נקי מדמי ולדות
וכי יגח שור את איש או
את אשה ומת - סקול יִסקל השור ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי. ואם שור נַגָּח
הוא מתמֹל שלשֹם והוּעד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה -
השור יִסקל וגם בעליו יומת. אם כֹּפר יושת עליו - ונתן פדיֹן נפשו, ככל אשר יוּשת
עליו. או בן יִגח או בת יִגח - כמשפט הזה יֵעשה לו. אם עבד יִגח השור או אמה - כסף
שלֹשים שקלים יִתן לאדֹניו, והשור יִסקל. (שמות
כא, כח-לב)
אומרת הגמ' (ב"ק מב ע"א):
"בעל השור
נקי" - רבי יוסי הגלילי אומר: נקי מדמי ולדות.
אמר לו ר"ע: הרי
הוא אומר "כי ינצו אנשים (ונגפו אשה)" - אנשים ולא שוורים.
ועוד שואלת שם הגמ':
שפיר קאמר ר"ע!
כלומר: מה ההיגיון לפרש
שבא הכתוב למעט דמי ולדות? דמי ולדות - מאן דכר שמיה? אבל במכילתא על פסוק זה
נזכרת דעה זאת בשם ר"ע עצמו, וז"ל:
"ובעל השור
נקי" - ר' יהודה בן בתירה אומר: נקי מידי שמים. שהיה בדין, הואיל ומועד
בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד, אע"פ שיצאו בעליו מידי בית דין בשר ודם
לא יצאו מידי שמים, אף התם אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם לא יצאו
מידי בית דין של שמים; הא מה תלמוד לומר "ובעל השור נקי" - נקי בידי
שמים.
שמעון בן עזאי אומר:
"ובעל השור נקי" - נקי מחצי כופר. שהיה בדין, הואיל ושור שהמית את השור
בתשלומין ושור שהמית את האדם בתשלומין, מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי
נזק, אף כאן באדם כן; ומה תלמוד לומר "ובעל השור נקי" - נקי מחצי נזק.
רבן גמליאל אומר:
"ובעל השור נקי" - נקי מדמי עבד. שהיה בדין, הואיל ומועד בסקילה ותם
בסקילה, אם למדת על מועד שהוא משלם דמי העבד, יכול אף בתם כן; ומה תלמוד לומר
"ובעל השור נקי" - נקי מדמי עבד.
רבי עקיבא אומר:
"בעל השור נקי" - נקי מדמי וולדות. שהיה בדין, הואיל וחייב באדם וחייב
בשור, אם למדת על אדם שהוא מתכוין לחברו והיכה אשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות, אף
שור המתכוין לחבירו והיכה אשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות; הא מה תלמוד לומר
"ובעל השור נקי" - נקי מדמי ולדות.
נמצא א"כ שיש ארבע
דעות בשאלה מה בא הכתוב ללמדנו במילים "ובעל השור נקי", ולדעת ר"ע
בא הכתוב למעט דמי ולדות. ויש לשאול: דמי ולדות - מאן דכר שמיה (כפי ששואל
ר"ע בגמ')?! מסברה פשוטה נראה שהמילים "ובעל השור נקי" באות להבדיל
בין תם לבין מועד. כלומר: בתם - השור ייסקל ובעליו נקי, אך במועד - השור ייסקל וגם
בעליו יומת; ואם כופר יושת עליו וכו'. לפי"ז מובנות היטב דעותיהם של
ריב"ב, בן עזאי ור"ג. שלושתם מתייחסים לדברים האמורים בשור מועד,
ואומרים שֶבְּתם בעל השור נקי מאלה. אך מה עניין דמי ולדות לכאן?
*
אם נתבונן נראה שיש
בעייתיות-מה בפרשיה כולה. פרשיה זאת מקבילה לפרשיות מכה אדם האמורות לפניה. שם
עסקה התורה באדם שהיכה אדם, ודנה בו בהקשרים שונים: מכה איש ואשה, מכה אביו ואמו,
מכה עבד ואמה, גונב. בכל אחד מהנ"ל עוסקת התורה במקרים שהיכה והמית, היכה
והזיק. פרשייתנו עוסקת בשור שהיכה אדם, וגם כאן יש התייחסות לאותם הנושאים עצמם.
אמנם אין התייחסות לשור שהיכה את אביו ואמו או לשור שגנב - שכן דינים אלו לא
שייכים בשור; אך יש התייחסות לשור שהיכה איש או אשה, ולשור שהיכה עבד או אמה. חסרה
ההתייחסות למכה שאינה ממיתה, כלומר: המקבילה לפרשיית "כי ינצו אנשים ונגפו
אשה הרה ויצאו ילדיה... ענוש יענש.... עין תחת עין וכו'".
מאידך, יש כאן פסוק אחד
שנראה, לכאורה, מיותר: "או בן יגח או בת יגח - כמשפט הזה יעשה לו". ויש
לשאול: מה חידשה לנו התורה בפסוק זה? איזו הוו"א היתה לנו לחלק בין בן ובת[1] לבין איש או אשה, שממנה בא הכתוב להוציא? היכן מצאנו
שהתורה נותנת דין אחר למכה בן או בת?
כשיש לנו נושא חסר
בפרשיה ויש נושא מיותר בפרשיה, כדאי לבדוק אם הנושא המיותר הוא הנושא החסר, ואזי
תתרצנה שתי השאלות זו את זו.
לכן פירש ריה"ג (או
ר"ע בברייתא) שכוונת התורה במילים: "או בן יגח או בת יגח" היא לשור
שנגח בן או בת שבבטן אמם, כלומר: שנגף אשה ויצאו ילדיה, שבכגון זה הוא מתחייב בדמי
ולדות ובדמי איברים (שהתורה ראתה בהם דין אחד ולכן כללה את שניהם בפרשיה אחת).
א"כ מצאנו בפרשיית השור התייחסות לשור שהיכה אדם והזיקו[2].
נמצא, לפי"ז,
שהמכילתא הביאה את דעותיהם של ארבעה תנאים כנגד ארבעת הפסוקים האמורים בשור מועד[3]. התורה באה למעט בשור תם, שבו לא חייבים הבעלים כמו
בשור מועד: בשור מועד "גם בעליו יומת" - בתם בעל השור נקי (ריב"ב);
במועד "כֹּפר יושת עליו" - בתם בעל השור נקי (בן עזאי);
במועד "כסף שלֹשים שקלים יתן לאדֹניו" - בתם בעל
השור נקי (ר"ג); במועד "או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו" -
בתם בעל השור נקי (ריה"ג, ר"ע בברייתא).
ראייה נוספת להסתכלות זו
נמצאת בב"ק ה ע"א, שם לומד ר"ע מהפסוק "או בן יגח או בת
יגח" את דיני שור שחבל באדם. מכאן שהוא למד שפסוק זה עוסק בשור שחבל באדם.
ואולם להלכה נקטה הגמ'
שלא כך מתפרש הפסוק, ואכן מפרשי החומש לא פרשוהו כך.
*
ואולם, אחרי שהתבאר שגם
ר"ע מפרש את הפסוק "או בן יגח או בת יגח" כעוסק בשור שחבל באדם, יש
לשאול מה ההבדל בינו לבין ריה"ג, ומדוע בגמ' הוא דוחה את דברי ריה"ג.
שניהם מסכימים שהפסוק
"או בן יגח או בת יגח" מלמד על שור שחבל באדם, אלא שנחלקו מה דינו של
שור זה. הפסוק אומר: "כמשפט הזה יעשה לו", והוא טעון פירוש, מפני שלא
ברור מתוכו מהו "המשפט הזה". לכאורה נראה שה"משפט הזה" הוא
דין כופר האמור בפסוק שלפניו, ולפ"ז משמעות הכתוב היא שגם שור שנגח בן או בת
(כלומר: שהזיק), משלם כופר. ואולם יש הבדל בין ר"ע לריה"ג בהבנת הענין.
בב"ק לג ע"א נחלק ר"ע עם תנא אחר, שניהם מפרשים שהפסוק "או בן
יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו" עוסק בשור שהזיק לאדם. כאן הם מוצאים את
הדין שנראה חסר מפשט הפרשה. אלא שנחלקו בבאור הפסוק: לדעת ר"ע "כמשפט
הזה" הוא תשלום כופר שלם, כאמור בפסוק שלפניו[4], כלומר: כל שור שהזיק אדם משלם את מלוא הנזק. לעמת
זאת לדעת התנא החולק שם "כמשפט הזה" כולל לא רק את הפסוק האחרון אלא את
כל הדינים שבפרשה, כלומר: שבתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם. נראה שאותו תנא הוא
ריה"ג שאמר (ב"ק מח ע"ב) שתם משלם חצי כופר. ולפ"ז מובן למה לפי
ריה"ג ה"משפט הזה" הוא שתם משלם חצי ומועד משלם שלם, שהרי זה הדין
האמור בפסוק שלפניו, ואליו מתיחסת המלה "הזה".
אך עדיין יש לבאר את
תשובתו של ר"ע לריה"ג: "והלא כבר נאמר אנשים ולא שוורים",
שהרי אם כל המחלוקת ביניהם היא מה הדין בשור תם שהרג - אין תשובה זאת במקומה.
לכן נראה לבאר שיש כמה
אפשרויות להבין את היחס שבין החלקים השונים של פרשת משפטים. הפרשה נחלקת לכמה
חלקים: חלק ראשון (כא,יב - כא,כז) עוסק באדם שהיכה אדם. חלק שני
(כא,כח - כא,לב) עוסק בממון שהיכה אדם.
חלק שלישי (כא,לג - כב,ה) עוסק בממון שהיכה ממון[5]. השאלה היא מהו היחס שבין הפרשיות האלה, ולכן: מה
אפשר ללמוד מזו לזו. לדעת ריה"ג, כל הפרשיות בפרשת משפטים עניינן אחד: עשיית
משפט בין איש לרעהו. לכן השאלה איך נוצר הנזק תופשת חשיבות משנית בלבד. השאלה
העיקרית היא: כמה הפסיד הניזק וכמה פיצויים הוא צריך לקבל כדי למלא את חסרונו.
לשאלה איך נוצר הנזק יש להתייחס רק בכדי לדעת האם יש הצדקה להוציא את כל הפיצוי
מהמזיק, או שיכול המזיק לומר שעם כל הצער על הנזק שנגרם לניזק - לא הוא הכתובת
לתשלום. אם אכן נלמד כך, נמצא שאין הבדל מהותי בין פרשיות אדם שהיכה אדם לפרשיות
ממון שהיכה ממון; אלה ואלה הן עניין משפטי גרידא, שבו הכסף יענה את הכל[6].
לכן ברור מדוע סובר
ריה"ג שגם שור תם משלם חצי כופר. הכופר לדידו אינו אלא תשלום ממון לניזק. לפי
ריה"ג, אין הבדל מהותי בין אדם שהיכה אשה ויצאו ילדיה לבין שור שהיכה אשה ויצאו
ילדיה. בשני המקרים אנו משיתים על המזיק כופר - וזהו עיקר הדין. לכן דמי הוולדות
בשור הם המשך לתשלומי דמי וולדות האמורים לפניו באדם שהיכה אשה.
לא כן ר"ע.
ר"ע סובר שיש בפרשת משפטים גם דין משפטי כלפי ה', וע"כ ברור שאין ללמוד
דמי ולדות בשור מדמי ולדות באדם. שם עסקה התורה באנשים, וא"כ ממילא ברור שרק
אנשים ולא שוורים. בשור קבעה התורה דין אחר לגמרי, שאותו אין ללמוד מנזקי אדם. גם
שם הכופר אינו דין ממוני גרידא אלא תחליף ל"וגם בעליו יומת"[7], ולכן בתם שהרג אין דין כופר, וגם לא יעלה על הדעת
דין חצי כופר. לפי"ז גם איברי האדם אינם ממון גרידא, ולכן גם בהם אין דין
ח"נ. את זה למד ר"ע מכך שהתורה חילקה בין אדם המזיק לבין ממון המזיק,
וא"כ ברור שבמקום שבו כתבה התורה "אנשים" - אין אותו דין נוגע כלל
לשוורים, ואין צריך למעט דין זה משור שנגח.
*
להשלמת הענין אעיר, שיש
בדברי התנאים עוד שתי דרכים ללמוד את דין ממון שהזיק לאדם (שמפשט התורה הוא חסר):
דרך אחת היא דרכו של ר"ש, תלמידו של ר"ע. במכילתא דרשב"י על הפסוק:
"בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו" אומר ר"ש, ש"ישיב"
לרבות כל הנזקים. כלומר: אדם שנגרם נזק לגופו - לא גרע נזק זה מממון שנגרם לו נזק.
הפרשה דיברה על שור וחמור שמתו, ולכן ברור שאין לחייב חופר בור שהרג אדם. א"א
ללמוד את מיתתו של אדם מפרשה העוסקת בנזק שנגרם לממון, וכן מובא במכילתא
דרשב"י שם ("שור ולא אדם" כלומר: בפרשה לא נאמר אדם, ולכן ברור
שאין היא נוגעת כלל למותו של אדם; האדם כלל אינו דומה לשור[8]). אבל נזקו של אדם דומה לשור מת, שהרי הוא נזק
ממוני, וכל נזק ממוני שנגרם כתוצאה מהבור צריך בעל הבור להשיב לניזק. מבחינה זאת
הפרשה מלמדת עקרון משפטי גרידא: אובדנו של הניזק צריך להיות מושב לו ע"י בעל
הממון המזיק[9]. וכן נראה שלמדה הגמ' בב"ק כח ע"ב[10]. לדעת ר"ע שונה נזקו של אדם מנזקו של ממון,
ולכן אין כלל הוו"א ללמוד אותו אלא מפרשת ממון שהיכה אדם, שהרי התורה ייחדה
פרשה לכל אחד מסוגי נזקים הנ"ל.
דרך אמצעית בין שתי
הדרכים הנ"ל אפשר למצוא בב"ק מד ע"א. הגמ' שם אכן למדה את דין ממון
שהזיק אדם מפרשיית שור שנגח אדם, ומהפסוק "או בן יגח או בת יגח". כלומר:
הגמ' שם סוברת כר"ע, שאדם שהוזק דומה לאדם שהוכה ולא לממון שהוזק, אבל היא
מפרשת שבן או בת הם קטנים. הגמ' מקשה את הקושיה המתבקשת: מה ההוו"א שבקטנים
יהיה הדין שונה מבגדולים? והיא עונה שאכן אין הוו"א כזאת, אלא שהתורה באה כאן
לרבות את כל סוגי הנגיחות. נראה לבאר את הגמ' שם שהיא נוקטת שדיברה תורה כלשון בני
אדם (ולכן ברור למה ר"ע ור"ש לא הלכו בדרך זאת), ודרכם של בני אדם כשהם
רוצים לבטא את הדעה שדבריהם עוסקים בכל המקרים להרחיב ולומר: תתחייב בכל מי שאתה
מכה: בין איש בין אשה בין ילד בין ילדה וכו'; וממילא למדנו שחייב על כל סוגי
הנגיחה, לרבות נגיחה שהזיקה.
[1]. עפ"י הפירוש המקובל ש"בן"
ו"בת" הם ילדים.
[2]. אמנם יש להעיר שהאמוראים שם למדו אחרת. גם רוב
המדרשים במכילתא נקטו ש"או בן יגח או בת יגח" הם ילדים, ואין בפרשיה זאת
דיני שור שהזיק לאדם. אך שיטת ר"ע עצמו מתבארת היטב עפ"י הסבר זה.
[3]. נראה שהאמוראים לא באים לחלוק זה על זה אלא
להוסיף זה על זה. לכולם ברור שהתורה ממעטת כאן את האמור במועד, והם באים להוסיף
שהתורה ממעטת גם את האמור בהמשך הפרשיה, שגם הוא מתייחס למועד בלבד. בְּתם לא
חייבה התורה את הבעלים, אלא את השור עצמו בלבד (וראה על כך הסבר במאמרי
"רשויות בדיני נזיקין", שיעורים וחבורות, ה). בתם - "בעל השור
נקי".
[5]. וכן בגנב, כמו שבאדם שהיכה אדם נכנס גם דין
גונב נפש.
[6]. נראה לבאר את המחלוקת בהבנת מהותה של פרשת
משפטים ושל דיני ההשתה והכופר השונים האמורים שם. הגמ' בריש פ"ח בב"ק
למדה בצורות שונות את ענייני תשלומי הנזק שבפרשת משפטים, ונראה לבאר את הגמ' שם
כך: בפרשת מסעי נאמר לא לקחת כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. ונשאלת השאלה למה
צריכה התורה ללמדנו דין מעין זה לגבי רוצח, ולא לימדה אותנו דין זה לגבי עובד
ע"ז, לגבי מכשף, מחלל שבת וכו'? וי"ל שלגבי רוצח נאמר "חֻקת
משפט"; ויש לשאול אם משפט - למה חוק, ואם חוק - למה משפט? אלא שברוצח יש את
שני הדברים: יש בו משפט, כי הוא משפט בין הרוצח לבין הנרצח וגואליו, אך בפרשת מסעי
מלמדת אותנו התורה שהוא גם חוק: הנוטל נפש מן העולם עבר כלפי ה' והוא מחניף את
הארץ, ולכן אסור לקחת עבורו כופר. אבל בעלמא משפט - עניינו נתינה של אדם לחבירו,
כפי שמצינו בשור שנוגח, שנותן כופר תחת מיתת הבעלים, שהרי זהו משפט.
פרשת משפטים היא פרשת
המשפט, ולכן היא מציינת נתינה מאדם לחבירו. אלמלא באה פרשת מסעי ללמדנו שאין
לוקחים כופר על נפש היינו אומרים שמה שאמרה תורה בפרשתנו "נפש תחת נפש"
ניתן להיתרגם לכופר, שהרי פרשתנו מתארת משפטים, את הניתן מאדם לאדם. ואל תתמה על
כך, שהרי זאת משמעות המלה "תחת" בכל מקום בתורה: נתינת דבר תחת דבר,
ואילו על הענשה לא נאמרה מילה זאת, אלא רק על שׂימת דבר תחת הדבר הניטל. כלומר:
פיצוי התובע על חסרונו. כך מצאנו לגבי בהמה: "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת
נפש", ושם ברור ומובן שאין כוונת התורה שייטלו ממנו את נפש בהמתו, אלא שיתן
הוא לניזק נפש תחת נפש בהמתו; והואיל ואי אפשר שיקחו את עינו ויתנוה בגוף הניזק
תחת עינו שלו - נמצא שהדרך היחידה שיתן המזיק לניזק את עינו היא בכסף. שהרי,
כאמור, כל עניין פרשת משפטים היא המשפט, הנתינה מאדם לאדם.
(בעד זומם, שבו לא חסר
הנידון איבר, ולכן אין בו עניין של נתינה תחת החסר, לא נאמר: "תחת" אלא:
"יד ביד". "יד תחת יד" היא נתינת יד תחת היד שאיננה - זהו
משפט, ולא עונש. פיצוי התובע על חסרונו).
נמצא, א"כ, שלא
מיעטה התורה בפרשת מסעי אלא נפש תחת נפש, אך יתר החיובים האמורים בפרשה מיתרגמים
לכופר. אלא שעדיין יש לדון בשאלה: מה העיקר: האם עיקר הפרשה הוא המשפט, וא"כ
אפשר ללמוד את כל הדינים בפרשה זה מזה ובכולם העיקר הוא התשלום הממוני, או שעיקר
הפרשה הוא משפטו של האדם כאדם, וממילא אין ללמוד את פרשיית נזקי אדם מממון אלא
מפרשיית ממון שהיכה אדם? אדם המכה אינו נידון כממון המכה, ככל דיני עונש, ואדם
שניזוק אינו דומה לממון שניזוק, ולכן אין ללמוד אותו מממון שהיכה ממון. לדעת
ר"ש (ראה לקמן) אדם שניזוק בגופו הוא ככל נזק, וממילא הוא נלמד מממון שהיכה
ממון.
[7]. ולכן סובר ר"ע (הובאו דבריו במכילתא),
שכופר האמור כאן הוא פדיון נפשו של ממית, כלומר: עיקר החיוב לפי ר"ע הוא
מיתתו, אלא שהתורה התירה לו לפדות זאת בכופר. הכופר הוא תמורת המיתה, ולא פיצוי
המשפחה הניזוקה.
[8]. בענין זה דבריו דומים לדברי ר"ע רבו.
[9]. נראה שר"ש סובר, שמכיון שהתורה דיברה על
אדם שהרג אדם, אדם שהזיק אדם, שור שנגח אדם וממון שהזיק ממון, יש לחלק את הפרשה לא
לשלושה חלקים אלא לארבעה: אדם שהרג, אדם שהזיק, ממון שהרג וממון שהזיק. ר"ש
מבאר שהתורה חילקה בגורמי הנזק בין אדם לממון, ולכן ודאי שא"א ללמוד על ממון
שהזיק מאדם שהזיק (כר"ע רבו). אך נזק לגוף ונזק לממון - דין אחד להם, שהרי
התורה עסקה באדם שהזיק אדם ובממון שהזיק ממון, ולא עסקה בממון שהזיק אדם ובאדם
שהזיק ממון, ובשני המקרים משלמים ממון. מכאן שאין חילוק בין נזקים בגוף לנזקים
בממון, שניהם דבר אחד ואפשר ללמוד מזה על זה. לכן אין צורך להביא באדם המזיק את
שניהם ובממון המזיק את שניהם: די באחד מהם בכל נושא, והוא יהווה את הדוגמא המייצגת
לנזקים בכלל (כפי שנקטה התורה שור וה"ה לכל בהמה שניזוקה - כך נקטה התורה
באדם המזיק ולדות ועין, וה"ה לכל נזק שנגרם; וכדרכה של תורה בכל מקום להשתמש
בדוגמאות). לפי"ז כל הפרשיות באדם המזיק מוצאות את מקבילתן בממון
המזיק (מלבד מה שלא רלוונטי: ממון שהרג את אביו ואמו וכד'), ולא צריך לשאול
לאן נעלמה המקבילה של פרשיית "וכי ינצו". לפי דברים אלה, א"א ללמוד
מאדם המזיק על ממון המזיק ולא ממיתה לנזק ולהפך, אבל אפשר ללמוד מנזקי גוף לנזקי
ממון. לכן כשהתורה דיברה על שור או חמור שמתו ברור שאין ללמוד משם דבר על אדם שמת
בדרך זו, שהרי התורה אמרה: "שור וחמור", אך אפשר ללמוד על אדם שנזוק.
[10]. וראה שם רש"י ד"ה שור.
