אסתר

ישנו עם אחד

המן כמו פרעה, עמד על כך שישראל הם עם. "ישנו עם אחד", ולאו מילתא זוטרתא היא. אחשורוש מוכן לתת לכל עם ועם להיות חפשי ולדבר בלשונו. תפישתו שאין עמים יש אזרחים, וככל מעצמה פלורליסטית, תפישתו הפלורליסטית היא קיצונית ורדיקלית, והוא כופה את הפלורליזם שלו בכח ובקנאות. כל אדם ידבר בלשון מדינתו, אין שוה לו להניח עם המפוזר בכל העמים שאינו מקבל את הסדר הפלורליסטי שכל עם ידבר בלשונו. העם הזה את דתי המלך אינם עושים. למען הסדר א"א להכיר בעם המפוזר ומפורד. מרדכי מוסיף סופר נוסף על סופרי המלך, הכותב אל היהודים ככתבם וכלשונם, כך יכול המלך להכיר בהם כעם. בעקבות זאת, מכירים גם ישראל בכך שהם עם, והם קבלו עליהם קבלה לדורות.

אחד הנושאים המרכזיים במגלה הוא הזהות היהודית. עם ישראל עומד במצב שבו כל יהודי יכול לקום וללכת ולומר שאין עוד עם. אפשר שיש פרסים בני דת משה ואפשר שגם זה לא. אבל אין עם. שהרי במה ישראל עם כשהוא לא יושב על אדמתו אלא מפוזר בין העמים. אלא שבדומה לפרעה שהוא הראשון שרואה שישראל הם עם), גם המן הוא הראשון לגלות שישראל הם עם גם בגלות. ומתוך כך מוסיף מרדכי וכותב לא רק אל כל מדינה ועם כלשונו, אלא גם אל היהודים ככתבם וכלשונם. יש עוד סופר למלך, סופר בלשון ישראל. ישראל הם עם. לכן מדגישה המגלה שזהו עמה ומולדתה של אסתר. והיהודים נקהלו ונלחמו והיו לעם.

נראה שכך יש לפרש גם את המדרש האומר שבימי אחשורוש הדור וקבלו את התורה. וכי היכן רמוז בפסוק הזה שישראל קבלו את התורה, והלא לא קבלו אלא להיות עושים את הימים האלה בכל שנה ושנה? אלא הלמוד הוא מכך שקימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם. יחידים לא יכולים לקבל עליהם ועל זרעם ועל הנלוים עליהם. נלוים יכולים להלוות אל עם היושב כעם על אדמתו. עם היושב על אדמתו מקבל עליו ועל זרעו. לא יחידים. עם ישראל הבינו במגלה שהם עם אע"פ שאינם יושבים ביחד על אדמתם. בפסוק זה קבלו ישראל על עצמם להיות עם, ובכך קבלו עליהם את התורה. שהרי היא העושה אותם לעם. הקיום של עם ישראל כעם הוא אחד הנושאים המרכזיים במגלה.

אבל יש עוד נקודה ביחסו של המן אל העם הזה: הוא לא מזכיר את שם העם. המן דומה לבלעם בכך שלא נקב בשם העם. כשבלק שולח אל בלעם הוא אומר הנה עם יצא ממצרים, ולא נוקב בשמו. גם בלעם כשמדבר עם ה' אינו נוקב בשם העם. אפשר שהוא חושב שיוכל לרמות את ה', לא לומר לו מי העם וה' יתן לו לקלל. שהרי כך הוא תופש את ה'. אבל ה' אומר לו לא תאר את העם כי ברוך הוא. כלומר: אני יודע על איזה עם אתה מדבר, והוא ברוך. אחשורוש, להבדיל, כלל אינו שואל על איזה עם מדובר. המגלה מציגה אותו כמי שאינו מתענין כלל בשאלה את מי הוא משמיד. אם ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, יכתוב המן לאבדם.

מי היו מרדכי ואסתר? מרדכי היה יושב בשער המלך. כל בקר אחרי התפלה הוא היה פושט את השטריימל והקפוטה, לובש חליפה ועניבה והולך לשבת במקומו המכובד בשער המלך. הוא היה צריך להגיד להם שהוא יהודי, הוא לא לובש שם בגדי יהודי, אבל הוא אומר, הוא גאה ביהדותו. לכן גם אינו כורע ומשתחוה. אבל לאסתר הוא אמר לא להגיד את עמה ומולדתה. ונשאלת השאלה: האמנם יכולה מלכה לשבת על כסאה מבלי שתשאל ותאמר מה מולדתה. ויש לומר שודאי ששאלו. הלא הפקיד שהביא אותה למלך מלא את הטופס ורשם את הפרטים. הוא רשם שם שהיא משושן הבירה. וכלם ידעו וראו שהפקיד המופקד על שושן הבירה הוא שהביא אותה. ואולם לשון המגלה הוא לא "כי לא הגידה אשר היא יהודיה" אלא "את עמה ואת מולדתה". זה עמה ומולדתה. ומרדכי הגיד אשר הוא יהודי. אילו היתה המגלה הופכת את הלשון וכותבת במרדכי "כי הגיד להם את עמו ואת מולדתו" ובאסתר "אין אסתר מגדת אשר היא יהודיה", לא היה קשה דבר. אך המגלה הדגישה במרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, כלומר: הגיד להם שבגלל יהדותו אינו כורע ומשתחוה, לכן אמר עבדי המלך להמן לראות היעמדו דברי מרדכי, כלומר האם יקבל המן את ההסבר ויניח למרדכי. ובאסתר הלשון אין אסתר מגדת את עמה. כלומר: את עצם עמה לא הגידה, שאלמלא היה נכתב כך היה אפשר לחשוב שעמה פרסי אלא שהיא גם יהודיה, קמ"ל שאינה פרסיה בת דת משה אלא יהודיה היא, ואם אינה אומרת זאת, לא אמרה כלל את עמה.

יש להניח שמרדכי עצמו נולד בגלות, אלא שהוא היה מצאצאי גולי יכניה, שנבדלו בגאוה מגולי צדקיהו, ומ"מ ראה עצמו כאילו הוא עצמו יצא מירושלים. ירושלים היא עמו ומולדתו, אע"פ שנולד בגלות. לכן זכה להושיע את ישראל. הוא יודע שבשושן הבירה אינו אלא גולה.

במצרים נגאלו כי לא שנו את שמם ואת בגדיהם. כאן שנו את שמם ונקראו בשמות אלילים בבליים. שנו את בגדיהם כמו שבארנו לעיל, (וגם בלשונם שנו קצת, אמצו את שמות החדשים הבבליים, אמצו מלים כגון פור, ועד אגרות מרדכי לא שלחו אגרות ליהודים ככתבם וכלשונם אלא יהודי כל מקום היו כלולים בלשון המקום) ולכן ה' לא נגלה אליהם, אך כיון ששמר מרדכי על היותו מירושלים, זכה והושיע את ישראל ממות.

המגלה אומרת את דברה גם ע"י השמוש במושגים הכביכול סובייקטיביים של האנשים, אך הם האמתים. אם אסתר לא הגידה שהיא יהודיה, אומרת המגלה שהיא לא הגידה את עמה, כמו שבארנו. אם יהודי שושן נבוכו, העיר שושן נבוכה. יהודי שושן שמחו - העיר שושן צהלה ושמחה.

בסופו של דבר, לא רק שהיהודים הם עם, הם עם מכובד. אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפל לפניו לא תוכל לו. הכל כבר רואים את מפלת המן:

מדוע המן עושה עץ גבוה חמשים אמה? המבלי אין עצים בשושן? ברור שזה חלק מהאמצעים שהוא משתמש בהם. למחרת הוא יאמר לאחשורוש שכל שושן הבירה כבר ראתה את העץ, וכל שושן הבירה כבר מצפה לראות את מרדכי תלוי עליו. זה היה קמפיין מקדים. במצב כזה אחשורוש יסבור שאם כעת לא יתלו את מרדכי יהיה בכך בזיון למלך. ואכן, כל שושן הבירה מלבד המלך ראתה את העץ וגם ידעה למי הוא מיועד. וכל שושן הבירה ראתה את המן מרכיב את מרדכי על הסוס וקורא לפניו, כשברקע העץ הזה. המן נראה מגוחך מאד על רקע העץ, וכעת לא נותר אלא שיבא מישהו ויסב גם את תשומת לבו של המלך לענין.

לכן הכל מנשאים את היהודים. כאשר היהודים הם עם, הם חיים ומתנשאים.

ואם נשאל למה אנחנו חוגגים את החג הזה, ולשמחה מה זו עושה. בסופו של דבר חזרנו לנקודת ההתחלה ולא התקדמנו כלל, התשובה היא שהחג נחגג לא רק על ארוע חד פעמי אלא על הארוע המתמשך – שעם ישראל חי וקיים כיחידים וכעם, אפילו בגולה.

תַּרְתִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי

וְאֶת יֵינִי בבָשָׂר

אַךְ עַל מָה יָאִיר נֵרִי

וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה

הוֹשִׁיעָנִי אֱלֹהָי מִיַּד אוֹיְבַי

גְּאָלַנִי מִיַּד צָר

אַךְ קָרָאתִי לְמֶרְחָבַי

עָנָנִי בַמֵּצַר

הוּרְכַּבְתִּי עַל סוס עַל יַד פַּרְתָּם

אֲשֶׁר גֻּדַּל מִכָּל שָׂר

אַךְ לֹא יָשׁוּב פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב

שֶׁלְּהַשְׁמִיד וּלְאַבֵּד נִמְסָר

עַל נַפְשִׁי לַעֲמֹד נִקְהַלְתִּי

בִּדְבַר מֶלֶךְ וּדְבַר טַפְסָר

וְאֶל שַׁעַר אִישׁ נָכְרִי שַׁבְתִּי

כַּאֲשֶׁר גָּלִיתִי וְהוֹדִי סָר

וְהוֹסַפְתִּי לִחְיוֹת כַּאֲשֶׁר קָדַם

בָּנַי וְּבנוֹתַי נְתוּנִים לְעַם זָר

וְשַׁבְתִּי לִהיוֹת עַם

מְפֹרַד וּמְפֻזָּר

אַךְ בּכָל דּוֹר אֲנִי קַיָּם

וְחַי וְעוֹמֵד וְיָשָׁר

וְּבָכל דּוֹר אֲנִי עָם

וּמְשַׁבֵּחַ וּמְהַלֵּל ושָׁר

המגלה והעברית

כידוע, יש במגלת אסתר תרגום תוך כדי המגלה. מפרסית לעברית, כגון פור הוא הגורל. ומעברית לפרסית, כגון החדש הראשון הוא חדש ניסן, החדש השלישי הוא חדש סיון, שנים עשר חדש הוא חדש אדר, וכן הדסה היא אסתר.

בסוף המגלה נצחה הפרסית את העברית. המגלה נקראת מגלת אסתר, החג לדורות נקרא פורים, והתאריך המצוין לחג כולל רק את שם החדש: "להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה". לאורך כל המגלה מופיע כל חדש הן בשם והן במספר, ורק בקבלה לדורות מספר החדש לא מופיע, מופיע רק שמו.

ומכאן רמז לכך שבשנה מעוברת אנו חוגגים את פורים בחדש השלשה עשר. לדורות לא נאמר שצריך להיות החדש השנים עשר, העקר שיהיה אדר.

למה הגויים נצחו

מה רוצה מאתנו המגלה? מדוע נגמרת המגלה בנצחון מוחץ של הפרסיות על היהדות?

לכאורה יש להשיב כמקובל: זוהי המגלה שבה לא נזכר שם ה' ולא ארץ ישראל. המגלה הזאת, כדרשת חז"ל, באה ללמדנו את הנהגת ה' בימי הסתר פנים, בימים של גלות. אבל התבוננות במגלה מלמדת שהמסר הוא לא רק איך נוהג בנו ה' כשאנחנו בגלות. המגלה באה ללמד גם איך נוהגים היהודים כשהם בגלות.

וזה המסר של המגלה. מרדכי לא בקש מאחשורוש שישלח את לוחמיו להגן על היהודים. הוא גם לא יכול היה לבטל את הצו המתיר לגויים להרוג את היהודים, כי נחתם בטבעת המלך. מרדכי פשוט נתן רשות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם, להגן על עצמם מפני הרוצים להרגם. והנה, מתברר שהיהודים יכולים להלחם ולהגן על עצמם בכחות עצמם. אם כך, למה נזקקנו לטבעת המלך? כי היהודי בגלות הוא עבד בנפשו. אפילו אם חייו תלויים לו מנגד, הוא לא מעלה על דעתו שאפשר להפר את חוקי המלך. חוקי המלך נראים בעיניו חלק מחוקי הטבע. "מה לעשות? זה העולם".

לכן הוא קורא לבניו בשמות פרסיים, הוא משתמש בלוח השנה הגויי, (אם הוא צדיק במיוחד, הוא מוסיף בסוגרים את התאריך העברי), הוא נעשה עבד. כפי שאמרו חכמים, שא"א לומר הלל על נס שבחו"ל, כי עדין אנו עבדי אחשורוש. אפשר רק להלל את ה' במגלה שהוא כלל לא נזכר בה (זה אחוד של שלש הסבות האמורות בגמ' למה א"א לומר הלל בפורים).

נוכל להלל רק כשנדע מי באמת המלך, נאמין בו ונעבוד רק אותו. אם בגלוי אנו עובדים מלך אחר, גם נאמר הלל שבגלוי הוא מהלל מלך אחר. במגלה כזאת גם כשהמלך חפץ ביקרנו, לא נשמע זאת אלא מפי המן, שהוא ודאי לא התכון לאותו מלך שאנחנו מתכונים אליו.

לכן, אנו צריכים לחגוג את פורים בחדש הסמוך לניסן. כדי שבחדש הסמוך לפורים, יהיה לנו חג של יציאה לחרות. חג שאמנם התחיל גם הוא בגירוש בידו החזקה של המלך שאנו עבדים לו, ואיננו רוצים לעזבו למרות שביכלתנו הדבר, אך סופו בגלוי ידו החזקה של ה', וכולו בטול העבדות לגויים והשתעבדות מוחלטת לה'. חג שבו ראוי לומר את ההלל הפותח ב"הללו עבדי ה'".

הבשורה הטובה

אבל יש במגלה גם בשורה טובה: אפשר לראות בה גם את תחילת היציאה לחרות. ה' שומר על היהודי הרופס בגלות, אם במקום אחד הוא מפסיק את רפיסותו וממאן לכרוע ולהשתחוות להמן. בטענה הפשוטה: אני יהודי.

וכאן מתברר אם אתה בן חורין ולוחם בעמלק. הזמן הנכון להלחם בעמלק הוא בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב. במצב כזה, המלחמה בעמלק היא המבחן לשאלה האם אתה באמת בן חורין. האם אתה יכול לצאת נגד כל העולם ולצאת למלחמה כשאינך מאוים, סתם מכח צווי שאתה לא יכול להסביר אותו לאף אחד, ואתה גם לא מתימר, אינך עבד של אף אחד ואינך חיב הסבר לאף אחד. אם לא תלחם בעמלק בהניח ה' אלהיך לך, הוא יזנב בך כשתהיה במצב הכי רע, במעמקי הגלות. ואז, אם מתברר שגם במצב הזה מוצא היהודי את ניצוץ החרות שבו - יש גאולה.

וזאת עוד סבה למה בשנה מעוברת אנו עושים את פורים בחדש השלשה עשר: אנו קוראים את המגלה ומוחים את עמלק בחדש האחרון בשנה. כשנמחה את עמלק בצורה האידאלית, בהניח ה' לנו מכל אויבינו, בארץ, יושלם תהליך היציאה לחרות שהתחיל בחדש הראשון.

תשסז

הפשט הנסתר

תרגיל בקריאה עתונאית:

"לשכת הנשיא מעוצבת כראוי לקודש הקודשים של המימשל. הכל כאן בסטייל. נשיא המעצמה הגדולה בתבל שותה יין צרפתי אדום ומדיף ריח של אפטרשייב משובח. מזכירות חינניות ואלגנטיות נכנסות ויוצאות בזו אחר זו. ענן דק של בושם שוויצרי מלווה אותן אל המכתבה העשויה מהגוני בהיר. קשה להבחין את מי מהן כבוד הנשיא מחבב יותר, אבל ניכר שהוא נהנה מחברתן. שלושים שניות ארוכות הוא מקדיש להרהורים בטרם יחתום על גזר דין מוות בתיק שהובא בידי הנאה שבמזכירות. אחר כך הוא נאנח ושותה יין לבן. עם שר האוצר הוא שותה וויסקי סקוטי, ואז הוא נפנה לארוחת גורמה ולצפייה בסרט חדש. אי אפשר שלא להתפעל מחריצותו ומהדרך האלגנטית שבה הוא מתמודד עם הבעיות הכבדות של המדינה".

את הכתבה הזו נקרא באריכות רבה בבית הכנסת במוצאי שבת, ובירושלים ביום שני. אי אפשר ללמוד ממנה שום איפורמציה אמיתית על הנשיא ועל מדיניותו, אלא על עמדתו של הכתב. את הביקורת שלו על מדיניות הנשיא, הכתב מביע בכך שהוא מתעלם ממנה לחלוטין, ומתאר רק את הצדדים החיצוניים והזוהרים של הלשכה, בתערובת אירונית של כבוד גלוי ולעג נסתר.

לו היתה זו באמת כתבה עיתונאית, היינו אומרים שהיא מגוייסת ומוטה, ועושים מאמץ לקרוא בין השורות ולהבין בכוחות עצמנו, תוך התעלמות מן הרמזים של הכותב, מה באמת מתרחש שם במסדרונות המימשל. אחרי הכל הרי הנשיא הזה באמת מנהל מעצמה גדולה ורבת עוצמה, ועושה את זה בכשרון. אבל כיוון שמדובר בספר מספרי התנ"ך, להבנת הטקסט אנחנו צריכים לעשות את ההיפך. לא לחפש בין השורות מה היו באמת מדיניותו ודמותו של המלך אחשורוש, אלא מה דעתו של כותב המגילה.

הנסתר שבמגילת אסתר איננו רק מדרש. הוא זועק מפשט הכתובים. אין במגילה שום זכר לצעד פוליטי, כלכלי או צבאי של אחשורוש. לעומת זאת, מתוארים בפרוטרוט החצר והיין, הבהט והשש, מיטות הזהב והכסף, הנשים היפות, הבשמים ושמן המור. מתואר גם משטר האימים הקפדני שבו אפילו המלכה בכבודה ובעצמה עלולה כהרף עין להיות מוצאת להורג אם תימצא בחצר הפנימית ללא רשות.

כותב המגילה אומר על אחשורוש שני דברים: בעין אובייקטיבית הוא אכן מלך גדול המנהל ממלכה ענקית, וכובש ארצות (בלשון המגילה "מס על הארץ ואיי הים"). בני הממלכה יראים ממנו ומכבדים אותו, וגם אנחנו, למראית עין, משבחים ומהללים אותו. בעין הפנימית שלנו אנחנו מציירים קריקטורה של מלך בובה. אחד שכל היום שותה ותולה, תולה ושותה.

בגלוי אנחנו עבדי אחשורוש, אומרת המגילה. בידו לגזור עלינו מיתה. יתר על כן, גם אם יש לנו די כוח משלנו להיקהל ולעמוד על נפשנו, בלי ידידותו ורשותו לא נעז להעלות בדעתנו להפעיל את כוחנו, אע"פ שאנחנו בסכנת חיים. בגלות אנחנו מפתחים אישיות של עבדים, ואנו מאמינים שהנשיא הגדול באמת מלך העולם. אנו נוטים להאמין שעלינו לשחק ע"פ כללי המשחק המקובלים בעולם. ברור לנו שהם הכללים האמתיים. בגלוי כבוד גדול לנו שיהודי יושב בשער המלך. בנסתר אנחנו מאמינים שגם נשיא המעצמה הגדולה והנאורה, ידידתנו היחידה, הוא בובה ביד המלך שמעליו.

הנקודה החשובה היא לא להאמין שההולל הולל, אלא להאמין שהנשיא המכובד של המעצמה הגדולה אינו אלא בובה. וזה נסתר.

עד חצי המלכות

הַמֶּלֶךְ הוֹשִׁיט לִי

אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב

אֶל הַמֶּלֶךְ נִקְרֵאתִי

אָמַר הוּא לִי קְרַב

וְאֵלַי בְּמַבָּט מְרַחֵם הוּא יַבִּיט

קְרַב וְגַע בַּשַּׁרְבִיט

קְרַב וְגַע בַּשַּׁרְבִיט

וּמוֹסִיף וְקוֹרֵא הוּא בְּקוֹל רַב סַמְכוּת

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת

לְעַם שֶׁנִּמְכַּר

לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד

לְעַם שֶׁפֻּזַּר

וְתִקְוָה הוּא אִבֵּד

עַל אֶרֶץ קָדְשׁוֹ נָתַן וְהוֹשִׁיט

לִי כֶּתֶר וְשַׁרְבִיט

לִי כֶּתֶר וְשַׁרְבִיט

לְעַם מֻשְׁמָד וּמֻשְׁמָץ וְשָׁחוּט

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת

אַךְ אֲנִי שֶׁבָּכִיתִי בִּזְעָקָה גְּדוֹלָה

וְקִבַּלְתִּי חַיִּים, מְלוּכָה וְנַחֲלָה

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עוֹד אֶזְעַק וְאֶקְרָא,

הַגֹּאֲלֵנִי וּפוֹדֵנִי מִצּוּקָה וְצָרָה,

הֵן פָּרַשְֹתִּי יָדַי בִּתְחִנָּה ובָכוּת

אֵין לִי דַּי, אֵין לִי דַּי בַּחֲצִי הַמַּלְכוּת

אָנָּא ה' זְכֹר אֶת בְּרִיתְךָ

וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה מַלְכוּתְךָ

וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה מַלְכוּתְךָ