כי תשא פרה

כי תשא פרה

משה עולה להר סיני, ושם מצוה אותו ה' שיאמר לבני ישראל שיעשו לו מקדש לשכינתו. המקדש מפורט בשתי פרשות ומסוכם: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:  וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:  וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם". לפני שיורד משה מההר מלמד אותו ה' עוד כמה פרשיות קטנות הקשורות למשכן. מזבח הקטרת שעליו נאמר: "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו". מחצית השקל שעליה נאמר: " כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה’", הכיור וכנו, שמן המשחה שעליו נאמר: "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:  עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:  אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". הקטרת שכבר נאמר עליה לעיל שאינה זרה, ושעליה נאמר: "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה’:  אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". בחירת בצלאל ואהליאב שה' קרא בשמם ונתן להם חכמה, והשבת שעליה נאמר: "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם", "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם".

אין די בשכינה. בעקבות השכינה נוצרת ההבחנה החשובה בין זר לבין נבחר. ההבחנה הזאת מתחילה בקטרת, עוברת דרך מחצית השקל המלמדת מי ומי בפקודים, דרך הקרטת ושמן המשחה, ומסיימת בשבת. השבת, יחד עם זה שהיא אות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, היא אות בינינו ובן ה' לדעת שהוא ה' מקדשנו. השבת קדש היא, ובקדושתה מתקדשים ישראל.

בצלאל ואהליאב

בפתיחת פרשת פקודי נאמר (לח כב): "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה  ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש".

כשה' מצוה את משה למנות את בצלאל ואהליאב נאמר (לא ב): "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה  ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה  לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת  ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכה  ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך". הוזכרו כאן בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. על בצלאל ועל כל איש חכם לב נאמר שה' נתן בהם חכמה. על אהליאב זה לא נאמר.

גם בפרשת ויקהל (לו א) נזכרו בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה'". אח"כ גם מסופר מה הם עשו. בתחלת עשיית המשכן נאמר (לו ח) "ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן...". אח"כ נאמר בפירוש (לז א) "ויעש בצלאל את הארן....", ואפשר שהוא עשה גם את יתר הכלים המוזכרים מיד אחרי הארון, שהם פותחים במלה "ויעש", שמסתבר לומר שהי מתיחסת לבצלאל שנזכר קודם. כלומר: כל חכם לב עשו את המשכן, ובצלאל עשה את הכלים. מה אהליאב עשה?

על בצלאל לא נאמר מה היה מקצועו, נאמר רק שה' מלא אותו חכמת לב. לעמת זאת, על אהליאב נאמר (לח כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש". אהליאב היה חרש וחשב ורקם, בבגדי הכהנה נאמר גם מעשה חרש, גם מעשה חשב, וגם מעשה רקם. בפסוק הנ"ל נאמר על אהליאב שהיה "רקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בבגדי הכהנה יש תכלת וארגמן, תולעת שני ושש. הפסוק הזה הוא פתיחה לפרשת פקודי, שעוסקת בעשית בגדי הכהנה. מכאן יש ללמוד, שבעוד שעשה בצלאל את הארון, ואת יתר הכלים, וכל חכם לב בעושי המלאכה עשו את המשכן, עשה אהליאב את הבגדים. והבגדים קובעים פרשה לעצמם. (אמנם, מעשה חשב ומעשה רקם נאמר גם על המסכים והיריעות של המשכן, והיו גם בהם תכלת וארגמן ותולעת שני, אך עליהם לא נאמר מעשה חרש, ולא נאמר עליהם "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן", ולא "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו". בהם, התכלת והארגמן לא נזכרו בה' הידיעה. וחוץ מזה: כתוב בפירוש שכל חכם לב עשו אותם. (אמנם בצווי, בפרשת תצוה, כתוב גם על הבגדים "ואתה תצוה את כל חכמי לב", אך זה לא נאמר בפרשת פקודי)).

הפרשה הזאת, שהבגדים קובעים לעצמם, פותחת בפסוקים דומים: הפרשיה הראשונה בפרשת פקודי מסיימת בפסוק "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (לח כג). הפרשיה השניה בפסוק "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וכו'" (לט א). גם בפתיחת פרשת תצוה, שעוסקת גם היא בבגדי הכהנים, מסימת פרשית הפתיחה בפסוק דומה: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי  והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש" (כח ד-ה). נתרמו למשכן הרבה תכלת וארגמן ותולעת שני, הרבה מהם נצרכו ליריעות ולמסכים, אבל התכלת והארגמן ותולעת השני בה' הידיעה, שמשו לבגדי הכהנה. כך מוצג הדבר בתחלת שתי הפרשות העוסקות בבגדים, תצוה ופקודי.

כשהתורה אומרת בתחלת פרשת פקודי "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בה' הידיעה, היא מלמדת שאהליאב הוא זה שבו התקים הפסוק האמור בצווי "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש".

גם הצווי וגם העשיה מחולקים לשתי פרשות. פרשת המשכן עצמו ופרשת העובדים בו. פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן, עם תיאור מדויק של מבנה המשכן ומבנה הכלים. בתבניתם ובמראיהם. פרשת תצוה עוסקת בהקדשת הכהנים. בעשית בגדים לכהנים ובהקדשת הכהנים לעבודה בימי המלואים.  כנגדן פרשת ויקהל עוסקת בעשית המשכן, כמשפטו וכתבניתו כאשר ראה משה בהר. אחריה באה הפרשה של בני ישראל. היא פותחת ב"אלה פקודי", אלה הפקודים המוכרים לנו מהפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", ושאנו עתידים להשתמש בה רבות בספר במדבר, העוסק בבני ישראל. לכן, הכסף שהיא מזכירה הוא כסף הפקודים. הפרשה הזאת היא הפתיחה לתאור מעשי ישראל במשכן, הכהנים המיצגים אותם והעובדים בשמם, ההדגשה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה', ושהם עשו כל דבר כאשר צוה ה' את משה, ושכינת ה' בתוכם. לכן, התכלת והארגמן מוצגים כאן כתכלת וארגמן שישראל מתעטפים בהם. הלבשת הכהנים היא חלק מפרשת פקודי בני ישראל.

על בצלאל לא נאמר שהיה חרש או חושב. נאמר רק שה' מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. על אהליאב לא נאמר שה' נתן לו חכמה, אלא שהיה חרש וחושב. פרשת פקודי, כמו שכתבנו לעיל, היא פרשת ישראל, לכן הנציג שלה הוא אהליאב שמייצג את ההתעוררות מלמטה, את העשיה הנובעת מתוך בני ישראל, את מי שמעצמו היה חרש וחשב ורקם. הנציג של פרשת ויקהל הוא בצלאל שחכמתו נתנה לו מאת ה'.

הפסוקים מדגישים דוקא באהליאב את החכמה שיש בו מעצמו, ובבצלאל את רוח ה' שבו. דוקא החבור בין שניהם יכול ליצור את המשכן.

שני סוגי שבת

יש בתורה שני סוגי שבת. שבת של זכור, שהיא זכר למעשה בראשית, ומסימת בפסוק על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, כנגד הפסוק ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. אלא שבעשרת הדברות הוא כבר נקרא יום השבת ולא סתם היום השביעי. ויש שבת של שמור, זכר ליציאת מצרים. ויש שבת של כי תשא. שהיא כמו המשכן. מקום בו נפגשים שמים וארץ, שבת של ה' ושל ישראל. אות בין ה' ובין שיראל כי ה' מקדשנו, וכיששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. והיא אמורה בלשון ושמרו. בני ישראל יכולים לעשות את הקדושה. לעשות את השבת של זכור. כמו שיכולים הם לעשות את המשכן, ובקדושתו לא ישכנו ערלים. היא מיוחדת לישראל.

לכן נאמרה שבת זו עם פרשיות המשכן, בעלות משה ההרה. שבת זו היא כמו המקדש. היא שכינת ה' בקרבנו, ואנו עושים אותה אבל ה' שוכן בתוכה. היא קדושת ה' המלאה אך אנו עושים אותה, היא המפגש בין ישראל לשכינה.

שבת של הלוחות הראשונים מנומקת בבריאת העולם, זוהי שבת של ה'. היא דבר מוחלט התלוי בבריאה כלה ולא בישראל. שבת של הלוחות השניים היא שבת של ישראל והיא מנומקת ביציאת מצרים. לכן שבת של הלוחות הראשונים אמורה בלשון זכור, ושבת של הלוחות השניים אמורה בלשון שמור. בלוחות הראשונים אנו זוכרים את השבת של ה', בלוחות השניים יש שבת שאנו עושים אותה ושומרים אותה. אעפ"כ צוה ה' בפרשת כי תשא, בצווי עשית המשכן, בטרם נשברו לוחות ראשונים, לשמור את השבת של ה' ולעשותה. שבת שהיא אות בין ה' ובין ישראל, וטעמה בריאת העולם ולא יציאת מצרים. שבת מוחלטת. ישראל עושים מקדש לה' בבריאה. משה למד בהר סיני על שני מקדשים: מקדש במקום ומקדש בזמן. ישראל עושים מקדש לה' בבריאה, אך הם מתקדשים מכח ה'. ואינם אלא לישראל, גוי שנכנס אליהם חיב מיתה. הם לא נתנו לגויי הארצות. זהו המקום שבו ממלא עם ישראל את תפקידו ומגלה את קדושת ה' בעולם. בנית המקדש היא גם בנית השבת. שמירת השבת היא הפעולה למען קיום יותר שבת.

אעפ"כ המדרגה הזאת של ישראל לא החזיקה מעמד, ועם ישראל קבל לוחות מעשה ידי אדם.

בפרשת כי תשא נמצאת נקודת הציר בין הצווי לעשיה. בפרק לג, בין פס' ג לפס' ד. עד שם מצוה ה' את משה, משם העשיה.

ארבעים יום וארבעים לילה

למה נדחקו חז"ל לומר שמשה אמר לבני ישראל שהוא עולה לארבעים יום? שזה דחק לומר שביום אחד התדרדרו ישראל ועשו את העגל. זה דחוק גם מבחינה הסתברותית, שקשה להניח שתהליך כזה ארך יום אחד בלבד ושאהרן לא הצליח להחזיק אותם אלא יום אחד, וגם יש כאן קטגוריה גדולה על ישראל ועל אהרן. ויותר היה סביר לומר שכיון שבני ישראל לא ידעו מתי ירד משה, והיו רגילים שהוא עולה ויורד בו ביום, והנה עובר עוד יום ועוד יום, עוד שבוע ועוד שבוע, ומשה לא יורד, התחילו להקהל על אהרן, תחלה אנשים בודדים, ומיום ליום יותר ויותר אנשים, עד שמיום ליום גבר הלחץ על אהרן וגברה הדאגה למשה, שמיום ליום יותר ויותר אנשים כבר אבדו את התקוה שישוב. זה מסתבר כי תהליכים מעין אלה אינם באים ביום אחד, אבל במשך זמן ארוך כזה זה הגיוני. וגם בני ישראל לא עבדו לצלם אלא מפני שהוכו מכה שאין לה קצבה.

ואולי רצו חכמים לחדד את העובדה, שבדיוק כשנתן ה' למשה את שני לוחות האבנים חטאו ישראל. ואילו המתין אהרן עוד יום אחד לא חטא ולא חטאו ישראל. ומכאן לקח גדול שגם כשנדמה שעבר הזמן יש לעמוד בנסיון.

ואפשר שזה חלק מדרכם של חז"ל להציג ארועים כמעשים בודדים ולא כתהליכים.

 

יציאה ועליה

מלשונם של משה ובני ישראל בזמן חטא העגל, אפשר ללמוד על יחסם ליציאת מצרים. בני ישראל מזכירים את יציאת מצרים בפעל ע.ל.ה., הם אומרים "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים", "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", וכו'. גם ה' אומר למשה כלשון ישראל החוטאים: "עמך אשר העלית מארץ מצרים". לעמת זאת, משה משתמש בפעל י.צ.א.. למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים.

מקורו של הפעל הזה הוא בעשרת הדברות, שם נאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכן בדברי ה' אל משה בסנה ובארבע לשונות הגאולה. לעמת זאת, עליה היא המנוח המצרי של פרעה שאמר "ונלחם בנו ועלה מן הארץ".

כאשר חטאו ישראל, אמר ה' למשה "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". גם אחרי שמשה יורד ושובר את הלוחות, וטוחן את העגל ומכה את ישראל, אומר לו ה' פסוק דומה: "לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים ... כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך" (אגב: דמיון נוסף בין שני הפסוקים הוא ששניהם פותחים ב"וידבר ה' אל משה" וחסרה בהם המלה "לאמר"). כאן מתחיל המו"מ בין משה לקב"ה, שבסופו ה' עובר על בני משה. בפסוק הזה משמע שיש עוד עליה אחרי העליה. ה' ממשיך לומר למשה "העם אשר העלית", אך שוה אינו אומר "לך רד" אלא "לך עלה". יש המשך לעליה. אבל לא אעלה בקרבך. משה מתחנן לה' שיעלה בקרב ישראל.

ה' הכועס על ישראל משתמש במטבע הלשון שלהם. הם אמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". פסוק שנועד להזכיר את הפסוק "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אלא שישראל החליפו לא רק את אלהיהם, אלא גם את היחס ליציאת מצרים.

אפשר לבאר שעליה היא העליה לארץ ישראל. היציאה ממצרים איננה אלא הסור מרע, לכן איננה ראויה להקרא עליה ואינה אלא יציאה. לעמת זאת העליה מהר סיני אל ארץ ישראל היא עליה. אבל בני ישראל, כדרכו של עם ישראל בשלבים שונים של הגאולה, דמו שהנה הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, וקדשו את המצב הקים. ישראל צפו שנים רבות ליציאה ממצרים, כיון שיוסף אמר להם לפני מותו "ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב". גם ה' כשדבר אל משה בסנה הזכיר פעמים את השרש ע.ל.ה. בהקשר של עליה ממצרים, אלא שבכל המקומות הנ"ל המשפט אינו נגמר בעליה מצרים, הוא מוסיף "אל הארץ". כאן, התיחסו ישראל אל יציאת מצרים כעליה, בלי להזכיר יעד. היעד אינו חושב בעיניהם. הם מכנים את יציאת מצרים עליה, וגם ה', שכעס על ישראל, דבר אל משה כאשר דברו הם, ואמר אל משה שאם העם חושב שהם כבר עלו, שיעלו מכאן בכחות עצמם. אבל משה חזר והשתמש בלשון של הגאולה ושל עשרת הדברות,  ורצה את ה'.

עוד אפשר לפרש שכאשר מתיחסים להליכה ממצרים כאל יציאה, הרי שהיחס למצרים הוא כאל מקום שלילי שפשוט צריך לצאת ממנו, לא להיות בו. לעמת זאת, כאשר מתיחסים להליכה כאל עליה מארץ מצרים, נכון אמנם שהיחס הזה מכיל הכרה בכך שאנו נמצאים עכשו במקום עליון יותר מארץ מצרים, אך עדין נקודת העוגן, שעל פיה אנו מודדים את מקומנו, היא מצרים. היא המדד שבאמצעותו אנו בוחנים אם עלינו או ירדנו, היא נקודת המשען. את ההרגל הזה ונקודת ההסתכלות הזאת צריכים ישראל לשנות.

בני ישראל מזכירים את יציאת מצרים בפעל "להעלות", משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, וכו'. גם ה' אומר למשה עמך אשר העלית מארץ מצרים, כלשון ישראל החוטאים. לעמת זאת, משה משתמש בפעל להוציא. למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. מקורו של הפעל הזה הוא בעשרת הדברות, שם נאמר אשר הוצאתיך, וכן בדברי ה' אל משה בסנה ובארבע לשונות הגאולה. לעמת זאת עליה היא המנוח המצרי של פרעה שאמר" ונלחם בנו ועלה מן הארץ".

אפשר שעליה איננה אלא העליה לארץ ישראל. היציאה ממצרים איננה אלא הסור מרע, לכן איננה ראויה להקרא עליה ואינה אלא יציאה. לעמת זאת העליה מהר סיני אל ארץ ישראל היא עליה. אבל בני ישראל, כדרכו של עם ישראל בשלבים שונים של הגאולה, דמה שהנה הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, וקדש את המצב הקים. וגם ה', שכעס על ישראל, דבר אל משה כאשר דברו הם, ואמר אל משה שאם העם חושב שהם כבר עלו, שיעלו מכאן בכחות עצמם. אבל משה חזר והשתמש בלשון של הגאולה ושל עשרת הדברות,  ורצה את ה'.

משה ויהושע

בכמה מקומות בתורה, התורה מתארת את מעשיו של משה, ולפתע מתברר שהוא לא לבד. יש לו משרת צמוד.

כאשר עמלק תוקף את ישראל. משה והזקנים הלכו להכות בסלע. לפתע מתברר שיהושע נמצא עם משה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". משה שולח את יהושע למלחמה, בעוד הוא נותר עם אהרן וחור על הגבעה.

בפרשתנו, שוב נמצא יהושע יחד עם משה. הפעם זה לא היה בפתאומיות. ידעענו שהם יחד, שהרי נאמר כשעלה משה להר: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:  וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם". הפעם להפך, יהושע הוא העולה להר עם משה, ואהרן וחור נשארים על הזקנים במחנה. ידענו שיהושע עם משה. גם יהושע נזכר באותו ארוע שבו הלך עם משה אל הצור בחורב. ולכן הוא אומר למשה שקול מלחמה במחנה. גם כאן, אמנם ההפתעה היא לא כ"כ גדולה שהרי כבר נאמר שיהושע נמצא עם משה, אבל לפתע הוא מדבר. "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה:  וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ".

מכאן התגלגל תהליך שבו יש ליהושע תפקיד חשוב: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:  וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה:  וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:  וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". מעתה יהושע לא צמוד אל משה אלא אל האהל.

הדבר בא לידי בטוי כאשר עולה משה שוב להר. שם נאמר: "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר:  וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא". ההקשר הכללי מזכיר כמובן את מעמד הר סיני. בו עלה משה לבדו וגם הצאן והבקר נאסרו בעליה. אבל הוא מנוגד גם לעליתו הראשונה של משה להר סיני. שם הוא עלה עם יהושע משרתו. כאן הוא עולה לבד. משה מחובר להר סיני. יהושע לא ימיש מתוך האהל.

וכמו במלחמת עמלק, נמצא משה למעלה, ויהושע למטה, עם העם. באהל אשר מחוץ למחנה.

ושם, באהל אשר מחוץ למחנה, אנו מוצאים אותו כאשר שוב אוסף משה את הזקנים. הפעם הוא לא לוקח אותם להר סיני אלא לאהל. ולפתע מתברר שלא רק משה והזקנים נמצאים שם, אלא גם אותו משרת משה: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:  וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

משה הוא העומד בראש ההר או בראש הגבעה ומטה האלהים בידו. יהושע הוא הבוחר אנשים וההולך בראש העם. התהליך העובר עליו בפרשה הוא תהליך עזיבתו את משה והפיכתו למנהיג בפני עצמו. שני דברים קורים בפרשה: השכינה עוזבת את הר סיני ושוכנת על אהל מועד, ויהושע עוזב את משה ויושב באהל, שכל מבקש ה' יכול לצאת אליו. עמוד הענן עומד פתח האהל, ויהושע לא ימיש מתוך האהל. אם בעבר, הנהיג משה את העם מהר סיני או מהגבעה, באמצעות יהושע משרתו. כעת יהושע הוא היושב באהל, לא בהר, וכל מבקש ה' יכול לצאת אליו. משה עדין לא סים את תפקידו ועדין לא העביר את ההנהגה ליהושע. אבל כאן התחיל התהליך.

אל אהל זה יוצא משה בפרשת בהעלתך עם הזקנים, שהרי הוא מחוץ למחנה ויהושע שם. הפרשה שם באה להזכיר את הפרשה פה, וגם יהושע שם מקנא לשם משה, המצב שהיה אז מזכיר לו את העגל. אך משה אומר שאין לקנא אם יש נביא נוסף. הרוח שנאצלה ממשה לא יצרה אלהים חדשים אלא נביאים חדשים, אין הדבר דומה לעגל. אבל אהרן ומרים שם פגעו אף במשה. גם לענין זה מזכירה פרשת בהעלתך את פרשתנו, כאן נאמר שה' דבר באהל עם משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ואמירה זו שבה והוזכרה בפרשת בהעלתך בענין אהרן ומרים.

תפקיד העגל

ידוע המדרש המנמק את מצות פרה אדומה במשל הבא: "משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל". ואכן, דומה הפרה האדומה לעגל. צבעה של הפרה מזכיר קצת את צבע הזהב (יותר מכל צבע אחר של פרה), וכמו העגל גם היא נשרפת, נטחנת עד אשר דק, נזרית על פני המים ובאה אל בני ישראל, לטהרם מטומאתם.

ובכל זאת, מה הקשר בין טומאת מת לחטא העגל?

מדוע המת טמא? המת טמא כי הוא גוף בלי נשמה. לגוף יש ערך רק אם הוא משרת את הנשמה ורק ככלי לשמוש הנשמה. אדם שאוכל כדי לתחזק את גופו כדי שיוכל להוסיף ולשמש את הנשמה, עושה מעשה חשוב לשם שמים. אדם שרואה בקיום גופו מטרה בפני עצמה, אדם שאוכל מתוך תאוה ויצר וגופו בעיניו הוא העקר, הוא אדם טמא. הוא זונח את העקר ומקדש את הטפל. וכבר כתבנו כאן בשנים קודמות שמטרת הפרה היא לשרוף את הבשר הטמא בטומאה מחוץ למחנה. ולקדש רק את הנפש, הדם הוא הנפש המוזה אל נכח פני אהל מועד. פרה, יותר מכל בהמה אחרת, מסמלת את הבשר ואת החמר. אנו שורפים אותה מחוץ למחנה במקום הטומאה כדי ללמד שאנו מרחיקים את הבשר ומשתמשים בו רק ככלי לשירות השנמה.

ולמה עשו ישראל את העגל? הם מבקשים "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", והטעם "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", והם אומרים "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". תחליף לקב"ה? תחליף למשה? זכר ליציאת מצרים?

את התשובה נמצא אולי כשנראה למה הוא שמש בפעל. העגל כמובן אינו יכול להיות מנהיג, וגם לא שופט, וודאי שלא להוציא את ישראל ממצרים. אבל הוא משמש כמוקד לעולות ושלמים, לאכילה ושתיה וצחוק, לתפים ומחולות. את התפקיד הזה העגל ממלא היטב. (ואפשר שהתכנית היתה גם להוביל אותו בראש המחנה, כמו שנאמר "אשר ילכו לפנינו", כלומר: שיהיה סמל לאלהים).

תחליף לאלהים או למשה? לא ברור. לא רק לנו זה לא ברור, גם לישראל זה לא היה ברור. הם האמינו בה' ובמשה עבדו. וגם בך יאמינו לעולם. אולי הם לא לגמרי הבינו שיש הבדל ביניהם. הם הכירו בכך שהיה נס ביציאת מצרים. נס שבזכותו הם יכולים לחג לה' אלהיהם במדבר. ולזה נפשם נכספת.

על מי ששואף לחג ולזבוח לה', יש לברר מה בדיוק הוא שואף? האם הוא אוהב את ה' ולכן הוא מוכן לזבוח זבחים ולשמוח לפניו, או שהוא אוהב לזבוח זבחים ולשמוח, ולכן הוא נזקק לה'. האם הוא רוצה לשמש את ה' ולכן הוא מתעלה ומתקרב אליו, או שהוא חפץ לחוות את חווית ההתעלות ולכן הוא מחפש את ה'. האם הוא מקדש את ה' או את עצמו. האם האדם הוא כלי לעבודת ה', או שה' הוא כלי להתעלות האדם, אכילתו, שתיתו, ומחולותיו? וזאת בעצם אותה שאלה ששאלנו לעיל לגבי הפרה, האם הבשר והגוף הם העקר, או שאינם אלא כלי לשמושו של מה שיותר רוחני מהם. זהו הקשר בין הפרה והעגל.

המבחן לשאלה הזאת הוא בשאלה האם השמחה, העולות והמחולות באים רק בעקבות התגלות של ה' ובמקום שכינתו, או שבהעדרו האדם מוצא לו תחליפים אחרים. האם מה שמענין את האדם הוא ה' עצמו, או המחולות והשמחה סביב ה'? האם האדם יודע להבחין בין ה' לבין משה עבדו או כל רב אחר, או שהעקר הוא לשמוח ברבנו וביציאת מצרים? האם העקר הוא לעבוד את ה', או שהעקר הוא לשמוח, לזבוח ולרקוד. האם בהעדר התגלות ה' ישאף האדם למצוא את מקום השכינה, או שהוא ימצא לעצמו תחליף ויצעק ע עג עגל, ויעריץ את רבנו הגדול, ותחת מקום השכינה והקדושה ישמח וירקוד במקום הקברות והמתים, הרחק ממקום הקדושה והשכינה של ה'.

ואשליכהו באש ויצא העגל הזה

משה פונה אל אהרן ואומר לו: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה"  ואהרן משיב: "אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא  ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו  ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש ויצא העגל הזה". וידועות הקושיות: וכי כך היו פני הדברים, והלא אהרן במכוון צר את העגל בחרט ועשהו עגל מסכה, כמו שנאמר: "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה". וכן: האם יתכן שאכן ארע נס כזה, שאהרן זרק זהב לאש ויצא עגל? האם אהרן אכן חושב שמשה יאמין לספור כזה?

יתכן שאפשר לענות על השאלות ע"פ מדרש חז"ל שאומר שכל מה שעשה אהרן עשה כדי למשוך זמן ולהאט את קצב עשית העגל. לכן מפרשים חז"ל שאהרן בקש מהם את נזמיהם בתקוה שהמגבית תארך זמן רב וישראל יתקשו להפרד מנזמיהם.

אולי כך אפשר לפרש גם את "ואשליכהו באש". אהרן לא בא לספר כאן כיצד נעשה העגל, הוא בא לענות על שאלתו של משה ולספר מה הוא נסה לעשות כדי לעכב את עשית העגל. ראשית: בקשתי את זהבם של ישראל, אלא שהם התפרקו ונתנו לי. (אגב, יש בפסוק הזה מחלוקת בין בעלי הנקוד לבעלי הטעמים, בעלי הנקוד חלקו "ואמר להם למי זהב התפרקו, ויתנו לי", בעלי הטעמים חלקו "ואמר להם למי זהב, התפרקו ויתנו לי" כלומר: רק שאלתי למי זהב, והם כבר התפרקו ונתנו לי). שנית: נסיתי לעשות מה שאתה עשית. אמנם יראתי את אנשי העיר מעשות יומם, אך עשיתי לילה: בניתי מזבח והכרזתי על חג למחר, הבערתי אש והשלכתי לתוכה את העגל, אבל הוא לא נשרף, ויצא העגל הזה.

אמנם, אהרן לא עשה מה שמשה עשה: השלכת העגל לתוך אש גדולה שביכלתה לשרפו בודאות. אבל הוא הבעיר אש קטנה לפניו וקוה שהעגל יותך, העגל לא הותך.

ועוד באותו ענין: מה היתה מטרתו של העגל? העם אומרים לאהרן: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ואח"כ הם אומרים: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ולכאורה "אלה" היינו העגל, כלומר: הם רואים בעגל תחליף למשה אשר העלנו מארץ מצרים. לכן הם אומרים על העגל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. אבל לא ברור איך העגל יכול להיות תחליף למשה. יתכן שישראל ידעו שמשה עלה להר כדי ללמוד על עשיית מקדש, בנוסף למזבח שכבר ישנו. וכיון שלא חזר, אמרו ישראל לאהרן שיעשה להם אלהים. הם שמעו שעושים מקדש, וחשבו שמשמעות הדבר שעושים אלהים. כיון שאהרן אכן עשה כבקשתם, הם אמרו עליו ועל העגל, אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, משפט שנאמר בתחילתו בהקשר אחר.

ולכן כועס ה' על משה ומדבר אתו על "עמך אשר העלית מארץ מצרים". העם שלך לא הבינו שלא אתה עשית זאת. ובעניין זה עיין במה שכתבנו בשנה שעברה.

לא יראני האדם

פרשתנו מרחיבה מאד בביאור האסור לעשות פסלים וצורות. התורה אוסרת לעשות צורה או תמונה אפילו לשם ה'. העגל שנעשה בפרשה נעשה, לדעת מפרשים רבים, לשם ה', ואעפ"כ הוא נאסר כעבודה זרה. גם בספר דברים, כשמזכיר משה את מה שנלמד ממעמד הר סיני, הוא מתיחס בשוה לעשיית ע"ז ולעשית פסל לשם ה'. והוא אומר "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכו'", כלומר: ראיתם במו עיניכם שלה' אין תמונה. מי שעובד תמונה, איננו עובד את ה'. המחפש צורה מחפש את המוחש ואינו מאמין באלהים האמתי שברא את העולם וקיומו אינו תלוי בחושינו. לכן גם מי שאינו מכיר את ה' בשמו ולא ראה התגלות, אם הוא מאמין באלהים שהוא ברא את העולם והוא קים וקדמון ואינו תלוי בחמר, הרי הוא מאמין בה'. כאברהם שה' לא נודע לו בשמו וכפי שלמדו חז"ל ששתי כליותיו נעשו לו כרבנים ולמד והאמין שיש מנהיג לבירה. אך מי שלוקח תמונה ואומר שזה ה', גם אם הוא קורא לה בשם ה' היא אינה ה' והיא ע"ז. כי לה' אין תמונה ואין לו גוף ואינו בכלל העולם החמרי. ולכן כל עובדי ע"ז וכל אלה שאינם מאמינים בשום אל כבימינו אחת הם. כולם סוברים שכל הכחות בעולם הם כחות של חמר ובהם תלוי הכל. ורק מי שמאמין בכח ה' שאינו גוף והוא קדמון, כלומר אינו חלק מהחמר ומהזמן ומהמערכת של דבר קודם גורם את הדבר הבא, עובד אכן את ה'. וגם ההתגלות שראו בני ישראל לא היתה התגלות של תמונה. לכן, פרשתנו מרחיבה ומבארת שיש להשמיד את כל פסלי ותמונות העמים. ואין לכרות עמם ברית. מי שעושה תמונה עלול לחשוב שאנו דתיים כמו שעובדי הע"ז דתיים. לנו יש תמונה ולהם יש תמונה, העקר הוא הרגש האנושי. התפלה וההתעלות. באה התורה ללמד שאין שום דבר משותף לנו ולהם. לא הרגש האנושי עקר בעבודת ה' אלא האמת האובייקטיבית האבסולוטית: ה' אלהינו ואין בלתו. ואין לו גוף ולא דמות הגוף והוא לא מוחש ברגש האנושי. המחפש את המוחש אינו מחפש אלא את הרגש שלו, כלומר: הוא עובד את עצמו, לא את ה' והאמת. אין דבר משותף לו ולנו, ואנו מצווים לאבדו.

לכן תמוה שדוקא בפרשתנו מבקש משה לראות את ה'. ולא עוד אלא שה' אומר לו שלא יוכל לראות את פניו אלא את אחוריו. כלומר: יש פנים ויש אחור. אם כן, על מה נאמר שאין תמונה?

בפרשת ואתחנן, אחרי תיאור מעמד הר סיני נאמר פסוק הפוך מהפסוק בפרשתנו, בפרשתנו נאמר "כי לא יראני האדם וחי", ושם נאמר "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות... אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו". כלומר: מעמד הר סיני היה רגע נדיר שבו אפשר היה לראות את פני ה' בלי למות.

לפי זה יש לבאר שבקשתו של משה בפרשתנו היא לראות שוב את מעמד הר סיני. על זה השיב לו ה' "לא יראני האדם וחי". ראית פנים היא ראיה של הקולות הגדולים של מעמד הר סיני שתכנם "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא". אין כאן מראה ממש כי אין לה' מראה. אין לו גוף, אך יש תחושה בעצמה גבוהה מאד של "אנכי ה' אלהיך אל קנא". ראית אחור היא ראיה של אותו כח אדיר של ה', אבל מאחור, כלומר: כבוד ה' הוא אותו כבוד ה', אבל החשיפה של האדם אליו משתנה. ובראיה כזאת ההתגלות היא "ה' ה' אל רחום וחנון".

עם ישראל אינו רואה את פני ה' אבל הוא נראה שלש פעמים בשנה אל פני ה'. הראיה היא ראית פנים, אבל היא הראות ולא ראיה. עם ישראל שהולך אחר ה' הולך לאור רחמי ה', ה' ה' אל רחום וחנון.

ה' מדבר אל משה פנים אל פנים, אבל משה לא אומר לו ואתה ידעתני פנים אל פנים, אלא ואתה אמרת ידעתיך בשם. השמות, כפנים, הם צורות שונות של התגלות. לכן ההתגלות נבחנת בשאלה באיזה שם נקרא ה' בכל התגלות. התגלות שבה שמו רחום וחנון, היא שונה מהתגלות שבה שמו אל קנא. וכבר הרחבנו בפרשות שמות ווארא בחשיבות השמות בספר שמות.

עם ישראל אינו רואה את פני ה' אבל הוא נראה שלש פעמים בשנה אל פני ה'. הראיה היא ראית פנים, אבל היא הראות ולא ראיה. (ומ"מ ביהמ"ק הוא מעין הר סיני כפי שכתבנו בכמה מקומות ולכן עם ישראל רואה בו התגלות כעין הר סיני ונראה את פני ה'. ולכן צריך להזהר לא לעשות צורות וכו', כמו שראית בסיני) ועם ישראל שהולך אחר ה' הולך לאור רחמי ה', ה' ה' אל רחום וחנון. ועוד למדנו מכאן שאין אצל ה' דין לחוד ורחמים לחוד, כמו שאומר הרמב"ם שא"א לומר שכל מדה שלו לחוד כי א"כ אינו אחד. אלא הוא הדין והוא הרחמים. והמשל בזה שהרואה את המלך מלפניו והרואהו מאחריו שניהם רואים את אותו מלך, אך כל אחד רואה תמונה אחרת. וכמובן שאין זה דומה לראית ה' שאינו גוף ואין לו תמונה, אך ע"מ לקרב את הדבר להבנת בני אדם דמתה אותו התורה לכך. ראית כבוד ה' במלא גדלו יוצרת הבנה שהכל שיך לה' ואנכי ה', מדת הדין במלואה. ע"פ ראיה זאת מי שאינו מקבל את מרות ה' וחוטא ממילא אין לו מקום בעולמו של ה'. ראית אותו מראה שלא במלא גדלו מלמדת שמדת הדין היא היא מדת הרחמים, וה' הוא רחום וחנון.

אמנם יש להעיר שע"פ הפשט אין כאן תמיהה כלל. פשוטו שאין כאן חלוק בין פנים ואחור וגם הראיה אינה מחלקת. לא יראני האדם וחי ולא לא יראה האדם את פני וחי. יש כאן משל כפי שאומר הרמב"ם במו"נ. בקש משה לראות שה' עובר על פניו ונשבע. אמר לו ה' שלראות לא יוכל, אך יוכל לדעת שה' עבר על פניו. ואין כאן פנים ואחור ממש אלא משל, כאדם האומר לחברו בעברי אל תסתכל אבל אחרי עברי הבט וראה את גבי מתרחק ודע שאכן עברתי. כן אמר ה' למשה לראותני לא תוכל אך תחזה מחזה כאדם הרואה את גב חברו מתרחק. ומ"מ מחזה זה הוא כל טובו של ה' והוא מדות הרחמים, ולכן יש מקום לדרשה שכתבנו כאן.

כפרת הפרה

כתבו חז"ל שטעמה של פרה אדומה קשה להבנה. גם טעמיהם של הקרבנות הוא סוגיא קשה, שהתחבטו בה גדולי עולם. כדי לנסות ולהתמודד עם מה שבאה התורה ללמדנו בענינים אלה, נפתח בבאור דיני חטאות נשרפות.

יש מדרגות בחטאת. ככל שדמה נכנס יותר פנימה, כך בשרה טמא יותר, ומורחק יותר החוצה. חטאת רגילה, דמה נזרק על המזבח סביב, ואת בשרה אוכלים הכהנים בחצר אהל מועד. עליה נאמר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה". ע"י אכילת הכהנים מתכפר עוון העדה. לעמת זאת, חטאת שדמה נכנס אל המשכן פנימה, יוצא בשרה ונשרף מחוץ למחנה. וכל הנוגע בו נטמא. חטאת יום הכפורים היא במדרגה גבוהה עוד יותר: כיון שהיא נכנסת לפני ולפנים, נזרק בן זוגה הרחק, לעזאזל. וגם כאן, השורף אותה נטמא, והמשלח את השעיר לעזאזל נטמא אף הוא.

חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. תפקידה של החטאת הוא לקרב את מי שיצא החוצה ולהשיבו פנימה. בין אם יצא מחמת טומאה גופנית ובין אם עשה מעשים שמוציאים אותו מן המחנה ומחיבים את כריתתו מתוך הקהל, אלמלא יכופר. קדושו של אדם הוא הכנסתו אל המחנה וקרובו אל השכינה. הקרוב אל השכינה הוא בתוך המחנה, והרחוק מורחק ממנו. בין אם הורחק מחמת טומאתו ובין אם הורחק מחמת מעשיו. הטמא הוא מי שנכרת מארץ חיים ומקומו מחוץ למחנה. יציאה אל מחוץ למחנה היא טומאה. המטוהר שב ומתקרב אל ה' וחצרותיו, גם במובן הגאוגרפי אך גם במובן הרוחני, הוא חוזר להיות חלק מן המחנה, חלק מן הקהל, וקרוב לה'. גם מי שחטא התרחק מן השכינה וצריך לכפר עליו ולקרבו. חטאת היא כפרה. אדם שחטא שב בנפשו אל ה'. ושב אל עולם המעשה בטהרה. כנגדו בחטאת: הדם הוא הנפש. את הדם זורקים על המזבח כנגד נפשו של האדם המתקרבת אל ה', ובשרה נתן לכהן, כנגד גופו של האיש השב אל עולם המעשה כעובד ה', התורם את עצמו לבנין העולם ולא להריסתו. אך יש מי שקרב עוד יותר אל הקדש, אדם כזה מתקדש וקרב בנפשו אל ה', ע"י שהוא משליך את גופו הרחק. אין זו דרך רגילה, זוהי דרך למקרים קיצונים. עזיבת כל עניני הגוף וקרוב הנפש אל ה', אך ככל שהנפש קרבה יותר, כך הגוף מושלך רחוק יותר, והוא מטמא.

מכאן יובן למה אמרו חז"ל שהפרה האדומה היא חוק והיא בלתי נתנת להבנה, משום שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. ויש לשאול: ואם לא היתה מטמאת את הטהורים אלא רק מטהרת את הטמאים, היה מובן? יש להשיב שכן. אילו היתה התורה גוזרת שכל מי שנטמא יביא פרה אדומה, דמה יזרק על המזבח ובשרה ישרף מחוץ למחנה ויטמא, לא היינו תמהים. יש קרבנות כאלה. יש מקרים שבהם אומרים למתכפר שישליך את גופו הרחק ויקרב את נפשו. שישליך הרחק גוף בעל חיים שיטמא במקומו מחוץ למחנה, והוא יקרב אל ה'. החדוש בפרה אדומה הוא שכולה מחוץ למחנה, כולה נשרפת שם, ולכן גם כולה מטמאת את הנוגע בה. שהחלק הזה הטמא הוא יהיה החומר המטהר, זהו חדוש גדול וסוד גדול.

ולמה חדשה התורה את החדוש הזה? יתכן שטעם הדבר הוא שהמת איננו יכול לחיות, הוא אינו יכול לשוב עוד אל מחנה בני האדם ואל עולם החיים. כלו מחוץ למחנה. אם כך, במה תטהר טומאתו? מלמדת אותנו התורה שגם מי שנמצא מחוץ למחנה, אם הוא עומד מול המחנה ומזה את הדם אל נכח פני אהל מועד, אע"פ שכלו במקום הטומאה וכלו מטמא, כיון שפניו אל אהל מועד, יש לו תקוה. כמו שאנו קוראים בהפטרה על עם ישראל העומד כלו בגולה, כיון שפניו בכל יום אל ארץ ישראל, יש לו תקוה לשוב, וה' יקבצנו מכל הארצות וישיבנו אל הארץ.

 

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת, אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך אמר לו לאו, ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו הן א"ל ומה אתם עושין לו אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי (במדב"ר יט ח).

מָה בֵּינֵינוּ לְבֵין הַמֵּתִים הַכַּשְׁפָנִים

הֵן הַכֹּל נִרְאֶה בְּאוֹתָם פָּנִים

וּמָה נָשִׁיב לִדְחוּיֵי הַקָּנִים

הֲגַם אָנוּ טִפְּשִׁים פָגָאנִים

מָה בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר

וּמָה נַסְבִּיר לְעִוְּרִים חַסְרֵי אוֹר

הַפָּנִים אוֹתָם פָּנִים, הָעוֹר אוֹתוֹ עוֹר

אַךְ הַהֶבְדֵּל תְּהוֹמִי, לָבָן וְשָׁחֹר

לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִים

כִּי דְּבַר ה' שֶׁהוּא כְּמַיִם נִגָּרִים

מְטַמֵּא אֶת הַטְּמֵאִים וּמְטַהֵר אֶת הַטְּהוֹרִים

וְהוּא יָשׁוּב וִיחַיֶּה אֶת הַפְּגָרִים

הַמַּבְדִּיל בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

בֵּין הַדָּחוּי בְּקָנֶה לְבֵין הַמְקֹרָב בְּדָמִים

בֵּין בָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים לְזָרִים מְטַמִּים

הוּא מַבְדִּיל בֵּין בַּעֲלֵי נְשָׁמָה לְמֵתֵי נְשַׁמִּים

יוֹצֵר הַחַיִּים אֲשֶׁר הַכֹּל בָּרָא

הַמְחַיֶּה אֶת הַחַיִּים וְגוֹזֵר אֶת הַמֵּתִים בִּגְזֵרָה

הוּא גָּזַר עַל הַמָּוֶת טֻמְאָה וְעַל הַחַיִּים טָהֳרָה

וְעַל הַטָּהֳרָה מַיִם וְעַל הַמַּיִם פָּרָה

לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִים

כִּי דְּבַר ה' שֶׁהוּא כְּמַיִם נִגָּרִים

מְטַמֵּא אֶת הַטְּמֵאִים וּמְטַהֵר אֶת הַטְּהוֹרִים

וְהוּא יָשׁוּב וִיחַיֶּה אֶת הַפְּגָרִים

הוּא מְטַמֵּא אֶת הַגּוּף הֶחָסֵר נְשָׁמָה

וְהוּא יָשִׁיב לוֹ נְשָׁמָה וְיִטַּע הַנְּשַׁמָּה

כִּי אֶל מְקוֹם שְׁכִינָתוֹ פָּנֵינוּ בַּהֲזֹאת דָּמָהּ

אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה

נֵדַע כִּי הוּא ה' בְּפָתְחֵנו מִן הַקְּבָרִים

וְהוּא יִזְרֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים

וְלֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה יַזְרִים

וִישִׁיבֶנּוּ לִרְאוֹת בְּטוּבוֹ וְאֶת קַרְנֵנוּ יָרִים

לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִים

כִּי דְּבַר ה' שֶׁהוּא כְּמַיִם נִגָּרִים

מְטַמֵּא אֶת הַטְּמֵאִים וּמְטַהֵר אֶת הַטְּהוֹרִים

וְהוּא יָשׁוּב וִיחַיֶּה אֶת הַפְּגָרִים

מקבץ ידיעות משושן הבירה

למה לש"ס חשוב לסגור מהר עם הבית היהודי?

לש"ס חשוב לסגור מהר עם הבית היהודי, כי עסקים עם הגוי מוטב לעשות בחדש אדר.

גם נתניהו מקוה לפרק את הברית בין לפיד לבנט: היום כולם נתלים באילנות גבוהים, אחרי פורים כולם ירדו מהעצים.

תגובת בנט: הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך.

תגובת המצביעים: לפיד בוז לעשתות שאנן.

‎‏ה' לי ולא איראן!!!!

 

 

מרדכי פוגע בחופש הביטוי, ויש אומרים שהוא בכלל סוכן שב"כ

לאחרונה נודע שמרדכי היהודי מבקש לפגוע פגיעה חמורה בחופש הביטוי. מרדכי היהודי מותח ביקורת על "שומרי הסף". לטענתו, "שומרי הסף" מסכן את בטחון הממלכה, ולכן מוצדק לפגוע בהם.

איגוד העיתונאים מגנה את ההתערבות הבוטה בחופש הביטוי, ואומר שלמען הממלכה חשוב שכל המוצגים בסרט ישארו בלתי-תלויים.

עוד נמסר מטעם איגוד העיתונאים, כי הוא רואה בחיוב את העזתם של המצולמים לדבר בשפה שאיננה מקובלת, ומגנה את השימוש שעושה מרדכי בכך שהוא מבין את שפתם כדי לצותת להם. "ציתות לסוכנים הוא בלתי חוקי, ומותר לעיתונאים בלבד", אמרו באיגוד.

בסרט "שומרי הסף" הוצגו סוכני מוסד, שנשלחו למשימת התנקשות באחד מבכירי המשטר באיראן. אחד המתנקשים, סוכן ששמו X, הועלם באופן חשוד, ומסתמן שהוא נתלה על עץ כלשהו בבית סהר עלום בשושן.

עיתונאי עלום בשם בגתן, חושף היום שמרדכי הוא כנראה סוכן שתול של שירותי הביטחון האיראניים בתוך הקהילה היהודית. ארגון הריגול הרשמי "שתולים בבית ה'", (או בראשי תיבות: שב"כ), מחזיק רשת סוכנים בתוך הקהילה היהודית. מרדכי הוא רק אחד מהם.  העיתון הרשמי של סוכני השב"כ בקהילה החרדית, "המודיע", (או בגרסתו היידישאית: "דער שטינקער"), מדווח היום כי סוכן אלמוני בשם מ. הוא שדיווח למלך על "שומרי הסף". "מה הוא חושב לעצמו?", תוהה בגתן, "שאם הוא ילשין הוא יביא גאולה לעולם?".

בגתן אינו לבד,  רב ידוע יוצא היום במאמר חריף נגד קהילת המלשינים. אבל המודיעים (שטינקע"רים בלע"ז) לא מוטרדים, כי רב בקהילת ה"מודיעין" פרסם אתמול את דעתו שההלשנה היא מצוה.

באירגון "בית פילפל" טוענים כי התנהגותו של מרדכי היא חילול השם, ומבקשים לשים קץ להקצנה

איגוד רבני ורבניות "בית פילפל" מותח בקורת קשה על מרדכי היהודי, על שאינו כורע ומשתחוה להמן. לטענת חברת "בית פילפל", הרבנית ד"ר נאמה עץ-חיים גבוה, בימינו עלינו לגייס כל סברה אפשרית כדי להקל בדיני עבודה זרה. "העמדה הקיצונית והמחמירה של מרדכי היהודי גורמת לחילול השם, לשנאת ישראל ולרצון מצד המן להשמיד אותנו", אומרת עץ-חיים גבוה, "לפי פסק חדש שהוצאנו בבית-פילפל, מותר בהחלט לכרוע ולהשתחוות להמן, כי כל השתחוויה שאינה של חיבה מותרת".

"האם עלינו להסיק מכאן שאין לכם חיבה כלפי המן?" אנו שואלים. ועל כך עונה עץ-חיים גבוה בתקיפות: "חס וחלילה, בודאי שאנו מחבבים את המן. אנו בעד חיבה ואהבה. דגלנו הוא חיבה, אהבה, וסובלנות". ומה היא אומרת על כך שהסנהדרין בירושלים דווקא תומכים במרדכי? "ימח שמם של הסנהדרין האלה, שימותו כולם, אין להם טיפת סובלנות. הם מחמירים ומציגים יהדות קשוחה ודוחה, אני בהחלט מבינה את המן שרוצה להשמיד יהודים כאלה. ובכלל, הם פסולים מלשבת בסנהדרין, כי הם לא יודעים לטהר את השרץ".

ארגון רבני בית פילפל מארגן אפוא משלחת תמיכה בהמן. כדי להרבות אהבה וחיבה. לשאלתנו לקראת הפגישה האם נראה להם שהמן אכן יקבל אותם יפה הם משיבים: "בוודאי, אם נכרע ונשתחווה לרגליו אין ספק שהוא יראה את הצד היפה של היהדות ויטה לנו אוזן". ואולם, זה לא הועיל, לא רק שהמן השיב את פניהם ריקם, הוא עוד הפנה לעברם אוזן משולשת.

אבל בארגון "בית פילפל" לא מרימים ידיים. בינתיים מחדש ארגון "בית פילפל" את מאמציו, בארגון מבקשים לצאת בראש חוצות במסר של סובלנות ואהבה, ומציעים להמן לתלות את מרדכי בגובה חמשים אמה. "יעשו עץ גבוה חמשים אמה ויתלו את מרדכי עליו", דברי אחת מרבניות "בית פילפל".

"מול הברבריות והזלזול של מרדכי, רק המן מפגין איפוק" אומרים בבית פילפל. "מרדכי מציג יהדות קשוחה, אבל האמת היא שהיהדות היא דת מאד המנית (במלעיל), אנו נציג את הצד ההמני של היהדות".

עוד נודע כי "בית פילפל" מבקשים להסיר תוכן פוגעני מהתפילות. בפסק חדש של "בית פילפל" מבקשים לבטל את ברכת "שלא עשני גוי". "הברכה הזאת כבר אינה מתאימה לימינו", אומרים שם, "היא סתם הדרת גויים". גם את נוסח הוידוי שינו שם, ומהיום יש להתוודות בנוסח החדש: "אשמנו, בס"דנו, הידרנו, דיברנו דוסי וכו'". "הידרנו, זה חטא מאד חמור" , מסבירים שם, "אנו נגד אלה שהדירו נשים וגויים".

לסיכום, אומרים היהודים הנאורים: "אנחנו היהודים צריכים ללכת לקראת המן. אם כל פעם שהוא הורג יהודי אנחנו מיד מאשימים אותו ואומרים שהוא רוצח, פלא שהוא רוצה להרוג את כולנו? - אנחנו צריכים לבנות צעדים בוני-אמון. אם נוותר לו על מה שהוא רוצה, נוציא אותו מרשימת התומכים בטרור, וניתן לו הגדרה עצמית, מיד יקום כאן מזרח פרסי חדש וכולם יראו שהמן הוא אדם חביב ביותר. חבל שאנחנו תמיד מתעקשים לומר עליו שהוא רשע ובכך לעורר את השנאה. אולי כבר נפסיק להתנכל להמן המסכן?".

התקדמות מבורכת במו"מ הקואליציוני: נראה שהמלך יוכל לגדל את המן. שנים מבניו של המן ימונו לסריסים

המכשול היחיד שעדיין עומד בפני כניסתו של המן לקואליציה הוא דרישתו של המן שהממשלה תתקצב משפחות ברוכות ילדים. חוץ מזה נרשמת התקדמות מבורכת במשא ומתן הקואליציוני. לכתבנו נודע שאחשורוש כעת מציע להמן שני שרים ושני סריסים.

שנים מבניו של המן ימונו לשרים, שנים אחרים לסריסים. בבית המן כבר התחילו המלחמות הישנות בשאלה מי ימונה לאיזה תפקיד. המן: כינסתי את שרי, את סריסי, את אריסי ואת ארידי.

דלפון, שנושא את עיניו לתפקיד שר הרווחה, יצטרך כנראה להסתפק בתפקיד סריס. לכתבנו נודע כי המן מבקש לקדם דווקא את אספתא.

בינתיים מתגבשת הצעת פשרה: פורתא יקודם לתפקיד סריס, פרשנדתא יוצב בראש הרשימה לכנסת, ודלפון יוצב בראש העץ.

עוד מתגבש: פרשנדתא ימונה לתפקיד הרב הראשי האשכנזי, פרמשתא ימונה לתפקיד הרב הראשי הספרדי. הרב מרדכי ימונה לתפקיד הרב את ריבנו.

לעומת זאת, מרדכי ככל הנראה לא יכנס לקואליציה, כי הוא מסוכסך עם ושתי, המסיתה את אחשורוש שלא להכניס אותו.

חור כרפס, שהמית עצמו באהלה של תורה, שובר שתיקה

לראשונה מאז עלה על הפרק נושא השוויון בנטל, נשמע קולו של אחד מגיבוריה האלמוניים של המלחמה בעמלק

כתבנו יוצא בראיון חדש עם מר חור כרפס, שתמך בידו של משה במלחמת עמלק. מר כרפס מתלונן על בעיית השוויון בנטל.

"רק אהרן ואני תמכנו בידיו של משה" אומר כרפס, "בעוד שכל המשתמטים הלכו עם הרב י. בן-נון להלחם עם עמלק בחרב. הם לא מבינים שידיו של משה עושות מלחמה ושוברות מלחמה?"

שאלנו את כרפס אם הוא לא חס על הלוחמים ששפכו את דמם בקרב. "חס וכרפס" השיב כרפס, "הלא בדיוק בגלל זה אני מבקש שהם יעזבו את הקרב ויעלו אלינו, אל ראש הגבעה".

העובדה שכרפס התייצב בראש גבעה, מעוררת אף היא דאגות שמא גורמים קיצוניים משתלטים על השיח הציבורי. גם על כך שאלנו את כרפס, אך הוא השיב שאין מקום לדאגה, ידינו אמונה.

עוד הוסיף כרפס: "אני בכלל לא קיצוני, רק אהרן קיצוני, הוא תמך בידו הימנית של משה, אני תמכתי בידו השמאלית, לכן אני לא קיצוני". לשאלה למה הוא נציב על ראש גבעה השיב כרפס שהוא מקים גוש בגלל השוויון בנטל, והדגיש שהוא בכלל תומך בשמאל.

"הם מתגרים באומות העולם, בעוד אני ממית את עצמי במי מלח" אומר כרפס, "משה הוריד להם את המן והם תולים אותו למעלה בחזרה".

עוד נודע לכתבנו, כי לא די שכרפס לא יוצא למלחמה, הוא עוד מבזה את זכר המתים. נודע כי בעת הצפירה ביום הזכרון למתי המבול, צולם כרפס כשהוא עומד נוח.

שערוריה חדשה מביכה את אוניברסיטת בר שושן

ראשי האוניברסיטה מתנערים מאחד מחברי הצוות, שפרסם מחקר המפלה נשים ופוגע בשכבות החלשות

שערוריה חדשה מזעזעת את אוניברסיטת בר שושן. אחד מחברי סגל האוניברסיטה, הפרופסור מדיר שו”ב, פרסם מחקר חדש ובו הוא טוען שבממוצע הנשים יותר נמוכות מהגברים.

המחקר השובניסטי והפוגעני הזה פורסם אמש, וכבר הופיעו תגובות קשות. דוברי האוניברסיטה הודיעו אתמול כי הם מתנערים מהפרופסור שו”ב, ושוקלים לפטרו.

"המחקר הזה הוא שובניסטי ומגמתי", טוענת עמיתתו של שו”ב למחלקה, הפרופסור בת שבע גרושובסקי ראש-שכוי, "מחקר שאני ערכתי מוכיח את ההפך. יש שוויון מוחלט בין גברים לנשים, אין ביניהם שום הבדל, הם זהים לחלוטין, והנשים יותר גבוהות מהגברים ב20 ס"מ".

הפרופסור גרושובסקי ראש-שכוי מבהירה שהמחקר שלה הרבה יותר אמין מהמחקר של הפרופסור שו”ב, משום שהמחקר שלו סקר קבוצת נחקרים אקראית, בעוד שהמחקר שלה כלל קבוצת נחקרים איכותית, שנבררו בקפידה מתוך הסגל הבכיר של האקדמיה. עוד מבהירה הפרופסור גרושובסקי ראש-שכוי, שהמחקר שלה הרבה יותר אמין ומשכנע, משום שהיא נתנה לנשים העדפה מתקנת, ואיפשרה להן לעמוד על כסאות בשעת המדידה. מה שממש לא נעשה ע"י הפרופסור שו”ב.

נימוק נוסף מדוע המחקר של הפרופסור גרושובסקי ראש-שכוי הוא אמין יותר, נובע מכך שהפרופסור שו”ב טעה טעות חמורה בכך שמדד את הגברים מהראש. "זאת טעות של טירונים", מסבירה הפרופסור גרושובסקי ראש-שכוי. "הלא לגברים אין ראש. לכן יש למדוד אותם רק מהכתפיים ומטה".

הדבר המקומם ביותר, אומרת הפרופ' גרושובסקי ראש-שכוי, הוא ששו"ב רותם את המדע לקידום דעותיו הפרטיות. הוא עושה את המדע קרדום לחפור בו. יש לו אג'נדה. חוקר טוב, אומרת גרושובסקי ראש-שכוי, הוא חוקר שאין לו דעות או אג'נדה משלו, והוא אינו מחפש אלא את המדע הטהור בלבד.

מסתבר שזה לא המחקר הפרובוקטיבי הראשון של שו”ב. בעבר הוא כבר פרסם מחקר גזעני הקובע כי בדרך כלל אזרחים ממוצא תאילנדי יעבדו בחקלאות, אזרחים ממוצא סיני יעבדו בבניין, ואזרחים ממוצא פיליפיני יעבדו בסיעוד. עוד מנסה שו”ב לטעון כי לאזרחים הנ"ל יש עינים מלוכסנות. דובר האוניברסיטה אמר שהוא רואה בחומרה רבה את מי שקורא לאפליה בין אזרחים לאזרחים.

אתמול הובא הפרופסור שו”ב להארכת מעצרו, בפני השופטת צביה פרובוקציה. להגנתו ניסה הפרופ' שו”ב לטעון שהוא יכול להוכיח שמחקריו אמת. בעקבות כך הואשם שו”ב גם בבזיון בית המשפט. "הוכחות תביא באוניברסיטה", אמרה לו כבוד השופטת פרובוקציה, "פה בית משפט, פה לא מביאים הוכחות, אתה מתבקש לכבד את המקום".

בינתיים נודע כי מחקריו של שו"ב פוגעים באוכלוסיות חלשות נוספות. לכתבנו נודע שגם יו"ר התאחדות הנמוכים, מר יוקטן זעירא, מבקש להגיש תביעה משפטית נגד שו”ב, על שהשוה את הנמוכים לנשים.

תצוה

ואתה תצוה

פרשתנו פותחת בשני פסוקים העוסקים בנר התמיד: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:  בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בין עשית המשכן לעשית הבגדים נכנסת הפרשיה הקטנה הזאת, שעוסקת בנושא אחר לגמרי.

פרשיה דומה מאד אנו מוצאים אחרי פרשת המועדים, לפני פרשת המקלל: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:  מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:  עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה’ תָּמִיד". גם כאן הפרשיה נמצאת במקום לא צפוי ולא ברור מדוע היא נמצאת שם. שתי הפרשיות פותחות בצווי בני ישראל, הצווי הוא לקחת שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. גם הפסוק השני כמעט זהה בשתי הפרשיות: שני הפסוקים מזכירים את אהל מועד ואת מחוץ לפרוכת ואת העדות. ובשני הפסוקים יערך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדורות.

ההבדל בין הפרשיות הוא הפסוק השלישי, שנמצא בפרשת אמר ולא בפרשתנו, האומר שאהרן יערוך את הנרות על המנורה הטהורה.

הפרשה נמצאת במקום לא צפוי, וגם המבנה שלה לא צפוי. הצוי בה הוא לא להדליק את הנרות אלא לצוות את בני ישראל ויקחו שמן זית זך. המטרה היא להעלות נר תמיד, אבל התורה פותחת דוקא בצווי לקחת שמן מאת בני ישראל. בדומה לפרשת תרומה שגם היא פותחת בצווי לבני ישראל לתת תרומה. אלא שגם שמן המאור נזכר גם שם.

פרשת תצוה עוסקת בקדושת העובדים במקדש. משה מצֻוֶּה בה לקדש את הכהנים, אבל לפני שהוא מקדש את הכהנים, הוא מצוה את ישראל לעשות את חלקם בנר התמיד. לתת שמן זית זך. אחרי "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" יכול לבוא "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכן "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". ואח"כ "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי". מתוך כך שמשה מצוה את ישראל, אפשר לקדש את הכהנים מתוך בני ישראל. הצווי כאן הוא לא שיהיה נר תמיד, אלא שבני ישראל יעלו נר תמיד. אם בני ישראל מעלים נר לפני ה', גם אהרן קרב לפני ה', ונושא את שמותם לפני ה'.

אחרי שמביאה התורה את הימים שבהם ישראל מקריבים אשה לה', היא שוב מזכירה את הנרות, ושם היא מצייינת שהם יעלו על המנורה הטהורה. המנורה היא העומדת לפני ה' ומזכירה את ישראל תמיד, גם בימים שבהם הם לא מקריבים אשה לה'.

לפרשתנו יש ארבעה חלקים (מלבד פרשית מזבח הזהב הבאה בסופה, אחרי דברי הסכום). הפרשיה הראשונה, שני פסוקים בלבד, עוסקת בהדלקת נר תמיד. "ואתה תצוה את בני ישראל וכו'". אחריה בא חלק שני שעוסק בבגדי הכהונה. "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וכו'". אח"כ עוסקת התורה בשבעת ימי המלואים. החלק הזה מוצג בפתיחתו כהמשך לחלק הקודם: אחרי שלמד משה לעשות לכהנים בגדי כהונה, ממשיכה התורה לעסוק בכהנים ומבארת במה יתקדשו לעבודתם: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי". ואולם, הפרשיה העוסקת בקדושם של הכהנים, מסתימת דוקא בקדושו של המזבח. לכן בא החלק הרביעי הפותח ב"וזה אשר תעשה על המזבח". החלק הזה מסים בקדושם של ישראל ושכינת ה' עליהם.

כלומר: יש כאן שני חלקים שפותחים ב"ואתה", ואחריהם שני חלקים שפותחים ב"וזה אשר תעשה". או "וזה הדבר אשר תעשה". כאשר כל אחד מהחלקים הפותחים ב"וזה" יוצא מהנקודה שבה נגמרה הפרשיה שלפניו, אך מסים בענין אחר. סוף קדושתם של הכהנים הוא קדושו של המזבח, וסופו של קדוש המזבח הוא קדוש ישראל.

את המשכן וכליו מקדש משה בשמן המשחה. אין צרך בימי מלואים ובקרבן. אך כדי לקדש את הכהנים יש צרך בפר חטאת, ובשני אילים וסל מצות. את המזבח מקדשים בפר חטאת ליום על הכפורים. את ישראל קדש משה בסוף פרשת משפטים בזבחי שלמים לה' פרים. גם את הלויים מקדש משה בפרשת בהעלתך בשני פרים.

הקרבנות מקדשים אדם למעלתו. אך מסתבר שגם המזבח, שלא כיתר הכלים במשכן, צריך קרבן לקדושו. כאשר הסדר אומר דרשני: קדושו של המזבח נעשה אחרי קדוש הכהנים, ומיד אחרי, לכאורה הדבר מוצג כחובה הנגזרת כפעל יוצא מקדושם של הכהנים, והשכינה שורה על ישראל מתוך עבודת התמיד במזבח.

על תפקידו של המזבח עמדנו כבר בסוף פרשת יתרו. במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה מאדמה, מתוך העולם הזה. הוא המייצג את הארץ במפגש בין הארץ ובין ה', במשכן. לכן הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא הבטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון בתוך בני ישראל.

וכבר עמדנו כאן בשבוע שעבר על כך שיש למשכן שני תפקידים: השראת השכינה בקרב ישראל, והתועדות ה' והודעתו את תורתו לישראל. ה' מתגלה אל ישראל ונועד להם במשכן. כנגד עדות והתועדות זו נעשו הנרות והקטרת, אשר בצד דרום. לעמת זאת, שחיטת הקרבנות וסדור לחם הפנים, שלא נאמר בהם שנעשו לפני העדות, נעשים בצד צפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום, ושם המנורה. לאורך כל פרשיות המשכן בא הדרום לפני הצפון. אפילו בסדור המשכן, שבו השלחן קודם למנורה, חוזרת התורה על השלחן אחרי המנורה כדי להזכיר את המלה צפון אחרי המלה תימנה. כי לכל ארך פרשיות המשכן קודם השלחן למנורה, אך הדרום קודם לצפון. כשנזכר השלחן בראש הפסוק לא מופיעה בו המלה צפון. צד דרום הוא ימינו של השוכן בקדש הקדשים, צד צפון הוא ימינם של ישראל העומדים בעזרה, מול פתח המשכן. המזבח והקרבנות שיכים לצד של ישראל המשכינים בתוכם את שכינת ה'. לכן מתקדש המזבח באותם ימי מלואים הבאים לקדש את הכהנים.

תפקיד הבגדים

כל הבגדים של הכהנים הם לכבוד ולתפארת. כמו שנאמר בתחלת פרשית הבגדים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", ובסופה: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".

אבל לבגדים המיוחדים של אהרן יש תפקיד. אהרן בא בהםם לפני ה' ובכל אחד מהם הוא ממלא תפקיד לפני ה'. באפוד: "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן". בחשן התפקיד כפול, נשיאת שמות בני ישראל לפני ה', ונשאית משפט בני ישראל לפני ה': "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה’ תָּמִיד:  וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד". המעיל מזכיר את הקול לפני ה': "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה’ וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". והציץ מרצה ונושא עוון לפני ה': "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’".

הבגדים מציגים את הכהן כנציג של ישראל לפני ה'. בקרבנות הכהן משרת את ה'. בבגדיו הוא מיצג את ישראל. הוא נושא את שמותם לפני ה' הוא נושא את שמותם על לבו לפני ה', והוא נושא את משפטם לפני ה'. שיעשה ה' את משפטם.

בשני הבגדים האלה מפותחים שמות בני ישראל, לכן יכול הכהן להזכיר באמצעותם את בני ישראל. על הציץ כתוב לא שמות בני ישראל אלא דוקא שם ה'. בזה הוא נושא את עוונם. כיצד?

לא הציץ הוא קדש לה', הציץ מבטא את העובדה שהכהן הוא קדש לה', וכיון שהכהן מיצג את ישראל, ונושא את שמותיהם ואת משפטם, הכהן הוא גופם של ישראל, וגופם של ישראל הוא קדש לה'. גם כאן יש בטוי לכך שישראל הם כקרבן. כמו שעולה היא קדש לה' והיא קרבה תחת בעליה ומיצגת את העובדה שבעליה מביא ומקריב את עצמו, כך הכהן הגדול, מיצג את העם ששלח אותו, העם הוא קדש לה'. את זה עושה רק הכהן הגדול. לא יתר הכהנים. נזר הקדש, האומר שהנושא אותו הוא קדש לה', הוא זה שמיצג את העובדה שכל ישראל קדושים. לכן מתכפר להם.

וזה חיב להעשות בגלוי ובקול. לא בחשאי. זה חייב להעשות מתוך הכרזה רמה שאנחנו קדש לה'. את זה אפשר לעשות דוקא אם בשוליו ישמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו. ע"י כך לא ימות.

מה מכובד יות,ר המשכן או הבגדים?

ביריעות המשכן והפרוכת רווח הביטוי "שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי", או "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר". בבגדי הכהנה יש מרכיב נוסף. בחשן והאפוד אנו מוצאים: "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר". ואכן, בתחלת פרשת פקודי, אחרי שתוארה עשית המשכן ולפני עשית הבגדים, נאמר: "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ". לצרך בגדי הכהנה יש צורך גם בזהב.

יש עוד יתרונות לבגדים על פני המשכן עצמו: מעל יריעות המשכן יש יריעות עזים ומכסה עורות, מתחת לאפוד ולחשן יש בגד תכלת ובגד שש.

כמות התכלת והארגמן שנדרשה ליריעות המשכן, גדולה פי כמה מהכמות שנדרשה לאפוד ולחשן. אעפ"כ, דוקא על האפוד והחשן נאמר: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי...וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ", ופסוק דומה בפרשת פקודי: "וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה".

יש הקבלות רבות בין בגדי הכהנה לבין הכלים. אחת מהן היא שהחשן מהודק בטבעות זהב, וכמו שכתוב על הארון "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ", כך נאמר על החשן "וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד". חכמים אף למדו מכאן שגם "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" הוא צווי. למרות שממבנה הפסוק משמע שהוא תיאור הרכיסה של החשן אל האפוד. שתיעשה כך שלא יזח החשן מעל האפוד. יש לכך ראיה ברורה מכך שהצווי חוזר גם בפרשת פקודי. שם נאמר: "וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה". שם לא יתכן שזה צווי כי זה נזכר תוך כדי תיאור מעשה. ואילו היה שם צווי היה צריך לספר "וידבר ה אל משה". אבל הרעיון הוא ברור: התורה מצוה לרכוס את החשן כך שלא יזח, ממילא למדנו שזה רצון ה' ואנו מצֻוִּים על כך. כך או כך, יש הקבלה בין הארון לבין החשן.

ובכל ההקבלות האלה, נראה שהתורה מכבדת את בגדי אהרן קצת יותר מאת המשכן עצמו.

(אגב, אם מדברים על בגדי אהרן, יש כמובן לעמוד על כך שהפסוק "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" בנוי אף הוא כך שהוא מזכיר את בגדי הכהן הגדול).

ראשית, יש להשיב שלא ממש נכון שהבגדים מכובדים יותר מהמשכן עצמו. נכון שביריעות המשכן אין זהב, אבל יש הרבה זהב במשכן. הכלים, הקרשים מצופים זהב. הנכנס למשכן רואה את הקירות המצופים זהב, ורק היריעות שמעליו הן ללא זהב. הבד של הבגד מכיל זהב ושל המשכן לא, אבל יש במשכן זהב.

אבני המלואים המייצגות את ישראל, לא מצאנו דוגמתן במשכן עצמו. אבל מצאנו לוחות. אם החשן הוא כנגד הארון, הרי שהלוחות הן כנגד אבני החשן. לא כתוב מאיזה אבן היו הלוחות, חכמים אומרים שזה היה ספיר. אהרן הבא אל הקדש כדי לייצג את ישראל, עוטה זהב בלבושו ומיצג את ישראל על אבני שהם ואבני מלואים. הבא אל המלך צריך לבוא בלבוש מכובד. יריעות המשכן אינן אלא חלק מהבניין, בבניין יש זהב אך לא ביריעות.

במשכן, המשכן עצמו מכובד, בדיו נועדו להגן עליו מפני מזג האויר. בגדיו של הכהן באים כדי שיעמוד לפני קונו בצורה מכובדת.

 

מהו חשן משפט

רב הנעלם על הסתום בפרשית החשן. ראשית, יש לשאול מהו חשן. כל יתר הבגדים, הם שמות בגדים ידועים ומוכרים. גם דברי ה' אל משה "ועשית חשן משפט", מנוסחים כך שמשתמע מהם שהמלה חשן היא מלה מוכרת וידועה. אך אנו איננו מכירים אותה משום מקום אחר. אם המלה חשן היא בעלת משמעות רק בהקשר בגדי הכהנה, היתה המלה הזאת צריכה לבא בהמשך הפרשיה, כמו שמצאנו למשל לגבי שמן המשחה, שלא נאמר "ועשית שמן משחה", אלא "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין ועשית אתו שמן משחת קדש", או כמו בקטרת שנאמר בה "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה ועשית אתה קטרת", או כמו במי נדה שנאמר בהם "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה". א"א לכתוב "ועשית שמן משחה" "ועשית קטרת" "ועשית מי נדה", כיון שאלה אינם מושגים ידועים. אמנם, אפשר לפרש שהיה בזמנם תכשיט ידוע ששמו חשן, ולכן אפשר לכתוב "ועשית חשן" כמו "ועשו ארון" "ועשית שלחן" "ועשית ציץ" ועוד. עשה את התכשיט הידוע ששמו חשן. אבל קשה לומר שהיה תכשיט ידוע ששמו חשן משפט, כדי שאפשר יהיה לכתוב "ועשית חשן משפט".

שנית: מהו חשן משפט? איזה משפט יש בחשן? המפרשים נטו לענות על השאלה הזאת מתוך הפסוק בפרשת פינחס "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה". ואולם, בפסוק שם לא נזכר כלל החשן, אלא רק האורים. ואילו פרשת תצוה מזכירה משפט אחר: "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד". כלומר: תפקידו של החשן הוא לא לשאול את ה', אלא להפך: לשאת את משפט בני ישראל לפני ה', להזכיר את בני ישראל לפני ה'.

 ועוד: האפוד והמעיל נאמרו בה' הידיעה "ועשו את האפד", "ועשית את מעיל האפוד", אפשר להזכירם בה' הידיעה כיון שהם כבר הוזכרו בתחלת הפרשה: "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט", כיון שאנו כבר יודעים שצריך להיות אפוד וצריך להיות מעיל, אין צרך לכתוב כמו בפרשה הקודמת "ועשו ארון "ועשית שלחן" "ועשית מנורת זהב", אלא אפשר לכתוב בה' הידיעה "האפוד" "מעיל האפוד". אם כך - למה לא נאמר "ועשית את החשן". הלא גם החשן נזכר בפסוק "ואלה הבגדים אשר יעשו". מסתבר שהחדוש הוא שתעשה חשן משפט, ולא סתם חשן. מהו חשן משפט?

שלישית יש לשאול מה הם אורים ותמים. גם הם הוזכרו בפרשה כדבר ידוע. נתינתם אל חשן המשפט מזכירה בלשונה את הצווי לתת את העדות אל הארון, אך בעוד שעל העדות נאמר בפירוש שה' נתן אל משה שני לחות העדות, ולמדנו גם מה הם, האורים והתמים לא נתפרשו.

בפרשת פינחס נזכר משפט האורים. כלומר: הכהן שואל באורים. כך נזכר בעוד כמה מקומות, אך בספר שמואל משמע שדוקא באפוד הכהן שואל.

לכן נראה לפרש שהיה ידוע באותה תקופה שבעלי תפקידים וסמכויות בפרשה חוגרים אפוד. כל השרים הבאים בשערי המלך חוגרים אפוד. אלה שיש להם גם סמכויות שיפוטיות, עונדים בו גם תכשיט ששמו חשן משפט, המלמד על נושאו שהוא שופט. יחודו של הכהן הגדול, שהוא בא לפני המלך בחשן משפט לא מפני שהוא שופט, אלא מפני שבחשן המשפט הוא מביא את משפט בני ישראל לפני ה', ומזכירם לפניו, וה' הוא השופט את ישראל והוא הפוסק מה יעשו ישראל. לכן חשן המשפט הוא כפול (כלשון הכתוב). וגם משפטו כפול. מבחוץ נזכרים שמות בני ישראל כדי לשאת את שמותם בחשן המשפט לפני ה', אבל יש בו אורים, כמו הארון שבתוכו יש עדות שה' נותן, ובהם נשאלים ישראל ונשפטים לפני ה' ואהרן נושא את משפטם על לבו לפני ה'. האורים והתומים מביאים את משפט ישראל לפני ה', וה' חורץ את משפטם ומשיב.

ארוע חד פעמי שמשפיע לדורות

הפרשה פותחת ואומרת: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן  ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". כלומר: הם קדושים מאליהם, והבגדים הם לכבוד ולתפארת.

אלא שמיד אח"כ נאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי", הרי שהבגדים הם המקדשים את הכהנים. הבגדים עושים את האדם.

ואחרי תיאור הבגדים נאמר: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם  ולחם מצות וחלת מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת חטים תעשה אתם  ונתת אותם על סל אחד והקרבת אתם בסל ואת הפר ואת שני האילם  ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים  ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן...." וכו' וכו'.

אהרן ובניו התקדשו לא רק בבגדים, אלא בקרבנות. כמו שישראל התקדשו בקרבנות בסוף פרשת משפטים והלויים התקדשו בקרבנות בפרשת בהעלתך.

מהו, א"כ, תפקידם של הבגדים. ובמה מתקדשים הכהנים לדורות?

בפסוקים הראשונים של הפרשה, שבהם הבגדים הם לכבוד ולתפארת, הבגדי הם בגדי קדש, אבל אין מקדשים את אהרן, אלא רק מקריבים אותו לכהן לי. לעמת זאת, אח"כ גם בצווי בתחלת הפרשה וגם בצווי על המלואים נאמר "לקדשו לכהנו לי" ו"לקדש אתם לכהן לי". הבגדים הם בגדי קדש והם מקדשים את הכהנים לכהן לה'. הכהנים כבר קרבו מתוך בני ישראל לכהן לה', אבל ע"י הבגדים שהם בגדי הקדש, הם לא רק מוקרבים, הם גם קדושים. כל כהן באשר הוא כהן הוא מובדל מתוך בני ישראל ומוקרב לה'. עדין הוא צריך בגדים ומלואים כדי להתקדש לעבודה. קרבה זו אל הקדש היא הנותנת לו ולבניו אחריו את קדושתם המיוחדת.

הבגד הוא הדבר הזמני ביותר האפשרי. הוא נלבש ונפשט, נפשט ונלבש, אך דוקא הוא יוצר בכהנים קדושה לדורות, עד כדי כך שהוא עתיד לסמל את מעבר הדורות בכהנה. אהרן מת כאשר אלעזר לובש את בגדיו.

הכהנים מקבלים מעמד מיוחד לדורות ע"י מעמד חד פעמי, והמעמד הזה משפיע עליהם ועל בניהם ועל בני בניהם עד עולם. אבל לא רק הם, זה נכון לא רק לגבי בעלי הקדושה אלא גם לגבי הצד השני. עמלק מורחק לדורות, בזכרון בספר, זכור ולא תשכח, שאת עמלק יש לאבד מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור. וכל זה בגלל מקרה אחד, אשר קרך בדרך.

וכבר חז"ל התקשו בשאלה במה התיחד עמלק מכל העומדים עלינו לכלותנו שבכל דור ודור. היו שאמרו שעמלק תקף אותנו ללא כל התגרות מצדנו וללא סבה נראית לעין, סתם מתוך אנטישמיות. אבל לא צריך להיות אנטישמי גדול כדי לתקוף עם שאין לו צבא מסודר והוא הולך לו במדבר עמוס כלי כסף וכלי זהב. היו שהזכירו את עמלק, שהיה בן תמנע הממזר שלא ברור מי אבותיו, אבל לא זה מה שכתוב.

עמלק אפילו לא עצר את ישראל בדרך לארץ, הוא רק זנב את הנחשלים אחריהם. אלא שהתורה מבחינה לדורות בין הנושאים את שם ה' ואת שמות בני ישראל לפני ה', לבין המזנבים מאחורי הנחשלים אחרינו בסוף המחנה ומאבדים את שמות ה' ואת שמות בני ישראל. הראשונים תמיד בהתחלה והאחרונים תמיד בסוף. לדורות.

ואנו זוכרים לעולם לקדש את ההולך בראש, לפני ה' ונושא שם את שמו, ולמחות את זכר המזנב אחרינו, ורוצה לאבד את שמנו.

כחו של ההולך בראש הוא בהתקדשו, בלבשו את בגדי הקדש, ובנושאו את שמותינו ושם ה' לפני ה'.

ותמיד יש גם מי שהולך בסוף, רחוק מה', רחוק מכל אידאולוגיה. ולא פלא שהאחד הזה הוא גם ממזר, ושהוא מלקט אליו את האנטישמים בכל הדורות. הוא מתנגד לכל התקרבות אל ה', כי עצם קיומו סותר את הקרבה לה'. אח"כ הזנוב בנחשלים כבר הופך אצלו לאידאולוגיה, והוא מבקש להפוך את הסדר ולטעון שהקרובים לה' הם הנחשלים, והם הזנב.

חשוב לדאוג שאלה שעושים אידאולוגיה מזה שאין להם אידאולוגיה, יהיו מאחור, ולא מקדימה.

החידוש של התורה הוא שרגע אחד כזה משפיע על האדם ועל בניו ובני בניו לעולם. בר כרעיה דאבוה. א"א לעולם בלא בסם ובלא בורסי, וא"א לעולם בלא כ"ג ובלא עמלק. אבל התפקיד הוא נצחי והוא עובר לדורות. ואשרי מי שהוא כהן גדול, ואוי לו למי שהוא עמלק. הוא ממלא את תפקיד הרע לעולמי עד, גם אם מלכתחילה לא אנטישמיות ולא אידאולוגיה אחרת היא שהניעה אותו.

בתנאי שהכל נעשה כסדרו. לפעמים הכל הפוך, ואז ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. זוהי מציאות לא אידאלית. לא כ"כ נורא שהממזר ת"ח, אבל עלינו לדאוג לפחות לכך שהכהן הגדול לא יהיה עם הארץ.

זכור

התורה מלמדת אותנו לכבוש את כל יצרינו ולשלוט בהם. השכל צריך לשלוט בתאוות האכילה, העריות, האכזריות וכו'. אבל אין די בכך, אדם צריך לשלוט גם ביצר הרחמים. אם אינו יודע לשלוט בו – הוא שבוי ביצרו. יצרו שולט בו, מכאן שהוא ירחם על אכזרים, ואח"כ יתאכזר על רחמנים. לכן צריך שתהיה מצוה אחת שתלמד את האדם לשלוט אפילו ביצר הזה.

לכן, אם לא היה עמלק, היה צריך להמציא אותו. זה בדיוק מה שהקב"ה עשה.

כעת, להתלונן על כך שהורגים אותו זה קצת מגוחך. בשביל זה הוא קיים.

אבל עבורנו זהו מבחן קשה מאד לנאמנותנו לה'. לא חכמה לקיים מצות צדקה. נראה אותך הורג נשים וטף בגלל שה' אמר. האם אתה מוכן לעשות כל דבר אם ה' יגיד? זה המבחן.

וזה מבחן קשה, כי לעולם לא תוכל להסביר לעולם למה אתה תוקף עם בהניח ה' אלהיך לך, כשאין עליך שום סכנה. זוהי מלחמה קשה כי אין סכוי להסביר לעולם למה אנחנו לוחמים כאשר אין עלינו שום סכנה. אנו לוחמים רק כי ה' אמר.

המלחמה בעמלק היא בהניח ה' אלהיך לך. בהניח ידו וגבר עמלק. לכן אז צריך להלחם בו. ומי שלא ילחם בעמלק בהניח ה' לו, יתקל בו בירכתי הגולה.

וכאן יש עוד תפקיד למחית עמלק: ישראל צריכים להיות כל הזמן במלחמה, כל הזמן בפעילו. אסור לאדם לנוח על זרי הדפנה, הוא צריך להלחם.

עמלק הוא גלוי לכך שכשישראל רפים הם מותקפים. כאשר יניח ידו וגבר עמלק. לכן חשובה הזכירה. גם כאשר אין עמלק, אסור לישראל להניח את ידו. הוא צריך להיות כל הזמן במלחמה עם עמלק. בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך - תלחם בעמלק.

עם ישראל צריך להיות תמיד במלחמה, בירים משה ידו. מנוחה על זרי הדפנה מביאה לגבורת עמלק. וכאשר יניח ידו וגבר עמלק.

עוד סבה למה היה צריך להמציא את עמלק.

לכן יש הבדל בין המלחמה בעמלק לבין המלחמה בכנעני. מטרת המלחמה בכנעני היא שלא יהיו כנענים, מטרת המלחמה בעמלק היא עצם המלחמה.

היום לא נותר כל זכר לעמלק, חוץ מזה שאנחנו מקפידים כל שנה לעשות לעמלק זכר וזיייכר.  בנגוד לכנענים, שאין מצוה לזכור אותם אלא פשוט להשמיד אותם פן יחטיאונו ופן יהיה לשכים בעינינו, בעמלק המצוה היא עקר המלחמה.  מחית שבעת עממים היא מצוה לשם התוצאה: שלא יהיו כנענים. מחית עמלק היא מצוה לא לשם התוצאה אלא לשם המעשה. לכן הרמב"ם לא כותב על העמלקים שכבר אבד זכרם. בעמלק נמשיך להלחם גם אם אין עמלק. נמשיך לזכור זאת.  (אפשר שכן הוא מהצד השני, ואולי המדרש על התל והחריץ בא ללמד על שני סוגי אנטישמיות. אחשורוש צריך שלא יהיו יהודים. המן צריך יהודים כדי להלחם בהם אם לא יהיו לו יהודים הוא יקנה יהודים). העולם בנוי ממלחמה בין ישראל לעמלק, בין טוב לרע. חשיבותה של המלחמה היא לא רק בתוצאה אלא בעצם המלחמה. אדם לא צריך לשאוף למנוחה על זר הדפנה. הוא צריך לשאוף להלחם כל העת בעמלק. לכן אנו נלחמים בעמלק גם אם איננו, וזוכרים שאנחנו עבדי ה' ולוחמי מלחמתו ללא גבולות. 

המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם.

כאמור, את עמלק היה צריך להמציא כי יש בהיסטוריה תפקיד לעם שמייצג את הרע, כדי להלחם בו. אבל יש לזכור שכל הוויתו בעברה (ועיין בראשית לו). לכן, לא פלא שיש לבערו.

מה מטאו? אומרים שהוא מיצג את האנטישמיות. המן בודאי היה אנטישמי. אבל עמלק שבימי משה? לא צריך להיות יותר מדי אנטישמי כדי לתקוף עם שהולך במדבר בלי צבא מסודר, עמוס כלי כסף וכלי זהב. אלא שמי שהתנדב להיות הרע בשעה שהקב"ה מחלק את התפקידים בעולם, זכה בתפקיד (שכאמור, הוא תפקיד חשוב), לעניין תפקידך בהסטוריה, השאלה מה כוונתך לא חשובה. חשובה השאלה מה מעשיך.

הפרשה פותחת ואומרת: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן  ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". כלומר: הם קדושים מאליהם, והבגדים הם לכבוד ולתפארת.

אלא שמיד אח"כ נאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי", הרי שהבגדים הם המקדשים את הכהנים. הבגדים עושים את האדם.

ואחרי תיאור הבגדים נאמר: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם  ולחם מצות וחלת מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת חטים תעשה אתם  ונתת אותם על סל אחד והקרבת אתם בסל ואת הפר ואת שני האילם  ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים  ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן...." וכו' וכו'.

אהרן ובניו התקדשו לא רק בבגדים, אלא בקרבנות. כמו שישראל התקדשו בקרבנות בסוף פרשת משפטים והלויים התקדשו בקרבנות בפרשת בהעלתך.

מהו, א"כ, תפקידם של הבגדים. ובמה מתקדשים הכהנים לדורות?

בפסוקים הראשונים של הפרשה, שבהם הבגדים הם לכבוד ולתפארת, הבגדי הם בגדי קדש, אבל אין מקדשים את אהרן, אלא רק מקריבים אותו לכהן לי. לעמת זאת, אח"כ גם בצווי בתחלת הפרשה וגם בצווי על המלואים נאמר "לקדשו לכהנו לי" ו"לקדש אתם לכהן לי". הבגדים הם בגדי קדש והם מקדשים את הכהנים לכהן לה'. הכהנים כבר קרבו מתוך בני ישראל לכהן לה', אבל ע"י הבגדים שהם בגדי הקדש, הם לא רק מוקרבים, הם גם קדושים. כל כהן באשר הוא כהן הוא מובדל מתוך בני ישראל ומוקרב לה'. עדין הוא צריך בגדים ומלואים כדי להתקדש לעבודה. קרבה זו אל הקדש היא הנותנת לו ולבניו אחריו את קדושתם המיוחדת.

הבגד הוא הדבר הזמני ביותר האפשרי. הוא נלבש ונפשט, נפשט ונלבש, אך דוקא הוא יוצר בכהנים קדושה לדורות, עד כדי כך שהוא עתיד לסמל את מעבר הדורות בכהנה. אהרן מת כאשר אלעזר לובש את בגדיו.

הכהנים מקבלים מעמד מיוחד לדורות ע"י מעמד חד פעמי, והמעמד הזה משפיע עליהם ועל בניהם ועל בני בניהם עד עולם. אבל לא רק הם, זה נכון לא רק לגבי בעלי הקדושה אלא גם לגבי הצד השני. עמלק מורחק לדורות, בזכרון בספר, זכור ולא תשכח, שאת עמלק יש לאבד מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור. וכל זה בגלל מקרה אחד, אשר קרך בדרך.

וכבר חז"ל התקשו בשאלה במה התיחד עמלק מכל העומדים עלינו לכלותנו שבכל דור ודור. היו שאמרו שעמלק תקף אותנו ללא כל התגרות מצדנו וללא סבה נראית לעין, סתם מתוך אנטישמיות. אבל לא צריך להיות אנטישמי גדול כדי לתקוף עם שאין לו צבא מסודר והוא הולך לו במדבר עמוס כלי כסף וכלי זהב. היו שהזכירו את עמלק, שהיה בן תמנע הממזר שלא ברור מי אבותיו, אבל לא זה מה שכתוב.

עמלק אפילו לא עצר את ישראל בדרך לארץ, הוא רק זנב את הנחשלים אחריהם. אלא שהתורה מבחינה לדורות בין הנושאים את שם ה' ואת שמות בני ישראל לפני ה', לבין המזנבים מאחורי הנחשלים אחרינו בסוף המחנה ומאבדים את שמות ה' ואת שמות בני ישראל. הראשונים תמיד בהתחלה והאחרונים תמיד בסוף. לדורות.

ואנו זוכרים לעולם לקדש את ההולך בראש, לפני ה' ונושא שם את שמו, ולמחות את זכר המזנב אחרינו, ורוצה לאבד את שמנו.

כחו של ההולך בראש הוא בהתקדשו, בלבשו את בגדי הקדש, ובנושאו את שמותינו ושם ה' לפני ה'.

ותמיד יש גם מי שהולך בסוף, רחוק מה', רחוק מכל אידאולוגיה. ולא פלא שהאחד הזה הוא גם ממזר, ושהוא מלקט אליו את האנטישמים בכל הדורות. הוא מתנגד לכל התקרבות אל ה', כי עצם קיומו סותר את הקרבה לה'. אח"כ הזנוב בנחשלים כבר הופך אצלו לאידאולוגיה, והוא מבקש להפוך את הסדר ולטעון שהקרובים לה' הם הנחשלים, והם הזנב.

חשוב לדאוג שאלה שעושים אידאולוגיה מזה שאין להם אידאולוגיה, יהיו מאחור, ולא מקדימה.

החידוש של התורה הוא שרגע אחד כזה משפיע על האדם ועל בניו ובני בניו לעולם. בר כרעיה דאבוה. א"א לעולם בלם בסם ובלא בורסי, וא"א לעולם בלא כ"ג ובלא עמלק. אבל התפקיד הוא נצחי והוא עובר לדורות. ואשרי מי שהוא כהן גדול, ואוי לו למי שהוא עמלק. הוא ממלא את תפקיד הרע לעולמי עד, גם אם מלכתחילה לא אנטישמיות ולא אידאולוגיה אחרת היא שהניעה אותו.

בתנאי שהכל נעשה כסדרו. לפעמים הכל הפוך, ואז ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. זוהי מציאות לא אידאלית. לא כ"כ נורא שהממזר ת"ח, אבל עלינו לדאוג לפחות לכך שהכהן הגדול לא יהיה עם הארץ.