איתי אליצור: אוקטובר 2014

שלש פעמים בתורה נזכרת המצוה להראות לפני ה' שלש פעמים בשנה, ובשלש הפעמים האלה, נאמר שלש פעמים בשנה ולא נזכרו תאריכים. הזמנים שנזכרו הם זמני השנה, ע"פ העונות: פסח בחדש האביב, חג בזמן ימי בכורי הקציר (כלומר: הזמן שבו הקציר מתחיל לבכר), וחג בזמן האסיף. מצות העליה לרגל שלש פעמים בשנה היא מצוה שנתית, אמנם שלש פעמים בשנה ולא אחת בשנה, אך אלה שלש פעמים מיצגות והן מבטאות את ישיבתנו לפני ה' תמיד כל השנה. הם נקבעים ע"פ עונות השנה ובאים לפי תבואות השדה, אבל העקר הוא לבא להֵרָאות בכל עונה.

ולמה חזרה המצוה ונשנתה שלש פעמים? בפרשת ראה נשנתה הפרשה שוב כדי לקשר את המצוה למקום אשר יבחר ה', שהוא הנושא של פרשת ראה כולה. ואולם, מה ההבדל בין פרשת משפטים לפרשת כי תשא?

בפרשת משפטים מובאת המצוה מצד מעשי האדם, ובפרשת כי תשא מצד מעשי ה'. במשפטים הקציר הוא קציר מעשיך אשר תזרע וגם האסיף הוא אסיף מעשיך, לא כן בכי תשא. לעמת זאת בכי תשא יש התגלות ה' השומר שלא יחמוד איש את ארצנו, ההבטחה הזאת נעדרת בפרשת משפטים. בפרשת משפטים אנו מצֻוִּים לגרש את הכנעני, בפרשת כי תשא ה' גֹרש אתם מפנינו.

בפרשת כי תשא מתחילות המצוות האלה בדברי ה' הנה אנכי כרת ברית. פרשת משפטים מזכירה את המשפט, שישראל מצֻוִּים בו. בפרשת כי תשא זוהי ברית שה' כורת.

מצות העליה לרגל היא להֵראות, לא לראות, המצוה מתקימת כשהאדם מראה את עצמו. בפרשת משפטים האדם הוא המראה את עצמו אל ה', בפרשת כי תשא הוא נראה את ה', כלומר עם ה'. לכן במשפטים נאמר יראה כל זכורך אל פני ה', ובכי תשא נאמר יראה כל זכרך את פני ה', "אל פני" הוא מצב שבו אנו נראים, אנו עושים את הפעולה ונראים אליו, "את פני ה'" הוא ראיה עם מעשה של ה'.

הראיה היא תמיד הדדית. היא מתקימת במקום שעליו נאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יִראה אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאה. מכאן גם למדו חז"ל שעִוֵּר אינו חיב בראיה, מי שאינו רואה אינו נראה. לראיה, כמו לכל המצוות הנוהגות במקדש, יש שני צדדים. צד ה' וצד ישראל. כל צד עומד בפני עצמו, אך אין לכך ערך אם לא יהיה הדבר גם מצד השני. לכן הקדישה התורה שתי פרשות כדי ללמד את צווי ה' לעשות את המשכן, ושתי פרשות כדי ללמד שישראל עשו אותו. לכן גם לראיה הוקדשו שתי פרשות. פרשת ה' ופרשת ישראל.

עם זאת, דוקא בנושא ההראות ברגל, מופיע הצד של ישראל קודם, עוד לפני שעלה משה להר. ואילו צד ה' נאמר אחרי חטא העגל. לפני החטא עוד היינו ראויים שיעשו כל המועדים על ידנו, היה בנו כח לקדש את השנה ואת המועדים מצד מעלתנו, נתן לנו ה' מעלה וכח לקדש, אחר החטא אין אנו יכולים לקדש אלא אם יקדש ה'.

יחודו של סכות

עמדנו כאן על כך שבכל מקום שבו מזכירה התורה את שלשת הרגלים ואת מצות העליה לרגל, לא נזכרים תאריכים, נזכרות רק עונות שנה. המצוה היא להֵראות לפני ה' שלש פעמים בשנה. החיים בארץ אינם מאפשרים לכל יהודי להכנס למקדש שלש פעמים ביום, לכן הוא נכנס שלש פעמים בשנה. כמו שבארץ היהודי אינו יכול ללקוט את המן כל יום, וללקוט כפול בששי ולשבות בשבת, לכן הוא לוקט את התבואה שיורדת לו למטר השמים כל שנה, בשנה הששית הוא לוקט כפלים, ובשנה השביעית אינו לוקט. הוא ממשיך לחיות לפני ה' בארץ כמו שחי במדבר, אך במחזורים שנתיים ולא יומיים.

בפרשת אמר לא נזכרה מצות העליה לרגל. הנושא של הפרשה אינו שלשת הרגלים אלא דוקא השנה התאריכית, הבנויה על חדשים ועל ימים בחדש. לכן נזכרו בה גם ר"ה ויום הכפורים. ואולם דוקא לגבי הרגלים יש בפרשת אמר יחס שראוי לדיון. חג המצות נזכר בפרשה רק ע"פ התאריך שלו. ואילו לגבי חג השבועות לא נזכר תאריך כלל, לא חדש ולא יום בחדש, הוא מוצג כמצוה חקלאית. הנושא שלו הוא הקרבן שמקריבים כשקוצרים את קציר הארץ, עמר הבכורים, והמנחה החדשה שמקריבים כעבור חמשים יום. נזכרות באותן פרשיות גם מצות חדש ומצות פאה ולקט. פרשיות חקלאיות לכל דבר. פרשיות שמלמדות על תבואת הארץ, שיש לאכלה אחר הנפת ראשיתה ולהשאיר לעני ולגר. הפרשיה מלמדת שהתבואה היא של ה', ראשיתה לה', כולה לכם ושאריתה לעני ולגר. זוהי פרשה חקלאית המלמדת שאת ראשית התובאה נותנים לה', ומותירים ממנה לעני.

חג הסכות הוא כפול. התורה מזכירה אותו, מסכמת את הפרשה ושוב פותחת ומזכירה אותו. והוא נזכר גם בתאריך שלו וגם "באספכם את תבואת הארץ". ואולם, בנגוד לפרשת משפטים שבה הקציר והאסיף הם קציר ואסיף מעשיך, או פרשת כי תשא שבה הזמנים הם זמני התבואה (וכבר עמדנו בפרשת משפטים על כך שפרשת משפטים עוסקת במעשי האדם ופרשת כי תשא במעשי ה'), בפרשת אמר הזמן הוא זמן אסוף תבואת הארץ. הנושא של פרשת אמר הוא הארץ.

בחג הסכות בא לסיומו התהליך שמתחיל ביציאת מצרים. ליציאת מצרים עדין אין משמעות מבחינת החקלאות בארץ, והיא איננה נזכרת אלא בתאריך שלה. בסכות בא לסיומו התהליך החקלאי המתחיל בראשית הקציר. עם ישראל לא רק יצא ממצרים אלא גם יושב בארצו ואוסף את תבואתה.

חג הסכות הוא חג שבו אנו מבטאים את שיכותנו המלאה לה'. אנו לנים בצלו, וזוכרים את ימי הליכתנו אחריו במדבר. אם אנו נכונים ללכת אחרי ה' במדבר כי הוא אבינו מלכנו ואדוננו ואנו חלק ממנו, הוא פורש את סכת שלומו עלינו. בחג הסכות אנו שבים וחשים את ימי המדבר ויודעים שימי המדבר לא תמו, הליכתנו אחרי ה' נמשכת גם בארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות שלא כארץ מצרים. גם כאן אנו חיים מדגן שמים כבמדבר. אנו חיים משלחנו של ה'. אנו תלויים במי הגשמים שה' מוריד לנו, לא מדי יום אלא מדי שנה. אנו חיים באֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה, כלומר: "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. במדבר אספנו את המן ששה ימים, ביום הששי אספנו כפלים, וביום השביעי לא אספנו. בארץ אנו אוספים שש שנים, בשנה הששית כפלים, ובשנה השביעית אין אוספים. בחג הסכות אנו אוספים את התבואה וזוכרים מי הוריד לנו מן זה מן השמים ושמחים כי ברכנו ה' אלהינו, ומאידך אנו זוכרים שבזמן זה אנו נדונים על המן לשנה הבאה. חג הסכות הוא הזמן שבו אנו זוכרים שהלכנו אחר ה' במדבר וישבנו בסכות, וחג הסכות הוא הזמן שבו אנו מודים לה' על הברכה שאותה אנו אוספים, "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַ ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". הוא זמן רשית השנה ואחרית השנה שבה עיני ה' בארץ. אנו חוסים בצלו ולנים בסוכתו. וזוכרים שגם בארץ אנו הולכים אחרי ה', תלויים בו ולנים בסוכתו, כמו בשעת לכתנו אחריו במדבר וישיבתנו בסכות בצאתנו ממצרים. זה טיבה של א"י. אנו כבנים היושבים בבית אביהם, חוסים בסכתו ויושבים בביתו כלומר ארצו. אנו באים לחצרותיו בשמחה. לכן, החג שבפרשת אמר הוא חג הישיבה בסכות המדבר, בפרשת ראה העוסקת בארץ הוא חג ברכת האסיף. היינו הך.

אסוף התבואה והתלות שלנו בגשם, מזכירים את התלות שלנו במן במדבר. בארץ אין אנו מתכלכלים מן מיד ה' דבר יום ביומו, אך אנו מתכלכלים מיד ה' דבר שנה בשנה בגשם. השנה כולה, הארץ כולה כמערכת, נתנת לנו מיד ה'. במדבר לקט ישראל מן מן השמים ששה ימים, ביום השביעי לקט כפול, וביום השביעי לא לקט. בארץ לוקט ישראל את לחמו ממטר השמים שש שנים, בשנה הששית לוקט כפול, ובשנה השביעית אינו לוקט. הרעיון המובע בפרשת ראה, שלכל ארכה מזכירה את הברכה שה' יברך אותנו, הוא שכמו שבמדבר אנו נזונים משלחנו של ה', כך גם בארץ. לכן, גם חג הסכות מוצג בה כחג השמחה בברכת ה' שהתברכנו בה באותה שנה.

במדבר כל אדם מישראל חי קרוב לאוהל מועד, רואה את הענן, ואוכל יום יום מן מהשמים. במדבר אין חולין. הכל בא מיד ה' באופן גלוי, וכל צלחת בשר באה מהקודש. אבל בארץ המקום רחוק ואי אפשר להביא למקדש כל כבש שנשחט. לכאורה זוהי ירידה ברמת הקדושה כתוצאה מבעיה טכנית, לכאורה הפתרון הנכון היה להרבות במקדשים, כך שהמקום לא יהיה רחוק לשום אדם. באה פרשת ראה ואומרת שהכרה בכך שהכל שייך לה' אינה אפשרית אם אתה מביא את ה' אליך. זאת לא עבודת ה' אלא עבודת עצמך. הכרה בכך שהכל שייך לה' אפשרית רק אם הוא בוחר את המקום ואתה בא אליו. שלש פעמים בשנה.

הסיום של תהליך הגאולה שתחלתו ביציאת מצרים, הוא גאולתה של ארץ ישראל. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שיש בה מלך אחד, מלך מלכי המלכים. בצלו אנו חיים והוא המוריד לנו גשם ומפרנס אותנו. התהליך המתחיל בפסח מסתיים בהכרה במעלת הארץ.

האיש שגדל במדבר התרגל לכך שהמן יורד מדי בקר מהשמים. אולי אפילו היה לו לכך הסבר מדעי. כך דרכו של עולם. אלה חוקי הטבע. גם מי שגדל בארץ חושב שחוקי הטבע הם שיורד גשם מדי שנה. בחג הזה הוא מרגיש שלא כך. פרשת ראה מזכירה את סוכות כחג ההודאה על הברכה שבה ברכנו ה' בשנה האחרונה. מאידך, ערב החורף הבא, האדם זוכר את בוראו ומתפלל לגשם גם שנה הנכנסת. כאן בארץ אין אנו לוקטים את המן מדי יום, אבל אנו נזונים מהגשם היורד לנו מדי שנה. במדבר לקטנו מן מדי יום, ביום הששי לקטנו כפול, וביום השביעי לא לקטנו. בארץ אנו אוספים את פירותינו הגדלים לנו למטר השמים מדי שנה, בשנה הששית אנו אוספים כפול, ובשנה השביעית אין אנו אוספים. אנו נראים לפני ה' לא שלש פעמים ביום אלא שלש פעמים בשנה. מתוך כך אנו מכירים בכך שעדין אנו יושבים בסוכות כבימי צאתנו ממצרים, ועדין אנו נזונים משלחנו של ה'. אם פסח הוא כנגד יציאת מצרים ושבועות כנגד מתן תורה, הרי שחג הסכות מלמד אותנו מסר חשוב לגבי הכניסה לארץ. (וכן משמע בערכין לב: שעשית הסוכות ע"י שבי הגולה דומה לעשית הסוכות בזמן יהושע בן נון. אין זו עשית חג סוכות של שבוע ימים בלבד, זאת עשית ישיבת סוכתו של ה' בכל השנה. חג הסוכות הוא החג של ישיבת הארץ. הוא החג שמבטא את העובדה שאנו חיים מפי ה' כסוכת המדבר, ואוכלים מידו דגן שמים. הוא דורש את ארצנו מרשית השנה עד אחרית השנה).

באלו סכות ישבנו

האם ישבנו בסכות ממש או בסכת עננים?

לכאורה, אלה שני פירושים מנוגדים זה לזה. האם אנו מציינים את חסדי ה' ונסיו, או שאנו לומדים על דוקא על גדולתם של אבותינו שהלכו אחרי ה' למדבר (מתוך מגמה שנלמד מדרכם), אבל הלכנו למקום מדבר וציה ולא למקום עננים.

האמנם סתירה?

חג הסכות הוא חג שבו אנו מבטאים את שיכותנו המלאה לה'. אנו לנים בצלו, וזוכרים את ימי הליכתנו אחריו במדבר. כן יש לבאר את הקשר בין פירוש ר"א לפירוש ר"ע למצות סכה. אם אנו נכונים ללכת אחרי ה' במדבר כי הוא אבינו מלכנו ואדוננו ואנו חלק ממנו, הוא פורש את סכת שלומו עלינו. בחג הסכות אנו שבים וחשים את ימי המדבר ויודעים שימי המדבר לא תמו, הליכתנו אחרי ה' נמשכת גם בארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות שלא כארץ מצרים. גם כאן אנו חיים מדגן שמים כבמדבר. (וראה רשב"ם ויקרא כג מג, שאומר שהישיבה בסוכות באה להזכיר את הישיבה במדבר בצל ה'. והוא מפרש ע"פ מ"ד סוכות ממש שזה בא לבלתי רום לבבנו, ולמ"ד סוכת ענני כבוד יש לפרש שהוא בא להזכיר את מעלת המדבר שאנו לנים בצל שדי ועננו עלינו. ויש לומר דלא פליגי, ומשמעות החג כוללת את שניהם: אנו חיים בצל שדי כבמדבר הן כי חוסים אנו בצלו וחיים משלחנו והן כי ארצנו שלו). בחג הסכות אנו אוספים את התבואה וזוכרים מי הוריד לנו מן זה מן השמים ושמחים כי ברכנו ה' אלהינו, ומאידך אנו זוכרים שבזמן זה אנו נדונים על המן לשנה הבאה. זה טיבה של א"י. השאיפה בא"י היא שבסופו של דבר יצאו המים מתחת מפתן הבית כמי צור חורב שהשקו את כל המדבר.

זה הזמן להגיע לאחדות עם ה'. סוכות היא רשית השנה ואחרית השנה וה' דורש את הארץ. כשיורד גשם אנו שמחים לא מחמת הגשם אלא כי ראינו עין בעין שקבלנו מתנה מיד ה'. את ידיעת הדורות הזאת אנו מבטאים במעשה ממש, של ישיבה בסוכות, ולא באמירה כבפסח. שעבודנו לה' הוא מעשי ובא לידי בטוי, אנו חלק מה' ממש. אין כאן ספור לדור הבא אלא ידיעת דורות. הכל שייך לה' והוא מלך על כל העולם. כאן האחדות עם ה' באה לידי בטוי בשמחה, אין עוד צום ותשובה כיוה"כ, אלא אנו כבנים היושבים בבית אביהם, חוסים בסכתו ויושבים בביתו כלומר ארצו. אנו באים לחצרותיו בשמחה.

היחס ההדדי ביננו לבין ה' בא לידי בטוי כבר בראש השנה. מצוות החדש השביעי מלמדות דבר זה בפירוט. מצות השופר הנלמדת בגמ' מהחצצרות מלמדת שישראל תוקעים בשופר בכל מקום ונזכרים לפני ה'. בדברינו לראש השנה עסקנו בשאלה האם הזכרון הוא של ישראל הזוכרים את ה' או להפך, אך התורה לא פרטה דבר זה בפירוש. בתורה משמע שזה דבר אחד. ונראה שגם את זה יש ללמוד מהחצצרות. ענינן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה', דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה', כדרך שחש אדם בכאב אבריו. גם תרועת החדש השביעי אחת היא: מתוך שאנו זוכרים ומקבלים את מלכות ה' עלינו והופכים חלק ממנו, אף הוא זוכרנו ומושיענו. לכן אנו אומרים שהמצוה היא לשמוע קול שופר וכך אנו מברכים לשמוע ולא לתקוע, ומאידך אנו מברכים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. היינו הך, זאת התרועה שבה אנו ממליכים את ה' עלינו וכלנו שומעים ומקבלים את מלכותו, ומתוך כך המלך רואה שאנו ממליכים אותו ומולך עלינו. ע"י שאנו שומעים וזוכרים וממליכים, עולה זכרוננו לפני ה' והוא זוכר הברית. תרועת המלכות שאנו שומעים היא תרועת הזכרון שה' זוכרנו. כך הוא גם בסכות, כאשר אנו הולכים אחריו במדבר, הוא פורש את סכת שלומו עלינו. זה הזמן לעמוד לפני ה' בתפלה ולהתפלל על ענני כבודו שימטירו עלינו בשנה הקרובה.

גם חג הסכות הוא חג שבו אנו מבטאים את שיכותנו המלאה לה'. אנו לנים בצלו, וזוכרים את ימי הליכתנו אחריו במדבר. וכמו שבארנו לעיל את הקשר בין זכרנו את ה' לזכור ה' אותנו, כן יש לבאר את הקשר בין פירוש ר"א לפירוש ר"ע למצות סכה. אם אנו נכונים ללכת אחרי ה' במדבר כי הוא אבינו מלכנו ואדוננו ואנו חלק ממנו, הוא פורש את סכת שלומו עלינו. בחג הסכות אנו שבים וחשים את ימי המדבר ויודעים שימי המדבר לא תמו, הליכתנו אחרי ה' נמשכת גם בארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות שלא כארץ מצרים. גם כאן אנו חיים מדגן שמים כבמדבר. (וראה רשב"ם ויקרא כג מג, שאומר שהישיבה בסוכות באה להזכיר את הישיבה במדבר בצל ה'. והוא מפרש ע"פ מ"ד סוכות ממש שזה בא לבלתי רום לבבנו, ולמ"ד סוכת ענני כבוד יש לפרש שהוא בא להזכיר את מעלת המדבר שאנו לנים בצל שדי ועננו עלינו. ויש לומר דלא פליגי, ומשמעות החג כוללת את שניהם: אנו חיים בצל שדי כבמדבר הן כי חוסים אנו בצלו וחיים משלחנו והן כי ארצנו שלו). בחג הסכות אנו אוספים את התבואה וזוכרים מי הוריד לנו מן זה מן השמים ושמחים כי ברכנו ה' אלהינו, ומאידך אנו זוכרים שבזמן זה אנו נדונים על המן לשנה הבאה.

זהו החדש השביעי. בתורה כל שביעי הוא קדוש. פרק א בבראשית בנוי ומושתת על שני פסוקים עקריים. לא קשה לראות מה עקרו של הפרק. מצד אחד ודאי שהפסוק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כותרתו של הפרק, היא עקרו. הפרק הזה בא לומר כולו שכל מה שיש בעולם קים בחסדי ה' שבראו בעשרה מאמרות. מאידך מבנה הפרק, המחולק לימים מוכיח שהפרק כולו שואף אל הפסוק ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. זאת קדושת השביעי המלמדת על קדושת כל העולם וכל הבריאה באדנותו של ה'. לישראל יש שבת משלו וקדושה מיוחדת משלו כי אות היא לדעת כי אני ה' אלהיכם, שהוא הוציאנו מארץ מצרים ובכך בראנו ועשאנו מחדש, להיות לנו לאלהים. את זה אנו מציינים בחדש השביעי.

בַּסֻּכּ‎ֹת יֵשֵב יְשׁוּרֻן וִיהַלֵּל אֱל‎ֹהָיו בְּר‎ֹן

לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן וְהָיָה לָכֶם לְזִכָּרוֹן

לֶכְתִּי בַּמִּדְבָּר אַחֲרוֹן וְסֻכָּה לְצֵל מֵחָרוֹן

מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן