התהליך הפוליטי ולוח
הזמנים של יציאת מצרים, וממתי חוגגים פסח
לאורך כל המכות פרעה מתחיב לשלח את
ישראל, ואחרי שהוא רואה שהיתה הרוחה הוא חוזר בו. במכת בכורות, פרעה לא יכול היה
לחזור בו, כי הוא שלח את ישראל תוך כדי המכה. ליתר דיוק: גם אז הוא חזר בו ואמר מה
זאת עשינו כי שלחנו את ישראל, אך ישראל כבר היו במדבר. ואולם, נשאלת השאלה למה
בשאר המכות לא נהג משה כמו במכת בכורות. למה הוא לא אמר לפרעה שכשיהיו ישראל במדבר
יסורו מעליו הצפרדעים?
ועוד יש לשאול כמה זמן נמשכו המכות? יש
דעה שכל מכה נמשכה חדש. אבל הדעה הזאת קשה בכמה קושיות. בזמן הברד כבר היתה השעורה
אביב והפשתה גבעול. כלומר: הברד כבר היה בניסן או סמוך לו. מיד אחרי החשך קורא
פרעה למשה ומשה אומר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, משמע שזה היה כבר בערב
פסח עצמו, כלומר: שלשת ימי החשך הם י"א, י"ב וי"ג בניסן. לכן היה
צריך לקחת את הפסח בעשור. כשעמדו משה ואהרן לראשונה לפני פרעה כבר היה משה בן
שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. וארבעים שנה היו ישראל במדבר, ומשה מת בן מאה
ועשרים, וא"כ א"א שעברה עוד שנה בין דברי משה אל פרעה לבין יציאת מצרים
(אמנם זאת לא ראיה, כי אפשר שהחל מראש חדש ניסן של שנתו השמונים התורה כבר אומרת
שהוא בן שמונים).
ועוד יש לשאול איך צוה ה' את משה כבר
בראש חדש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ ואפאוהו
עגת מצות כי לא חמץ, עוד לפני שפסח ה' על הפתח, שישחטו את הפסח ויאכלוהו על מצות
ומרורים, וששבעת ימים לא ימצא חמץ?
התשובה לכל השאלות האלה היא שחג הפסח
היה חג שחגגוהו אבותינו כבר במצרים (או לפחות: שמועדו נמסר למשה ונמסר ע"י
משה לעם ישראל עוד לפני המכות האחרונות). לאורך כל הפרשה משה בא אל פרעה בדרישה
אחת ברורה: תן לנו ללכת אל הר ה' אלהינו לעשות בו את החג. השליחות של משה היא
להביא את ישראל להר לה' את החג. לחג הזה יש מועד ידוע שגם משה וגם פרעה יודעים
אותו. ליציאת מצרים יש מועד מתוכנן מראש. ליל שמֻרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים.
מטרת בואם להר סיני היא לחג בו את חג ה'. לכן הם נשארו בהר סיני עד כ באיר של השנה
השנית. כיון שבאותה שנה לא הספיקו להגיע להר סיני לחג בו את הפסח, הם נשארו בהר
סיני עד פסח הבא. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני. רק אז אפשר
היה לעזוב את ההר.
את הפסח אפשר לעשות רק בהר ה'. והר סיני
באותו זמן אכן נשא את התאר הזה. הוא היה הר ה' הזמני. פרעה הציע למשה הצעת פשרה:
לכו זבחו לאלהיכם בארץ. מה ההתעקשות הזאת על הר ה' דוקא? (אגב, תשובה זהה נאמרה
ע"י פרעה המודרני של היום. בעתירה לבג"ץ בשם חופש הדת וכו' וכו' בדרישה
לעשות פסח, פסק בג"ץ שהמעוניין יכול לעשות פסח, ואין המדינה רשאית למנוע זאת
ממנו, אך לא בהר הבית). את הפסח אפשר לעשות דוקא במועדו. לכן ברור מראש מתי יצאו
ישראל ממצרים. (וגם לעניין זמנו של פסח, כמו לעניין מקומו של פסח, בתנאי לחץ נסה
מאן דהוא להקריב את הפסח ביום אחר בשנה. אהרן, בלחץ בני ישראל שצפו מתי יזבחו
לאלהיהם במדבר, קרא ואמר חג לה' מחר).
ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד
לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו
מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. את הפסוק "כי גורשו ממצרים" נראה לפרש שהוא
נמוק לאמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים
"כי גורשו ממצרים". ואפאוהו מצות כי כך נצטוו.
((ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו
שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה והוא שמור להוציאם
מארץ מצרים. (אם כי יש לזכור שבעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג
המצות מנומק תמיד דוקא ביציאת מצרים). ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג
בהר ה', מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם (שהרי בסוף ספר בראשית
הוזכר שיעקב ויוסף אמרו זאת לבניהם), והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה
משירת הים. וראה דברינו בענינו)).
משה לא יכול היה לומר לפרעה שלא יסיר את
הצפרדעים עד שיהיה היהודי האחרון מחוץ למצרים, מפני שעדיין לא הגיע הזמן לצאת.
ויתרה מכך: משה לא מבקש מפרעה לגרש את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לחגוג, אילו היה
משה מבקש מפרעה לודא שהיהודי האחרון יוצא ממצרים, היה פרעה מתרעם על הכפיה הדתית
שיש כאן. מדוע להכריח את מי שאינו רוצה לחג לה'? גרושו של פרעה את בני ישראל
התאפשר רק כאשר פרעה מיזמתו רצה לגרש אותם כדי לעצור את מכת בכורות, ואחרי שהיה
ברור שמועד הפסח ממילא כבר עבר, ולא בשבילו מוציא אותם פרעה ממצרים. (או שפרעה חשב
תחילה שהוא בס"ה צריך להחזיק מעמד עד שפסח ממילא יעבור, וכשראה שפסח הגיע
והמכות נמשכות – הוציא את ישראל ממצרים. כך או כך, התורה מסכמת "ומשה ואהרן
עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל
מארצו", כשהגיע ערב פסח ועדין לא יצאו).
מכת צפרדע (ויתר המכות בפרשת וארא) היתה
בזמן שהוא עדין רחוק דיו מהפסח כדי שא"א יהיה לקבוע שהמכה לא תפסק עד שיצא
היהודי האחרון, הלא במדינה נורמלית אין מגרשים אדם למדבר מהרגע להרגע, נותנים לו
זמן רשמי להתכונן. אך הזמן היה קרוב דיו לפסח כדי שאם ההכנות ליציאה לא מתחילות
למחרת בבקר, ולא יצא מיד צו מלכותי ליציאת היהודים במועדם, אות וסימן הוא לכך
שפרעה החליט שלא לשלח את ישראל.
וכך מתכוננים ישראל לחג, שואלים מהמצרים
בגדי חג ותכשיטי חג, וככל שהולך החג ומתקרב מבינים ישראל שמשה קבל את הצעת פרעה
לזבוח בארץ. אפשר לנשום לרוחה, אין צרך לעזוב את מנעמי מצרים, אפשר לחגוג ולעשות
סדר כהלכתו, לדבר על הגאולה העתידה, ולומר לשנה הבאה בירושלים. גם בשנה הבאה נאמר
כך. הלכות הפסח נאמרו מראש, ומראש נערכו ישראל לשבעת ימים ללא חמץ, אבל צדה לא עשו
להם.
ובליל חג זה הוציאם ה' ממצרים. את הפסח
הם עשו בהר סיני כעבור שנה. דמו נזרק על מזבח ה' בחצרות אהל מועד.
התהליך הפוליטי של
יציאת מצרים
עיון במשא ומתן שבין משה לפרעה מלמד על
תהליך פוליטי ארוך וממושך.
הפעלת לחץ פוליטי ואי
אמירת המטרה הסופית
כדרכו של תהליך פוליטי, מתרחש תהליך.
הצדדים, או לפחות אחד מהם, הולכים ומגמישים את דעתם. וכדרכו של תהליך פוליטי,
הצדדים, או לפחות אחד מהם, לא אומרים בדיוק מה המטרה שלהם. הם משיגים את המטרה
ע"י הפעלת לחץ.
משה אומר לפרעה לכל אורך הדרך שהמטרה
היא ללכת שלשה ימים במדבר לזבוח לה'. ברור לשניהם שלא זו המטרה, המטרה היא לצאת
ממצרים. לכן משה לא יכול לקבל הצעת פשרה שתכלול את השארות חלק מישראל במצרים.
ואולם, גם היתר לצאת ממצרים אינו המטרה של משה. המטרה של משה הוא גירוש של ישראל
ממצרים ביד חזקה, בלי בג"ץ ובלי בצלם. אלה שרוצים ואלה שאינם רוצים.
פרעה הולך ומתרכך. במכת ערוב הוא כבר
מציע: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". רוצים לזבוח? מה הבעיה?
אבל למה במדבר? (כמו פרעה של ימינו: רוצים להקריב פסח? בבקשה, אבל לא בהר הבית).
משה משיב לפרעה: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם
נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא
יִסְקְלֻנוּ?". גם לזה דרושה תעוזה גדולה, שלא יכולה לבוא אלא לאחר כמה מכות,
כאשר פרעה כבר ירא ממשה. משה בדרך אגב אומר לפרעה: תקשיב, אני הולך לאכול את
אלהיך. פרעה כבר מבין שאלה הם חוקי המשחק ולכן הוא אומר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם
וּזְבַחְתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת.
פרעה עדיין לא חושב שהוא אכן ישלח את
ישראל. ברור לו שאחרי סילוק המכה הוא יחזור בו.
הלחץ מתחיל להשפיע
המגמה משתנה במכת ארבה. כאן מנהל פרעה
מו"מ עם משה עוד לפני המכה. משה אומר את דבריו ויוצא, הוא לא מחכה לתגובה.
פרעה, בעקבות דברי עבדיו, קורא למשה לחזור. פרעה כבר מחזר אחרי משה, ואומר לו: לְכוּ
עִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. כאן מתחיל מו"מ ממשי. תשובת
משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ
בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ". אנו הולכים לחגוג.
כולם באים. משה יוצא ומביא את הארבה.
אחרי הארבה והחשך, קורא פרעה למשה וכבר
מציע לו עמדה הרבה יותר מרוככת: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם
וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם". אך משה, לא רק שאינו
משנה את עמדתו, הוא עוד משיב בעזות: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ
זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ". זה כבר מרגיז את פרעה, משה
לא מוכן להתגמש במו"מ? כך לא מנהלים מו"מ! בכעסו אומר פרעה למשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת
פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". משה משיב כן דברת. ומוסיף:
"כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר
הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא
נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן
תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי
וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי
כֵן אֵצֵא". וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.
משה אומר "וירדו כל עבדיך" אך
כוונתו (או לפחות כך היה בסוף) שפרעה עצמו יורד. נחלקו הדעות בגמ' אם יצא בכבוד או
שסטרו ויצא, אך התנהגותו היא כשל סטירה. (יתכן שגם מ"ד סטרו ויצא, לא מתכוון
לסטירה ממשית). משה כבר מגבש לעצמו מעמד פוליטי בטוח, הוא נכנס ויוצא בבית פרעה
ועבדי פרעה כבר תומכים בוויתורים מפליגים כלפי משה.
גמישות לא תביא את
הגאולה
זה היה צעד קשה. תחילתו בכך שזקני העם
כועסים על משה שהוא יוצר נזקים, אך משה עומד על שלו, לא מתגמש ומשיג את מטרתו.
הרעיון שכדאי קצת להתגמש עם המציאות, לוותר פה ולהשיג הישגים שם, זהו רעיון שלא
יביא את הגאולה.
אמירה מוחלטת או
התחמקות והתגמשות
פתיחת
המו"מ היא באמירה מוחלטת, את זה רואים אנו כבר בפרשת שמות, בהבדל שבין משה
לבין המילדות.
המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל
דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים, כי לא
כנשים המצריות העבריות וכו'. אבל התורה מדגישה לא שהן יראו את פרעה אלא שהן יראו
את האלהים. הן היו יכולות גם לעשות להפך: לעשות את דברי פרעה ולתרץ תירוצים כלפי
הקב"ה: להמית את הילדים, ולבא אל ה' בתרוצים שונים בנוסח "אם נצרף את
שיטת הרשב"א בקדושין עם שיטת תוס' בב"מ, נוכל להקל בשעת הדחק להרוג את
התינוקות בגרמא ושנים שעשאוה". אבל הן יראו את האלהים יותר מאשר את פרעה,
ולכן את התירוצים הן הפנו כלפי פרעה ועשו מה שה' אמר. לא כל יהודי בגלות נהג באומץ
כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר. פקוח נפש וכו'.
ובגדול: נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת מסוכן. השאלה היא את
דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים. בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.
זה
מספיק כדי להחזיק מעמד במצרים. זה לא מספיק כדי להוציא את ישראל מעבדות לחרות.
בשביל זה אין די בלבא אל פרעה כעבד ולתרץ תירוץ. פה צריך לומר בפה מלא ובאומץ
"כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". אבל זה לא תמיד
מועיל. כאן זה לא הועיל. לפחות לא בתחלת התהליך. פרעה לא מתרשם מהאמירה המוחלטת של
משה, והוא אינו משלח את ישראל.
גם
האמירה של משה מצד עצמה לא היתה מוחלטת, הוא בקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח
במדבר. הוא לא בקש לצאת לחרות. דרך ארוכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן
חורין, אבל יש כאן כבר התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה
כשוה אלא שוה, כמי שבא בדרישות ולא רק מתרץ תרוצים.
ונקודה
חשובה נוספת. נכון שמשה בא אל פרעה באמירה המצטדקת-משהו "אלהי העברים נקרא
עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או
בחרב", כלומר: לא שאנו מקדמים אמונה והשקפת עולם, פשוט יש לנו איזה עניין
מגזרי, משהו פנימי של היהודים, בין היהודים לבין אלהיהם. עניין דתי שלנו. אבל האמירה הראשונה שלו אל פרעה היא הרבה יותר
החלטית: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". השאלה אם
כעבדים או כבני חורין לא עולה שם כלל. האמירה היא אתה צריך לשמוע בקול ה'. זאת
נקודת הפתיחה למו"מ. אחרי שזאת נקודת הפתיחה אפשר לבא אל פרעה ולנהל אתו
מו"מ ממושך, מתוך הכרה בכך שבינתים הוא המלך ואנחנו תחתיו. מתוך כך אפשר לנהל
מו"מ מדיני תוך כדי הפעלת לחץ פיזי בלתי-מתון באמצעים לא-קונבנציונליים. אבל
התנאי לכך שהמו"מ הזה יוביל למקום הדרוש הוא שהפתיחה תהיה בפניה מוחלטת, לא
מתרפסת, "כה אמר ה'".
הוכחת הצדק והפעלת
לחץ
מה שמשה אומר, הוא מדבר אל פרעה באותות
ובמופתים, הוא מוכיח לפרעה שיש ה' ולכן יש להוציא את ישראל ממצרים, אבל למעשה זה
בא ביד חזקה. ה' בכח מוציא את ישראל ממצרים. כלומר: באות כאן לידי בטוי שתי דרכים:
הדרך של אותות ומופתים כדי שידעו כל באי עולם שה' האלהים ולכן יש להוציא את ישראל
ממצרים, והדרך של הכח הגדול השובר את פרעה. וזה הכח שכל הבריאה מונעת ממנו. מתברר
שבאי העולם לא ייראו את ה' באותות לבד אלא בכח. הכח הוא המביא את המצרים לומר שה'
האלהים. תחילה החרטומים, אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף חיל פרעה אומר כי ה' נלחם
להם במצרים, ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. (והם מרשים לעצמם
להכיר בכך שהם ראו, כי אפילו המצרים הנאורים אמרו כי ה' נלחם להם במצרים, אז זה לא
בושה ולא פרימיטיביות להאמין במה שראינו) היד הגדולה מביאה למורא גדול והכרה בה'.
קול ה' בכח, ומתוך כך קול ה' בהדר. לכן גם בתהילים ההכרה באדון חולי ארץ באה בצאת
ישראל ממצרים. צאת ישראל ממצרים, הזמן בו התהוה עם ישראל והיו ישראל ממשלותיו, הוא
הזמן שבו הים, הירדן וההרים והסלעים והצורים, וכל הבריאה כולה, חלה מפני ה'.
ובמורא גדול, מי ירא ממי? תחלה משה ירא מפרעה ובא אליו בדחילו ורחימו. ישראל ודאי
שבויים במחשבה שפרעה הוא מלך העולם ולא עולה על דעתם לירא אותו ולאלץ אותו בכח, הם
יראים מפניו בחרדת קדש. אך תוך זמן קצר ירא פרעה מישראל. יה"ר שיהיה כן בקרוב
עם מלכי ימינו. פרעה בסוף משלח ביד חזקה. ועל הים הוא רואה עוד מופתים עד שהוא
מבין שה' נלחם, ואז מבינים כך גם ישראל. חלק מהמאבק נעשה כביכול בדרך של פוליטיקה,
וגם בזה יד ה' מתגלה, ובסופו של דבר פרעה הוא הירא.
עשרה מופתים והתגלות אחת
פרעה קרא למשה אחרי החשך. בהזדמנות זו
אמר לו משה: כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. מתוך שלא אמר איזה לילה, משמע שהוא
עומד כבר באותו יום, וכונתו הלילה אני יוצא. זה היה אחרי שקרא פרעה למשה אחרי שלשת
ימי החשך. מכאן נראה שהסבה שבגללה פסח מצרים מקחו מבעשור, היא כי י"א
י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. בי"ד בבקר אמר פרעה למשה אל תסף ראות
פני, ומשה אמר לו כן דברת, ואח"כ אמר לו כחצת הלילה אני יוצא וכו'.
ואל תתמה למה נאמרה פרשה זו לפני החדש
הזה לכם, כי הפרשה של החשך כלולה עדין בתוך פרשיות האותות, הפותחות ומסימות בלא
ישמע אליכם פרעה וברבוי המופתים. ובהחדש הזה מתחיל נושא חדש, מכת בכורות ויציאת
מצרים, המקבילות לפרשת המלון (על ההקבלה לפרשת המלון ראה להלן). ואע"פ
שמבחינת זמנו הוא התחיל קדם לכן, הוא נושא חדש, ולכן סימה התורה את פרשיות האותות
והמופתים, ואח"כ עברה לעסוק במכת בכורות ויציאת מצרים.
נחלקו המפרשים מתי נאמר למשה עוד נגע
אחד אביא על פרעה ועל מצרים. יש אומרים שנאמר לו שם, בעמדו לפני פרעה, לפני שאמר
כה אמר ה' וכו' ויצא בחרי אף. ויש אומרים שהוא מאמר מוסגר, ולמעשה נאמר לו עוד
קדם, והתורה מלמדת אותנו את זה שם כדי שנדע שכשמשה אומר לפרעה כן דברת, ואומר
אח"כ כה אמר ה', היינו מפני שהוא יודע שעוד נגע אחד יצאו ממצרים, וכדבריך לא
אוסיף עוד ראות פניך. וכן מפני שהמצרים כבר יראים מבני ישראל ועבדי פרעה יראים
ממשה. את זה למדה אותנו התורה שם, ומכאן מובן למה אמר משה כן דברת ויצא.
לפי דברינו, אם נלך בדרך זו, צריך לומר
שבי"ד בבקר אמר כן ה' למשה. לפני שקרא אליו פרעה.
משה אומר לפרעה וירדו כל עבדיך אלה אלי
והשתחוו לי לאמר. בסופו של דבר ירד אליו פרעה עצמו, אך משה לא אמר כן משום שאמר לו
פרעה את תוסף ראות פני והוא אמר לו כן דברת. או משום שחלק כבוד למלכות כדברי הגמ'
בזבחים קב. אבל גם לשון כן דברת כוללת בתוכה לעג מסוים. לא אמר כן אעשה אלא כן
דברת. מעין השמר לך שאומר משה לפרעה. אתה תבקשני ולא תמצאני. משה כבר עומד במצב
שבו פרעה ירא לגעת בו. המצרים חוששים מפניו. ומכאן דברי ר"ל שסטרו ויצא.
יציאה בחרי אף יכול לעשות מי שכבר יראים אותו, ומתוך כך מכבדים אותו וחלים מפניו.
וגם אם לא סטרו בפעל, היציאה בחרי אף באמירה כמו שאמר משה, היא סטירה. משה הולך
וגדל וחזק.
התהליך של המכות, הביא לידי כך
שבי"ד בבקר כבר פחדו כל עבדי פרעה מפני משה. האיש משה גדול מאד בארץ מצרים.
המלך אשר לא ידע את יוסף, קבל תחתיו יהודי אחר גדול מאד בארץ מצרים.
ואעפ"כ לא מניחים את עם ישראל לצאת
ממצרים. לכן נראה שהמצרים השאילו להם כלים כי הם, וגם בני ישראל, סברו שמשה קבל את
הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה את ישראל לזבוח בארץ. המצרים שמחו
כי חשבו שבזה נגמרו המכות והם נצחו, ובני ישראל שתפו פעולה, גם אלה מביניהם שלא
רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. והראיה: גם צדה לא עשו להם. (ולהבדיל מהם אמר יהושע באותו חדש אחר ארבעים שנה
הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים וכו', וגם שם הכינו ג ימים מראש). משה אמר לבני
ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם
דם על המשקוף הם מוגנים. אבל מצרים שלחום והם יצאו בחפזון. בסופו של דבר יצאו
ישראל ממצרים בידם החזקה של המצרים. הם יצאו איש מפתח ביתו, וממצרים. ולא יכלו
להתמהמה.
בכורת ישראל
הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. כל
המכות הן למען תדעו כי אני ה', מכת בכורות לא. מכת בכורות היא למען תדעון אשר יפלה
ה' בין מצרים ובין ישראל. ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'. הפסח הוא
לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים, וההבדלה היא לפי בתים ולא לפי יחידים.
זהו המיוחד בפסח. לכן מי שלא עושה פסח הוא נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה
ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. המילה מקדשת
כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל את העם מעם אחר. וזהו
יחודו.
את זה אפשר ללמוד כבר מפרשת המלון. שם
אומר ה' למשה במפורש שהמופתים לא יועילו, ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי
ישראל. את זה מלמדת מכת בכורות. אחרי שהמכות לא הועילו ופרעה לא משלח את ישראל,
אלא אומר למשה לך מעלי, כבר אין מטרה להוכיח לו כי אני ה' (אם כי המטרה הזאת תחזור
שוב בים). המטרה כעת היא לומר לו בני בכורי ישראל. אלא שלצורך זה צריך משה למול את
ערלת בנו. אם הוא לא הבדיל את עצמו מהמצרים בדם – יבקש המיתו. כך בפרשת המלון, וכך
בפרשת בא – כבר לא אומרים אני ה', כעת אומרים בני בכורי ישראל. אבל בשביל זה
צריכים ישראל להבדיל את עצמם מהמצרים בדם. ללא הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות –
יבקש המיתם.
משה אמר לעם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו
עד בקר. בחוץ ה' נוגף את מצרים, בבתים אתם מוגנים ע"י הדם. לכן גם לדורות
בבית אחד יאכל. בפעל מצרים גרשום והם יצאו כבר בלילה. אמנם, אפשר שעד שנאספו כל
העם למקום אחד והיו מוכנים למסע כבר היה יום, ובכך ייושבו שני המקראות, המקרא בבא
והמקרא במסעי, אבל מ"מ מצרים גרשום וחזקו עליהם למהר לשלחם מן הארץ. לכן לא
הספיקו לאפות את הבצק ונשאוהו על שכמם ואפאוהו בסכות.
שלש פרשות בפרשתנו פותחות בפסח מצרים
ומסימות בצווי לדורות. פרשית החדש הזה עד חציה עוסקת במצרים ומחציה והלאה מלמדת את
דיני שבעת ימי החג לדורות. פרשית משכו וקחו עוברת באמצעה לכי תבאו אל הארץ ופרשית
ויהי בחצי הלילה שהמשכה צווי על הפסח לדורות. א"א לצאת ממצרים אלא כחלק ממהלך
החג לדורות.
מטרת יציאת מצרים היתה שיחגגו ישראל
לפני ה' בהר סיני. מתי עבדו ישראל את ה' וחגגו לו במדבר? בפעל הלא הקריבו במצרים
ולא במדבר, ושם עשו את הפסח. אמנם, בהר סיני הקריבו וזבחו עולות ושלמים, אך לא
נאמר שם שהוא חג, וגם אין מצוה להקריב לדורות את העולות והשלמים האלה. (אמנם,
בשבועות מביאים ראיה וחגיגה, אך אין זה אלא כקרבנות כל חג וחג, קרבן מיוחד אין אלא
בפסח. ועוד, בשום מקום לא נאמר שחג השבועות הוא כנגד הקרבן הזה). חג לה' עשו ישראל
בהר סיני דוקא בחטא העגל. יתכן שכונתו של אהרן היתה להמשיך בכך את התהליך. אך ודאי
שא"א לומר שאותה הקרבת חטא היא העבודה במדבר שאמר ה' אל משה מלכתחילה.
לכן נראה שהאמירה של משה שיחגגו ישראל
במדבר התקימה בפסח שעשו ישראל בשנה השנית (ואולי כבר בימי המלואים, אך יותר נראה
שבפסח). נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד כ' באייר, כלומר עד שיעשו כל ישראל את
הפסח לה' במדבר. ולא יגרע איש, כולל הטמאים, מהקריב קרבן ה'. ברור גם למשה וגם
לפרעה שאת חג ה' יוכלו ישראל לעשות דוקא במועדו. משה אומר לפרעה כי חג ה' לנו.
עבודת ה' על ההר הזה שהבטיח ה' היא דוקא במועדו, בקרבן זבח הפסח. כיון שאת הפסח
באותה שנה עשו ישראל במצרים ולא בהר ה', התקימו דברי ה' אל משה ודברי משה אל פרעה
בשנה שאחריה, כאשר משכן ה' בנוי כהלכתו וכל ישראל מקריבים. מכאן יובן למה חששו
הטמאים שאם לא יקריבו יגרעו מקהל ה'. זוהי ההזדמנות היחידה לעבוד את ה' על ההר.
לכן לא נסעו ישראל מהר ה' אלא אחרי שהקריבו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר
סיני. (ואם כדברי חכמים שהפסח באותה שנה היה בשבת, הרי שכ' באייר היה ביום ראשון,
נמצא שעשו כל ישראל כולל הטמאים את הפסח, ואז המתינו עד לאחר השבת ונסעו).
יציאת מצרים אינה אפשרית אלא כחלק מהחג
כפי שהוא נעשה לדורות, לכן שלש פרשיות היציאה מלוות בצווי לדורות.
למה בעשור
למה לקחו את פסח מצרים כבר בעשור?
חז"ל הסבירו שזה כדי להתגאות בפני המצרים שאנו עומדים לשחוט את אלהיהם. לעיל
הסברתי שזה משום שי"א י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. עוד יש להסביר
(ושלשת ההסברים כמובן אינם סותרים זה את זה), שמשה מצוה לקחת את השה בעוד יש זמן
ללכת שלשה ימים להר סיני. אנחנו מבחינתנו מתארגנים לעשות את הפסח במקומו. אם בסוף
לא יסתדר – נעשה במצרים, ואז נראה מה יהיה.
אלהי מצרים לוקים
פרעה לא מאמין בה'. הוא מעצמה מדעית
בעלת חרטומים מתקדמים, והוא מאמין רק במה שהוא מכיר. אתיאיסט המאמין רק בכחות טבע
ריאליים. אלהיו הם היאור, הארץ, השמים והים. (בתרגום מודרני: האנרציה, הגרביטציה
וחוקי ניוטון וקפלר). הם שולטים בעולם.
את כל אלה מכה משה. למען תדע כי אני ה'.
המכות במטה מתחילות ביאור, עולות לעפר
הארץ, עולות לשמים (פיח כבשן השמימה היינו לאויר, נטית משה בברד היא גבוהה יותר).
גם בחשך נוטה משה את ידו על השמים, כמו בברד. אח"כ – על הים. בברד ובחשך
הנטיה היא על השמים הגבוהים. אבל בארבה שביניהם, משה נוטה את ידו על ארץ מצרים.
משמע שגם נטיה זו היא על השמים. ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, משמע שהוא כסה את
השמים. אבל הדגש בארבה הוא שהוא מכלה את הארץ, לכן חוזרת שם התורה שוב ושוב על
המלה ארץ.
ולא די בכך, עד שיבא פרעה ויראה שגם הים
לוקה במטהו של משה, וידעו מצרים כי אני ה'. (ואז ידעו זאת גם ישראל וישירו).
שפטים באלהי מצרים
ה' אומר למשה: "וְעָבַרְתִּי
בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’".
ואכן ה' עבר בארץ מצרים באותו לילה והכה כל בכור, שנאמר בהמשך: "וַיְהִי
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר
פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". ואולם, לא מצאנו שה' עשה שפטים באלהיהם, ולא נזכר
מה קרה לאלהי מצרים.
אמנם, בפרשת מסעי נאמר: "וַיִּסְעוּ
מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל
מִצְרָיִם: וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת
אֲשֶׁר הִכָּה ה’ בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה’ שְׁפָטִים".
אלא שגם שם הפסוק הוא סתמי מאד. ולא נאמר שם מה הם השפטים שעשה ה' באלהי מצרים.
רש"י, בעקבות המדרש, מפרש כפשוטו,
שהפסלים נשברו או נרקבו או נמסו.
אך אם כך יש לשאול מדוע לא הזכירה התורה
שעשה ה' שפטים באלהי מצרים, ולא הזכירה מה ארע להם.
יתכן שכוונת התורה לומר כאן, שכל המכות
מקופלות בתוך מכת בכורות. בכל אחת מהמכות לקה אחד מאלהי מצרים, כמו שבארנו בפרק
הקודם. אלא שאלהי מצרים לקו במטהו של משה, ואילו כאן – אני ולא מלאך. כל מה שקרה
בכל המכות ע"י משה, קורה במכת בכורות ללא מטהו של משה, ביציאת ה' בתוך מצרים.
ואפשר עוד, שהיו ישראל שליחיו של ה'
לזבוח את את אלהי מצרים לעיניהם. ואלה השפטים אשר נעשו. אמנם, אם כך יש לשאול מדוע
על הפסוק הזה עצמו דרשו חכמים אני ולא השליח. אך אפשר שלמדנו מכאן שישראל הם נציגי
ה' בעולמו, ומה שעושים ישראל במצות ה', כאילו עשאם ה' בכבודו ובעצמו. המהות של
יציאת מצרים היא הכרה בכך שה' מתגלה דרך ישראל. הכרה בכך שישראל עומדים בפני עצמם
והם עם בעולם, שאינו תלוי בשעבוד מצרים ובאלהיהם, היא הכרה בה' והיא הוכחה כאשר
נודע אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. מעתה ישראל הם נציגי ה' בעולמו. התגלותו של
ה' היא להודיע שהוא מפלה את ישראל וישראל הם בנו בכורו. הכרה בכך שישראל עומדים
בפני עצמם היא הכרה בה'. לפ"ז ככל המכות גם מכת בכורות מלמדת שאני ה' בקרב
הארץ, וככל המכות - גם היא הכאת אלהי מצרים.
לא ידעתי את ה'
הבסיס למהלך המכות הוא דברי פרעה "מִי
ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’
וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". המשפט הזה מזמין את המופתים והמכות
הבאים בפרשות הבאות, שמשה מנמק אותם בנמוקים כמו "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי
ה’", "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ", "לְמַעַן
תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ועוד.
משה מבקש אותות אל בני ישראל שאינם
עלולים לומר לא ידעתי את ה', הם עלולים לומר לא נראה אליך ה'. גם זה סוג של חוסר
אמונה, אבל חוסר אמונה מובן. אמנם אני מאמין במקום מסוים שיש ה' ויום אחד עוד תבוא
הגאולה, אבל עכשו?
אבל לפרעה יש הגיון משלו: לֹא יָדַעְתִּי
אֶת ה’, ומכאן: מִי ה’.
פרעה מיצג תרבות שבה לא ידעתי = לא
קיים. חז"ל מעצימים את הדבר באמרם: "אותה שעה כעס ואמר מי ה' אשר אשמע
בקולו לשלח את ישראל, לא היה יודע לשלח לי עטרה אלא בדברים אתם באים אלי, לא ידעתי
את ה' וגם את ישראל לא אשלח, אמר להם המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית
ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי
צידון אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו... מתחלה שקר אתם אומרים כי אני
הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני".
המדרש מצטט כאן פסוק מיחזקאל. יחזקאל
מנבא על פרעה של זמנו (כפי שאנו מפטירים בפרשת וארא), אבל מסתבר שהרעיון העומד
מאחורי פרעה של משה הוא הרעיון העומד מאחורי פרעה של יחזקאל. יחזקאל מנבא: "הִנְנִי
עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ
יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". לכאורה זוהי אמירה
משונה. כיצד יכול אדם להאמין שהוא עשה את עצמו? אלא שיחזקאל מבטא כאן מין אמירה של
אני ואפסי עוד. אמירה זו אופיינית בכל דור ודור לראש המעצמה המדעית הגדולה בדור.
אין דבר שאני לא יודע, עובדה: הראו לי מישהו שיודע משהו שאני לא יודע. כמובן
שבד"כ הם מכירים בכך שעוד נשארו להם כמה דברים לחקור, אבל הם מאמינים שבכח
חוקי המדע שלהם אפשר להסביר את כל העולם.
וזה כמובן לא יתכן. נניח שהמדע שלך יוכל
להצביע על הגורם להווצרותך, אז שוב תעמוד בפני בעיה: מנין נוצר הגורם הזה. ואם
תסביר אותו, תצטרך להסביר מנין נוצר הגורם שגרם אותו. זוהי רגרסיה אינסופית. המדע
הקיים יכול להסביר כל דבר רק מכח כח שקדם לו בזמן. אם דבר אינו יכול להתקיים
אא"כ יקדם לו דבר, מוכח ששום דבר לא יכול להתקיים. בעל כרחנו עלינו להאמין
שעצם הקיום הוא מחוץ לחוקי הזמן, הגורמים והנגרמים. כלומר: מחוץ לטבע ומחוץ למה
שמכיר האדם. מי שתולה את הקיום בהכרתו ובהבנתו שלו (או של חרטומיו), כאילו אמר
שהוא ברא את עצמו.
כל אלילי מצרים הם חוקי טבע שונים.
המיחד את כולם הוא שכולם מוחשיים וניתנים להכרה ע"י האדם. לנו הם נשמעים
פרימיטיביים רק משום שהמדע שלנו פחות פרימיטיבי מהמדע המצרי. כיון שפרעה של ימי
משה לא הכיר את פרעה של ימינו, נדמה היה לו שהוא יודע הכל.
לא רק לו היה נדמה כך. לכל באי העולם
היה נדמה כך. לכן התקשו ישראל להתגבר על השעבוד הרוחני שלהם אליו ולצאת ממצרים.
לכן לא רק יחזקאל אלא גם נביאים נוספים צריכים להזכיר: "וּמִצְרַיִם אָדָם
וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה’ יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר
וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן".
וגם יחזקאל מנבא על זה באותו פרק. הוא
אומר: "וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ יַעַן הֱיוֹתָם
מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל". הרישא של הפסוק מבוססת על פסוק דומה
שיצא מפי משה כלפי פרעה. הסיפא של הפסוק מתבססת על דברי רבשקה. כך או כך, ישראל
נוטים להאמין במצרים ולהשען עליה, ולא להרגיז אותה יותר מדי, כי היא נאורה.
והמצרים מתגלים כידידים לא כ"כ טובים. כמשעבדים ולא כידידים. מוכר, לא?
לכל דור יש פרעה משלו. מעצמה משלו
שחושבת שהיא מלכת העולם, רק מפני שהמידע הטכנולוגי מצוי בידה. ממנה צריכים אנו
להבדל, וע"י כך נזכה לצאת לחרות. כך גם למדונו חז"ל: "בשביל ארבעה
דברים ניגאלו ישראל ממצרים ... על ידי שלא שינו את שמן, ראובן ושמעון מי נחתין
ראובן ושמעון מי סלקין. לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס,
לבנימן אלכסנדרא". כלומר: שלא ניסו להדמות למעצמה הטכנולוגית ע"י אימץ
שמות של המעצמה של אותו זמן. היציאה הזאת מהשעבוד הרוחני והשמירה על הזהות, היא
שתוציא אותנו לחרות.
ויחזק ה' את לב פרעה,
והבחירה החפשית
כבר הקשו גדולים ורבים איך הקשה ה' את
לב פרעה, והלא הדבר סותר את הבחירה החפשית. תשובות רבות נתנו לדבר, אבל נראה
שהתשובה פשוטה: הקשית וחזוק לב פרעה אינם שלילת הבחירה החפשית, להפך. הם המאפשרים
לו בחירה חפשית. ה' הקשה וחזק את לבו כך שיהיה אדם חזק שאין המכות שוברות אותו,
אדם חזק - אם הוא נחוש בדעתו להיטיב לא ישוב מפני כל, ואם הוא נחוש בדעתו להרע לא
ישוב מפני כל. כי אילו היה לבו חלש ורך, אפילו אם היה רשע היה נשבר ומוותר אחרי
מעט מכות ומבטל את רצונו העז להרע. אך כיון שלב חזק לו אינו נשבר אלא מרע כרצונו.
אדם ממוצע היה נשבר אחרי חמש מכות, ושוב אין לו בחירה חפשית, כי הוא אנוס לבחור
בטוב, ואינו יכול לבחור ברע. ה' הקשה את לבו כדי לאזן את המכות ולאפשר לו בחירה
חפשית, כלומר לאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. אבל אילו היה רצונו להיטיב היה מיטיב,
הקשיית לבו לא באה לגרום לו לרצות להיות רע, אלא רק להביא לידי כך שלא ימנעוהו
המכות והקשיים מעשות את אשר בחר בו מרצונו. היא באה לאזן את ההשפעה של המכות, כדי
לשמור על היכולת של פרעה לבחור בטוב או ברע.
כדי שלפרעה תהיה בחירה חפשית, הוא חיב
להיות אדם שעומד בלחצים. לא רק בלחץ שיוצרות המכות עצמן, אלא גם בלחץ של חרטומיו
ועבדיו, שלוחצים לחץ חזק על פרעה שישלח את האנשים ויעבדו את ה'. ובפיהם טענה:
"הטרם תדע כי אבדה מצרים". רק איש חזק מאד, יוכל להמשיך לבחור באופן
חפשי מול הלחצים האלה. לכן חזק ה' את לבו, כדי לאפשר לו בחירה חפשית. עם לבו החזק
הוא יכול לבחור בטוב ויכול לבחור ברע. אלמלא חזק ה' את לבו – היה אנוס לבחור דוקא
בטוב, ולא היתה לו בחירה חפשית.
אבל הפרשה פותחת בפסוק "כי אני
הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ה' הכביד גם את לבו וגם את לב עבדיו,
ובכ"ז עבדיו נשברו והוא לא. מכאן ראיה שגם אחרי הכבדת הלב, עדיין יש לאדם
בחירה חפשית.
אילו נאמר שה' הרע את לב פרעה, כי אז
היה מקום לשאול איך שלל ממנו ה' את הבחירה החפשית. אך לא נאמר שה' הרע את לבו אלא
שהקשה וחזק את לבו. לב קשה וחזק אינו לב שבהכרח בוחר ברע, אלא לב שבוחר במה שבוחר,
בטוב או ברע כרצונו, ועומד בבחירתו ואינו משנה אותה לנוכח הקשיים העומדים בפניו.
ואדרבה, אלמלא חזק ה' את לבו, היו המכות שוללות ממנו את בחירתו החפשית ומאלצות
אותו לבחור בטוב, חזוק הלב שומר על חפש בחירתו של פרעה, ומאפשר לו לבחור ברע אם
ירצה. יכולת הבחירה בטוב תמיד עומדת לרשותו אם ירצה.
ובמחשבה סופית: הלא דוקא חזוק לבו הוא
שהביא אותו לעשות בסוף את המעשה הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח. וזה מה שהיה נחוץ
כדי שיצאו ישראל ממצרים. כי אילו היה עושה פרעה מלכתחילה מה שמשה בקש ממנו, היו
רוב ישראל נשארים במצרים. אילו היה פרעה נעתר לבקשתו של משה לאפשר לישראל לצאת, לא
היתה מתרחשת יציאת מצרים. הרוב היו נשארים במצרים. דוקא המכות הביאו אותו לעשות את
הדבר הטוב ביותר, לגרש את ישראל בכח.
השמר לך
בסוף המכות, פרעה מוצא את עצמו במצב לא
כ"כ מלכותי. משה דוחק בו ודוחק בו, פרעה כבר הלך בדרך של משא ומתן עד קצה
גבול היכולת מבחינתו, ומשה מסרב.
כעת עומדות בפני פרעה שתי אפשרויות. אחת
מהן היא להכנע לגמרי ולצאת מהספור בצורה מאד לא מלכותית, הוא בוחר בדרך השניה: הבה
נתעלם מהאויב כדרך המלכים, וממילא הוא לא יהיה קיים: לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ
אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת.
פרעה מגדיל את עצמו במקום להכנע בפני
ה'. הפסוק בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת מזכיר שני פסוקים אחרים בתורה:
"כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" והבולט יותר: "לֹא
תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". פרעה מעמיד את
עצמו במקום אלהים.
פרעה מבקש להעביר למשה מסר: כל הכבוד
לדברי אלהים, פקודות פרעה קודמות.
משה משיב כן דברת. באותו לילה קרא פרעה
למשה ואהרן ואמר קומו צאו.
לאורך כל יציאת מצרים השאלה הנשאלת היא
מי האלהים. פרעה כאן מוציא את המרצע מן השק וחושב שבדרך זו ינצח את משה. סופו
שירד למצולות.
תשובתו של משה היא "כֵּן
דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", כמובן, חוץ מחצות הלילה הקרוב,
שכל עבדיך אלה ירדו אלי וישתחוו לי. (עם כוונה שאומרת שאתה תשתחוה לי), חוץ מהלילה
הזה - לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ. ישראל ומצרים לא יתראו עוד, כִּי אֲשֶׁר
רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.
המו"מ בין משה לפרעה הולך ומתקדם.
במכת צפרדע אומר פרעה שישלח את ישראל. משה לא אומר לו אסיר ממך את הצפרדעים אחרי
שהאחרון בבני ישראל יהיה מחוץ למצרים, כי שניהם יודעים שפרעה לא באמת מתכון להוציא
את ישראל. לכן פרעה לא מתחיל בכלל לשאת ולתת עם משה. לא אכפת לו לומר שיוציא את כל
ישראל, הוא יודע שלא יקים. במכת ערוב, כשפרעה מתחיל לשאת ולתת ולהציע הצעות
חלופיות, זה משום שהוא כבר מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרף לקים. הוא עדין לא
מכיר בכך לגמרי. כשהוא אומר "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר רק הרחק
לא תרחיקו ללכת", הוא כבר יודע שלא יתן לישראל ללכת למחרת בבקר. גם משה יודע
זאת. אבל פרעה מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לתת משהו. הוא לא כ"כ טרוד
שהרי במכת ברד הוא שוב מרשה לעצמו להבטיח הבטחות מלאות.
לא כן המו"מ לפני הארבה ואחרי
החשך. כאן כבר ברור גם למשה וגם לפרעה שמתנהל מו"מ אמתי שתוצאותיו תחייבנה את
הצדדים ותבוצענה בפעל. כאן הולך פרעה ומגמיש את עמדותיו, ככל מנהיג המנהל
מו"מ, לכן אין פלא שהוא כועס כאשר משה מסרב ללכת לקראתו אפילו צעד אחד, ולא
די בכך אלא שהוא אף מקשיח את עמדותיו, ואינו בוש לומר גם אתה תתן בידינו זבחים
ועולות.
מכאן המדרש שסטרו ויצא. משה ששואל בתחלת
החומש מי אנכי כי אלך אל פרעה, ובהמשך איך ישמעני פרעה, כבר גדול מאד בארץ מצרים,
ואינו ירא ואינו בוש לעמוד לפני פרעה בעזות ולומר כן דברת וכו'.
אני ולא שרף
כל המכות נעשו ע"י משה וע"י
המטה. כדרכם של החרטומים, רק סלוקן היה ע"י תפלה. לא כן מכת בכורות, היא
נעשתה ללא מטה ולא ע"י משה. לכן דרשו חז"ל אני ולא מלאך. (כלומר: ה' ולא
משה). הקב"ה בכבודו ובעצמו גואל את ישראל. זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי
בני ישראל. ועוד נתן לדייק בפסוק הזה: לא אשר הכה את מצרים אלא אשר פסח על בתי בני
ישראל בנגפו את מצרים. כלומר אשר לקחנו לו לעם בכבודו ובעצמו. אשר הפלה בין מצרים
ובין ישראל ולא נתן המשחית לבא אל בתינו לנגוף. המכה הזאת לא באה למען תדע כי אני
ה', אלא למען תדעו אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפעולה העקרית של ה' בכבודו
ובעצמו בפסוק הזה היא לא נגיפת מצרים אלא הפסיחה על ישראל.
והפסוקים צריכים ביאור. כי מכך שצריך ה'
לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע
להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא
להציל את ישראל מפניו.
חז"ל דיקו "אני ולא אחר"
לא מהפסוק העוסק בהצלת ישראל, אלא מהפסוק העוסק בהכאת מצרים, משם דיקו חז"ל
אני ה' אני הוא ולא אחר. ואכן כך משמע משם. (כמו כן אפשר היה לדרוש מהפסוק כחצות
הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, שע"פ הפשט הוא הנסוח של משה לפסוק
ועברתי. (אמנם בתורה הוא נזכר לפני ועברתי, אבל ברור שכרונולוגית הוא נאמר אחרי
שמשה שמע מה' את הפסוק ועברתי). אלא ששם אפשר לפרש שאני יוצא בתוך מצרים אמור על
הסיפא: ומת כל בכור וכו' למען תדעו אשר יפלה ה' וכו').
יש לבאר מהו משחית ומהו מלאך. משחית הוא
מגפה, והוא כח חסר בחירה חפשית ככל כחות הטבע. וה' עושה מלאכיו רוחות. כל כחות
הטבע הם מלאכים של ה'. השמש, המאורות והרוחות, וכן המגפות, כלם מלאכי ה' צבאות
ההולכים לעשות רצונו בלא בחירה חפשית. ואם בא ה' אל מצרים ובידו מלאך משחית, כדי
לגאול אותנו, מטרת הגאולה היא שנדע שה' הוא המכה את מצרים, ובזה צריך שנדע שה' הוא
העובר בארץ מצרים. ושכל המכות שעשו משה שליח ה', (וכן יתר עשרת שליחי ה', שכן גם
הצפרדעים והכנים הם שליחי ה'), נדע שה' עשאם. וגם מגפת הבכורות, באה כי ה' בכבודו
ובעצמו יוצא בתוך מצרים, שאלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו. וזה מה שעומד במרכז
גאולת כל הדורות, שתמיד ימצאו חסרי האמונה שיאמרו שלא יד ה' עשתה זאת, כנגדם מלמדת
אותנו התורה להאמין שיד ה' היא, גאל ישראל.
גם ביציאת מצרים לא האמינו ישראל בכך
אלא אחר שבעת ימים. אבל המדרגה הגבוהה יותר שהיא שלא ע"י שליח, היא דוקא
הפסיחה, הכרת ישראל והבחירה בהם. כי שליח אינו יכול לבחור. הבחירה היא כלה ביד ה'.
המשחית הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי.
הוא מבחין בין בכור לפשוט כי ההבדל בין בכור לפשוט הוא טבעי. גם החרטומים רואים
אותו, וגם הצופה רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלהית. רק אלהים, או
איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קדש לחול. ה' יוצא בתוך מצרים להבחין בין
ישראל לעמים. וגם זה לא בא אלא ע"י השתדלות ועשיה מצדנו, וקיום מצות הפסח. גם
הכחות הטבעיים הם יד ה', אבל ההבחנה בין קדש לחול היא מעלה בפני עצמה.
מכת בכורות באה לא ע"י המטה, ולא
ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא אני יוצא בתוך מצרים. הקב"ה בכבודו
ובעצמו. למרות זאת המסר הוא לא למען תדע כי אני ה' כבשאר המכות, אלא למען תדעון
אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. למשה אין תפקיד במכה הזאת. הוא לא מכה במטהו.
המסר שאני ה' נדחה לים שבו שוב יכה משה במטהו על אחד מכחות הטבע, וידעו מצרים כי
אני ה'. כאן משה לא מנסה לעשות דברים במטהו ולהוכיח לחרטומים בדרכם שלהם שה' חזק
מהם. ובכל זאת משמע כאן שיש כאן מלאך כלשהו, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא
אל בתיכם לנגף. יש כאן מלאך משחית שיודע להחין בין בכור לפשוט אך אינו יודע להבחין
בין ישראל לעמים. וזהו יחודה של מכת בכורות. בכל המכות מדבר משה עם החרטומים.
החרטומים מבינים היטב את כחות הטבע. גם המשחית הוא כח טבע שה' הביא לעולם. ההבחנה
בין בכור לפשוט היא טבעית. מכת בכורות מלמדת שיש דברים שאי אפשר להבין בכלים
טבעיים, ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול לבא ללמדם, שיש הבדל בין קדש לחול, בין
ישראל לעמים. ה' הוא המבדיל בין מצרים ובין ישראל.
אמור מעתה: ה' יצא בתוך מצרים, הוא הביא
עמו משחית, לא ע"י משה ולא ע"י מטה אלא הוא בעצמו. וגם המגפה הזאת היא
יד ה', אבל הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו ללא אמצעי בדרך הטבע, היא הפסיחה על פתחי
ישראל.
נגף כואב
בארנו אפוא שמכת בכורות היא נגף, מגפה,
ככל המגפות. המצרים מתו במגפה, מחלה, שהביא ה' על מצרים. מסתבר שזאת לא רק מגפה
ממתיה, היא ממיתה בכאבים. שהרי אילו היו מתים הבכורות בחצי הלילה על מטתם בשקט, לא
היו המצריך מגלים זאת עד הבקר. העובדה שהיתה צעקה גדולה במצרים ופרעה קם בלילה,
מלמדת שככל הנראה המגפה גרמה גם יסורים למתים, שלפני מותם עוד צעקו והביאו אליהם
את כל בני הבית, אשר היו לידם וחזו במותם.
לא יחרץ כלב לשונו
בפשטות, לא יחרץ כלב לשונו, היינו שבכך
תבחן ההפליה בין ישראל למצרים: אצל המצרים תהיה צעקה גדולה, ואצל ישראל יהיה שקט
מופתי. אפילו הכלבים שדרכם לנבוח בכל עת ישתקו, וכ"ש האדם ושאר הבהמה, ובזה
יראה וישמע ההבדל בין מצרים לבין ישראל. בזה תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין
ישראל. אבל המפרשים פרשו ש"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" אינו נגוד
ל"צעקה גדולה במצרים" אלא ל"ומת כל בכור בארץ מצרים" ולכן
פרשו אחרת.
האותות
פרשית
האותות שנותן ה' למשה למקרה שבני ישראל לא יאמינו בו, אומרת דרשני. ברור מלשונה
לכל ארכה שהיא באה להזכיר את שעתיד להיות, הן במפגש משה ופרעה והן לאחר מכן. שהרי
מצד היותה אות, היא מעלה תמיהות רבות: למה צריך שלשה מופתים. ועוד: אדם שלא האמין
כשראה מטה הופך לנחש, שהוא יציאה גמורה מדרך הטבע, כיצד תשכנע אותו יד מצטרעת,
שאמנם התזמון המדויק הנעשה ע"י משה הוא מפליא ומפתיע, אבל בסופו של דבר
התהליך הוא טבעי? ועוד, כבר הקשו חז"ל: תבן אתה מכניס לעפרים??
בעל
כרחנו עלינו ללמוד מהפרשיה הזאת רמזים שונים שנרמזו בה. אפשר למצוא כאן הרבה רמזים
להרבה כוונים, אתמקד בכוון אחד, שכמדומני שהוא יכול לשפוך אור על כמה מדרשות
חז"ל שנדרשו כאן.
תחילה
משליך משה את המטה והמטה הופך לנחש. משה נס מפניו. בסופו של דבר בכפו של משה חוזר
המטה להיות מטה.
הרמז
כאן ברור: מה פתאום אתה נס מפני דבר שנראה לך נחש, כאשר אתה יודע שבאמת אינו
אלא מטה? בידך הוא, אתה עשיתו נחש ואתה תעשהו מטה. בידך הדבר. ומצרים אדם
ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח וכו'. על הפרשיה המקבילה אומרים חז"ל שנאמר שמטה
אהרן בלע את מטותם היינו שקודם הפך חזרה למטה ואח"כ בלעם. אבל הפשט אינו כך,
הפשט שעדין נראה כמו תנין, אלא שאנו יודעים שלא באמת הוא תנין, באמת הוא מטה, ולכן
התורה קוראת לו מטה. המציאות בשטח נקבעת ע"פ היחס שאנו מתיחסים אליה. פרעה
הוא תנים הרובץ בתוך יאוריו כי עמו, וגם עמנו, למדו לראות אותו ככזה. אל תנוס
מפניו, שלח ידך ואחוז בזנבו. סופו שיאמר אנוסה מפני ישראל!
המופת
הראשון נעשה בידו של משה, במופת השני, לעמת זאת, ידו של משה היא החפץ המשתנה כאות,
האות נעשה בחיקו של משה. בחיקו של משה הכח מצטרע ובחיקו הוא שב כבשרו. עתיד משה
לומר האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא
האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. כאן שם ה' את כל הכח בחיק משה.
בשני
האותות האלה מלת המפתח היא יד. ה' עתיד להוציא את ישראל ביד חזקה ויראו ישראל את
היד הגדולה. גם בהמשך פרשתנו נזכר פעמים שמשה לוקח את המטה בידו. אבל באות השלישי
לא נזכרת יד.
שני
האותות הראשונים הם דבר שהשתנה מדרך הטבע וחזר לאיתנו, באות השלישי לוקים המים
ואינם חוזרים לאיתנם.
בין
האות הראשון לשני לא נאמר דבר על אי אמונתם של ישראל, אם כי זה משתמע ממה שנאמר
אחרי האות השני, אחרי האות השני נאמר "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה
ולא ישמעון לקלך", כנגד דברי ה' שעתיד לומר : "עד אנה ינאצני העם הזה
ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו". לכן באה כאן מכה שאין לה
תרופה. ענש על שלא יאמינו ועל שלא ישמעו בקולו. בחלק מהמכות אנו רואים שהמופת
הגדול, שעליו נאמר למען תדע כי אני ה', הוא דוקא סלוק המכה. את זה החרטמים כלל לא
מנסים לעשות. המופת הוא לא המכה אלא רפואתה. האות השלישי הוא אמנם רק אות ע"פ
פשוטו, אך הוא נושא רמזים לפורענות שעלולה לבא על ישראל אם לא יאמינו ולא ישמעו
לקול ה'. לפי זה נסיון ההשתמטות השני של משה, שבא מיד אח"כ, יכול להתפרש לא
כהמשך ל"מי אנכי" שנאמר לפני המופתים, אלא כהשתמטות של נביא מנבואת
פורענות, כמו שמצאנו בכמה נביאים אחרים.
כמובן
שגם הפרשיה הבאה מיד אח"כ, בני בכורי ישראל, היא רמז לעתיד לבא. לך ותעשה את
כל המופתים האלה לעיני העם, אבל כל זה לא יועיל. פרעה יראה מטה הופך לתנין ולא
ישתכנע, הוא יראה נגעים באים עליו ונרפאים בחיקך ולא ישתכנע. הוא יראה מים הופכים
לדם ולא ישתכנע. לך אמור לו הנה אנכי הורג את בנך בכרך, ולך אמור לישראל שבדם
בריתכם ובדם מזוזותיכם ומשקופיכם אוציאכם ממצרים. כי חתן דמים אתה לי.
המופתים והבן הבכור
בהר
האלהים, כאשר דבר ה' אל משה, שאל משה את ה' והן לא יאמינו לי, וה' נתן לו שלשה
מופתים כדי שיאמינו לו. וסיים: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את
האותות".
בפרשיה
הבאה נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים ויקח
משה את מטה האלהים בידו". משה לוקח את המטה כמו שצווהו ה', ומיד אומר לו ה':
"ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח
את העם ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל." כלומר: כל מה שלמדתי אותך
לעשות לא יועיל. יועיל אם תאמר לו בני בכורי ישראל. אל תתלה את יהבך במטה
ובמופתים. כל מה שלמדתי אותך לעשות לא יצליח. אמור לו דבר אחר. אמור לו בני בכורי
ישראל.
הפרשיה
מסתיימת במעשה צפורה וערלת בנה, ובאמירתה חתן דמים.
הפרשיה
הזאת ופרשית המופתים שלפניה, רומזות מלכתחילה על המופתים שעתידים לבא. פרעה עתיד
לומר לא ידעתי את ה', ומשה יעשה לו מופתים רבים במטה. מופתים דומים מאד לאלה שלמד
ה' את משה בסנה: הוא יהפוך את המטה לזוחל. הוא יהפוך מים לדם. הוא יביא על פרעה
נגעים. ויאמר לכל אורך הדרך שהמופתים נועדו כדי ש"בזאת תדע כי אני ה'",
"למען תדע כי לה' הארץ" וכו'. כל המופתים והמכות שנועדו למען רבות מופתי
בארץ מצרים. כפי שמלמדים פסוקי המסגרת שלפני ואחרי המופתים (שמות ז א-ו, יא
ט-י). אבל כל זה אינו
מועיל, עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו וגואל את בנו בכורו. אחרי שיוכלו לזקוף את
ראשם ולומר בפה מלא: לא משום המופתים ולא פן יפגענו בדבר או בחרב, אלא מפני האמת:
בני בכורי ישראל. בנו בכורו של ה' אנו. ואותנו יוציא מכאן, ואת בנך בכורך יהרוג.
רק כך יצאו ישראל ממצרים. ואם לא יכרתו ברית לה', יבקש המיתם. ולכן דוקא בפסח
מדגישה התורה ביותר, שלא יאכלוהו ערל ובן נכר.
הדם
מפלה בין מצרים לבין ישראל. ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'. הפסח הוא
לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים, וההבדלה היא
לפי בתים ולא לפי יחידים. זהו המיוחד בפסח. לכן מי שלא עושה פסח הוא נגרע מקהל עדת
ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא
נכרת מישראל. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל
את העם מעם אחר. וזהו יחודו.
מכת
בכורות לא נעשית במטה. אין ישראל נעשים עמו של ה' בהרמת מטה אחת. א"א לחיות
בצל ה' בהרמת מטה אחת, אלא בעבודתו ואמונתו לארך זמן, ובהתגלותו.
מכת
בכורות לא באה למען תדעו כי לה' הארץ או למען תדעו כי אין כמוני בכל הארץ,
הנימוקים האלה שבהם מנמק משה לפרעה את כל המכות, לא נאמרו כלל במכת בכורות. שם
משתמש משה בנמוק אחר: למען תדעו אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפסח בא ללמד
מיהו בנו של ה' ומי לא. לכן כאן אומר ה' למשה, לא במטה ובמופתים תבא אל
פרעה, אלא בדם הברית. וכדברי חז"ל, בדמיך, בדם פסח ובדם מילה. בדמים אלה
תתחתן במלך. לא תוכל לבא אל המלך ולומר לו לשלח את ישראל, אם לא מלת את בנך. לא
המופתים עקר, והם גם לא יועילו. יועיל אם יוכלו ישראל להתבדל ממצרים, יתרה מזאת:
אם יוכלו להבדיל את עצמם ממצרים ע"י זביחת אלהי מצרים לעיניהם, וסמון עצמם
בדם. אם יקומו ישראל ויאמרו ישראל אנחנו וברית כרתנו בדם עם ה' ואין אנו מצרים. אם
יוכלו לסמן את עצמם בגאוה, לסמן את עצמם ואת בתיהם בדם, יבא הקב"ה ויקחם לו
לעם. כי חתן דמים אתה לי.
יציאת מצרים משתי נקודות מבט
פרשת שמות ופרשת וארא מתארות את יציאת
מצרים מנקודות מבט שונות. פרשת וארא פותחת בתאור אחר של מה שהיה בפרשת שמות. בפרשת
שמות הכל התחיל מפרעה מלך מצרים. משה הוא איש ללא שם וכמעט ללא יחוס, אסופי מהיאור
שגדל אצל פרעה, ונסה לעשות מהפכה בתוך מצרים. הוא מזוהה כאיש מצרי. הבעיה היא הקשי
של ישראל במצרים, ורק מתוכו עולה שועתם אל האלהים והוא זוכר את בריתו. לכן שולח ה'
את משה אל פרעה.
לא כן בפרשת וארא. שם משה הוא איש
מיוחס, אנו יודעים את שם אביו ואמו, ואת שם סבו ואבי סבו. הוא גדל מתוך בני ישראל.
הוא נשלח אל בני ישראל, בשם השבועה שנשבע ה' לאבותינו, (שגם, מכחה, שמע ה' את נאקת
בני ישראל), הוא נשלח לדבר אל ישראל ולא אל פרעה.
אלא שבשלב השני מתהפכים היוצרות. בפרשת
שמות משה מקבל אותות כדי לעשות מופתים לעיני העם, בפרשת וארא הוא נשלח אל פרעה
לעשות לפניו את המופתים, כיון שבני ישראל לא שמעו אליו.
טענת משה כאן היא "הן בני ישראל לא
שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". שליחותו הראשונה היתה אל בני ישראל, רק כשהם לא
שמעו אליו נשלח אל פרעה. הפניה אל פרעה באה רק בלית ברירה, בני ישראל לא שמעו אל
משה, ולכן נגזר עלינו לפעול דרך פרעה. לא כן בפרשת שמות, שם עקר השליחות היא אל
פרעה, ורק אח"כ אומר ה' אל משה שידבר גם אל בני ישראל. (והתהליך הסופי ידוע
גם הוא: בני ישראל כועסים על משה שהבאיש את ריחם בעיני פרעה, ומשה מנהל מו"מ
מול פרעה, רק אחרי כל המכות, שבים ישראל לשתף פעולה עם משה).
מה פתח את התהליך? כאן מופיע לכאורה
אותו תיאור גם בשמות וגם בוארא, אלא שבכל אחד מהם הוא מוצג מכוון אחר. בשמות נאמר
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ
בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים
מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים
אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים". ואילו בוארא נאמר: "וָאֵרָא
אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא
נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת
אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי
שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם
וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". לכאורה אותן עובדות, רק הסדר הפוך. אבל הסדר משנה
את כל המשמעות. זאת ממש הסתכלות מכוון אחר. האם העקר הוא הברית, או שנאקת בני
ישראל היא שעוררה את הברית.
להלן נעסוק בשאלה האם עקר שליחותו של
משה היא אל בני ישראל או אל פרעה. מהבחינה הריאלית של מה שהיה שם אפשר לפרש כמו שנכתוב
להלן. השאלה כאן היא לא אל מי נשלח משה אלא למה התורה מציגה את הדברים בתיאור
כפול.
בכל תהליך חשוב בעולם יש שני צדדים: הצד
שמה' אלינו והצד שמאתנו אל ה'. צד האדם וצד ה'. בסיום חומש שמות מובאים הדברים
האלה ביחס לעשיית המשכן, ולכן יש שם שני זוגות פרשות של עשית המשכן, זוג פרשות של
ה' וזוג פרשות של האדם. גם בריאת העולם מתוארת בשתי צורות, זו של ה' וזאת של האדם.
כל דבר חשוב שקורה בעולם תלוי בשתי נקודות ההסתכלות האלה, ולא תמיד בכל אחת מהן
רואים את התמונה כמו בשניה. כך הוא גם בקשר ליציאת מצרים, אלא שכאן הקדימה התורה
את נקודת ההסתכלות האנושית. תהליך הגאולה מתחיל לפעמים דוקא מהצרות של היהודים
בגלות, בלי קשר לברית הגדולה עם ה'. בני ישראל בהתעוררות מלמטה, באים ומבקשים לצאת
מהגלות, מנמוקים ארציים לגמרי. אבל גם אם זה נראה כך, האמת היא שהכל תהליך אלהי
מחושב מראש: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל
שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי
אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ
בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי".
יד חזקה של מי
השיחה בין ה' לבין משה בסנה התחילה
בתיאור צעקת בני ישראל: ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו
וכו'. השליחות מוצגת שם כשליחות להוצאת ישראל מתחת סבלות מצרים. הנבואה היא
"ושמעו לקולך", ואכן ישראל שומעים.
לעמת זאת, בפרשת וארא נקודת המוצא אינה
שעבוד מצרים אלא ברית האבות. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב... וגם הקמתי את
בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען... ורק אח"כ וגם אני שמעתי את נאקת בני
ישראל... ואזכר את בריתי. נאקת בני ישראל נזכרת רק כהקדמה לזכירת הברית. כשהדברים
מוצגים כך, בני ישראל לא שומעים אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.
לפני מעמד הסנה נאמר: "ויאנחו בני
ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה וישמע אלהים את נאקתם
ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". הפסוק שאמור בסנה
"ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים
אתם", הוא במדה מסוימת המשך לפסוק הראשון שם. לעמת זאת הפסוק האמור בפרשת
וארא, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את
בריתי", הוא במדה מובהקת מאד המשך ישיר לפסוק השני שנאמר שם, "וישמע
אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". כלומר: שני
המעמדות הם המשך ישיר ומקביל לפרשיה ההיא, שלפני מעמד הסנה.
לכן, יש לראות בשתי הפרשיות שני תאורים
מקבילים של אותו ארוע. יש שני כוונים שונים שמהם אפשר לראות את דברי ה' אל משה.
ואולם, התשובה של ישראל על ההבטחה להצלתם משעבוד מצרים היא שמיעה לקול משה. התשובה
של ישראל על ההבטחה לחזור לארץ ישראל בשם הברית, היא אי שמיעה אל משה מקצר רוח
ומעבודה קשה.
משה מדבר אל בני ישראל במשך זמן רב, הוא
מנסה לשכנע. הוא לא בא פעם אחת ומביא לאמונת העם, התהליך החנוכי הוא ארוך. בני
ישראל אינם שומעים כשהוא מדבר אתם על ברית האבות, אך הם שומעים ומאמינים כשהוא מבטיח
להקל את שעבודם, אלא שכאשר מתברר שהדרך ארוכה וקשה, רוחם של ישראל קצרה והם אינם
שומעים.
החזון הגדול לבא לארץ ישראל, יכול להתמך
בשאיפה לברוח משעבוד הגלות. אבל כאשר לשם כך נדרש ישראל לעבוד קשה יותר, הוא אומר
למשה ואהרן ירא ה' עליכם וישפט. השליחות של משה היא ללמד את ישראל לרצות לצאת מתחת
סבלות מצרים ולעבוד את ה'. ראית ברית ה' היא ראיה לטוח ארוך והיא מצריכה אורך רוח
למרות העבודה הקשה.
וכשבני ישראל אינם שומעים, שולח אותו ה'
אל פרעה, כדי שהוא יגרש את ישראל ביד חזקה. אם בני ישראל אינם עומדים במשימה
"וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", הדרך עוברת
דרך פרעה, "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני
ישראל מתוכם".
אם לא יזכו ישראל לצאת בידו החזקה של
ה', יצאו בידו החזקה של פרעה. כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם.
אל מי נשלח משה? אל פרעה או אל בני ישראל?
מעמד הסנה אמר ה' אל משה "ועתה לכה
ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". ועל כך שואל משה "מי
אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". וזאת היתה השאלה
האחרונה ששאל משה בקשר לפרעה. כל יתר דבריו אל ה' שם עוסקים בשאלה איך הוא יצליח
להוכיח את שליחותו לבני ישראל. קהל היעד הוא בני ישראל, והם נושא השליחות. פרעה
אינו אלא מכשול טבעי שצריך לעבור.
משה אכן עושה את האותות לעיני העם, והעם
מאמין.
אלא שבפרשת וארא אנו מוצאים שנוי במגמה.
פרשת וארא נפתחת בפניה מחודשת של ה' אל משה. והפעם ישירות אל ישראל. ואולם, הפעם
ישראל אינם שומעים. ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.
וכאן בא לידי בטוי מבחן המנהיגות. לבני
ישראל יש כח לתת ראש ולעלות מן הארץ, אלא שבשביל זה הם צריכים לרצות, ולהתאחד. אין
סכוי. הם עבדים, הם אינם שומעים מקצר רוח ומעבודה קשה. זהו מבחן המנהיגות, להוציא
מהעם את היכלת, להוציא את כחם אל הפעל. נכון שאם כולם יקומו ברגע אחד ויפסיקו
לעבוד את מצרים, יש להם כח. כל יחיד ויחיד אולי רוצה זאת, אך אינו מעז. מה יגרום
להם לעשות זאת? כשמדברים אליהם אינם שומעים. השליחות אל ישראל נכשלה. לכן אומר ה'
אל משה שכיון שישראל לא שומעים, שיבקש מפרעה שישלחם. אומר משה – איך? בני ישראל לא
שמעו, ואיך ישמעני פרעה. הדבר הרע ביותר שיכול לקרות הוא שפרעה יגיד למשה: בבקשה,
מי שרוצה לצאת שיצא. אם יבקש פרעה ממשה שיוציאם בכח, יאמר לו פרעה שזה לא תפקידו.
לכן המטרה כעת היא לגרום לפרעה לעשות כך.
הפעם שוב באים האותות והמופתים, בדומה
למופתים שלמד ה' את משה בסנה. אלא שהפעם המופתים מיועדים לכאורה אל פרעה. בזאת תדע
כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, כי אין כמוני בכל הארץ. בעבור הראותך
את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. לכאורה נראה מכאן שתכלית המכות הוא להשיב לשאלתו
של פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'".
גם בקריעת הים אנחנו מוצאים את הנמוק
הזה: וידעו מצרים כי אני ה', בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו". ומה טעם שידעו,
והלא מיד כשידעו ימותו. אלא שהיו ישראל משועבדים רוחנית למצרים, ונפשם קשורה
בנפשם. כנפש עבד שלא רק גופו השתעבד לאדוניו אלא אף נפשו. לכן לא יכלו לצאת ממצרים
עד שיגרשום המצרים. ולא יכלו להכיר באלהותו של ה' אף שראו בעיניהם עד שידעו מצרים
כי אני ה'. לכן דרכו של משה תחלה היא אל המצרים ואל פרעה, והוא מוכיח לו את מציאות
ה' בדרך המקובלת במצרים וכדרכם של החרטומים. רק כשיוכח ה' בהוכחה מדעית לפי כללי
המדע המצרי יאמינו בו ישראל.
תכליתן האמתית של המכות היא שידעו ישראל כי אני
ה', כפי שנאמר בפירוש בתחלת הפרשה הבאה: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר
התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". ישראל לדורותיו מכיר
בגדולת ה' בגלל התגלותו במצרים.
אבל, תפישת העולם של עבדי מצרים היא
מנקודת ראות מצרית, שהמדע המצרי והמקובל במצרים הוא עקר בעולם. לכן משה לא אומר
להם למרוד במצרים אף שבכחם לעשות כן, שכן לא ישמעו לו. הם אינם שומעים לו מקצר רוח
ומעבודה קשה. אדם נוטה לא לפרוץ את הגבולות הידועים אלא ללכת כצאן אחר השליט אף
כשאין בכך הגיון. אם לא יגרשום המצרים לא יצאו, שהרי אף במדבר חפצו לשוב אל נוף
ילדותם. הם חוגגים ושואלים ממצרים כלי כסף וכלי זהב רק כשנדמה להם שמשה קבל את תנאי
פרעה ומצוה לזבוח בארץ. כשמשה אומר להם שחטו את הפסח כאן ודעו שכשתבואו אל הארץ
תחגגו ותעבדו את העבודה זכר להצלתכם מהמכה, הם חוגגים. כדרכו של יהודי בכל גלות
שבכל סעודה הוא דורש בשמחה על מה שנעשה כשנגאל ונשוב לארצנו. אך אם תאמר לו לקום
ולעזוב את ארץ גלותו ולשוב לארץ ישראל לא יעשה כן. (בשמחה ובהתרגשות הוא חוגר את
מתניו ונועל את נעליו ואוכל בחפזון מתוך הכרזה מרגשת שהיום יוצאים ממצרים, אך הוא
לא באמת מאמין בכך, ותוכיח העובדה שלא עשו להם צדה. כמו כל יהודי ששר בהתרגשות
לשנה הבאה בירושלים ויודע שישיר כך גם בשנה הבאה).
תפקיד המכות
מכות מצרים מוצגות לא כמכות אלא
כמופתים. בזאת תדע כי אני ה', למען תדע כי אני ה'. רשמית, משה (לפחות בהתחלה) לא
מאיים על פרעה, אלא רק מוכיח לו שה' הוא האלהים. הוא בא להשיב על שאלת פרעה מי ה'
אשר אשמע בקולו. המופת הראשון כלל אינו מכה, הוא רק מופת (אם כי הוא משפיל מאד את
החרטומים שמטה אהרן בולע את מטותם). עם הזמן הולך וגובר הטון המאיים בפי משה, אך
עדיין כלפי חוץ הוא רק עושה מופתים להוכחת טענתו. גם החרטומים מנסים את כחם,
כלומר: הם מבינים שיש כאן מבחן להוכחת האלהות.
מתי הבין פרעה שמשה לא בא רק להראות לו
אותות ומופתים אלא גם להכותו? בדם פרעה אינו מנהל מו"מ עם משה, גם המכה לא
הוצגה כמכה אלא כמופת. אבל בצפרדע, ואח"כ בערוב, משה מציג מראש את המכה כדבר
שיקרה אם ימאן פרעה לשלח, כלומר: יש כאן איום ואולטימטום. לכן פרעה מנהל מו"מ
עם משה.
ואולם, החרטומים יכולים רק להביא מכות,
הם לא יכולים לסלק את המכות. את המכות מסלק משה לא במטה אלא בתפלה. בחרטומאות אפשר
רק לקלקל את העולם, לא לבנות או לתקן אותו. רק ה' בורא, ורק הוא מוחץ ורופא. לכן
אין מידו מציל. את זה רואים גם במופתים שבסנה. וכן רואים שם שמי שיכול בכחו לאחוז
בזנבו אינו חושש מהמכה. (הידיעה וההכרה בכח ה' באה בפרשת וארא בהקשר של סלוק
הצפרדעים, של הפלית ארץ גשן מפני הערוב, ושל השארת פרעה בחיים כדי שיראה את הנס.
ה' מתגלה בהצלה. לעמת זאת החרטומאות סובלת מכל המחלות של יצירת גלמים בספרות,
הגולם יוצא מכלל שליטה והתוצאה היא חורבן, הם מוסיפים על הדם, על הצפרדע, ומנסים
להוסיף גם על הכנים).
רק במקום אחד משמש המטה גם להחזרת הטבע
לאיתנו – בים. שם, גם סלוק הנס הוא מלחמה, והוא מכה, והוא נועד לצורך הריגה. עליו
אמרו ישראל שה' איש מלחמה. לכן גם הוא נעשה במטה. עם זאת, הוא מספק למצרים את
ההוכחה הסופית לקיומו של ה', והם אומרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים.
ההוכחה שאני ה' בקרב הארץ באה תמיד
בסמוך להצלה מהמכה, ולא בסמוך להכאה עצמה (מלבד בדם). הסרת הצפרדעים באה עם הסרת
המכה מחר: "...לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית
הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:
וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’
אֱלֹהֵינוּ". בערוב היא באה ע"י הפדות וההפליה של ארץ גשן, והצלת ארץ
גשן מהמכה: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי
עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’
בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". לפני מכת ברד: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי
וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: וְאוּלָם
בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר
שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ", ובסופה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי
אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’ הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא
יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה’ הָאָרֶץ".
וכאן באה לידי בטוי הכרתו של משה בכך
שהמטה שהפך לתנין הוא בעצם רק מטה. ויבלע מטה אהרן את מטותם, הוא אמנם נראה כתנין,
אך אנו יודעים שהוא מטה. החרטומאות מבוססת על מדע הנראה, המוחש. הבשורה של משה היא
שיש רובד נוסף במציאות, שהחרטומים אינם יכולים להבין אותו. מצרים, בתור המעצמה
המדעית הגדולה ביותר בתקופתה, נתפשה כך שכל החולק על חרטומיה הוא פרימיטיבי שאין
לו יד ורגל במדע ואינו מבין את המציאות משה מלמד שאמנם המדע מכיר היטב את הרובד
החומרי של המציאות, אך מעל הרובד הזה יש רובד גבוה יותר, שדוקא מי שלא מבין אותו, הוא
זה שלא מבין את המציאות.
דרך המכות מלמד משה שני דברים: א. שה'
שולט בטבע. ב. שה' מנהיג את העולם, הוא לא רק שולט, הוא גם מנהיג. הוא לא עוד כח
שאם נלמד אותו נוכל לרתום אותו לטובתנו, כפי שעושים החרטמים. הוא גורם מנהיג בעל
רצון, ועלינו לעשות את רצונו.
איך ישמע פרעה
כאשר משה נשלח לשליחותו, הוא פונה אל ה'
בשתי טענות: א. הן בני ישראל לא שמעו ואיך ישמעני פרעה. ב. הן אני ערל שפתים. ה'
עונה לו לשתי השאלות: איך ישמעך פרעה? אכן לא ישמע. ולא ישמע אליכם פרעה והרביתי
את אותתי בארץ מצרים. כך יוציא פרעה הלא-שומע את ישראל הלא-שומעים ביד חזקה. יציאת
מצרים יכולה לבא רק ביד חזקה כי גם פרעה וגם ישראל אינם חפצים בה.
וששאלת הן אני ערל שפתים - ראה נתתיך
אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך.
וכאן אומר ה' וידעו מצרים כי אני ה'
בנטותי את ידי על מצרים. כל המכות נעשות בנטית ידו של משה, שהוא אלהים לפרעה. אך
סופם - וידעו מצרים כי אני ה'. אני הוא הנוטה את ידי ומכה את מצרים.
אחרי מכת בכורות שאינה נעשית במטה,
ואינה מנומקת בנמוק למען תדעו כי אני ה', באה קריעת הים שעליה נאמר שוב
"וידעו מצרים כי אני ה'", ושוב יש נטית יד משה במטה על איתני הטבע, והמצרים
יודעים ומכירים את ה'.
היד החזקה
הפתגם העממי אומר "מכה שלא כתובה
בתורה", אבל לאמיתו של דבר אף אחת ממכות מצרים איננה כתובה בתורה. הביטויים
השגורים בפינו - "עשר המכות" או "מכות מצרים" – אינם נזכרים
בשום מקום בתורה. התורה לא מדברת על מכות אלא על מופתים ואותות (אמנם היא מדברת על
שפטים, וראה להלן), ורק על מכת בכורות הכתוב אומר "עוד נגע אחד", לומר
לך שמכת בכורות היא כבר מכה ולא מופת. הכתוב מביא את ההבחנה הזו לידי ביטוי נוסף
באמצעות פרשייה מסכמת המפרידה בין מכת חושך ומכת בכורות: "ויאמר ה' אל משה לא
ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה
לפני פרעה..." פרשייה זו סוגרת את סיפור תשע המכות, והיא מקבילה באופן בולט
לפרשייה הפותחת את הסיפור, שם נאמר: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי
ואת מופתי בארץ מצרים". שתי הפרשיות האלה תוחמות את פרשת המופתים,
המוצגים כאילו אינם מכות אלא ראיות לקיום ה'. תשובה לבן הרשע ששאל "מי ה' אשר
אשמע בקולו לשלח את ישראל?".
שני תפקידים יש למכות. הנימוק הרשמי לכל
מכה הוא להוכיח את מציאות ה'. כך אומר משה לפרעה בכל מכה, למען תדע כי אני ה',
בעבור תדע כי לה' הארץ, וכו'. הסברת שאתה לא משלח את ישראל כי לא ידעת את ה'? טוב
ששאלת, בזאת תדע כי אני ה'. המסר בולט במיוחד בין שחין לברד, שם נאמר לפרעה
"כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, ואולם בעבור זאת
העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ". כלומר יכולתי
להכות אותך מכה ניצחת, אולם לא זו המטרה העיקרית. מטרתי היא לספר שמי בכל הארץ.
מאידך, ברור שיש למכה תפקיד נוסף: היא
היד החזקה שהבטיח ה' למשה.
ואכן, גם בפתיחה וגם בסיום, אומר הכתוב
במפורש או ברמז שלמופתים יש גם תפקיד כוחני של מכות. בפתיחה נאמר "והרביתי את
אותותי ואת מפתי בארץ מצרים, ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את
צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים". בסיום נאמר "עוד
נגע אחד..", משמע שגם המופתים הקודמים היו נגעים. כשנדקדק נמצא שיש עשרה
מופתים ועשרה נגעים, ואין חפיפה מלאה ביניהם. המופת הראשון (המטה ההופך לתנין)
איננו נגע, והנגע האחרון (מכת בכורות) איננו מופת.
משה מדבר אל פרעה באותות ובמופתים. הוא
בא להוכיח לו שעליו להסכים לשלח את ישראל, אבל למעשה זה בא ביד חזקה. לא פרעה משלח
את ישראל כי אם ה', בכח, מוציא את ישראל ממצרים. מתברר שבאי העולם לא ייראו את ה'
באותות לבד אלא בכח. הכח הוא המביא את המצרים לומר שה' האלהים. תחילה החרטומים,
אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף גם חיל פרעה אומר "כי ה' נלחם להם במצרים",
ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. היא מביאה למורא גדול והכרה בה'.
קול ה' בכח, ומתוך כך קול ה' בהדר.
וכך בא פרעה אל משה ומתחנן שמשה יסלק את
המכות. את המשימה הזאת הוא אפילו לא מנסה להטיל על חרטומיו. ברור שזה לא בכוחם. מי
שמכר את חוקי הטבע יכול לעורר אותם לפעמים, אך לא לסלק אותם. את זה גם משה עושה לא
ע"י המטה אלא בתפילה, וכך מתברר מי באמת מעל הטבע ושולט בו.
וכך יש להבין גם את ייחודה של מכת
בכורות. היא כבר איננה חלק מסדרת המופתים שנועדו להוכיח את מציאות ה'. היא באה
להוכיח דבר אחר: "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
חז"ל עומדים על לשון הפסוקים המלמדת
שאת מכת בכורות הביא הקב"ה בכבודו ובעצמו. "אני יוצא בתוך מצרים".
ועם זאת הדבר עוד טעון ביאור, כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא
לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע
להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו.
"המשחית" הוא מגפה ככל המגפות, כוח טבעי. גם אם הוא כוח טבע
ייחודי המבחין בין בכור לפשוט, עדיין ההבדל בין בכור לפשוט הוא הבדל שבטבע. גם
החרטומים רואים אותו, וגם כל איש מצרי רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא
אלוהית. רק אלוהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קודש לחול. ה', השולט
בכחות הטבע וגובר על המכות, יוצא בתוך מצרים להבחין בין ישראל לעמים.
האותות והשפטים
לפני המכות אומר ה' למשה: "וַאֲנִי
אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ
מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם
פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי
בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי
אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם".
שני תפקידים יש למכות. הם אמורים להיות
אותות ומופתים, והם אמורים להיות שפטים גדולים. התוצאה שלהם תהיה וְיָדְעוּ
מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’.
במה ידעו מצרים כי אני ה'? באותות
והמופתים, או בשפטים הגדולים?
לכאורה, באותות והמופתים. ואולם, הפסוק
כותב דוקא אחרי השפטים, את התוצאה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’
בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם".
התוצאה תושג דוקא בנטות ה' את ידו על מצרים.
כאמור לעיל, המכות מוצגות תחילה כאותות
ומופתים, וככל שהתהליך מתקדם הן מוצגות יותר ויותר כאיומים.
אותות ומופתים יודעים גם החרטומים
לעשות. למעשה, בכך נפתחת הדלת של משה אל פרעה. ומתוך כך – אל בני ישראל. ולא משום
שהעובדה שהוא מסוגל לשנות את סדרי הטבע מלמדת שאלהים אתו, אלא משום שהוא עושה כמו
החרטומים. מי שבא ועושה קונצים של שינוי סדרי בראשית, יוזמן לעשות מופע קסמים לפני
פרעה בשעות הפנאי. מי שיודע להתחרות במדענים ובחרטומים המתקדמים, יוזמן לפגישה
בלשכתו של פרעה. האותות והמפותים מזכים את משה בקרבה אל החרטומים. האמונה בכחו של
ה' באה לא מתוך היכולת לעשות מופתים, אלא דוקא בשפטים הגדולים. בנטית היד על
מצרים, בהצגת העובדה שה' הוא לא רק כח חזק בטבע, אלא כח בעל רצון ושליטה. יכלתו
לשפוט את הארץ, היא זו שמביאה את המצרים לדעת כי אני ה'. עד שיאמרו "אָנוּסָה
מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם", אמירה שמאפשרת
לישראל להכיר בה' ולומר "אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה .... ה’ אִישׁ
מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ...".
איך מחנכים את הבן
פרשת החודש הזה לכם, יוצאת דופן בכך
שהמסרים העוברים מפי הגבורה לישראל, נשמעים בה פעמיים. תחילה אנחנו שומעים את דבר
ה' למשה, ואחר כך גם את הנאום שבו משה מעביר את המסרים לישראל. בדרך כלל הכתוב
מוסר לנו רק את דבר ה' למשה, תחת כותרת כמו "וידבר ה' אל משה דבר אל בני
ישראל", ולא מפרט באילו מילים ומתי מסר משה את הדברים לישראל; או להיפך:
בחומש דברים הכתוב מתאר מה אמר משה לישראל, אך לא מפרט מתי ובאיזו לשון שמע אותם
משה מפי הגבורה. רק פרשת החודש היא דיבור כפול.
שלושה עניינים מפורטים בדרך הכפולה הזו.
בדיבור הראשון אל משה (ואהרן) עוד במצרים, כלולות כל ההוראות והציוויים של פסח
מצרים, ואחריהם בא עניין שבעת ימי החג לדורות. בדיבור השני, אחרי היציאה ממצרים, משה
מצטווה לקדש כל בכור. משה מעביר לישראל את שלושת המסרים אבל מחלק אותם אחרת, וקל
להבין מדוע: לפני היציאה ממצרים הוא מוסר להם רק את מה שמיועד לביצוע מיידי, כלומר
פסח מצרים, ואילו את עניין שבעת ימי חג המצות, שהוא מצוה לעתיד, הוא מצרף אל המצוה
לקדש את הבכורות, ומוסר אותה לעם רק בנאומו השני, אחרי היציאה ממצרים. אבל השינוי
הזה אין בו כדי להסביר מדוע טורחת התורה באופן כל כך חריג למסור גם את דבר ה' למשה
וגם את דבר משה לעם, כאשר הדברים בסך הכל חוזרים על עצמם.
יש שינוי בולט אחר בין דבר ה' למשה ובין
דבר משה לישראל, ואולי הוא הדבר שלמענו הכתוב טורח להביא בפנינו גם את דבר משה.
בסופו של כל אחד משלושת העניינים, משה מוסיף דבר שכלל לא נאמר לו: בראשון
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת", בשני "והגדת לבנך
ביום ההוא ", בשלישי "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת". שלושה דברים
שהם אחד, שלושה מארבעת הבנים הידועים של ההגדה.
היכן נצטווה משה על עניין ההגדה לבנים,
האם בדה אותו מליבו? ובמיוחד: מדוע דחוף היה לו לומר "והיה כי יאמרו אליכם
בניכם מה העבודה הזאת לכם" כבר בנאומו הראשון, כאשר ישראל עדיין במצרים, ומשה
הרי בחר לשנות את סדר הדברים שנאמרו לו, ואת ענייני הדורות לדחות לנאום הבא.
התשובה נמצאת בפסוקים הראשונים של
הפרשה: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען
תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני
ה'". ההגדה לבנים איננה מצוה בפני עצמה, אלא היא כל תכליתם של יציאת מצרים,
של מכות מצרים, ושל הכבדת הלב. פרעה היה הראשון ששאל מה נשתנה, כשאמר מי ה' אשר
אשמע בקולו. וכל המכות באו כדי לענות לו על השאלה הזאת. מן הסתם היו גם בין בני
ישראל מי ששאלו מה העבודה הזאת לכם עוד בפסח מצרים, ומשה מצווה להשיב להם כבר
בדברו על פסח מצרים, ואולי לכן דרשו חז"ל שזוהי שאלת הבן הרשע.
וגם בזה יש שינוי מסויים בין דבר ה'
למשה ובין דבר משה לעם. ה' אומר שהתשובה לבנים היא ריבוי האותות והמופתים. משה
אומר שהתשובה היא "אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים".
בכל דוד ודור יש שני סוגי מערערים על הגאולה: יש שרואים את הגאולה אבל אינם
מאמינים בה' ובבחירת ישראל, ויש שמאמינים בה' ובבחירת ישראל, אבל אינם יכולים
לראות את הגאולה. הם אינם מוכנים לקבל את הגאולה, אא"כ יראו בעיניהם את האש
היורדת מן השמים. רצוי ע"י רבנו. יציאת מצרים היא המלמדת לדורות שה' הוא
השולט בעולם, וכל התהליכים הנעשים בעולם, מעשה ה' הם.
ערב רב
"וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר
מקנה כבד מאד". מהו ערב רב? המדרש מפרש את המלה "ערב" בהקשר
הזה, כמצרים שהתערבבו בישראל. כמו שמצאנו בנחמיה (י"ג ג'), אחרי שישראל קיבלו
על עצמם לגרש את הנשים הנוכריות, ושם נאמר "ויבדילו כל ערב מישראל".
מדרש מפורסם מחבר את ה"ערב רב" במשמעותו זו עם האספסוף של פרשת בהעלתך,
שעליו נאמר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל",
הרי לכאורה שהאספסוף אינו בני ישראל.
אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וההקשר
של הפסוק שלנו מקשה מאד על הפירוש הזה. ראשית, ברור שהביטוי המדרשי
"ערב-רב", כאילו הוא שם עצם בן שתי מילים, איננו פשוטו של הפסוק. המילה
"רב" היא שם תואר, ולא חלק משם העצם, ובפסוק שלנו היא מתארת שלושה עצמים:
ערב, צאן, בקר. המשפט "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר" הוא היגד מקוצר,
שבו המילים "רב עלה אתם" משרתות את כל חלקי המשפט, ובעצם הכתוב אומר:
וגם עלה איתם הרבה ערב, הרבה צאן, והרבה בקר, והכתוב מסכם את שלושתם במילים: מקנה
כבד מאוד. קשה לראות איך אספסוף של מצרים נכנס לתוך השלישייה הזו. מן ההקשר משמע
שהפסוק כולו עוסק במקניהם וקניינם של בני ישראל, והוא בא להדהד את יציאתו של
אברהם ממצרים ברכוש גדול. שם נאמר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב",
וכאן נאמר "מקנה כבד מאד". הפרשיה כולה היא פרשיה של טוב ולא של רע,
ואילו היה הערב הזה אספסוף, לא היה צריך לומר "וגם ערב רב עלה אתם" אלא
"אבל ערב רב עלה אתם".
לכן נראה שעל פי פשוטו גם הערב, כמו
הצאן והבקר, הוא סוג של רכוש. וצריך כנראה לפרש שאם צאן ובקר הם כבשים ופרות, הרי
ערב הוא גמלים או חמורים. וכן נראה ממספר מקומות בתנ"ך: ישעיהו (י"ג כ')
מתאר את חורבנה העתידי של בבל ואומר: "ולא יהל שם ערבי ורועים לא ירביצו
שם", ערבי הוא בעל שיירות של גמלים או של חמורים. בירמיהו מצאנו את השורש הזה
בביטויים כמו (נ' ל"ז) "אל סוסיו ואל רכבו ואל כל הערב אשר בתוכה".
וכן (כ"ה כ"ד) "מלכי הערב השוכנים במדבר", שהם כנראה שוכני
המדבר הסוחרים, ההולכים בשיירות של גמלים או חמורים. ביחזקאל (כ"ז כ"ט)
יבוא של סחורה מרחוק נקרא "לערוב מערבך", והשיירות המביאות סחורה נזכרות
אף הן בשרש ער"ב.
יש להעיר שהמלה ערב בכל המקומות הללו
מנוקדת בסגול ואילו כאן היא בצירה. אפשר שאלה שתי מילים שונות, אבל שתיהן משרש אחד
ומלשון אחת: ייתכן שהערב (שלנו) בצירה הוא החמורים והגמלים או הסחורה והרכוש המובל
עליהם, ואילו הערב (של ישעיהו וירמיהו) בסגול הוא שם המקצוע.
אמנם התעלומה נשארת תעלומה. כי גמלים
וחמורים מאד שכיחים בתנ"ך, ואילו המלה ערב (לפחות בצירה) היא יחידאית. גם
המילה עָרוֹב הנזכרת בפרשה הקודמת בין מכות מצרים, היא מאותו שורש, וגם היא
יחידאית ועלומה. בכלל השורש הזה הוא חידתי ורב משמעי, ומי ידע לבאר מה הקשר בין
ערבי, ערבה, ערב, עירוב, ערבון, וערבי נחל.
מתי הבינו ישראל שהם יצאו ממצרים
החשש העולה מיד ביציאת מצרים הוא "פֶּן
יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". וכך אמנם קרה
בחטא המרגלים. אבל גם לפני חטא המרגלים. כשאין מים העם רוצה למצרים, כשאין אוכל
העם רוצה למצרים, כשהאוכל לא מספיק טעים העם רוצה למצרים, בשנה הארבעים, בניהם של
היוצאים ממצרים מתלוננים למה יצאנו ממצרים, ואפילו בימי ישעיהו יש לישעיהו ויכוח
גדול עם בני דורו הנשענים על מצרים.
וזה לא התחום היחיד שבו אנו מוצאים את
מצרים בפרשה. לכאורה, מטרת כל הנס הגדול היא מצרים. "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה
וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’". "וַאֲנִי הִנְנִי
מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל
חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ
וּבְפָרָשָׁיו". ואכן, התכנית מתקימת, מצרים יודעים ומכירים את ה': "וַיֹּאמֶר
מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם".
למה נכבד ה' בפרעה ובפרשיו? לא עדיף שיכבד בתוך בני ישראל? מה התועלת בכך שידעו
מצרים את ה'? הלא זה הדבר האחרון שידעו בחייהם? מיד אחרי שידעו הם ימותו.
המטרה היא לא שידעו מצרים את ה'.
המטרה היא לא שיאמרו מצרים "כִּי ה’
נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". המטרה היא שישראל ידעו את ה' ויאמרו "אָשִׁירָה
לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה ... עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה
אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ:
... מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
זוהי המטרה, אבל היא עוברת דרך ידיעת
מצרים.
למה בא משה אל פרעה באמצעות טריקים
חרטומאיים? למה הוא משחק במגרש המצרי?
כי ישראל מוכנים להכיר בה' רק אם גם
מצרים מכירה בו.
ישראל מאמינים בה', אבל הם מאמינים גם
במוסכמות של המעצמה הגדולה של דורם. ידידתנו הגדולה שמעבר לים, או שבתוך הים, או
שמתה על שפת הים, ואנחנו מתים עליה.
בני ישראל חיים בתפישה שלפיה לא להאמין
במוסכמות המצריות זה ממש לא לעניין, זה פרימיטיבי, זה חשוך. אנחנו נאורים ומאמינים
במדע ובמודרנה המקובלת, כי אנשים מודרניים אנחנו. ההגדרה של מודרני הוא מי שמאמין
בכל דור ודור במוסכמות של פרעה של דורו. אחרי שמצרים מכירים בה', מסתבר שאפשר
להאמין בה' ולהשאר מודרני. ברוך ה'.
בכל דור ודור רואה אדם את עצמו כעבד
למצרי של דורו, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולצאת
מתחת ידי פרעה של תקופתו. להכיר שיש לעולם מלך אחד שערכיו הם הקובעים: ה’ יִמְלֹךְ
לְעֹלָם וָעֶד.
עם זה נוכל להגיע להר סיני. שם יוכל
ישראל להאמין לא מפני שמצרים מאמינים, אלא כי מצרים כבר לא רלוונטיים עוד. כִּי
אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.
שירת הים רואה את ה' ביחס למצרים. היא
מהללת את ה' בכך שהוא גבר על המצרים, שהוא יותר חזק מהמצרים, ושהוא יותר חזק מאלי
מצרים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ". ה'
מולך על כל העולם, אבל הוא ראשון בין שוים. הוא בשורה אחת עם המצרים.
מעמד הר סיני עולה בדרגה. אין צורך עוד
להתיחס למצרים. מצרים מיצגת את השלילה, הפרימיטיביות והרוע: "אָנֹכִי ה’
אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה
לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
