איזה חדש הוא חדש
העבור
אמרה תורה "החדש הזה לכם ראש חדשים" וכן
"שמור את חדש האביב". מפסוקים אלה למדו חז"ל את דין עבור השנה.
מנין החדשים לא יתחיל (כלומר: לא תתחיל שנה חדשה) עד שיגיע החדש הזה. כל עוד לא
הגיע ניסן עדין נמשכת השנה הקודמת למנין החדשים. לכן אם לא הגיע חדש האביב אחרי
שנים עשר חדשים יהיה החדש שאחריו החדש השלשה עשר לשנה הקודמת[1],
ולא ראשון לחדשי השנה הבאה. ובימינו נקרא החדש הנוסף בשנה מעוברת אדר שני. אנו
מעברים דוקא את אדר ולא חדש אחר כי תכלית העבור הוא ניסן. כלומר: כל עוד לא הגיע
ניסן, לא תתחיל שנה. ממילא יתוווסף חדש נוסף בסוף השנה שלפניה.
מכאן עולה שהחדש הנוסף בשנה מעוברת הוא אדר שני. ואולם
יש לדון בשאלה זו שהרי לענינים הלכתיים רבים מקבל דוקא אדר השני את דיני אדר
הנוהגים בכל שנה, והרי זה כאילו אדר הראשון הוא החדש הנוסף. ואלה הענינים ההלכתים
שנוהגים דוקא באדר שני:
פורים
פורים חל באדר השני כדי לסמוך גאולה לגאולה (מגלה ו.), ואע"פ שבמגלה
כתוב חדש שנים עשר (ואמנם יש להעיר שבמגלה נאמר החדש השנים עשר רק בתיאור הארועים
שארעו באותה שנה, כשהמגלה מתארת את המצוה לדורות כתוב אדר ולא כתוב החדש הי"ב,
ואולי מכאן רמז שלדורות אין צריך לחגוג דוקא בחדש הי"ב). כמו כן אפשר לומר
שמתוך שהגמ' נזקקה לטעם של סמיכת גאולה לגאולה ולא אמרה בפשטות שאדר שני הוא אדר
של כל שנה משמע שאלמלא הטעם של סמיכת גאולה לגאולה היה פורים נוהג באדר הראשון
שהרי הוא האדר העקרי של כל שנה כפי שעולה בפשטות מכך שהעבור הוא משום ניסן.
במגלה ו:
משמע שלכו"ע גם אדר ראשון וגם אדר שני, שניהם פורים לענין שמחה, כלומר
שאסורים בהספד ותענית[2], ולכו"ע את מצוות העשה של פורים
די שיעשה אחת בשנה, באחד משני האדרים[3].
אלא שאם נוהגות בראשון אם עשאן בראשון יצא, ואם אינן נוהגות בראשון אם עשאן בראשון
לא יצא. אך באדר שני הוא פורים לכל דבר. כלומר: שני החדשים הם אדר במדה שוה, אלא
שתקנו שאת מצוות העשה של פורים יעשו דוקא בשני. ופורים הוא אחד בשנה אע"פ שיש
שני אדרים, אלא שהוא חל בשניהם, לכן אסור ההספד והתענית שבד"כ נמשך כל היום,
נמשך בשנה מעוברת בכל שני הימים, ואילו מקרא מגלה שבכל שנה די לעשותו פעם אחת,
ברגע אחד ביום, ואינו נמשך כל היום, בשנה מעוברת די לעשותו ברגע אחד משני הימים.
אלא שאם אנו סוברים שהתקנה היא שמצוות שנוהגות בשני אינן נוהגות בראשון, התקנה היא
שינהגו בשני דווקא, וזה הדיון בגמ' שם. ולהלכה דווקא בשני[4].
ומ"מ
לעניננו - שני החדשים הם אדר במדה שוה.
ארבע פרשיות
ד' פרשיות נוהגות באדר שני. ואמנם לענין ד' פרשיות יש
לתרץ, שהרי שקלים, פרה והחדש הן הכנה לניסן (וראה
ירושלמי שקלים א א) ולכן ממילא אין להן משמעות אלא באדר הסמוך לניסן
(ואדרבה, הקריאה של שקלים באדר השני היא המלמדת שניסן הוא ראש חדשים). ואף את זכור
יש לסמוך לפורים.
מספר הימים
אדר שני
הוא חסר, כמו אדר שבכל שנה. אבל אדר ראשון הוא מלא. הירושלמי (מגלה
א ה) אומר שאין מכאן
ראיה לעניננו.
גדילת קטנים
גם לענינים הלכתיים שונים הנוגעים לדיני דאוריתא חלים
דיני אדר שבכל שנה ושנה דוקא באדר השני.
בירושלמי (מגלה א ה) נחלקו בפירוש בשאלתנו, האם אדר הראשון הוא תוספת או
אדר השני תוספת, ואמרו שהנפק"מ היא לגבי כבש בן שנתו, מתי תמלא לו שנה ויפסל
לקרבן שצריך בו דוקא כבש בן שנתו.
וראה שו"ת מהר"י מינץ ט, שנשאל מתי שלמה
שנה למי שנולד בחדש אדר, מתי נכנס למצוות אם שנתו הי"ג מעוברת, ומתי ביאתו
ביאה אם שנתו הט' מעוברת, ומתי ביאתה ביאה אם שנתה הג' מעוברת. והשיב שבאדר השני.
וראיתו מהירושלמי (נדרים
ו ח, סנהדרין א ב) שאומר: "בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין
לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין". ולכאורה ע"פ פשוטו של
הירושלמי נראה שאחרי שבא עליה עברו ב"ד את השנה, וזה לא מתבאר אא"כ תאמר
שבאדר השני היא נעשית בת שלש[5].
וכן כתב שהנולד באמצע החדש הי"ג תשלם לו שנה בשנה פשוטה באמצע החדש
הי"ב, ולא אחריו. כלומר: החדש הי"ג אינו סתם חדש י"ג אלא הוא אדר
גמור, ואף מקבל עדיפות לענינים מסוימים על אדר הראשון.
ויש לשאול מנין לו דין זה, והלא מתחלה כלל לא היו
שמות לחדשים[6] והחדש הי"ג אינו אלא חדש
י"ג, ולא נראה שהיו קוראים לו חדש י"ב שני, ואיך נהג אז דין זה. ולכאורה הנולד בחדש הי"ג, ואחרי
י"ג שנה אין כלל חדש זה, ימלאו לו י"ג שנה כשיגמר החדש הי"ב. (ואולי יש לומר
שגם לפני שהיו שמות לחדשים היתה לכל חדש זהות, ולא רק מספר, ולכן אמר ה' למשה
"החדש הזה", וידע משה מהו "הזה", ואינו מוכרח).
גדילת קטנים שנולדו
בשנה מעוברת
עסקנו עד
כאן במי שנולד בשנה פשוטה וגדל בשנה מעוברת. ואולם יש לשאול מה הדין במי שנולד
בשנה מעוברת וגדל בשנה פשוטה. לכאורה, יאמר השואל, מה יש כאן לדון, הלא ברור שגם
מי שנולד בי"א אדר ראשון וגם מי שנולד בי"א אדר שני יגדל בי"א
באדר, שהרי אין י"א באדר אחר בשנה שבה הוא גדל.
ואולם
ע"פ האמור לעיל גם זה אינו פשוט כ"כ. שהרי כבר נתבאר לעיל (ראה הערה ב) ששמות חדשים עלו עמהם מבבל, וכפי שמביא
הירושלמי, וא"כ לפני שהיו שמות לחדשים מסתבר שהחדש השלשה עשר אינו אדר כלל.
ומי שנולד בחדש הי"ג יגדל אחר החדש הי"ב, כלומר: רק בר"ח ניסן הוא
יהיה גדול. כשם שמי שנולד בל' בחשון וגדל בשנה שבה אין ל חשון, יהיה גדול בא
בכסלו.
ואמנם
ע"פ הגמ' בערכין לא: נראה שאין הדבר כן, (וע"פ הגמ' הזאת נפסק שהנולד
בי"א באדר ראשון או באדר שני יגדל בי"א אדר[7]).
וכך אומרת הגמ': "אמר רבי אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר
באדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שמכר לו באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר
של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד
חמשה עשר באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא, ולימא ליה: אנא קדים שחין נורא מקמא
דידך! משום דאמר ליה: את נחית לעיבורא. וא"ר אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים,
אחד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שנולד באדר השני, כיון שהגיע
יום אחד באדר (השני) של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שנולד לו בחמשה עשר באדר הראשון,
לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא, ולימא ליה: אנא
קדים אכיל ירוקא מקמא דידך! משום דאמר ליה: את נחיתת לעיבורא, אנא לא נחיתנא
לעיבורא". מכאן עולה שגם אדר ראשון וגם אדר שני הם אדר. והעבור אינו הוספת
חדש נוסף סתם אלא הוספת אדר נוסף. ושני החדשים שניהם אדר. ולמדונו חז"ל שאין
עושים פורים בראשון אלא רק בשני, כדי לסמוך גאולה לגאולה.
נדרים ושטרות
לענין
נדרים ושטרות נפסק שסתם אדר הוא דוקא אדר הראשון[8].
הדעות השונות
תוס' (נדרים סג: ד"ה מכלל) אומר שאדר השני הוא אדר של כל שנה ושנה וראיתו
ממספר הימים וממגלה ופורים. אבל בראש אותו עמוד כתב תוס' שסתם אדר הוא אדר הראשון.
עוד הביא
תוס' (ר"ה יט: ד"ה אדר) שאדר הראשון הוא חדש העבור. תוס' מסתמך בכך
על הירושלמי (מגלה א ה) שאומר שאדר הראשון תוספת. ואולם מסקנת
הירושלמי שם לא ברורה ואפשר לפרש שהדחיה בסוף הסוגיא דוחה גם את הקביעה שאדר
הראשון תוספת. ותוס' עצמו מעיר על כך בסוף דבריו.
הרדב"ז (שו"ת ח"א קנ) אומר שאדר ראשון הוא חדש העבור, ומסתמך על תוס'
והירושלמי הנ"ל.
עוד אפשר
להביא ראיה לדבריהם מהגמ' בערכין לא: שהובאה לעיל, שאומרת שהנולד באדר ראשון נחית
לעבורא, כלומר: אדר ראשון הוא חדש העבור, ולכן מי שחי בו נחית לעבורא[9].
גם לדעת מהר"י מינץ (ט) אדר הראשון הוא
חדש העבור ואינו אדר כלל, וכמו שקראוהו אדר היו יכולים לקרותו שבט. ומפני שאין לנו
אלא י"ב שמות קראו לו ע"ש החדש הסמוך.
על דברי הראשונים האלה קשה מה שכתבנו לעיל, שא"כ
למה הוסיפו דוקא אדר ולא עשו חשון א וחשון ב? אם אינו תלוי בניסן. לכאורה כל הסבה
שמעברים דוקא את אדר היא שהתורה אמרה שלא תתחיל שנה עד אשר יגיע החדש הזה. ועוד
קשה, הלא מהר"ם מינץ עצמו מביא שמעקר הדין אין שמות לחדשים אלא מספרים בלבד,
וא"כ נראה פשוט שהחדש האחרון הוא החדש הנוסף, שהוא החדש הי"ג. ואם החדש
שלפני האחרון הוא הנוסף, א"כ האחרון גם הוא אבד את זהותו שהרי עתה הוא החדש
הי"ג, ולמה יחולו עליו דיני החדש הי"ב? ומ"מ בסוף דבריו מביא
מהר"י מינץ שלענינים מסוימים דוקא הראשון עקר.
מג"א (נה י) הלך בדרך דומה ולמד שבשנה מעוברת שנה היא בת
י"ג חדש וגם עליו יש להקשות כנ"ל, אם השני הוא התוספת, למה מי שהחל שנתו
בשבט שנתו בת י"ב חדש והמתחיל באדר שנתו י"ג, לכאורה הדבר תלוי בניסן,
שהוא ר"ה לענין זה.
ומ"מ מעיון בדברי מג"א (שם, וכן תקסח כ) נראה שמעקר הדין שניהם
שוים, והעבור הוא הוספת עוד אדר. וגם בערכין לא: משמע שהאדר הנוסף הוא עוד אדר
וכאילו חוזר בסופו לתחלת אדר ועושה אדר נוסף. וכן נראה מכך שמקצת דיני אדר נוהגים
באדר ראשון (ראה או"ח תרצז).
תה"ד (רצד) ומהרי"ל (לא, קד) אומרים שאדר הראשון הוא העקרי (והשני הוא
התוספת). וגם פורים נעשה באדר שני רק משום הטעם של סמיכת גאולה לגאולה, ולולי טעם
זה היה בראשון. וגם לענין נדרים ושטרות סתם אדר הוא אדר הראשון.
ש"ך (יו"ד
רכ טז) אומר ששני האדרים חשובים חדש אחד.
הבאתי כאן מקצת הדעות ויש עוד להאריך.
באור מקור הדין
כבר אמרנו
בפתיחה למאמר שמקור דין עבור הוא שמור את חדש האביב, וכן החדש הזה לכם ראש חדשים.
לפ"ז מבוארות הדעות האומרות שאדר הראשון עקר. וגם על הדעות האומרות ששניהם
שוים אין להקשות כי אפשר לבאר שכשאמרה התורה להתחיל שנה בניסן, משמעות הדבר למעשה
היא שחוזרים שוב על החדש האחרון. אבל קשה על הדעות האומרות שאדר השני הוא עקר
והראשון תוספת. מנין דין זה. ועוד: אם אין הדבר תלוי בניסן למה לעשות דוקא אדר
ראשון ואדר שני ולא, למשל, חשון א וחשון ב.
ונראה לתרץ כמה תרוצים:
א. כשתקנו חז"ל שיהיו שמות לחדשים תקנו שיהיה
החדש הנוסף אדר, משעלו עמהם מבבל שמות חדשים.
ב. משקבעו חכמים את פורים באדר השני הפך הוא להיות
עקר כדברי תוס' סוף פ"ח בנדרים. וכמו בד' פרשיות.
ג. חכמים עשו חזוק לחדש הי"ג להודיע שגם הוא
אדר.
אך קשה על התרוצים הנ"ל שהרי ראינו לעיל
שלענינים מסוימים נתנו לאדר השני דיני אדר עקרי אף לענינים חמורים של דיני
דאוריתא, ולא נראה שתקנו חכמים כך. ועוד קשה למה תקנו חכמים כך, שהרי מעתה הפסדנו
את העקר - שהעבור תלוי בניסן, והחדש הנוסף בא לפני ניסן.
ואולי יש לבאר בדחק שהקביעה שחדש מסוים הוא ראש חדשים
קובעת לא רק את החדשים הבאים אחריו אלא גם את זה שלפניו שמקבל עליו את דיני החדש
האחרון בשנה, חדש ההכנה לשנה הבאה לעניני שקלים וטהרה וכו', וחל עליו שם חדש
אחרון, חדש הסמוך לניסן. (ואף בספר שמות אנו מוצאים שתהליך גאולת ישראל והשכנת
השכינה בתוכם הוא שנה, וסופו בסוף שנה ראשונה כששרתה השכינה, ולפ"ז קביעת ראש
חדשים בניסן קובעת את החדש שלפניו להקרא אחרון. ואף עניני עמלק בו כי נפל הפור על
החדש האחרון כדי שיהיה החדש האחרון חדש הגאולה מעמלק. כי חיי עם ישראל הם מהולדו
בגאולת מצרים ועד סוף התהליך בהשמדת עמלק וגאולת ישראל, אסתר סוף כל הנסים, היא השחר של השנה (ע"פ
מגלה ז.). לכן מקום גאולת מצרים בחדש הראשון
ומקום גאולת עמלק בחדש האחרון[10],
ויש להאריך). ולפ"ז דוקא בגלל שעקר העבור תלוי בניסן אדר השני עקר.
עוד נראה שהעקר לעניננו הוא שכל עוד לא יצא אדר עדין
אפשר להוסיף עוד אדר (סנהדרין יב: רמב"ם
קה"ח ד יד), ולקדש את השני לצרך אדר השני, וא"כ יוצא שהשני
הוא התוספת ומוסיפים עוד חדש כי עדין לא הגיע זמנו של ניסן. ולפ"ז עולה שגם
אם לענינים מסוימים נתנו חכמים דוקא לאדר השני את דיני אדר העקרי, מ"מ לענין
העבור דוקא הראשון הוא החדש הי"ב, וכל עוד הוא לא עבר עדין לא יצאה השנה[11],
ואפשר להוסיף את הי"ג כתוספת.
ומ"מ כבר עסקו בנושא זה במקומות רבים בהלכה,
וכאן הבאתי בתמצות רק את עקרי הדברים, ותן לחכם ויחכם עוד.
[1] בתורה לא נאמר בשום מקום מהו מספר החדשים
בשנה. נאמר רק שכשמגיע חדש האביב תתחיל שנה. החדש הזה ראשון הוא לחדשי השנה. גם
מספר הימים בחדש לא נזכר בתורה בשום מקום. כאשר רואים ב"ד שהיה מולד הם
מקדשים חדש וכאשר מגיע חדש האביב מתחילה שנה. עד אז החדשים נמנים לניסן הקודם.
ומ"מ אין עושים אלא חדש בן כ"ט או ל' יום, ושנה בת י"ב או י"ג
חדשים.
[2] כן הוא לפחות ע"פ פירוש ר"ן (מגלה ג: ד"ה אלא), שאומר שאם אסורים בהספד ותענית הרי הם ימי
משתה ושמחה בשני החדשים. כי שני החדשים הם אדר. אבל נראה שתוס' (ו: ד"ה ורבי) דוחה פירוש זה. ויותר נראה כן ברא"ש (מגלה א ז ד"ה מתני'), שמשמע ממנו שאדר הראשון אינו אדר כלל, אלא
הוא כמו שבט. ולענין הספד ותענית הוא כמו לענין מקרא מגלה ומתנות לאביונים, כלומר:
שפשוט לגמ' שאינו נוהג אלא אחת בשנה, ואם יצא י"ח בראשון א"צ לעשותו
בשני כלל. ואילו לפי הר"ן אין הנדונים בגמ' דומים זל"ז, כי לענין מקרא
מגלה השאלה היא אם יצא י"ח ושוב א"צ, ולענין הספד ותענית שני החדשים הם
אדר ונוהג לכתחילה בזה ובזה. גם הרמב"ם (מגלה ב יג) כתב שלענין הספד ותענית שניהם שוים לגמרי.
[3] וכן משמע מכך שהגמ' דרשה שם את המלים בכל
שנה ושנה, כלומר פעם אחת בכל שנה. וכן אומרת שם הגמ' (ז.) שאלמלא נאמר בכל שנה ושנה הו"א שנוהג בראשון
ובשני. אמנם, הפסוק הזה אמור לגבי עצם קיום ימי הפורים בזמניהם, לכן לכאורה משמע
שאין פורים אלא אחת בשנה, ואילו בסוגיא שם משמע שדוקא מגלה ומתנות לאביונים לא
יצאו י"ח בראשון.
[4] בירושלמי (מגלה א ה) מובאת דעה שהשנה בה נעשה הנס היתה מעוברת. ונחלקו
האחרונים בבאור דעה זו. ח"ס כתב בפשיטות שנעשה הנס באדר הראשון, וכן נראה
ברור שהרי נאמר בחדש שנים עשר. אבל קה"ע כתב שהנס נעשה באדר השני. ונראה
שנדחק לומר כן משום שפשוט לו שאל"כ א"א לעשות את פורים לדורות באדר
השני. שהרי דוקא אדר הראשון הוא אדר שבכל שנה ושנה, ולכן סבר הירושלמי שם שיש לבאר
שהנס נעשה באדר שני. וגם ח"ס מניח כנראה שאדר הראשון הוא אדר לפי דעה זו. שאל"כ
למה פרש שהיה הנס באדר ראשון.
כלומר: בפשטות,
כיון שנאמר חדש שנים עשר, א"א לפרשו על אדר ב שהוא אינו החדש השנים עשר
(אמנם, היום יש שכתבו שגם הוא נחשב חדש שנים עשר, וכנ"ל, אך הדברים דחוקים,
בפשוטם של דברים א"א לקרוא לו חדש שנים עשר). אמנם, אפשר שהמגלה עצמה רומזת
לכך שיש לעשות את פורים באדר ב'. שהרי לכל ארך המגלה, מקפידה המגלה להזכיר גם את
שמו של החדש וגם את מספרו: בחדש הראשון הוא חדש ניסן, בחדש השלישי הוא חדש סיון,
בחדש שנים עשר הוא חדש אדר, ורק בקבלה לדורות נזכר שם החדש בלא מספר. כאילו רצתה
המגלה לרמוז שלדורות אינו חיב להיות דוקא שנים עשר.
[5] ואמנם אפשר לדחות ולהעמיד כגון שגם נולדה
בשנה מעוברת, אך קשה כי אז ממ"נ, אם היתה שנתה השניה מעוברת א"א שתהיה
הג' מעוברת, ואם היתה הב' פשוטה א"א שתהיה הג' שלא מעוברת, וא"כ לא
בב"ד תליא מילתא. ומ"מ יתכן שאפשר בדחק
[6] בתורה החדשים נקראים במספרים
ולא בשמות, כפי שמדגיש הירושלמי בר"ה פ"א, ששמות עלו אתם מבבל ואינם
כתובים בתורה משום שאין אנו מונים אלא ליציאת מצרים, (כפשוטו של הפסוק החדש הזה
לכם. והתורה לא צותה אלא שבהגיע חדש האביב תתחיל שנה). ואילו העלינו שאלה זאת לפני
פוסק מבית דינו של יהושע בן-נון, מאיזו סבה היה אומר שהנולד בחדש הי"ב יגדל
בחדש הי"ג, או שהנולד בכ' לחדש הי"ג יגדל בכ לחדש הי"ב, הלא אינו
אותו חדש.
[7] וראה גם ירושלמי מגלה א ה.
[8] יו"ד רכ ז-ח, חו"מ מג כח.
[9] ראה סנהדרין יח: שם הוזכרו שלשה רועי בקר
שעסקו בשאלה האם החדש הוא אדר או לא. משמע שאם צריך לעבר היינו מפני שהחדש שהיה לא
היה אדר. הרי שהוא לא היה אדר וכעת יש לעשות את אדר. ואולם אין להביא משם ראיה
לעניננו כי הגמ' עצמה אמרה שם שאין למדים מרועי הבקר.
[10] הזמן הנכון להלחם בעמלק הוא בהניח ה' אלהיך
לך מכל אויביך מסביב. במצב כזה, המלחמה בעמלק היא המבחן לשאלה האם אתה באמת בן
חורין. האם אתה יכול לצאת נגד כל העולם ולצאת למלחמה כשאינך מאוים, סתם מכח צווי
שאתה לא יכול להסביר אותו לאף אחד, ואתה גם לא מתימר, אינך עבד של אף אחד ואינך
חיב הסבר לאף אחד. וזאת עוד סבה למה אנו עושים את פורים בחדש השלשה עשר: אנו
קוראים את המגלה ומוחים את עמלק בחדש האחרון בשנה. כשנמחה את עמלק בצורה האידאלית,
בהניח ה' לנו מכל אויבינו, בארץ, בהיותנו בני חורין, יושלם תהליך היציאה לחרות
שהתחיל בחדש הראשון.
סיום התהליך שהחל
ביציאת מצרים הוא בנצחון הסופי על עמלק, על הרע.
