על עמלק, זכירתו ומחייתו

אחרי שנלחמו ישראל בעמלק, ואמר ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". הצווי חוזר בספר דברים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:  וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

הצווי הוא לדורי דורות, שנאמר: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

מה יש במעשהו של עמלק, שמביא לצווי חמור כל כך, לדורי דורות? הלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. מצרים ששעבדו את ישראל וזרקו את בכוריהם ליאור קבלו בתורה יחס די חיובי. מה מיוחד בעמלק?

היו שהזכירו את עמלק, שהיה בן תמנע הממזר שלא ברור מי אבותיו, אבל לא זה מה שכתוב.

יאמר מי שיאמר: אנטישמיות. ואולם, לא צריך להיות יותר מדי אנטישמי בשביל לתקוף עם שהולך במדבר בלי צבא, עמוס כלי כסף וכלי זהב. בפרט אם פרנסתך הקבועה היא משוד עוברי דרכים במדבר, ואין לך שום פרנסה אחרת. (שכפי שאנו רואים מכמה מקומות בתנ"ך, זה ככל הנראה היה מקצועו של עמלק).

אז נכון, זה לא יפה לזנב נחשלים ולתקוף דוקא את החלשים. אבל מצד שני, מה אתה מצפה משודד? שיתקוף את החזקים?

אם כך, אולי נאמר שהיא היא. את עמלק צריך להשמיד משום שהם עם של שודדים, שאינם תורמים דבר לעולם ואינם עוסקים בבניינו, אלא רק גוזלים את עמלם של אחרים. אלא שנשאלת השאלה: האם משום כך יש להשמיד את זכרם מתחת השמים?

אפשר שכן, עם כזה הוא העם המייצג את כל הרוע. עם שאינו נותן לָעולם דבר אלא רק נהנה מעמלם של אחרים, עם שאינו תורם דבר לעולם ולכן העולם לא זקוק לו. עם שכל מהותו משדרת אי-יראת אלהים. מי שחושב שאין משמעות לעולם ואין לו אלא להשיג את הממון הכי זמין ולהנות ממנו, כנראה לא מאמין שיש כוונה ומשמעות בכל זה, ושיש מי שברא את זה בכוונה תחילה. את זה צריך לאבד.

ואולם, אי אפשר לנתק את הצווי למחות את עמלק מההקשר ההסטורי שלו. התורה לא מצוה להשמיד את כל עמי השודדים החיים במדבר. התורה מצוה להשמיד את עמלק בגלל מה שעָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

ואולי זהו הענין. אל תאמר במקרה קרני בדרך, ואילו עם אחר היה עובר כאן היה תוקף את העם האחר. אין זה מקרה. זכור את העם שהעז להלחם בישראל בני ה', ומְחֵה את זכרו מתחת השמים.

ויתכן שמגלת אסתר תוכל לפתור את התעלומה הזאת. המגלה טורחת לתאר את המן כ"הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי". המגלה מדגישה שהוא אגגי, כלומר עמלקי. וגם במקרה של המן, אפשר בהחלט להסביר את שנאתו אל מרדכי ואל היהודים גם בלי להזדקק לאנטישמיות. מרדכי, בגלל שהוא יהודי, פוגע בכבודו של המן. לא צריך להיות יותר מדי אנטישמי כדי לשנוא את מרדכי ואת היהודים. ועם זאת, כל מי שמכיר את ההסטוריה היהודית, יודע בדיוק מה עומד מאחורי שנאת המן. יתרה מזאת. המן שולח אגרות אל כל מדינות אחשורוש ומתיר לגויים להרוג את היהודים. המן יודע שהוא יכול לסמוך על כך שהגויים אכן יעשו זאת. מדוע? גם כאן, ישיב מי שישיב, שהמן הבטיח להם בתמורה את שללם של היהודים. ואולם, כל מי שמכיר את ההסטוריה היהודית מבין שהמן מתבסס על רגש אחר לגמרי. המן יודע שקל מאד להתסיס את ההמון לפגוע ביהודים.

הנוכל להסביר לפי זה מדוע כבר ביציאת מצרים תקף עמלק את ישראל? האמנם עתיקה האנטישמיות עד כדי כך?

ולא ירא אלהים

התורה עונה לשאלתנו במפורש: ולא ירא אלהים. מה חטאו של עמלק? ולא ירא אלהים. זה חטאו. הוא מיצג את אי יראת אלהים שבכל העולם. וכל תשובה שניתן מכאן והלאה, מבוססת על המלים "ולא ירא אלהים".

יש שני עמים שנקראו ראשית הגויים. ישראל ועמלק. (ויש עוד מכנים משותפים ביניהם). זה מיצג את יראת אלהים, וזה מיצג את הכפירה בו. וכל העולם נע על הציר הזה ועל המאבק הזה. כל ההסטוריה היא סִפורו של המאבק בין יראת אלהים לבין כפירת אלהים, ועלינו להלחם בכפירה. תמצית היותו של עמלק היא ולא ירא אלהים.

על בסיס זה נבקש להעלות כאן כמה הסברים לחומרת מעשהו של עמלק:

א. מיד אחרי שכל העולם שמע על יציאת מצרים ועל קריעת הים, שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום וכו'. אם יבוא כעת עם של אנטישמים ויגיד "אני שונא את זה ואני נלחם בזה כי ישראל מסכנים אותי ואני שונא את אלהים ומפחד ממנו". בסדר, יש הרבה אנטישמים. אבל הם לפחות מכירים את ה'. כשיש עם שמשדר אדישות גמורה. שרואה את כל המופתים ואת כל הראיות לקיומו של אלהים ואומר שאין כאן שום דבר מיוחד והכל מקרה, והכל מוסבר על דרך הדטרמניזם, ואין כאן אלא פוטנציאל תמים לשוד. מי שרואה בעיניו את הראיה לקיום אלהים וממשיך לטעון שהכל תהליך עִוֵּר של מוטציות מקריות, והשודד החזק ישרוד, הוא מייצג את אי-יראת אלהים. מי שהאידאולוגיה שלו היא שהחזק שורד על חשבון החלשים, הוא זה שלא ירא אלהים. זאת ועוד: המערכה השניה של המלחמה בעמלק מלמדת הרבה על המערכה הראשונה. המן בן המדתא האגגי מייצג גישה אנטי אמונית ואנטישמית במובהק. רצון להשמיד את כל היהודים לשם השמדה. אבל לאחשורוש הוא שוב מוכר את הסחורה כמאגר של כסף וזהב ותו לא. תועלת כלכלית גרידא. הכופרים שכביכול מייצגים אי אידאולוגיה, ותועלת כלכלית אבולוציונית גרידא, נושאים אידאולוגיה גדולה של כפירה. ומי שלא הספיקה לו המערכה השניה, קבל לפני שבעים שנה את השלישית. אז יש כל מיני אנטישמים, יש כאלה שמדברים בגלוי על כך שישראל הם סכנה אידאולוגית לקיומם. הם אנטישמים דוקא משום שהם מבינים שיש בישראל (ובה') משהו מיוחד. עמלק כביכול כופר בזה. עמלק שונא את ה' וישראל עמו, אבל מסוה את זה ואומר שאין שום דבר מיוחד בישראל.

ב. דבר כ"כ לא הגון כמו זִנוב נחשלים, נובע כל כולו מאי יראת אלהים. אמנם זאת פרנסתך, אבל זה בזוי. יש פרנסות שרצוי לוותר עליהן. עם הגון לא נוהג כך. ירא אלהים לא נוהג כך. חִזוק לגישה זו אולי אפשר לקבל מכך שהתורה הביאה את מצות זכירת עמלק ומחיתו בסמוך למי שמחזיק איפה ואיפה ומרמה במסחר, ומיד אחרי האשה המחזיקה במבושי אויבה, דבר הדומה במקצת לזִנוב נחשלים. אולי גם פרשת יבום שהובאה לפני כן, מזכירה את אונן שנהג אף הוא ברמאות אגואיסטית. (אמנם, כמדומה שחכמים העדיפו את אפשרות א'. אבל למעשה אין הבדל גדול ביניהן. המכנה המשותף של שתיהן הוא התפישה שהעולם הוא רצף של מקרים שבו החזק שורד ולכן צריך להיות חזק ולזנב בחלשים. בקצור: ולא ירא אלהים).

ג.. אולי מבחינת עמלק הוא עשה את הדבר ההגיוני ביותר מצדו. אבל מצדנו – הוא עשה את הדבר השפל והנבזי ביותר. התורה באה ומלמדת שישראל הם לב ההיסטוריה, וכל עם נמדד לפי מה שהוא עשה לישראל.

עמלק בעצם מעשהו מייצג אי יראת אלהים. הכרה באלהים והתעקשות שהוא איננו.

(אחרי השואה היו הרבה קולות שקראו לנקמה בגרמניה. השמדת ערים שלמות. היו תומכים והיו מתנגדים, אבל הכל הבינו את השיקול. זוהי מלחמת עמלק. ההבנה שכל אדם לא עומד לעצמו, אלא הוא חלק מעם. העם הגרמני ניסה לרצוח את עם ישראל, ולכן עם ישראל נוקם בעם הגרמני. כיון שכל אדם הוא קודם כל חלק מעם – הדבר אפשרי. היותו חלק מעם משליכה לדורות עולם. שהרי גם אם האנשים שהיו אז מתו – העם שהיה אז עדין חי. כל עוד העם הגרמני קיים - אין אפשרות לסלוח לעם הגרמני על מה שעשה. משום מה לגבי עמלק קצת יותר קשה לאנשים להבין את זה. אולי כי את הגרמנים אנו מכירים מהמציאות ואת עמלק אנו מכירים מהתורה. אבל זה הבדל סובייקטיבי. אובייקטיבית אין ביניהם הבדל).

אידאולוגית אי-האידאולוגיה

התפישה האומרת שאין מנהיג לבירה ואין חוק והכל מקרי – גם היא אידאולוגיה. התפישה האומרת שבטבע החזק שורד ולכן החזק יאכל את החלש – גם היא אידאולוגיה. לא במקרה גם בדורות האחרונים גדולי האנטישמיות הם אלה שהטיפו שהמקריות שולטת בעולם ואין מנהיג לבירה, ואין לעמים החזקים אלא לנצל את כחם. מי שראה את היד הגדולה והתעקש לומר שמקרה היה לנו – מלחמה לה' בו מדר דר.

את זה בדיוק באה מלחמת עמלק ללמד. לראשונה נלחמים ישראל בדרך הטבע, בחרבו של יהושע. אתם תלחמו לכם וה' יחריש. אבל כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. המבחן של ישראל במלחמה בעמלק הוא ללמד שגם כאשר הם לוחמים בדרך הטבע – נס הוא. להכיר את היד הגדולה של ה' בכל מקום.

זה לא קל. ידי משה כבדים. מבחן האמונה לא קל ולא בקלות יהיו ידיו אמונה.

את האמונה במקריות עלינו להשמיד. עם שכל מהותו היא שאין מנהיג לבירה ולכן זכותם לאכול את החלשים – מלחמה לה' בו מדר דר.

ולא במקרה העם הזה הוא עם של ממזרים. בני הפילגש שחז"ל אומרים שנולדה מביאה פסולה. שוהים בלתי חוקיים בעולם שכל הוויתם באיסור ובעברה ובפריעת חוק, אך טבעי שהם מאמינים שאין חוק ואין דין ואין דין וכל דאלים גבר וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. את התפישה הזאת יש לבער מתחת השמים.

נבאר את דברינו: דין הממזר הוא דין שקל מאד להבין אותו, בשני תנאים (שכפי שנראה להלן שני תנאים אלה הם הִפוכו של עמלק): א. שמכירים בכך שה' הוא בורא העולם ובעליו. ב. שמזיזים הצידה את כל האינטרסים והרצונות וה"לא-נעים", ועושים את החשבון הפשוט: החשבון הפשוט הוא שהגיע לעולם מישהו שלא היה אמור להגיע. נוצר מישהו שלא היה אמור להִוָּצר ולא היה אמור להתקיים. הוא קים בעברה. הוא הוכנס בלי רשות בעל הבית. אם הוא יוליד עוד אנשים – כולם יהיו שוהים בלתי חוקיים בעולם.

איך פותרים את הבעיה? יש מי שיתנצל, יאמר שזה לא באשמתו, וישתדל לעשות כיכלתו כדי שבכל זאת תבוא ממנו איזו תועלת. יש מי שילך הפוך: מה זה חשוב אם הייתי אמור להיות כאן או לא. מה זה חשוב אם יש לי רשות להיות כאן או לא? אני כאן וזהו. מעתה תפוש ואכול כפי יכלתך. אכול מלֹא פיך את החלשים ממך. זוהי התפישה הגורסת שהעולם מתחיל ממני. של מי שלא מוכן להזיז את האינטרסים ולעשות את החשבון הפשוט של העולם, אלא להפך. זהו עמלק שלא ירא אלהים.

וכאן יש אחדות של הפכים: עמלק עושה אידאולוגיה מאי-אידאולוגיה, ומוכן למות על כך שלא תהיה אידאולוגיה והכל מקרי ולא מתוכנן. לעֻמתו אנחנו מוחים את זכרו ע"י זכור לא תשכח, ואומרים שכל מה שיש בעולם הוא חלק מהתכנון האלהי, ואפילו זה שהגיע לעולם בצורה לא חוקית, זה שהגיע מחוץ לתכנון, והוא מיותר כאן, גם לו יש תפקיד בתכנון האלהי: תפקיד המיותר שלא אמור להיות כאן. שזה תפקיד חשוב כפי שנבהיר להלן.

ישראל מול עמלק.

מלחמה לה' בעמלק

המלחמה לה' בעמלק לא באה לפתור בעיה מסויימת שעומדת כעת לפני עם ישראל. היא דבר הרבה יותר רחב, "מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

המדרש מלמד שזה הדדי. הגמ' (מגלה יד.) אומרת: "משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך אמר לו טול אותה בחנם והלואי". המדרש מציג כאן שני סוגי אנטישמיות. אחשורוש צריך שלא יהיו לו יהודים. הם לא מוצאים חן בעיניו. תן לי עולם בלי יהודים ואוכל לנוח. אבל המן הוא אנטישמי מסוג אחר לגמרי. הוא לא רוצה שלא יהיו יהודים. הוא, אם לא יהיה לו יהודי – הוא יקנה יהודי כדי להרוג אותו.

וכאמור, מבחינה מסויימת – כל גם היחס שלנו לעמלק. אין לנו מגמה שלא יהיה עמלק. להפך, גם כאשר אין עמלק, אנו דואגים להזכיר אותו שוב ושוב כל שנה ולעשות לו זכר וזיייייכר, כדי שיהיה מה למחות.

הרמב"ם אומר (מלכים ה ד-ה): "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם. וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". שבעת העממים אבד זכרם ולכן אין בהם עוד מצוה. אבל עמלק – מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו. חשיבות המלחמה בעמלק היא בעצם המלחמה, ולא בכך שלא יהיה עמלק. הרמב"ם לא מזכיר שכבר אבד זכרם, כי גם אם אבד זכרם – מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. (אמנם, מלשונו בספר המצוות משמע שהוא סובר שעמלק עוד קייימים ולכן לא כתב שאבד זכרם).

המלחמה ברע היא חלק מהעולם. ללא מלחמה ברע אין עולם. אדם שאינו צריך להלחם אינו פועל. רעה המנוחה והשקט, שבהם אין האדם עושה דבר. דברים טובים רבים נבנים מהצרך להלחם ברע. לכן, ישראל צריכים להיות כל הזמן במלחמה, כל הזמן בפעילות. אסור לאדם לנוח על זרי הדפנה, הוא צריך להלחם. ולשם כך צריך עמלק. כי עמלק הוא גִלוי לכך שכשישראל רפים הם מותקפים. כאשר יניח ידו וגבר עמלק. עלינו להיות תמיד במצב של "ירים משה ידו" ואז תהיינה ידיו אמונה. לכן חשובה הזכירה. גם כאשר אין עמלק, אסור לישראל להניח את ידו. הוא זוכר שהוא במלחמה. הוא צריך להיות כל הזמן במלחמה עם עמלק. בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך – צא הלחם בעמלק.

יתר על כן. התורה מלמדת למשול בכל היצרים ובכל הרגשות. מטרת התורה היא שהשכל ימשול. השכל יֵדע לנצל ולהשתמש בכל הרגשות, אך הוא ימשול בהם. לכן מלמדת התורה את האדם לומר לא לכל יצר ולכל רגש, כדי שיֵדע האדם למשול בהם ולא ימשלו הם בו. התורה מלמדת את האדם שהוא אינו מסור ביד יצריו ורגשותיו. כדי ללמד אותו את זה, די שהוא ילמד שמדי פעם הוא גובר עליהם. כל יצר וכל רגש יש בו תועלת. אבל כל יצר וכל רגש עלול להיות מסוכן אם אין בעליו מושל בו. לכן אנו לומדים מתי ומה לא לאכול, איזו אשה לא לקחת, מתי לשמוח ומתי להתעצב, את מי לאהוב ואת מי לשנוא. גם רגש הרחמים, כמו כל רגש אחר, יש בו תועלת אך יש בו גם סכנה אם אין האדם מושל בו. לכן נצרכת מצות מחית עמלק. התורה מלמדת אותנו לכבוש את כל יצרינו ולשלוט בהם. השכל צריך לשלוט בתאוות האכילה, העריות, האכזריות וכו'. אבל אין די בכך, אדם צריך לשלוט גם ביצר הרחמים. אם אינו יודע לשלוט בו – הוא שבוי ביצרו. יצרו שולט בו, הוא ירחם על אכזרים, ואח"כ יתאכזר על רחמנים. מי שמסור ביד לבו, גם אם לרחמים בלבד, סופו שמתאכזר על הרחמנים. האדם חיב לדעת שהוא שולט ביצריו, ושהוא נאמן לאלהיו אפילו אם יאמר לו להרוג מעולל ועד יונק. לכן צריך שתהיה מצוה אחת שתלמד את האדם לשלוט אפילו ביצר הזה.

לכן, אם לא היה עמלק היה צריך להמציא אותו. וזה בדיוק מה שהקב"ה עשה.

(כעת, להתלונן על כך שהורגים אותו זה קצת מגוחך. בשביל זה הוא נברא. אבל עבורנו זהו מבחן קשה מאד לנאמנותנו לה'. לא חכמה לקיים מצות צדקה בגלל שה' אמר. אבל נראה אותך הורג נשים וטף בגלל שה' אמר. האם אתה מוכן לעשות כל דבר אם ה' יגיד? זה המבחן. וזה מבחן קשה, כי לְעולם לא תוכל להסביר לָעולם למה אתה תוקף עם בהניח ה' אלהיך לך, כשאין עליך שום סכנה. זוהי מלחמה קשה כי אין סִכוי להסביר לָעולם למה אנחנו לוחמים כאשר אין עלינו שום סכנה. אנו לוחמים רק כי ה' אמר).

אז למה דוקא עמלק? כאמור, יש כמה הסברים. אפשר שבדיוק בשביל זה הוא נברא, אפשר שבדיוק ברגע שבו הקב"ה חִלק את התפקידים בעולם הוא היה זה שבא והתנדב למלא את תפקיד הרע, ואפשר שהוא מייצג את אי-יראת אלהים ואת אי-בניית העולם, שכפי שהראינו לעיל זה תלוי באנטישמיות והאנטישמיות תלויה בו, או משום שהוא עצמו נולד בעברה, כפי שמבארים המפרשים בבראשית לו.

ההסטוריה כֻלה היא תולדות מלחמת עמלק בישראל. התהליך ההסטורי קים בשביל המלחמה ברע.

וההסטוריה מלמדת שתמיד יבוא האנטישמי וילחם בישראל בלי סִבה נראית לעין. האנטישמי הוא הרע, האיש המטפח אמונה שלפיה העולם מגיע לו. בדרך כלל האנטישמי הוא זה שטוען שהעולם נוצר במקרה, בתהליך אבולוציוני שבו החזק מנצח והאידאל הוא להיות חזק ולחטוף מכל הבא ליד. הוא זה שלא יכול לסבול את היהודי.

תמיד יש מי שהולך בסוף, רחוק מה', רחוק מכל אידאולוגיה. ולא פלא שהאחד הזה הוא גם ממזר, ושהוא מלקט אליו את האנטישמים בכל הדורות. הוא מתנגד לכל התקרבות אל ה', כי עצם קיומו סותר את הקִרבה לה'. אח"כ הזִנוב בנחשלים כבר הופך אצלו לאידאולוגיה, והוא מבקש להפוך את הסדר ולטעון שהקרובים לה' הם הנחשלים, והם הזנב.

חשוב לדאוג שאלה שעושים אידאולוגיה מזה שאין להם אידאולוגיה, יהיו מאחור.

א"א לעולם בלא בסם ובלא בורסי, וא"א לעולם בלא כהן גדול ובלא עמלק. אבל התפקיד הוא נצחי והוא עובר לדורות. ואשרי מי שהוא כהן גדול, ואוי לו למי שהוא עמלק. הוא ממלא את תפקיד הרע לעולמי עד, גם אם מלכתחילה לא אנטישמיות ולא אידאולוגיה אחרת היא שהניעה אותו.

כאשר לקח לו אליפז את תמנע, שהיא פרי עבירה, ולא היתה נולדת אלמלא בא צבעון על אמו, הרי כל תולדותיה ותולדות תולדותיה הם פירות של עברה, שוהים בלתי חוקיים בעולמו של הקב"ה. כאשר גזרה התורה מיתה על העם העמלקי שתקף את ישראל, כל בן שיִוָּלד להם מכאן ואילך, הוא חלק מהעם העמלקי שמלכתחילה לא צריך להתקיים. לא סתם נברא עם שצריך לההרג. נברא עם שכל כולו יציר עברה שכלל לא היה צריך לבוא לעולם. בן של פילגש אליפז שנוצרה מביאה של אִסור. מין יצור שהוכנס לעולם בלי רשותו של בעל העולם, שוהה בלתי חוקי בעולם, שעוד דורש דרישות. (ומאמין שמגיע לו לחיות כי הוא חזק, ושאין בעל בית לעולם). ככה זה, כאשר השב"חים אינם נרדפים, לא רק שאינם רואים בעצמם שוהים בלתי חוקיים, הם רואים בעצמם בעלי הבית.

כי זה טבעו של עולם, כאשר אינך לוחם ברע, הרע לוחם בך. אין מצב סטטי. לכן יש לרדוף אחר עמלק, בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך. אל תשב בשלוה, אם תנסה לשבת בשלוה ולא להלחם ברע – הרע ירדוף אחריך.

בכל עת אדם צריך להיות במצב של בִעור הרע מן העולם. בעורו מן העולם של מי שאינו ירא אלהים. ובכך אנו נלחמים בלי הרף את מלחמתו של ה', ומודיעים שיש לעולם בעל בית, מנהיג ובורא.

זמן שושן הוא לא הזמן למלחמת עמלק לכתחילה, להפך, לכתחילה הזמן להלחם בעמלק הוא בשבתנו על אדמתנו לבטח, כשאין לנו טעם להלחם כדי לבנות את עצמנו. זמן שושן הוא הזמן המנוגד לכך, בהיותנו בעֹמק חשכת הגלות. אך אם אין אנו רודפים אחר עמלק ירדוף הוא אחרינו ויזנב בנו. כמו בצאתנו ממצרים, כאשר אנו עיפים ויגעים. מי שלא ילחם בעמלק בהניח ה' לו מכל אויביו מסביב, יקבל את מלחמת עמלק כאשר הוא שקוע בעמקי עומקה של גלות. זאת ועוד: גם בשושן בקשו לשבת לבטח, במנוחה, וזאת על אף שלא היה שם מקום למנוחה כי צריכים היו לעלות לארץ ולכבשה. לכן שלח להם ה' את עמלק.

מלחמה ללא הסבר

זמנה של מלחמת עמלק הוא "בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". כאשר ירשת את הארץ, ואין אויב, אינך רשאי לנוח על משכבך. עליך להלחם בעמלק. ולא כי הוא מסכן אותך, אלא כי עליך להלחם בו. כי ה' אמר.

כי כפי שאמרנו לעיל, אסור לנוח. הזמן שבו ה' מניח לך מכל אויביך הוא זמן מסוכן. זה הזמן להלחם בעמלק.

והעולם לא יבין. אין טעם לנסות להסביר לו. כאן נבחנת אמונתנו בה'. האם נצליח לקום ולעשות מעשה שאי אפשר להסביר אותו לעולם.

מלחמת עמלק אומרת שאע"פ שהגויים לעולם לא יסכימו שנלחם מלחמה זאת, ולעולם לא נוכל להסביר להם מדוע אנו הורגים את עמלק, ה' הוא המלך והוא צונו להרוג ואנו הורגים. ולא ע"פ חוקי הגויים נחיה. אבל במגלה יש מלך אחר וה' לא נזכר בה, אילו זכינו נלחמנו בעמלק בהניח ה' לנו בהיותנו בשלוה בארץ. כיון שלא זכינו, נלחמנו בו כשאנו בעֹמק הגלות כשהוא מזנב בנו, ואין אנו מקימים את המצוה כהלכתה.

כל בני האדם הם רכושו של ה' ואם ה' מצוה להרגם, זה הדין ואין אחר. המרחם עליהם מעות את הדין. בוראם צוה למחותם.

מזה נרתע שאול.

זכור

ואם אין עמלק, אם זכרו נמחה – צריך לזכור אותו.

יש צורך בעמלק. כדי לחדד את תפישת העולם הנכונה – צריך להשוות אותה לתפישה הנגדית. התפישה הנגדית והמלחמה בה נחוצה כדי להדגיש את התפישה שלנו.

לכן זו מלחמה בהרמת יד. שהכל יכוונו כלפי מעלה. שהכל יראו במה נלחמים. ולהבדיל גם זרש מבקשת ללחום בגובה חמשים אמה. שהכל יראו.

שאול נכשל, כי בקש להציג את המלחמה הזאת ככל מלחמה רגילה בין עמים. ולא כמלחמה ע"מ להצהיר.

חז"ל דורשים שרפו ידיהם מן התורה. ואין זו סתם דרשת שם דומה. כי המלה יד היא מלת מפתח בפרשה. ידיו של משה עשו את המלחמה, והם כבדים. ויד על כס יה.

(ויתכן שלכך כוון גם מחבר המגלה שהרבה להשתמש בבטוי שליחת יד במלחמת ישראל והמן. אבל לא ברור שאפשר ללמוד משם כי הוא השתמש במלים האלה גם אצל בגתן ותרש).

ולא סתם אמר הדרשן "מן התורה". כבר המשנה בר"ה אומרת שידיו של משה הן שעבוד הלב לה'. ובאופן כללי, מה מסמלות ידי משה אם לא התורה?

ובתוך הקושי הזה בא עמלק. עמלק בא כדי להביא את ישראל לידי כך שיאמינו, במלחמה ממש, בה'. אם בתחלת הפרשה ה' מראה להם שהם מחרישים והוא נלחם, ועולה החשש פן ינחם העם, עמלק בא כדי ללמד את ישראל שגם כאשר הם לוחמים בחרבו של יהושע – יד ה' בדבר. את זה צריך לזכור.

וזו השמחה בפורים. אנו לא שמחים רק על כך שרצו להרוג אותנו ולא הרגו אותנו. אין לחגוג את מה שלא קרה. אנו שמחים על כך שבסוף יצאנו להכות את עמלק. ולא רק משום שהם לוחמים נגדנו. ביום השני איש לא קבל רשות ללחום נגדנו ואעפ"כ יצאנו להכות אותם. על כך יש לשמוח. (אמנם יש להעיר שהחג התחיל דוקא אצל הפרזים שלא נלחמו ביום השני. אבל הם חגגו את נצחונם ביום הראשון).

המלחמה בעמלק

ראשון הלוחמים בעמלק הוא יהושע. יהושע נלחם בחרבו, כאשר המלחמה נעשית במטהו של משה שנצב על ראש הגבעה.

זוהי המלחמה הראשונה של ישראל. ישראל שמראה מלחמה עלול להשיב אותו מצרימה, נלחם בחרבו ויכול. המטה אמנם ממלא תפקיד, אך המלחמה היא בחרב. מלחמת עמלק באה ללמד בדיוק את זה, אנו בחרבנו לוחמים את מלחמתו של ה' בעולם. מלחמת עמלק היתה המלחמה הראשונה של יהושע להכנסת ישראל לארץ. הכנת הצבא והכנת הלבבות להיות מוכנים להלחם על מה שה' יאמר. לפי זה תפקידו של עמלק הוא ללמד את ישראל שברע נלחמים ולא חתים. לכן יש לזכור תמיד שאנו נלחמים ללא הפסק בעמלק. לא תשכח. אל תרפה ידיך מן המלחמה ואל תתעיף ותנוח.

יש משהו מאד סמלי במלחמה הזאת. אחרי יציאת מצרים שנעשתה כֻלה בנס, באותות ובמופתים, נעשית המלחמה הזאת בחרב. הכנה למלחמה שבה עתיד יהושע לכבוש את הארץ. אבל המטה עוד ממלא תפקיד. זוהי מלחמה לה'.

שאול מוחה את עמלק "מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם", הפסוק הזה בא להזכיר דוקא את בני ישמעאל, שעליהם נאמר: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה". מדוע מזכיר הכתוב דוקא את ארצו של ישמעאל במלחמת עמלק? לא ברור. מכל מקום, שאול לא השמיד את כל העמלקים. גדוד שלם של עמלקים פושט על צקלג כמה שנים מאוחר יותר. שאול לא השמיד אלא את אלה שישבו בשטח המדֻבָּר. וגם שם – חמל על מיטב הצאן והבקר, ועל אגג.

בדברי הימים אנו למדים על בני שמעון שנאמר עליהם: "וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעֻינִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם:  וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם:  וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

לכאורה, שלא לשמה. הִכו את שארית הפליטה לעמלק.

אבל המן האגגי עוד בקש להשמיד את כל היהודים. וגם שם, התוצאה היא שהיהודים הִכו בכל אויביהם.

המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם.

המלחמה בעמלק היא המבחן לשאלה האם אתה באמת בן חורין. האם אתה יכול לצאת נגד כל העולם ולצאת למלחמה כשאינך מאוים, סתם מכח צווי שאתה לא יכול להסביר אותו לאף אחד, ואתה גם לא מתימר, אינך עבד של אף אחד ואינך חיב הסבר לאף אחד. אם לא תלחם בעמלק בהניח ה' אלהיך לך, הוא יזנב בך כשתהיה במצב הכי רע, במעמקי הגלות. ואז, אם מתברר שגם במצב הזה מוצא היהודי את ניצוץ החרות שבו - יש גאֻלה.

כאמור לעיל, עמלק הוא ממזר. הוא אינו קים אלא בזכות מעשה עברה, לכן הוא שוהה בלתי חוקי בעולמו של ה'. הוא נכנס שלא על דעת בעל הבית. אלא מה? הוא לא ירא אלהים. הוא מאמין שאין בעל בית. שהכל תוצאה של מקרה עִוֵר. והוא מאמין שהחזק שורד ומגיע לו לחיות משום שהוא חזק. הוא לא מבין שיש בעל בית לעולם, ולא מגיע לחיות אלא למי שבעל הבית מרשה לו לחיות. ולא הגיוני שתוצר של עברה יחיה בעולמו.

מחית עמלק והמלוכה

מחית עמלק קשורה קשר ברור למלוכה. (ולכן נזכר כאן כס יה). מיד אחרי ששאול תופש את מעמדו כמלך באופן סופי ומגרש את הפלשתים המושלים בישראל, והנביא מסכם: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל" והכתוב מפרט את בית המלוכה של שאול, אומר לו שמואל שיכה את עמלק. שאול נכשל ומאבד את המלוכה.

בשעה ששאול מת ומתחילה מלכות דוד, דוד עסוק במלחמה עם עמלק. חלקו במלחמה שבה נהרג שאול הוא בהכאת נער עמלקי: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם:  וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל ...  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה’:  וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה’". דוד מכיר כאן בחשיבות המלכות ומשיח ה', ובו בזמן מכה איש עמלקי. (והוא כנראה לא מאמין לנער שהרג את שאול בעצמו. לכן הוא אומר "כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר", וכך גם משמע מדבריו "כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה:  אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ". וזהו ק"ו בן בנו של ק"ו, הרגתי אותו וק"ו שלא נתתי לו בשורה, וק"ו שאתם שלא רק רציתם לבשר אלא הרגתם. משמע שהוא לא מאמין שהעמלקי באמת הרג את שאול. הוא מבין שהעמלקי רצה רק לבשר).

בלעם מברך את ישראל: "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ".

מלך הוא מי שלא תלוי בענייני הזמן. הוא מכה את עמלק כי כך צוה ה'. ולא כי זה מותר ע"פ החוק הבינלאומי. הוא כפוף לה' ולא לחוק הבינלאומי. אלמלא כן – איננו מלך.

זה מה שנתן לדוד ממלכה עד עולם. כאן קִבל יהודה את הממלכה ובנימין אִבד אותה.

אבל, כפי שאמרנו לעיל. מי שאינו לוחם בעמלק כמלך, ילחם בו בירכתי הגלות. שם יבא איש ימיני ויתקן את מה שלא עשה בן קיש איש ימיני לפניו.

בלעם היה הראשון שתלה את מלכות ישראל במלחמת עמלק, בלעם מברך את ישראל: "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ". כאשר שאול אינו מבער את עמלק, אומר לו שמואל: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם". גם הפסוק הזה מבוסס על דברי בלעם: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם...". שם דברי הנביא למלך הם: ה' לא נחם. ה' בחר בישראל, ה' אמר כי ברוך הוא, וקרבנות לא יגרמו לו להתנחם. וכאן פירוש דברי הנביא למלך הם: ה' לא נחם. ה' בחר לקלל את עמלק, וקרבנות לא יגרמו לו להתנחם. לכן אומר כאן שמואל: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר". לא בכדי משוה שמואל את מריו של שאול לחטאת קסם. שאול כבלק צריך נביא או קוסם, או בעלת אוב, כדי לשלוט בעולם. כעמלק המבקש למרוד בה' ולשלוט בעולם. (מלכתחילה שאול הגיע אל שמואל בעקבות אתון, ומתוך מחשבה שהנביא הוא אדם שתפקידו לעזור לאנשים ולקבל תשורה. ויש עוד קשרים בין הפרשיות). כמובן, שאול מרוחק מבלק הרבה מאד מדרגות, אבל בסופו של דבר גם שאול לא הגיע למדרגה העליונה המבינה שה' לא קיים בשביל האדם אלא האדם קיים בשביל ה'. ומלך ישראל הוא נציג מלכות ה' הבוחרת לה את האנשים לצרכה. בחר לנו אנשים. מי שלא מוכן לקבל שה' בוחר את מי לקרב ואת מי לרחק ומי יכנס לעולמו ומי לא – לא הבין עד הסוף שאדם קיים בשביל הקב"ה ולא הקב"ה נברא בשביל האדם. מתוך כך עולות אצלו קושיות למה להשמיד עם רק בגלל שה' אמר. זהו חטאו של הקוסם, המבקש לגייס את ה' לטובתו ולא לגמרי הפנים שהאדם קיים בשביל הקב"ה ולא להפך.

מלחמת עמלק היא מלחמה על השאלה מי מושל בעולם. לכן היא מלחמה של מלכות. מלך ישראל ירם מאגג רק אם יראה את עצמו כנציג של מלכות ה' בעולם.

וכך גם במלכות פרס. שם אין ערכים עליונים. הפלורליזם והאמירה החד-משמעית שאצלנו לא תהיה אידאולוגיה, הופכים לאידאולוגיה גדולה שהאדם מוכן לצאת למענה למלחמה עקובת דם. מלכות אחשורוש מקדמת אידאולוגיה שעל פיה המלך עוסק בעניינים החשובים באמת: מסים, צבא ופוליטיקה, ומי שיש לו בעיות דת אישיות – נפתור לו אותן. אם יש אחד שלא יכול להשתחוות להמן כי הוא יהודי – אין בעיה. ניתן לו פטור. העקר שבדברים החשובים הוא יקבל את עול המלכות. פטור מטעמי דת תמיד מהוה ראיה לכך שהדת לא נתפשת כערך אמיתי אלא כמין צורך פרטי, מחלה סתמית של האיש הפרטי. אבל המן מנצל גם את זה. ואומר שאפשר לקבל שלכל מדינה תהיה לשון ודת. אבל דת לעם מפוזר ומפורד? זה הורס את שלטון החוק. זה מצריך נתינת פטורים פרטיים. ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם. יש חופש, אבל החופש הזה יאכף ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואוי ואבוי למי שלא יהיה חפשי. על אפכם לילות, תהיו חפשיים. והחופש הוא בתנאי שכל אדם הוא אזרח של ארצו ואין להפלות בין אזרחי המדינה. מי שחושב ששני אנשים שחיים באותה מדינה, הם אחד כזה ואחד כזה, הוא מקעקע את יסודות הדמוקרטיה ויש להלחם בו עד חרמה. כי זה נגד דתי המלך. (כך הוא בכל שלטון ליברלי. אתה תהיה ליברל, אבל תהיה ליברל בדיוק כמו שאנחנו נגיד לך. אוי ואבוי אם תהיה ליברל בדרך אחרת. כי הליברליות חשובה לנו ואנחנו מתעקשים עליה. בכל מקום שבו יש חופש דת – סימן שדת זה משהו לא חשוב. מתייחסים אליה לא כאל השקפת עולם אלא כאל משהו קטן וסובייקטיבי של האדם הפרטי. על דברים חשובים לא מתפשרים ולא מוותרים. יהודי יכול לקבל פטור דתי מלהשתחוות להמן, כי הכל מבינים שזה לא שהוא באמת חושב שיש מלך אחר לעולם. זה רק משהו אישי. כך חיים היהודים עם נאמנות כפולה. כאשר מצד אחד הם ממשיכים להיות נאמנים למלך העולם ולדתו, ומצד שני לאחשורוש. אסתר מבינה שאין מה לעשות, היא מוחזקת אצל המלך, אבל שלא כמו יתר הבתולות היא רואה את עצמה כחלק מהעם היהודי. כשיש ליהודי שני מלכים – השאלה היא את מי הוא יראה כמלך האמתי, ואת מי הוא יראה כמי שצריך איכשהו להסתדר אתו. במצה הזה – כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. ואם ישראל יותר מדי מפנימים את העובדה שאחשורוש הוא המלך – יבוא עמלק ויכריח אותם להחליט. זה מה שמבין כאן המן). דתי המלך הם הגוברים. אם אין אלהים – המלך תופש את המשבצת. המלך נעשה אלהים. הוא נעשה החוק. ואנו הלא בעד שלטון החוק. אותו שלטון של מערכת חוקים עליונה שהמלך אמור להיות כפוף לה, נעשה שלטונו האישי של המלך המחוקק תוך כדי תנועה. לכן מלאה המגלה בביטויים לעגניים, המציגים את המלך כאלהים, כדי ללעוג למלך ההולל והשכור שמעמיד את עצמו במקום אלהים. הוא יושב בחצר הפנימית, בטוי הלקוח מן המקדש. שמן המר, הבשמים ותמרוקי הנשים, באים להזכיר את שמן המשחה, וכן כל לשון כל אותו פסוק, מזכיר את במה יבא אהרן אל הקדש ובמה ימלא את ידיהם. (וחז"ל עוד הוסיפו ודרשו (בהסתמך על הדמיון למשתה בלשצר) שהוא שתה בכלי המקדש ובבגדי הכהן). כלומר: המגלה מציגה תמונה של מלך שמשחק אלהים וברקע מתנגן שיר השכור. את הואקום שנוצר בלקיחתו של אלהים, ממלא האדם. במקום כזה, האדם ורווחתו יהפכו לאידאולוגיה. מה שמתחיל כ"שלם מסים ולך לצבא וציית לחוק ובשאר הזמן תעשה מה שאתה רוצה רק אל תבלבל לי את המוח, אתה לא מעניין אותי", ימשיך כאידאל שתעשה מה שאתה רוצה. ממילא היצרים והמתירנות יהפכו לאידאל עליון, והאדם עצמו ימצא את עצמו במקום אלהים. במדינה כזאת, האדם וגחמותיו הם החוק. החשק הוא העקרון והעקרון הוא החשק. תפישה כזאת שואפת להתפרק מכל חובה או דרישה, ומכל מי שאוכף אותה. יש להניח שעם הזמן היא תשליך מעליה כל משטר וכל מסגרת, ותעשה אידאליזציה ממתן פורקן לכל שאיפה אנושית. עם הזמן היא תיעשה בהמית ונמוכה יותר ויותר. תחת שלטון אלהים בא שלטון החוק. חוק שהאדם כתב.

מלחמת עמלק היא מלחמה של מלכות. היא מלחמה על השאלה מי מולך בעולם. השאלה מי מולך בעולם היא גם הנושא של מגלת אסתר, אלא ששם הדבר אמור בהסתר, כי ישראל בגלות. ברמז רומז מחבר המגלה שהמלך הגלוי אינו המלך האמתי. בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב – תהיה המלכות גלויה.

לֹא תִשְׁכָּח וְזָכוֹר הַמְּזַנֵּב וּמַכֶּה אָחוֹר

זָכוֹר הַקּוֹרֶה כְּדַרְכּוֹ וְעוֹד יִקָּרֶה כֹּה

זָכוֹר אֶת בַּדֶּרֶךְ קוֹרֶה אֱלֹהִים לֹא יָרֵא

זָכוֹר הֻכָּה בַּהֲרָמַת יָד כִּי עַל כֵּס יָהּ יָד

זָכוֹר גָּבַר בַּהֲנָחַת יָדו כִּי כָבְדָה יָדו

הֻכָּה וחֻלָּש בְּחֶרֶב בִּן נוּן וְנִתְלָה זַרְעוֹ עַל עֵץ בִּן נון

זָכוֹר לֹא יָרֵא אֱלֹהִים וְקֻלָּל בְּקִלְלַת אֱלֹהִים

זָכוֹר בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד עַמְּךָ קָרְךָ וַיְזַנֵּב בְּךָ

שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבּו וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ

אֻמָּה אֲשֶׁר לְךָ הצִיקָה וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה

בָּּז לִשְׁלוֹח יָד לְבַדּוֹ וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ

לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ  שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ

שְׁלַח יָדְךָ בִּמְבַקְשֵי רָעָתֶךָ לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ

בְּיוֹם הָנִיחַ לְךָ מֵעָצְבָּךְ וּמִן הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ

וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ כְּכָל הַכָּתוּב כִּי אָז תַּצְלִיחַ

מִלְחָמָה וּמִשְׁפָּט קַדֵּשׁ עַל יוֹשְׁבֵי מִמִּשְׁפָּט קָדֵשׁ

זָכוֹר וְהַבֵּט וָשׁוּר מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר

תִּמְחֶה מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם יוֹשְׁבֵי עַל פְּנֵי מִצְרָיִם

וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה

בְּהַכּוֹת בְּנֵי תִמְנָע חַרְבְּךָ מִדָּם אַל תִּמְנָע

מְחֵה הַנּוֹפְלִים לְפָנֶיךָ עַם תְּלוּאִים לִמְשׁוּבָתֶךָ

מְחֵה בָּעֵר וְתַחֲרִים חָמוּל עִם מִשְׁנִים וְכָרִים

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן מְחֵה שֵׁם וְזִכָּרוֹן

בַּיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד

תַּחֲרִימֶנּוּ חָרֹב וְחָרֹם וּמַלְכְּךָ מִמֶּנוּ יָרֹם

וראה גם כאן וגם כאן

שמעון כיפא - סוכן שתול?

לאחרונה קראתי מאמר על צום ט' בטבת. אסכם אותו להלן בסעיפים א-ד (והוספתי תוך כדי הסעיפים קצת חומר רקע) , משם ואילך מסקנותי שלי:

א.       מדרש שמקורו לא ידוע, (ונדגיש: אין מדובר כאן על מדרש תנאי או אמוראי ממקור מוסמך. מדובר על מדרש מאוחר, שהובא באוצר המדרשים של איזנשטין, שלקח אותו מבתי מדרשות, שלא ברור מנין הוא לקח). המדרש אומר ששמעון כייפא היה סוכן שתול של חכמי ישראל אצל הנוצרים. שמעון כייפא הוא אדם ידוע ומוכר מן ההסטוריה: הוא זה שהלך והיה רבם של הנוצרים ברומא. הוא כינה את עצמו פטרוס, לכן הוא כונה בפי חכמי ישראל שמעון פטר חמור, ובפי הנוצרים פטרוס הקדוש. לפי המדרש הנ"ל, תפקידו כסוכן היה לנתק את הנצרות מהיהדות כדי שיהודים לא יטעו אחרי הנצרות בחשבם שהיא כת יהודית, וכן לשכנע את הנוצרים שאפשר להיות נוצרי טוב גם בלי להרוג יהודי כל שעתים. ממקורות היסטוריים ידוע לנו על שמעון כייפא שהוא היה זה ששכנע את הנוצרים שה' אינו חפץ עוד בעם ישראל ובתורה. וכי ישראל והתורה אינם מעניינים אותו עוד. ע"פ המדרש הנ"ל, מוסבר היטב מדוע נהג כך שמעון. שהרי המדרש אומר שתפקידו של שמעון היה לנתק את הנוצרים מהיהדות ולמנוע מהם להתנכל לישראל. עוד ידוע ששמעון כייפא הוא זה שהמציא את הנורמה שלפיה איש דת נוצרי מתנזר מענייני העולם הזה. המדרש הנ"ל מסביר זאת בכך ששמעון כייפא רצה להיות אמין בעיני הגויים, ועם זאת לא לשאת גויה ולא לאכול נבלות וטרפות. לפי המדרש הזה, כל הכמרים והנזירים הנוצרים לכל אורך ההסטוריה הנוצרית נשארו רווקים כל ימיהם רק משום ששמעון כייפא לא רצה לשאת גויה. עוד אומר המדרש ששמעון הנ"ל כתב הרבה דברי שירות ותשבחות ותפִלות. (המדרש הזה מופיע בשלשה נוסחים שונים באוצר האגדות עמ' 557 ואילך. נמצא גם בפרוייקט השו"ת).

ב.       יש בידינו תיעוד מפורט בכמה מקורות על צום שהיה נהוג בט' בטבת, המקורות לא ידעו לספר על מה הצום. במאמר האחרון במגלת תענית, נזכרים תאריכים רבים על פני השנה שנהגו להתענות בהם, תחת הכותרת: "ואלו הימים שמתענין בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב". המגלה מונה תאריכים לפי סדר השנה, ובטבת נאמר שם: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשת ימים, בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, בעשרה בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה". המאמר צוטט בדברי גאונים וראשונים שונים, ביניהם בה"ג, המצטט את המאמר כולו, ואחרי "לא כתבו רבותינו על מה הוא" הוא מוסיף: "ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה".

ג.        ר' ברוך פרנקל כותב שהוא מצא כת"י האומר שהצום בט' בטבת הוא על מות שמעון הנ"ל שהושיע את ישראל בצרה גדולה. כך כתוב גם בספר תולדות ישו (שהוא ספר שגם רש"י מצטט ממנו, בע"ז י. במקורות שלפנינו הוא חסר, אך קיים בגרסאות לא מצונזרות. רש"י מביא בשם אותו ספר שיוחנן, פאולוס ופטרוס פעלו כשתולים אצל הנוצרים כדי לסלקם מעל ישראל). יתכן שהספר הזה הוא כתב היד שהיה בידי ר' ברוך פרנקל.

ד.       המדרש שהוזכר לעיל לא הזכיר צום ולא הזכיר את התאריך ט' בטבת. מאידך, כותב כתב היד שהיה בידי ר' ברוך פרנקל ודאי הכיר את המעשה המוזכר במדרש הנ"ל, שאל"כ לא ברור מדוע היהודים מתאבלים על רשע.

עד כאן המאמר שקראתי. מכאן והלאה מסקנותי הזמניות (בלי לחפש ולחקור בספריות כפי שהיה ראוי שאעשה).

ה.       הפיוט שאנו אומרים בעשרה בטבת אומר: "זֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בִּכְלִמָה וָחֵפֶר. חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר. טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנֹּתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר. הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר". אמנם מות עזרא בט' בטבת הוזכר בבה"ג, אבל בשום מקום לא מצאנו שעזרא מת בדרך לא טבעית שתצדיק את הבטוי "טָרֹף טֹרַף". גם לא סביר שיתקנו צום על מותו, ולא סביר שצום שנקבע בתחלת ימי בית שני נשמר בחשאי וללא כל תיעוד עד תקופה מאד מאוחרת, שבה כבר לא נהג. מלשון הפייטן עולה שהוא הכיר את המקור המקשר את ט' בטבת לשמעון כייפא, ואולי אף את המדרש שהוזכר לעיל. הוא מכנה את האיש שמת באותו יום "הַנֹּתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר" וזה תואם את המדרש האומר ששמעון כתב שירות ותשבחות לה'. גם השמוש במלים "טָרֹף טֹרַף הַסּוֹפֵר" נראה כנסיון להשתמש בצורה בולטת באותיות פ' ט' ר' ו' ס'. אמנם, לכאורה הבטוי "טָרֹף טֹרַף" נצרך גם לשם האקרוסטיכון והבטוי "הַסּוֹפֵר" נצרך לשם החרוז. אלא שהבית כולו אינו מציית לכללי החריזה המקובלים. כל חרוזיו מלעליים וסגוליים מלבד האחרון. ובהחלט נראה שבמקור היה כאן בטוי אחר שדומה בצלילו לעזרא הסופר (שתי האותיות האחרונות בודאי היו), או לפחות שהפייטן החביא כאן רמז, ועזרא הסופר הוא שם קוד. יתכן שהוא בא להזכיר גם את הצליל של ע. זרה הכופר. (אמנם, יתכן שהבטוי "הנותן אמרי שפר" הושפע מפרשת השבוע שבה חל עשרה בטבת, וכן מכך שבהושענות נאמר על עזרא "מְחַכְּמֵנוּ אֲמָרִים", וא"כ הפייטן התכוון לעזרא עצמו, ואי אפשר ללמוד מכאן שהוא הכיר את המדרש).

ו.        הפייטן הכיר אפוא את המדרש. גם כותב כתב היד שהיה בידי ר' ברוך פרנקל הכיר את המדרש. גם רש"י הסתמך על ספר שהביא מסורת דומה, אם כי לא בעניין הלכתי. האם זאת אומרת שהמדרש בהכרח משקף מסורת אמינה? נראה שלא. מקורו של המדרש עלום, (נזכיר: לא מדובר על מדרש תנאי או אמוראי ממקור מוסמך), והתוכן המובע בו אינו נשמע סביר.

ז.        מלבד זאת, לא סביר שעם ישראל יקבע צום על מותו של אדם שכל גדולתו היא הסכמתו לשמש סוכן שתול אצל האויב. ואפילו מותו של עזרא אינו מצדיק צום. מעולם לא צמו בישראל ביום מותו של אדם. (צום גדליה הוא על אבדן שארית הפליטה, ולא על גדליה עצמו). לעומת זאת, אפשר לשער בסבירות יחסית מדוע יצומו ביום מותו של שמעון פטר חמור. שהרי עלינו לשאול: איזה מקרה מאד סביר שיקרה בעקבות מות שמעון ומאד סביר שישראל יתקנו על כך צום? והתשובה המסתברת: גל של פרעות. מאד סביר שבעקבות מות שמעון יפרוץ גל של פרעות נגד יהודים, ומאד סביר שעל כך יתוקן צום. (אמנם עדין קשה, כי יש להניח שאם יפרוץ גל פרעות בט' בטבת, יעמיסו את הצום על י' בטבת שבו צמים ממילא, כפי שעשו בדורנו). לפי זה אפשר לשער בזהירות שיתכן (ושוב: מדובר כאן על השערה ולא יותר מכך) שהצום נתקן ביום מות פטרוס בגלל גל הפרעות. כמה דורות לאחר מכן, שאלו את עצמם היהודים מדוע הם צמים ביום מותו של רשע, ומכאן נולדו האגדות על כך שהרשע הנ"ל היה בעצם סוכן שתול.

ח.       אמנם, על השאלה למה צמים ביום מותו של אדם, עונה בלי משים המדרש עצמו. (בלי משים, מפני שהמדרש עצמו כלל לא הזכיר שיש צום ביום מותו). המדרש אומר ששמעון התנה את יציאתו לשליחות בכך שעם ישראל יקח על עצמו את האחריות לחטאים שיאלץ לחטוא במסגרת תפקידו. למרות שהמדרש מתרץ את הקושיה, נראה שלא יצאנו ידי הקושיה לגמרי. ועדיין נראה לא סביר ששמעון אכן היה סוכן שתול.

ט.       לפי המסורת הנוצרית, שמעון כייפא הוא סמל לחזרה בתשובה כי הוא כפר וחזר בתשובה שלש פעמים. (כמובן שאצלנו תשובה כזאת לא תהיה לא סמל ולא מופת ולא תשובה, והדבר מאפיין את מושג התשובה הנוצרי). העובדה שהאיש המדובר חצה את הקוים הלוך ושוב שלש פעמים, מסבירה מדוע לא רק הנוצרים אלא גם היהודים רואים בו חוזר בתשובה. הרי כל פעם שבה הוא כפר מבחינת הנוצרים, מבחינתנו הוא חזר בתשובה, ולהפך. אדם כזה – לא פלא ששני הצדדים מנסים לנכס אותו אליהם ולהפוך אותו לגיבור. (בין אם חצית הקוים אכן היתה ובין אם צד אחד המציא אותה - הצד השני יאמץ אותה בחום). חצית קוים סדרתית כזאת מסבירה גם למה היה נוח ליהודים לחשוב שהוא סוכן כפול. גם זה יכול להסביר את הווצרותו של המדרש. (אמנם, לא נוכל לשלול גם את האפשרות ההפוכה: שהזגזוג הממושך מוכיח שהוא אכן היה סוכן כפול. אבל עלינו להודות שהאפשרות הזאת הרבה פחות סבירה).

י.        מסתבר אפוא שהמעשה המתואר במדרש לא היה. ניתן לשער בסבירות מסויימת כיצד נוצרה האגדה. מאידך, מסתבר שהמדרש הזה היה נפוץ וידוע בתקופות מסויימות.



הן אם כן והן אם לאו, כעבור אלפיים שנה הם נקמו. גם היום יש שמעון אחד שבחר לעצמו שם מאד דומה לפטרוס, שכאשר מתבוננים בהתנהגותו אין מנוס מהמסקנה שהוא סוס טרויאני שנשלח כדי להזיק ליהודים. אבל כנראה שגם זה רק אגדה.