וזאת הברכה

רובה של פרשת וזאת הברכה הוא ברכה שבטית לכל שבט ושבט, שבאה אחרי הפתיחה "יחד שבטי ישראל". כיון שהוזכרו שבטי ישראל, שעל כולם מולך המלך שבישורון, הם פורטו ונתברך כל אחד מהם בפני עצמו.

אך גם אם מבחינת הנפח, ברכות השבטים הן התופשות את עקר הפרשה. הן באות בתוך מסגרת בעלת שלשה חלקים, שנכר ובולט לעין שהיא יחידה אחת. הברכה פותחת בתיאור בואו של ה' אל ישראל. ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו  אף חבב עמים כל קדשיו בידך והם תכו לרגלך ישא מדברתיך  תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב  ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. תיאור בואו של ה' הוא בעל ארבעה חלקים: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש. ביאתו אלינו בארבע צורות (מארבע רוחות?) בא, זרח, הופיע ואתה, באה כדי לתת לנו את התורה ולמלוך עלינו. לתת לנו אש דת, ולשאת לנו את מדברותינו, ולמלוך עלינו. בדרך הוא מכה לרגלינו את כל העמים. רומס אותם לפי תומו. מלכותו עלינו היא מלכות על כל העולם. מתוך כך יש מלך על ישרון, על יחד שבטי ישראל, ומתוך כך הם מתפרטים והולכים.

כיון שכך, כל העמים יֻכּו לרגלינו. כיון שישראל מקבלים את התורה ומלך בקרבם, המלך מולך על כל העולם.

מתוך כך בא הפסוק הכללי הבא. בין ברכות השבטים יש עוד פסוק כללי, שאינו מיוחד לאף אחד מהשבטים (וכמו שיבואר להלן, הוא מפריד בין ברכות בני הגבירות לברכות בני השפחות): עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. כיון שהמלך הגדול מולך על עמו, יבאו כל הגויים אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב. נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וכל הגויים יבאו אליו.

החלק השלישי של הברכה הכללית לכל העם, שוב פותח בתאור מרובע של התגלות ה': "אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים  מענה אלהי קדם ומתחת זרעת עולם". הפעם התיאור אינו סיני, שעיר,  הר פארן ורבבות קדש. הפעם התיאור הוא שמימי: שמים, שחקים, מענה, זרעת עולם. וההתגלות משמים באה לא כדי לתת לישראל את התורה אלא כדי להנחיל לישראל את הארץ. לגרש מפנינו את האויב ולהשמידו, ולהנחיל אותנו ארץ דגן ותירוש וטל שמים. להושיב אותנו בטח בדד.

הישיבה בטח בדד שאולה מברכות בלעם, כמו מלכות ה' בקרבנו. הישיבה בארץ דגן ותירוש וטל שמים שאולה מהברכה שגנב יעקב מעשו. שתי הברכות הגנובות האלה חוברות יחדו כדי לברך את ישראל לפני מות משה. החלוקה לשבטים שאולה מברכת יעקב לבניו. דוקא החלוקה לשבטים יוצרת את המציאות שיחד שבטי ישראל, והם נוחלים את הארץ. חלוקה אינה מפרידה את השבטים זה מזה, לההפך, היא יוצרת עם אחד שיכול לחלק בתוכו את התפקידים ומתוך כך לרשת את הארץ כלה. הדרך להנחיל לישראל את הארץ היא ע"י נתינת לכל שבט את חלקו. מתוך כך, ה' שבא מן הארץ לתת לעמו תורה ולמלוך עליו, בא מן השמים כדי להנחיל לעמו את הארץ.

מתוך כך מגיע פסוק הסכום: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך". הפסוק הזה מסכם לא רק את ברכות משה לעם ישראל לפני מותו, אלא את ספר דברים כלו. מתוך כך ברור שהברכה הזאת היא המשך המסר הכללי של משה בספר דברים. המסר שהועבר כבר בשלשה נאומים ובשירה, מועבר כעת בדרך של ברכה: כשה' מולך עליכם תירשו את הארץ, וכל הגויים יֻכּו לרגליכם. אשריך ישראל, כל עוד  אתה עם נושע בה', הוא חרב גאותך, ותדרוך על במות אויביך. ומכלל הן אתה שומע לאו.

אבל מלבד המסר של מכלל הן אתה שומע לאו, יש כאן ברכה גדולה לישראל, המסוכמת היטב בפסוק הזה. כשאתה עם נושע ה', מלכות ה' בעולם היא מלכותך בעולם. וזה מה שאומר כל הפרק: קבל מה' את התורה, המלך אותו ונחל את הארץ.

ברכות השבטים

ברכות משה מבוססות במדה רבה על ברכות יעקב. יש פסוקים רבים שמלמדים על כך ואפילו לקוחים ישירות מברכות יעקב, כגון "תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו", ועוד.

ואולם, במדה רבה משה בא לחלוק על יעקב ולבטל את דבריו. הברכה "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר". למה יש לברך שבט בכך שיחיה ולא ימות? ועוד להוסיף שיהיה מתי מספר, כלומר: מעטים? משה מברך כך את השבט שעליו אמר יעקב "אל תותר". המפרשים פרשו אל תותר שלא יהיה לך יתרון על אחיך, אבל אפשר לפרש שאל תותר הוא כמו לא תותירו ממנו עד בקר. לכן צריך משה לומר שיחיה ראובן, ולא ימות.

גם הברכה של משה ליהודה, היא קצרה ומתומצתת, בנגוד לברכתו של יעקב.

יעקב קלל את שמעון ולוי. משה לא מזכיר כלל את שמעון, אך לא קשה לראות שהברכה ללוי היא נגוד לדברי יעקב אל שמעון ולוי. יעקב אמר "כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור" ומשה אמר "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך", יעקב אמר "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" ומשה אמר "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון".

הראשון מבין בני השפחות שיעקב מברך הוא דן, ויעקב מדגיש לגביו "כאחד שבטי ישראל". נראה שעד לאותו רגע היה נטוש ויכוח בין האחים בשאלת מעמדם של בני השפחות, האם הם בנים או עבדים. על רקע השאלה הזאת אפשר להבין את מעשהו של ראובן עם בלהה, ואת העובדה שיוסף הביא את דבתם רעה אל אביהם. יעקב בא והכריע שהם בניו, ודן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. קשה לומר שמשה חולק לגמרי על המסקנה הזאת, אבל מאידך, אי אפשר להתעלם מכך שמשה מברך קודם את בני הגבירות ורק אח"כ את בני השפחות. הוא מפריד את בני הגבירות מבני השפחות באמצעות הפסוק "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול". יש מפרשים שהפסוק הזה הוא חלק מברכות זבולן ויששכר, אך לענ"ד נראה שקשה לומר כך. הברכה לזבולן ויששכר היא ברכה קצרה ותמציתית. הפסוק הזה מזכיר יותר את פסוקי הפתיחה והסיום של הפרשה. הוא מזכיר "עמים", כמו "אך חובב עמים" שנאמר אל כל ישראל בראש הפרשה. הפסוק הזה הוא ברכה לכל ישראל, המתארת את כל העם בארצם. "הר" הוא כנוי לכל ארץ ישראל. כך אנו מוצאים בספר דברים שנקראה ארץ ישראל "ההר הטוב הזה". גם בספר תהלים "הר זה קנתה ימינו", ואפשר שגם "הר נחלתך" של שירת הים, הוא כנוי לארץ ישראל (וכבר עמדנו על כך בפרשת דברים). גם הבטוי "שם יזבחו זבחי צדק", אינו מלמד שההר הזה הוא דוקא הר אחד שבו זובחים. בארץ ישראל זובחים ישראל זבחי צדק. (אמנם נכון שבתהלים לוקח דוד את הבטוי "זבחי צדק" וכורך אותו עם בנין ציון וחומות ירושלים). גם אם נפרש שהפסוק הזה עוסק בבחירת הר אחד שבו יזבחו זבחי צדק, משמע שהוא מברכת כל ישראל ולא מברכת שבט מסוים. כל ישראל יקראו ויזבחו בהר אחד.

הפסוק הזה מתאר את ישראל בשלמותו בארצו, והוא מבדיל בין בני הגבירות לבני השפחות. (אפשר שהוא בא ללמד שמקום השכינה לא יוכל להבחר בנחלתם של בני השפחות).

משה בא ללמד שהבחירה בשבט הנבחר לא נעשתה ע"י יעקב אלא היא עתידה להעשות ע"י ה'. אפשר שיעקב לא ראה צרך להבחין בין בני הגבירה לבין בני השפחות, כי כבר לפני כן הוא קרא ליוסף ונתן לו חלק נוסף ושכם אחד על אחיו. כיון שהמקום והמנהיג נבחרו כבר, מעתה הכל שוים. אבל משה לא מקבל את הקביעה שהמנהיג והמקום נבחרו. נכון שבינתים יוסף הוא בכור שורו ונזיר אחיו (שהרי מנינו את יהושע להנהיג את העם), אבל הבחירה העתידית עוד ביד ה', והיא תהיה דוקא מתוך בני הגבירות.

הר נבו

משה עולה אל הר נבו וה' מראהו אֶת כָּל הָאָרֶץ: אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן:  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן:  וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. מהר נבו קל לראות את הככר ועיר התמרים. קשה יותר לראות את נפתלי. ומ"מ, למה הראהו ה' את הגלעד ואת צער? משה כבר היה שם.

ועוד: התורה משתמשת כאן בשמות נחלות של ישראל, שעדיין לא נחלו. עדין לא נפל הגורל לנפתלי, אפרים ומנשה ויהודה. השם דן נזכר כבר בספר בראשית, אבל נפתלי, אפרים מנשה ויהודה עוד לא נחלו.

בפרשת ואתחנן מתוארת עליתו של משה כך: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". לשם מה צריך משה להסתכל מזרחה?

עליתו של משה אל הר נבו מזכירה את מבטו של אברהם על הארץ: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:  כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:  וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה". (רוחות השמים הוזכרו גם בחלומו של יעקב, וגם זה בהקשר של הארץ).

אברהם ראה את הארץ מתוכה, אך הוא לא זכה לנחול אותה. משה ראה את הארץ מבחוץ (לא לגמרי, שהרי היה בגלעד, שגם הוא מוזכר כאן כחלק מהארץ), אך הוא רואה אותה כארץ נחולה. נכון שבפעל עדין לא היתה נחולה, אך ה' מראה למשה מראה אחר לגמרי מזה של אברהם. מראה של ארץ המוכנה לשבטי ישראל שזה עתה נתברכו מפיו, והיא עומדת לירושה לפניהם. המכנה המשותף הוא שהמבט הוא על ארץ שלמה, המוזכרת בארבע רוחותיה. משה אינו תחום למקום עמידתו ולזמן עמידתו. הוא כביכול רואה בעיניו את קיום השבועה של האבות: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ...".

משום כך היתה חשובה ברכת השבטים לפני ראית הארץ. ברכת השבטים היא נתינת תפקיד ונחלה לכל שבט, והכנת השבטים השונים לנחלתם. כשעושה זאת משה, הוא עולה אל ההר ורואה את הארץ, ושם הוא מת. במראה הארץ הנחולה. גם אם הוא נקבר בגי, מותו בהר נבו. קבורתו לא חשובה, איש לא ידענה. מפעל חיייו של משה בא אל סיומו כאשר הוא יכול לומר שהוא הכין את ישראל ליעודו: לרשת את הארץ.

סיום התורה

התורה נגמרת לפני הכניסה לארץ. התורה איננה מתארת את הכניסה לארץ, עם ישראל צריך להכנס לארץ כשבידו תורה שלמה. אם התורה איננה שלמה, א"א להכנס לארץ.

גם משה אינו נכנס לארץ, תפקידו וחייו מסתיימים עם סיומה של התורה.

התורה מסתיימת בתיאור מות משה ובסכום חיי משה.

אי אפשר לקבל את התורה תוך כדי עשייתה. התמודדות עם חיי המעשה עלולה לשנות את התורה. לא רק עלולה, אין ספק שההתמודדות של עם ישראל עם חיי המעשה במשך הדורות הגדילה את התורה ופתחה אותה מאד, אלא שבלי גרעין קשה של תורה כתובה שאינה יכולה להשתנות, אין בסיס שעליו יכולה להתפתח תורת המעשה הנוצרת אגב התמודדות עם חיי המעשה. רק גרעין קשה הניתן לאדם בטרם נגע בחיי המעשה, יכול לשמור שהתפתחות התורה תבוא מתוך העקרונות הרוחניים העליונים שאינם מושפעים מחיי המעשה. כדי שהחומר יהיה כפוף לרוח ולא להפך, צריכה הרוח להיות ברורה ומוגדרת לפני שירדה אל החומר.

לכן נתנה התורה במקום שבו ישראל אינם צריכים להתמודד עם חיים בארץ ועם בעיות פרנסה. משה מת לפני הכניסה לארץ, וישראל נכנסו לארץ כשבידם תורה שלמה. משה ראה את הארץ, אך לא היה בתוכה.