק כבן הנבחר, הבן שה' יראה לו,
אשר עד היום, יראה לפני ה' באותו מקום.
נסיון המילה ונסיון העקדה
כבר עמדנו כאן בשבוע שעבר על כך שבפרשתנו
אברהם חוזר בצורה מושלמת יותר על כל מה שעשה אברם בפרשה הקודמת. אם בפרשה הקודמת
חי אברם, כפי שהוא, והתמודד עם המציאות כפי שהיא, מתוך קבלת עצמו כפי שהוא
והמציאות כפי שהיא, הרי בפרשתנו בא אברהם של לכתחילה ועושה את כל המעשים כפי שהם
צריכים מלכתחילה להעשות.
כמובן שגם המבחן של מפעל כזה גדול
בהרבה. בעוד שאברם מתנסה בסיום פעלו בשאלה האם הוא יכול לקחת את אברם ולתקן אותו.
לחתום אותו בחותמו של ה' ולתת אותו לה' בתמימות, אך לקבל אותו בחזרה שלם יותר,
המבחן של אברהם בסוף התהליך הוא לראות האם כל התהליך אכן נעשה לשם שמים. האם אתה
יכול לקחת את כל מה שעשית ולתת אותו בשלמות לה' בלי לקבל אותו בחזרה בתמימותו. האם
אתה מכיר בכך שכל מה שעשית שיך לה' ולא לך. גם בנסיון הזה עומד אברהם, ובכך הוא
מראה שכל מה שעשה עד כה עשה בתמימות ולשם שמים.
לפי זה, נסיון העקדה הוא יכלתו של אברהם
להחזיר את הכל לה' וללכת בלא כלום. אחרי שעשה זאת, הוא מקבל את יצחק מחדש בדרך של
לכתחילה. של בנין מחדש מהיסוד. כמו שכתבנו כאן בשבוע שעבר, שבפרשת וירא אברהם
מתחיל את הכל חדש, אבל הפעם הוא מבצע את התהליך בשלמותו ובתמימותו, כמו שהוא ראוי
להיות מלכתחילה.
כל מה שנאמר על האבות הוא סימן לבנים. כלומר: אנו מוצאים בתורה דרכים
שונות של הנהגת ה' את עמו, ודרכים אלה קימות כבר אצל האבות. התורה רומזת לכך די
בפירוש כשהיא מתארת את אברם יוצא ממצרים ברכוש גדול מחמת שפרעה גרש אותו אחרי שנגע
אותו ה' נגעים גדולים, ואחרי ששעבד בארצו את אברם, שירד אליה מחמת רעב בארץ. יש
תקופות בחיי העם שבהם המציאות דוחקת אותו אל הארץ, אך הוא עדין לא תמים. הוא עדין
לא לוקח את היזמה לעשות את רצון ה' בשלמותו. הוא חי בצל חזון גדול ותשוקה גדולה,
אך בפעל הוא מתפשר עם המציאות ומוצא תחליפים במה שיש. השלב הזה הוא שלב הכרחי בדרך
לארץ. ההשתרשות בארץ כוללת שלב של פירות ערלה. אברם מצמיח בערלתו שלשה פירות ערלה:
לוט, אליעזר וישמעאל. תחלת ההשתרשות בארץ מתחילה בהשתרשות מתוך המציאות. יש שלב
בתולדות העם שהוא עדין לא יכול לצאת למלחמת ברירה על ארצו. שהוא מסכים לתכנית
חלוקת הארץ כדי למנוע מריבה, שהוא עדין לא מסוגל לקום ולגרש את ישמעאל; הוא חושב
שאם הוא ימרר לישמעאל את חייו הוא ילך מעצמו. אך יש שלב שבו העם צריך למול את עצמו
ולהיות תמים. לקום ולשנות את המציאות ולהטותה לרצון ה'. לצאת מאצטגנינות. לחתום את
כל מה שהוא עשה עד עכשו באות ברית קדש, לקדש את כל מה שהוא בנה עד עכשו בחול. זאת
תקופה עם פחות חזון ויותר עשיה. ולפעמים צריך לחזור ולעשות בה את כל הדברים שעשינו
בשלב המקדים. כל מיני מלחמות שנלחמנו כי לא היתה לנו ברירה, ומתוך גאוה בכך שלא
יזמנו אותן, לקום וליזום אותן ולעשות אותן מתוך ברירה כי ה' מצוה. ואז לחיות כמו
שצריך באמת ולא לחפש תחליפים.
תקופה זאת היא המסר של פרשתנו, ובעקר של
פרשת העקדה, היכלת להאמין שהכל מאת ה' ואין לי שום דבר משלי, היא הבסיס לחיים
הנכונים בארץ ישראל, ולשבועת ה' לנו.
הקרבן ופדיונו
מלשון הפרשה משמע שהאיל הוא פדיונו של
יצחק, רק ע"י האיל יכול היה אברהם להוריד את יצחק מהמזבח. יש לו במה לפדות את
יצחק. ולכאורה לא ברור למה, אם כל מטרת הפרשה היא הנסיון, מדוע יש צרך באיל. מכאן
באור וברור לכל הקרבנות שבתורה. שכלן פדיון נפשנו, שלא יועילו אא"כ נביא תחלה
ונעקוד את עצמנו.האיל הוא פדיונו של יצחק, לכן אמר אברהם אלהים יראה לו, וקרא
למקום ה' יראה. ולכן יאמר היום יראה, כי כל העולה יראה לפני ה' כקרבן.
מצות ראיה רמוזה בפרשית העקדה. יצחק
עולה אל ה' ע"מ שאלהים יראה לו השה לעולה. הוא עולה אל המקום שה' יאמר אליך,
כלומר אל המקום אשר יבחר ה', והוא עולה להראות אל ה', שהרי הוא רק נראה, ואלהים
ראה לו שה אחר. לכן יאמר היום בהר ה' יראה, על שם הפסוק אלהים יראה לו השה לעלה,
קרא אברהם למקום ה' יראה, והיום יאמר בהר ה' יראה. המטרה היא להראות. לבא לפני ה'
ולומר הריני לפניך. גם כך – אין להראות ריקם.
אברהם עמד בנסיון. לכאורה אין עוד צרך
בדבר ואפשר לחזור מיד לבאר שבע. אעפ"כ יצחק לא נראה ריקם. אנו באים אל ה'
לומר הריני לפניך לעולה. איננו מקריבים את עצמנו בפעל, אך אנו מביאים עולה איש
כמתנת ידו, כברכת ה' אשר נתן לך.
ומי עולה? כל זכורך. אל המקום אשר יבחר
ה' יבאו רק אברהם ויצחק. התורה מדגישה זאת באמרה שאברהם השאיר את הנערים מרחוק עם
החמור ורק "אני והנער נלכה עד כה ונשתחוה". נראה שלא בחנם הזכירה התורה
שהנערים נשארו מרחוק עם החמור. תפקיד הפסוק הזה הוא לומר שע"י המעשה הזה
נבדלים אברהם ויצחק מכל גויי הארץ. למה טרחה הפרשה לספר שאברהם לקח חמור ושני
נערים? יתכן מאד שגם בארועים אחרים שאברהם נזכר בהם, הוא רכב על חמור או שלוו אותו
נערים. אבל התורה מצאה לנכון לספר לנו את זה דוקא כאן. ללמד שרק אברהם ויצחק
יכולים להתקרב אל מקום הקדש, הנערים נשארים מאחור עם החמור. (ומכאן מובן למה דרשו
חז"ל מהפסוק הזה שהגויים הרי הם כחמורים, הם אינם יכולים להתקרב עם אברהם
ויצחק אל השכינה). משעזבו אברהם ויצחק את הנערים, לא נזכר עוד החמור. נזכר איל,
שהוא בהמה טהורה וקרב בשם יצחק. ראית
כל זכורך אל פני ה' היא האומרת שאנו שיכים לה' ונבדלים בכך מכל העולם. הנערים
ישארו מרחוק, עם החמור. הפסוק
הזה בא ללמד שרק מי שבחר ה' הוא בא להראות במקום שבחר ה'. הנערים נשארים מאחרו עם
החמור. לענין זה, הם דומים לחמור ודינם כדין החמור. שהרי תפקידו של הפסוק הזה הוא ללמד שמי שה' בחר קרב אליו.
פרשת העקדה מבטאת בחירה. כאן יש רמז
ראשון, ולמעשה יחיד בתורה, מהו המקום אשר יבחר ה'. המקום הזה לא נזכר בתורה, התורה
משאירה אותו "המקום אשר יבחר ה'", ועוד: בדומה לפרשת לך לך, שנפתחת
בצווי ללכת אל "הארץ אשר אראך", ארץ עלומה, שהדבר היחיד המאפין אותה הוא
שהיא הארץ שאותה יראה ה', נפתחת פרשת העקדה ב"לך לך ... על אחד ההרים אשר אמר
אליך". ייחודה של פרשת העקדה הוא בכך שה' אומר, ה' בוחר, ה' מצוה, ומה שה'
בוחר הוא הקדוש, ואותו אנו צריכים לעשות. לכן, כשאומר אברהם ליצחק "אלהים
יראה לו השה", ה' לא רק יבחר באיל,
הוא יבחר ביצחק, וזרעו של יצחק יראה לפניו באותו מקום לעולם.
פרשת העקדה באה ללמד על הבחירה. היא
מלמדת שה' בוחר את המקום, את העובד, את תפקידו, ואת המעשה הנכון. אלהים יראה לו
השה הינו ה' יבחר את הקרבן, וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו. ה' הוא
הבעלים והוא יבחר מה נעשה והרי אנו קרבן לפניו, זוהי פרשת העקדה וזוהי מצות ראיה.
גם אם בסופו של דבר אנו מקריבים איל, הרי אנו עצמנו עולים ונראים לפניו בעזרה. אנו
באים לפני ה' ויעשה הוא כאשר יבחר. על זה יאמר היום בהר ה' יראה. זוהי מצות ראיה.
וגם אם אין אנו שוחטים את עצמנו, לא נראה ריקם ונביא איל.
היכן מקומן של ערי הככר (פורסם
בסיני)
פרשת
מלחמת ארבעת וחמשת המלכים מעוררת כמה שאלות: למה תקפו ארבעת המלכים את הככר מדרום,
והלא הם באו מצפון? במלחמה השניה הדבר ברור, שהרי המסע כלל מלחמה בעבר הירדן, אך
במלחמה הראשונה שלא כללה מסע בעבר הירדן הדבר מוזר. עוד קשה למה באו המלכים מיד
בתוך שנה כדי לדכא מרד של חמש ערים קטנות (מקובל שערי הככר היו ערים קטנות שהרי
המרחק בין סדם לצער הוא מרחק רגלי בין עמוד השחר לזריחה (בראשית יט כג)). יש אומרים שארבעת המלכים לא באו
מעבר הנהר כדי לדכא את המרד של ערי הככר הקטנות אך כיון שהם באו להלחם ברפאים
והזוזים הם כבר נצלו את המסע גם לענין זה, אך קשה למה אין מלחמה ברפאים והזוזים
במלחמה הראשונה. ועוד - איך הגיעו המלכים לדרום ים המלח במלחמה הראשונה ללא מלחמה עם
הרפאים והזוזים?
אפשר
לתרץ שגם במלחמה הראשונה היתה מלחמה עם הרפאים והזוזים אלא שהתורה לא מספרת לנו על
כך. אך אם כך יש לשאול למה במלחמה הראשונה אין צרך לספר על כך ובמלחמה השניה יש.
ואפי' אם נכון הדבר ודאי שיש הבדל גדול בין המלחמה הראשונה בעבר הירדן לבין המלחמה
השניה שהרי במלחמה השניה הוכה עבר הירדן מכה מוחצת עד שבנות לוט היושבות שם אומרות
שאיש אין בארץ (בראשית יט לא), וכן נראה גם מדברים פרק ב. בעוד שבמלחמה הראשונה ודאי נשארו הרפאים
והזוזים במקומם.
עוד
יש לשאול למה נפלו המלכים המקומיים, המכירים את עמק השדים מזה עשרות בשנים, בבארות
החמר. ואילו המלכים הזרים לא נפלו.
התבוננות
על הנושא מתוך השטח שופכת אור חדש על כל הפרק, וזאת לאור העובדה שמזה כעשרים שנה
התיבש חלקו הדרומי של ים המלח כתוצאה מנצול מקורותיו להשקיה, ובעקר בגלל הסכר
בדגניה המונע מהים את מקורו העקרי. במשך שנים הים נסוג בכל שנה מעט, באפן בלתי
מדאיג לכאורה, עד שבשנת תשל"ז כל חלקו הדרומי התיבש בבת אחת. גם היום, עשרים
שנה אחרי התיבשות הים, עדין רוב השטח שהתיבש הוא בצה טובענית גדולה שאינה נתנת
למעבר וכל העובר בה טובע.[1] אין מקומות טובעניים אחרים באזור ים
המלח, מלבד באזור חלקו הדרומי.
התבוננות
באזור הים היבש תבהיר למה ראוי למקום השם עמק השדים. במקום יש מצבורים רבים שנראים
כמצבורי שיד[2] (המלה שיד כתובה בתנ"ך תמיד
באות ש').
מהו
"עמק השדים הוא ים המלח"? יש שפרשו שאחרי ההפיכה הוא הפך לים המלח. לפי
פירוש זה אין אנו יכולים ללמוד דבר מתוך השטח על אותה תקופה שהרי נתוני השטח השתנו
לגמרי. אך ע"פ התאור האמור בפרשת נצבים (דברים כט כב) "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא
תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים" נראה שאין מדובר כאן
על הפיכה לים אלא על הפיכה לאזור צחיח, שאינו ראוי לגדול צמחים. אזורים כאלה ישנם
למכביר בסביבות ים המלח. כך נראה גם מתיאור ההפיכה: "וה' המטיר על סדם ועל
עמרה גפרית ואש" (בראשית יט כד), זה אינו תיאור של הפיכה למים אלא של הפיכה לאזור מלוח וצחיח.
מה
היתה ההפיכה? מהמראה הנשקף לעיני לוט בעמדו עם אברהם בין בית אל ובין העי אנו
למדים שהוא ראה ארץ שכולה משקה, "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג י), כלומר: תושבי המקום נצלו את המים
הזורמים במקום והפכו את "כל ככר הירדן" לארץ משקה כארץ מצרים. פסוק זה
מזכיר את הפסוקים בספר דברים (יא י): "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ
מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם
עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים". להבדיל מהרגיל בארץ,
שבה יש גדולי בעל, הצליחו יושבי הככר להפוך את ארצם לארץ משקה כארץ מצרים. אך לאחר
ההפיכה הפכה הארץ לארץ מלחה ולא תשב.
נוכל
ללמוד במקצת על חזקם וחסנם הכלכלי של יושבי הככר מתוך העיר שלא נהפכה. לוט ברח אל
צער והמלאך נשא את פניו לדבר הזה ולא הפכה. צער נזכרת כאחת ערי מואב (ישעיהו טו ה,
ירמיהו מח לד)
ולכן יש לחפשה בארץ מואב, היינו ממזרח לים המלח, מדרום לנחל ארנן[3], סמוך לים המלח (שהרי היא אחת מערי
הככר). מקובל לזהות את צער עם הכפר הירדני א-צאפי העונה על הדרישות הנ"ל. כפר
זה הוא אי ירוק במרחבי השממה והוא נכר היטב גם לעינו של המתבונן בו מן הצד המערבי
של ים המלח במרחביו הירוקים. הוא כלו משקה.
לאור
נתונים אלה נראה שתושבי הככר למדו לנצל את המים הזורמים בשטחם אל ים המלח ועקב כך
התעשרו עשר גדול. כך עולה גם מיחסם של אנשי סדום ועמורה לאורחים, כפי שהוא בא לידי
בטוי בבראשית יט, וכפי שלמדו משם חז"ל על סדם ועמרה, שהם גזרו גזר דין מות על
מי שנותן אכל לעני (סנהדרין קט:, ב"ר מט, פדר"א כה), גזרה כזאת יכולים לגזור רק אנשים
עשירים מאד שעשרם מעביר אותם על דעתם. עם זאת יש לצין שאפשר להבין מה הביא את אנשי
סדם לגזור גזרות כאלה (מלבד רשעם הגדול, כמובן). אנו רואים מהמקרה של לוט שעשרם של
אנשי הככר משך את עיניהם של אנשי ההר בהיותו בולט מאד. אנשי ההר ירדו להתישב בככר
כדי להתעשר. כאשר בא לשם אדם כלוט שיש לו צאן ובקר ואהלים (בראשית יג ה) קבלוהו אנשי הככר שהרי הם נהנו מעשרו
כשם שהוא נהנה מעשרם, אך צרות עינם מנעה מאנשים אחרים לבא להנות עמהם מעשרם. הם
חששו שעריהם תהיינה מקום מפלט לעניים רבים, וכך תרד רמת החיים והאוכלוסיה. לכן הם
הטילו הגבלות על ההגירה כפי שעשו ממלכות עשירות אחרות בהיסטוריה.
לא
רק אנשי ההרים שסביבם התקנאו בעשרם. גם מלכי עבר הנהר לטשו את עיניהם אל עשרם
הגדול של אנשי הככר והם באו וכבשו אותו.
בקבץ
"שומרון ובנימין" ח"ב פורסם מאמרו של ר' יואל בן-נון העוסק בשאלה
היכן היו ערי הככר, בצפון ים המלח או בדרומו. הוא מביא נמוקים שונים לשני הצדדים
ולא אביא כאן את כולם. מ"מ הוא אומר שא"א לזהותם בדרום משום שלוט לא
יכול לראות את דרום ים המלח מאזור בית אל. אך יש סבירות לזהות אותן בדרום כי אברהם
משקיף עליהן מאזור חברון (בראשית יט כח). יש סבירות לזהותן בצפון כי כך מוסבר למה יש קשר בין מלכיצדק לבין מלך סדם
וכך הם יושבות על הדרכים הראשיות, אך מ"מ ברור שמקום ישיבתו של לוט בסדם היה
קרוב לצער שהרי הוא הלך אליה ברגל מעמוד השחר עד הנץ החמה. ויש עוד שקולים לכאן
ולכאן והרוצה להרחיב יעיין במאמר הנ"ל.
לאור
האמור כאן נראה לבאר שערי הככר היו מפוזרות על כל השטח של בקעת הירדן וים המלח.
אין לראות בערי הככר חמש עירות קטנות אלא מעצמה כלכלית גדולה שמהוה מוקד משיכה
לארבעה מלכים גדולים מעבר הנהר. סדום וצער היו קרובות זו לזו (וראה לקמן הסבר גם
לכך), אך שאר הערים היו רחוקות מהם ושלטו על שטח גדול שכולו משקה. בשם מקום לא
נזכר שאפשר לראות את סדם מאזור בית אל. מאזור בית אל צפה לוט על הככר, ואחרי שירד
אליה התמקם בסדם, הדרומית שבככר. לעמת זאת אברהם הצופה מאזור חברון משקיף על סדם
ועמרה, ואח"כ על כל פני ארץ הככר (בראשית יט כח), הרחוקה יותר ממנו אך נראית ממקומו[4]. חמשת המלכים שלטו בכל אזור הירדן
וים המלח, ולכל אחד היתה ארץ גדולה ומשגשגת, שנצלה היטב את כל מקורות המים הזורמים
אליה.
לאור
זאת יש להניח שמה שקרה לנו כשנצלנו את מימי הירדן קרה גם להם - חלקו הדרומי של ים
המלח התיבש לפתע, וכך נוצר עמק השדים הוא ים המלח, המלא בארות בארות חמר. הנחה זאת
מחיבת את תאור הככר כמעצמה גדולה מאד, שמשתמשת במים בכמות גדולה מאד. סכר בדגניה
לא היה להם, אך היה גם היה מפעל גדול המושך את הירדן ושאר מקורות ים המלח להשקאת
כל הככר, כמו במצרים.
כך
יובן גם למה היה כדאי לארבעת המלכים לבא במיוחד לאזור כדי לכבוש את חמשת המלכים,
שכן הם היו ממלכה עשירה מאד.
לפ"ז
אין להביא ראיה לקטנותן של הערים ושטחן מקרבתה של צער לסדם. צער וסדם שלטו על
פריפריות גדולות ונבנו כערים קרובות בקו אוירי, אך רחוקות, מפאת הים המפריד
ביניהן. לוט הגיע במהירות מסדם לצער כשלא היה ים. ומלבד זאת: אין הכרח לומר שלוט
הגיע עם הזריחה לעיר צער עצמה. בהחלט אפשר לפרש שהוא הגיע עם הזריחה לשדותיה של
צער. למעשה נראה שלוט כלל לא עבר בעיר צער, כי אם היה עושה כן איך יכלו בנותיו
לומר שאיש אין בארץ?
חמשת
המלכים היו ממלכה גדולה מאד של אנשים עשירים הדואגים מאד איש איש לעשרו. מצב זה
מקשה על הקמת צבא חזק. נראה שחסנם הכלכלי היה גדול בהרבה מחסנם הצבאי. מה א"כ
מנע מצבאות האזור לבזוז את עשרם הגדול?
לאור
הפסוקים נראה שגם כאן עמד לאנשי הככר עשרם הגדול והם שכרו את שרותיהם של האימים,
הרפאים והזוזים שישבו על ההרים מעליהם. בדרום הם הרגישו די בטוחים גם ללא צבא המגן
עליהם, שהרי הים חסם את דרכו של כל אויב פוטנציאלי. אלא שבאחד הימים התיבש המחסום
הזה וארבעת המלכים מהרו לנצל את ההזדמנות שנקרתה להם וכבשו את ערי הככר. שתים עשרה
שנה נמשך שלטונם של ארבעת המלכים בככר, עד שמלכי הככר התאוששו ומרדו, כנראה על
בסיס קשר מחודש עם הרפאים והזוזים. (כנראה מלבד הרפאים הצפוניים ביותר, ממלכת
הבשן, שמלכי הככר לא ראו בהם צרך ולא ראו צרך לשלם להם, ולכן רק הם נשארו מיתר
הרפאים ולא הושמדו (דברים ג יא)) הפעם דאגו המלכים גם להגנה בדרום. לכן הפעם היו ארבעת המלכים צריכים
להכות גם אותם. במלחמה הראשונה לא היה בכך צרך כי ההסכם שהיה לרפאים והזוזים עם
מלכי הככר חיב אותם למנוע את תקיפת הככר משטחם, אך לא חיב אותם למנוע את מעבר
המלכים בשטחם לצרך תקיפת הככר מדרום. במלחמה השניה היה להם הסכם עם מלכי הככר שחיב
אותם למנוע גם את זה. כמו כן יתכן שהמלחמה הראשונה כלל לא הושתתה על ברית עם מלכי
ההר המזרחי, אלא על כחם העצמאי ועל המכשולים הטבעיים. רק בפעם השניה הושתתה ההגנה
על הברית עם מלכי המזרח. ואולם מלכי המזרח נפלו במלחמה השניה והושמדו כליל.
ואח"כ, כשעלו לוט ובנותיו מצער והתישבו בהריהם, סברו הבנות שאיש אין בארץ.
[1]
מקובל לזהות את החמר עם אספלט אך זהוי זה אינו הכרחי, כפי שכבר כתבו גדולים
וטובים ממני. החמר נזכר במגדל בבל ולא נראה שבנו אותו מאספלט. ומלבד זאת יש
בקרקעית הים היבש גם אספלט.
[3] זה
לא הכרחי לגמרי, כי יתכן שבזמן ישעיהו וירמיהו חזרו המאבים וכבשו את אדמתם שמצפון
לארנן, שנכבשה מהם ע"י סיחון ואח"כ ע"י בני ישראל ונתנה לבני ראובן
בנחלה. אך מ"מ סביר שהיא בדרום.
[4]
בפרשת וירא נאמר שנהפכו סדם ועמרה והככר. בפרשת נצבים נאמר שנהפכו סדם
ועמרה אדמה וצבויים. מכאן נראה שאדמה וצביים יושבות בככר, אך סדם ועמרה יושבות
לחוף ים המלח עצמו.
