קרב פנים אל פנים
למה מספרת לנו התורה על אותו איש שנאבק
עם יעקב במעבר יבק? אותו איש שעליו נאמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים, ושעליו אמר
יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים?
המלה פנים חוזרת פעמים רבות לארך הפרשה.
יעקב אומר על עשו שראה את פניו כראות פני אלהים. נגד אמירה זו הראה לו ה' שגם אם
יראה אלהים פנים אל פנים תנצל נפשו.
בתחילת פרשת ויצא ה' הבטיח ליעקב להיות
עמו, ואכן היה עמו במלאכיו. לכן ראה יעקב מלאכי אלהים וקרא למקום בית אל. ראה
מלאכי אלהים וקרא למקום מחנים. כאשר לבן רמה אותו בא אליו מלאך האלהים בחלום והראה
לו שהעתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, ושה' אתו גם שם. יעקב למד שגם
בהיותו בגולה ה' עמו ומלאכיו מלוים אותו. אבל כאן, המלאך לא שומר על יעקב אלא
להפך, נאבק בו. נאבק בו אך מברך אותו.
יהודי בגולה יכול לא לעשות דבר בלי
לסמוך על ה'. דוקא שם, כשה' לא מתגלה, צריך היהודי לסמוך עליו. גם ליהודי אין שם
כח. דוקא כשהוא בדרכו לארץ ולהתמודדות נצחית של ישראל עם עשו, עליו ללמוד שבכחו
שלו עליו לגבור על עשו. אף עם אלהים שרה ויוכל, ולא אלהים ישמרהו אלא הוא, ורק אם
יאבק הוא בכחו שלו, יצילהו אלהים.
בארץ ישראל, צריך יעקב לעמוד בכחות
עצמו, ויותר יעקב לבדו. תפקיד המלאך התחלף. כל עוד היה יעקב בפדן ארם לוה אותו ה'.
ה' הבטיח לו "והנה אנכי עמך", וכאן היה עמו. באותה הבטחה ראה יעקב את
מלאכי אלהים יורדים מן השמים בסלם, מחנה אלהים לוה אותו אצל לבן ושמר עליו בכל אשר
הלך, כמו שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. כעת תפקידו של אותו איש ללמד
את יעקב ששרה עם אלהים ועם אנשים ויוכל.
אבל יעקב לא מקבל את המסר הזה, ולכן הוא
מתוכח עם שמעון ולוי.
שמעון ולוי מקנאים לכבוד ישראל. צר להם
שנבלה עשה בישראל. ואולם כאשר הם נאשמים ע"י יעקב שעכרו אותו, אינם מזכירים
אותו ואת כבודו, אלא את היותה אחותם. בכל דור ודור מי שבאמת מגן על ישראל ועל
כבודו, מואשם ע"י ישראל ונאמר לו מי שמך, ועליו להשיב כדי לשבר את האזן, שלא
על ישראל הוא מגן אלא על אחותו.
לכאורה נראה ששמעון ולוי לא ענו לשאלתו
של יעקב, אלא השיבו ממקום אחר. יעקב טען טענה פוליטית, עשיתם מעשה מסוכן, שמעון
ולוי ענו לו תשובה עקרונית, הכזונה יעשה את אחותנו? אמנם יאספו עלינו ויכונו, אך
איננו יכולים להרשות שכזונה יעשה את אחותנו. אבל מהפסוקים הבאים עולה שהם השיבו
בדיוק לטענתו. הם אמרו לו שאם הם ייראו מהאומות שסביבם, יראה כל גוי שאפשר לפגוע
במשפחת יעקב ללא חשש. אבל אם יראו כל האומות שאם נוגעים במשפחת יעקב - תהרוג משפחת
יעקב עיר שלמה, ייראו ממשפחת יעקב, תהיה עליהם חתת אלהים, ולא ירדפו אחרי בני
יעקב. והתורה מלמדת מיד שצדקו שמעון ולוי. לכן בפרשת ויחי שוב אין יעקב פונה אליהם
בטענה המעשית אלא בטענה הערכית. כאן מתחלפים התפקידים. שמעון ולוי נותרים בטענתם
הפוליטית, ואילו יעקב משיב להם בטענה ערכית.
דרכו של יעקב היא דרך היהודי בגלות:
להכנע בפני הגוי ולבקש את רחמיו. כך נהג גם עם לבן, גם עם עשו, וגם עם חמור ושכם.
זו איננה דרכם של בניו. דרכם של בניו היא להביס ולהכניע את הגוי. רק כך אפשר לבנות
ממלכה בארץ. יעקב הוא היהודי הגולה, בניו הם דור בניין הארץ.
יעקב קלל את שמעון ולוי על מעשיהם בשכם,
ועם זאת הוא אומר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי
ובקשתי. הוא מודה שחרבם וקשתם של בניו, חרבו וקשתו הם. הוא אומר שקנה את המקום
בחרב ובקשת ולא במאה קשיטה, הוא מודה שבחרב בניו קנה את המקום. אין זה סותר את
בקורתו על בניו שעשו זאת באפם, והרגו גם את מי שלא היה צריך, אך הוא מודה בסוף
ימיו שדרך החרב והקשת היא הדרך לרשת את הארץ.
שלש קבורות ושתי מצבות
ה' מצוה את יעקב לשוב אל המקום שבו נגלה
אליו בצאתו לפדן ארם: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם
מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".
המשך הפרשה מביא שלש קבורות ושתי מצבות.
ראשית יש להפטר מהנזמים ואלהי הנכר:
"וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת
הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר
עִם שְׁכֶם".
אח"כ, אחרי שיעקב בונה את המזבח
וקורא למקום אל בית אל, באה עוד קבורה תחת עץ: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת
רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ
אַלּוֹן בָּכוּת". הקבורה השלישית היא של רחל: "וַתָּמָת רָחֵל
וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת
רָחֵל עַד הַיּוֹם".
הנזמים ואלהי הנכר, כמו דבורה, הגיעו
מפדן ארם. דבורה באה עם רבקה, אלהי הנכר עם רחל.
כשחוזרים לארץ, תריך להפטר מאלהי הנכר
שבאו עמנו מהגלות.
ויקרא את שמו ישראל
לכל האבות קרא ה' שם. אבל יצחק הוא היחיד
שנקרא כל חייו בשם שנתן לו ה' והיה כל חייו בארץ.
וזה השפיע על יעקב. יעקב הוא אמנם איש
הגלות, אך יש לו מעלה שהושגה ע"י שלשה דורות של אבות. הוא אמנם בגלות, אך הוא
שיך לארץ. הוא עומד במקום שבו אמר ה' לאברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,
ומקבל צווי זהה בתכנו אך הפוך במלותיו: קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך.
שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך. כאן עומד יעקב בחרן, ושוב אינו אדם שחרן מולדתו, כאן
הוא אמנם גולה, אך ארץ ישראל היא ארץ מולדתו, ואילו חרן אינה אלא "הארץ
הזאת". זה מה שהושג ע"י שלשה דורות אבות. כאן נוצר האדם שגם אם הוא
גולה, ארץ ישראל היא מולדתו וארץ אבותיו.
אהובה היתה ונשנאה
כל האבות בונים מזבחות וקוראים בשם ה'.
מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם ה', שכנראה היא היא. בכמה
מקומות זה התפרש, אל אלהי ישראל, אל בית אל, ה' נסי, ה' שלום וכו'. נראה שאפשר
לכלול ברשימה הזאת גם את ה' יראה, שקרא אברהם אחרי שהקריב קרבן על המזבח. יעקב
איננו בונה מזבח אלא בשני מקומות. תחת זה הוא מציב מצבות במקומות רבים.
שני המקומות שבהם יעקב בונה מזבח הם
בשכם ובבית אל. בשכם הוא אינו בונה מזבח אלא מציב מזבח. בטוי תמוה, כי בד"כ
השרש להציב קשור למצבה, שאותה מציב יעקב בד"כ. בבית אל בונה או עושה יעקב
מזבח, רק אחרי שה' מצוה אותו לעשות זאת, ומיד אחרי שה' מדבר אתו הוא מציב מצבה.
יעקב מציב מצבות רבות. את האבן שישן
עליה בבית אל בירידתו אל לבן, מצבה שתזכר אח"כ בדברי המלאך המצוהו לשוב. הוא
מעמיד מצבה בינו ובין לבן, הוא מציב מצבה בבית אל בחזרתו, אחרי שה' נגלה אליו,
קורא לו ישראל ומברך אותו, והוא מציב מצבה על קבר רחל. אברהם ויצחק לא הציבו
מצבות.
בענין מצבת קבורת רחל יש להעיר, שאין
הכונה למצבה שנוהגים לבנות על קבר של מת. אין בתנ"ך מצבה בהוראה כזאת, מצבה
בתורה היא מצבה לשם עבודת ה'. מאידך, אין נראה לפרש שכונת יעקב למקום עבודה על קבר
הצדיק. מנהג שנכנס ליהדות בשלב הרבה יותר מאוחר וספק אם התורה רואה אותו בעין יפה.
אין הכונה ששם יעבדו את ה' וזכות רחל תגן עלינו, אלא ששם יעבדו את ה' לזכות רחל. מעין
תרומת בית כנסת על שם אביו של הנדיב. ומבחינה זאת הוא מזכיר את מצבות המתים של
היום. והוא אף המשיך לשמש כמצבה לעבודת ה', אע"פ שמצבה כבר לא היתה בו, בספר
שמואל. שם, כשמנחה שמואל את שאול אל האלהים בית אל ואל גבעת האלהים, תחנתו הראשונה
היא עם קברת רחל בגבול בנימין. גבול בנימין הוא מקום השכינה ומקום עבודת ה' כפי
שמודגש בפרשיתנו וכפי שיבואר להלן בפרק "שנים עשר", שהפרשיה הזאת היא לא
רק פרשית הולדת בנימין אלא פרשית נחלת בנימין, פרשית קביעת נחלת השכינה השורה על
שנים עשר שבטים. לכן גם ברשימת המקומות העולים אל האלהים בספר שמואל נזכרה גם
קבורת רחל בגבול בנימין. המלה מצבה איננה נזכרת שם, את המצבות הרסו ישראל שהרי
נצטוו על כך בספר דברים. כל המקומות שבדברי שמואל אל שאול שם הם מקומות העולים אל
ה', לכן גם קברת רחל הוא מקום עבודה.
בבנית מזבח נקרא שם המקום בשם ה'. משה
מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אומר לזבוח בארץ. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל
את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. הוא נתן
על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל ולא את המקום. יש עוד קרבנות שנתנים על
המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נתנים גם על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח.
המזבח יבנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על
המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. במצרים ינתן הדם ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח
ינתן לדורות.
בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום
בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה'
ובו חונים עובדיו.
גם המצבה מלווה לפעמים בקריאת שם, בשתי
הפעמים שבהן העמיד יעקב מצבה בבית אל הוא קרא למקום בית אל. ועם זאת, מצבה עדין
אינה קריאת בשם ה' כמזבח. יעקב אומר כתפלה או נדר לעתיד שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה
יהיה בית אלהים, אבל זה בעתיד. כשה' יאמר לו לבנות מזבח במקום שבו משח מצבה.
(כלומר: המצבה היא סימן זמני, עד שיוכל לקיים את נדרו ולבנות בית אלהים) בינתים
אינה אלא מצבה.
שנים עשר
בפרשתנו יש פרשיה הפותחת במלים
"ויהיו בני יעקב שנים עשר". המספר שנים עשר עוד ילוה את עם ישראל לכל
ארך התורה, וגם אחריה. בכל מקום שבו נזכרו שבטי ישראל, מספרם שנים עשר. תמיד כשלוי
בחשבון, יוסף אחד, וכשלוי אינו בחשבון, אפרים מנשה הם שנים. עם ישראל שלם דוקא
כשיש בו שנים עשר שבטים. למעשה, זה התחיל עוד קודם, לאברהם היה אח שהיו לו שנים
עשר בנים. שמונה בני גבירה וארבעה בני פילגש, אך ה' בחר באברהם. ליצחק היה אח שהיו
לו שנים עשר בנים, אך ה' בחר ביצחק. עד שבא יעקב והוליד שנים עשר בנים ונבחר, ומאז
אין בחירה וכל הבנים הם העם. והסכום "ויהיו בני יעקב שנים עשר" נוצר
כאן. וכבר עמדו חז"ל על כך שהוא המשך ישיר של הפרשיה הקודמת.
ומה היה בפרשיה הקודמת? כמובן שבפרשיה
ההיא נולד בנימין, ולכן בני יעקב הם שנים עשר. אך זה אינו אלא חלק מהפרשיה. הפרשיה
פותחת בהתגלות ה' אל יעקב בבית אל ובקריאת שמו ישראל. כאן קרא ה' את שם יעקב ישראל
בעצמו, לא ע"י מלאך, והבטיח את הארץ לזרעו. יעקב הציב שם מצבה. אח"כ
נסעו מבית אל, בנימין נולד, רחל מתה, ויעקב הציב עוד מצבה. הפרשיה מסתימת במעשה
ראובן מהלאה למגדל עדר. את הפרשיה הזאת מסכמת התורה בשנים עשר שבטי ישראל. פרשיה
זאת היא עשית עם ישראל. יש לה משמעות בעיני יעקב ולכן הוא חוזר עליה להלן בפרשת
ויחי (מח ג-ז) ואח"כ רואה את בני יוסף. הפרשיה שם היא חזרה גמורה על הפרשיה
כאן. נזכרו שם בלוז בבאו מפדן, מיתת רחל, חזרה על הברכה שכאן, והבנים.
לפרשיה הזאת יש מאפיין גאוגרפי מובהק.
הפרשיה הזאת היא לא רק פרשית הולדת בנימין. היא פרשית נחלת בנימין. היא פותחת בבית
אל ומסימת מהלאה למגדל עדר. שע"פ פסוק במיכה, הוא עופל בת ציון. שתי המצבות
שהציב יעקב תוחמות את השטח שבו יכולה השכינה לשרות. זה השטח שבו עם ישראל שלם
ודוקא שם יכולה השכינה לשכון. (המצבה של קבורת רחל אינה מצבה על שם המת כמו שבונים
היום. אין בתנ"ך מצבה בהוראה כזאת. המצבה היא מקום לעבוד בו את ה'. וכמו שאנו
רואים בספר שמואל, שבו שמואל מנחה את שאול אל האלהים בית אל ואל גבעת האלהים,
תחנתו הראשונה היא עם קברת רחל בגבול בנימין.) הזוכה בנחלה זו הוא דוקא הבן שהשלים
את עם ישראל להיות שנים עשר.
ומהו מעשה ראובן
וזה לא פשוט. המאבקים על הבכורה מתחילים
אף הם בפרשיה הזאת. ראובן לוקח את פילגש אביו מתוך רצון לקבוע את עצמו כמלך הממשיך
את אביו. ברור שהוא לא היה עושה זאת כל עוד רחל חיה. יתכן שהוא רצה להכריע כאן
בעוד כמה שאלות. השאלה מה מעמדה של בלהה אחר מות רחל, קשורה גם לשאלה מה מעמדה של רחל, וגם לשאלה מה מעמד בני
השפחות. האם הם בנים או עבדים. השאלה הזאת היתה שנויה במחלוקת בין בני יעקב עד
שאמר יעקב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. אפשר שראובן רצה להכריע בשאלה הזאת, ולומר
שבלהה נוהגת כשפחה הנשמעת לכל אחד מבני הבית, ואינה נוהגת כאשת יעקב. אך התורה
הכריעה נגדו וכללה את בני השפחות בחשבון השנים עשר.
גם ראובן בא להביע כאן את דעתו בדבר.
השאלה היא האם בלהה היא שפחת רחל או שפחת יעקב. אם היא שפחת יעקב הרי בניה עבדים,
אם היא שפחת רחל, הרי ילדה אותם עבור רחל. הפרשה מסתימת בבני בלהה שפחת רחל ובני
זלפה שפחת לאה, וע"י כך, היו בני יעקב שנים עשר. כיון שהם בנים ולא עבדים.
ואולם נשאלת השאלה מה רצה ראובן לבטא במעשהו. לכאורה אם הוא בא על בלהה, כונתו
לומר שכיון שמתה רחל שוב אינה שפחה, כי שפחת רחל היא. אבל הכתוב זועק ואומר פילגש
אביו. ואפשר שראובן היה מהאומרים שהם בנים ולא עבדים, שהרי רצה לקבל את דברי אביו.
כפי שאנו רואים שנהג ביוסף שרצה להשיבו אל אביו. אבל התורה אומרת פילגש אביו ללמד
שמעשיו אינם רצויים. אבל אפשר לומר להפך, שרצה ללמד ממעשי בלהה. שהרי איך נשמעה לו
בלהה, אם לא משום שנהגה כשפחה כנועה, העושה כל אשר יצוה אדוניה, ואף בנו הבכור של
אדוניה, בל תעז להמרות את פיו, ואף במעשה כזה. כי לבה לב שפחה שפל ונכנע. ומכאן
רצה ראובן ללמד שהיא אינה שפחת רחל אלא כאחת השפחות אשר בבית. ואין היא אשת אביו
שהרי אין השפחה אשת האדון, והיא שיכת לכל בני הבית. וא"כ בניה עבדים. ואולם
התורה מיד אומרת ששפחת רחל היא, וטעה ראובן. ומכאן ויהיו בני יעקב שנים עשר.
עוד אפשר שראובן עשה זאת כחלק מהמאבק
בין רחל ללאה. הוא רצה למחות את זכר רחל מהבית, וכמו שעשו יתר האחים כשמכרו את
יוסף. ומשום כך לא יכול היה לקשוט את אחיו שלא יהרגו את יוסף.
אבל עקר המעשה הוא נסיון להכריע בשאלת
המנהיגות.
גם כאן בא לידי בטוי גם הגורם הגאוגרפי,
של הנחלות העתידיות. כשמגיעים בני ישראל אל הנחלה שעתידה להיות שייכת לשבט הזוכה
במלכות, שם מתרחש המאבק הראשון על ההנהגה, של ראובן הפוחז כמים. מאוחר יותר, כאשר
ראו בני ראובן שבמדבר השבט המזרחי הוביל, פחזו כמים ולקחו לעצמם נחלה במזרח. בסופו
של דבר זכה יהודה בהנהגה ובנחלת השבט המנהיג.
שעיר, אתה בשעיר? ממתי?
לקראת סוף הפרשה, בשלושה פסוקים
המוצנעים במסגרת תולדות עשו, מסתתרת הפתעה: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת
בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ
כנען, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם
לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר". אי אפשר שלא להזכר מייד בפסוקים
המתארים את היפרדותו של לוט מעל אברהם: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה
רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו".
מתי היה הדבר הזה? מתי נפרד עשו מיעקב
אחיו ומארץ כנען, והלך לשבת בהר שעיר?
הרי בתחילת הפרשה, כשיעקב עושה את דרכו
מחרן לכנען, עשו כבר יושב בהר שעיר: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה
שעיר שדה אדום", ולא עוד אלא שהוא מזמין את יעקב לבוא אליו עם נשיו וילדיו
להר שעיר. אי אפשר לומר שעשו עזב את ארץ כנען והלך להר שעיר בזמן כלשהו בעת שיעקב
שהה בבית לבן, שהרי הפסוק מתאר מצב שבו יעקב עודנו בארץ כנען, בה יש לו מקנה ורכוש
רב, והאחים נפרדים כך שיעקב נשאר ואילו עשו הוא האח שנאלץ להפרד וללכת, בנסיבות
המזכירות את היפרדותם של אברהם ולוט.
אם הלך עשו להר שעיר עוד לפני שהלך יעקב
לחרן, כלומר שכבר לפני כן היה רכושו רב, למה עבר במקלו את הירדן?
בקריאה פשוטה של סוף פרשת תולדות נראה
כאילו יעקב הוא זה שעוזב ראשון את בית יצחק, כאילו מייד אחרי שיצחק מברך את יעקב,
עשו מגיב בשנאה ובכוונה להרוג את אחיו, ורבקה שומעת על כך ומבריחה את יעקב למצוא
מחסה בבית לבן. עכשיו בא הכתוב, המתאר את פרידתם מנקודת מבטן של תולדות עשו, והוא
מרחיב את מה שקודם תיאר בקיצור: למעשה היה זה תהליך איטי שנמשך כמה שנים, והיו בו
כמה שלבים: הברכה קיבעה את העובדה שיעקב הוא הבן הממשיך. הוא זה שקיבל את ברכת
אברהם, ולכן הוא זה שממלא את מקום יצחק ומנהל את רכושו הרב ואת מקנהו. עשו מצידו
מבין שעליו להפרד מעל משפחת אברהם, ולבחור לו, כמו לוט בשעתו, מקום לעצמו. עשו
הולך אפוא להר שעיר ויעקב נשאר עם יצחק ורבקה.
(אפשר לפרש שרק אחרי שוב יעקב מחרן
ברכוש גדול, הלך עשו סופית להר שעיר, ורק אז היה רכושם רב משבת יחדו. אך גם לפני
כן היו רוב עסקיו של עשו בהר שעיר, ולכן בסוף הלך לשם. שהרי כבר לפני כן נשא את
אהליבמה בת ענה בת צבעון, שהיא היתה חורית ובאה מהר שעיר. ואמנם מסתבר שהחורי
והחוי היו קרובים מאד. וגם משפחת החורי היתה, כעשו, חלקה בארץ וחלקה בהר שעיר.
והיו להם שמות חוריים שהשתמשו בהם בהר שעיר, ושמות כנעניים שהשתמשו בהם בארץ. לכן
האשה נקראת בשם אחד כאן ובשם אחד בהר שעיר[1].
ועשו יושב בשני המקומות, וכן משפחות נשיו, ובסופו של דבר הלך סופית אל הר שעיר).
כך או כך, עשו הולך אל הר שעיר, אבל הוא
עדיין כועס על יעקב ורוצה לסובב את הגלגל
לאחור ע"י הריגת יעקב. יעקב נאלץ להשאיר מאחוריו את כל הרכוש והמקנה והעבדים
והשפחות, ולצאת לגלות עד שוב חמת אחיו. וחמת עשו אכן שבה. הוא לא רודף אחר יעקב
לחרן, כי מרגע שיעקב גלה מבית אביו ומארץ כנען, נחה דעתו של עשו. כיון שגם יעקב
איננו יושב בארץ, עשו אינו זומם להרגו. כל עוד גם עשו וגם יעקב בחו"ל, אין
הברכה שורה על יעקב. הברכה היא ברכת הארץ, רוב דגן ותירוש. רק כאשר יעקב חוזר,
מתעוררת האיבה מחדש. כעת נשאלת השאלה לאן יחזור יעקב. אם הוא יצטרף אל עשו בשעיר
נמצא שעדין לא זכה לגמרי בברכתו ועדין הדבר פתוח, ושניהם צפויים לחזור ולשבת
בא"י ולהחזיק את רכושם ביחד בשעיר. אך אם יחזור יעקב לא"י הוקבע הדבר
שהוא בא"י ועשו בשעיר. יעקב ירא שמא יעכבנו עשו מלשוב לא"י ויכהו בדרך.
לכן הוא יוזם פגישה עם עשו כדי להציג את הדברים כאילו הוא בדרכו אל עשו לשעיר. הוא
שולח לעשו מנחה כאדם הבא אל חברו. עשו מבין את המצב ולכן אומר לו שילכו יחדו. לשני
האחים ברור שזה מוצג כאהבה אך למעשה זה נועד לודא שיעקב הולך לשעיר ולא לא"י.
אך אין אומרים זאת במפורש כי למראית עין הם אחים אוהבים ואינם חושדים זא"ז.
יעקב מצליח להתחמק מהצעתו של עשו. עשו מציע שאנשיו ילוו את יעקב. לשני האחים ברור
שזה מוצג כאהבה אך למעשה זה נועד לודא שיעקב הולך לשעיר ולא לא"י. אך אין
אומרים זאת במפורש כי למראית עין הם אחים אוהבים ואינם חושדים זא"ז. יעקב
מעמיד פנים כאילו הוא לא חוזר. הוא מראה פנים כאילו בדעתו להתנהל לאיטו ולבוא
לחסות בצל עשו בהר שעיר. אחד כך הוא בונה לו בית אבל קורא למקום סוכות[2],
כלומר: אין זה מקום ישיבתי הקבוע. בניתי בית כדי שעשו יחשוב שאני משתקע כאן, וגם כשהוא עובר את הירדן הוא הולך תחילה לשכם
ולא לחברון, ודואג לכך שמרגליו של עשו יידעו שהוא קונה לו שם חלקת שדה. אבל מאידך
הוא לא בונה בית בשכם אלא אוהל. יעקב עושה את דרכו אל הארץ באיטיות ובזהירות, מודע
לכך שהמאבק על הבכורה ועל הברכה לא תם, והוא למעשה מאבק על הארץ.
יעקב פותח בתהליך שבו יתרגל עשו לאט לאט
ובהדרגה, לרעיון שיעקב יושב בארץ. הוא אומר לעשו "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה
לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר
אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה", כלומר: הוא מציג את הדברים כאילו אין פניו
לארץ ישראל אלא אל הר שעיר. הוא מתנגד ללווי משמר הכבוד שעשו מציע לו, כי ברור
שאין הכונה למשמר כבוד, אלא למשמר שישמור על יעקב שלא ילך לא"י. לכן יעקב
בונה בית אבל קורא למקום סכות. כלומר: הוא דואג שמרגליו של עשו ידעו שהוא בנה בית
מעבר לירדן, אבל למעשה אין הוא חפץ להשתקע שם. מבחינתו המקום אינו אלא סכות.
אח"כ הוא עובר את הירדן, אך עדין אינו בא אל יצחק אביו. הוא דואג שמרגליו של
עשו ידעו שהוא קנה לו קרקע בשכם, אך מאידך, אינו בונה שם בית אלא אהל. דרכו של
יעקב אל הארץ היא אטית.
מעשה אבות סימן לבנים. כל מה שקורה
לאבות מלמד דרכים שונות בהנהגת ה' את ישראל. יש לה' דרכים שונות בהנהגת בניו, וכמו
שהוא מנהיג בדרך זו את דור האבות, כך הוא מנהיג באותה דרך את דור הבנים. עולם
כמנהגו נוהג. לכן אנו יכולים ללמוד ממעשי אבות לדורנו, כי גם בדורנו מנהיג ה' את
עולמו באותן דרכים שבהן הנהיג את האבות. שהרי אלה הן דרכיו. פרשת ויצא מלמדת על
הגלות. היהודי יוצא לגלות ומתעשר שם אע"פ שהגויים שונאים אותו ומרמים אותו,
אך הוא לומד שם לקרוא לגוי אדוני ולפתות אותו בהשתחויה ובכסף. וכן הוא נוהג
אח"כ עם עשו. בניו הם יהודים לא גלותיים שמבינים שאם לא ישיבו לגויים כגמולם
הגויים יוסיפו להתנכל ולעשות נבלה בישראל, ושההצלחה בארץ תתאפשר רק אם תהיה חתת
אלהים על סביבותינו. אך היהודי שבא מן הגלות סובר אחרת, לדעתו אין להתגרות באומות.
אל עשו הוא הולך כראות פני אלהים. רואה
פניו כראות פני אלהים. לכן הראה לו ה' באותו לילה שהוא יכול לראות אלהים פנים אל
פנים ולנצח, לשרות עם אלהים ועם אנשים.
שהוא ילך אל עשו כישראל ולא כיעקב. אך יעקב הולך כיעקב. רק אחרי ששב לבית
אל קורא לו ה' ישראל בפירוש ולא ע"י מלאך. כששב לארץ ממש.
המאבק בין הבן הנבחר לבין הבן הדחוי הוא
על הארץ. בחירתו של הנבחר מתבטאת בכך שהוא יושב לפני ה' בארצו. אפשר לברוח
מההתמודדות לחו"ל, אבל החיים לפני ה' בארצו כרוכים בהתמודדות יום-יומים עם
הרע, ושלוחו של הרע מאת ה'. החיים לפני ה' תלויים באמור בפסוק "רְאֵה
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת
הָרָע... לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו
וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה
לְרִשְׁתָּהּ.וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע ... הִגַּדְתִּי לָכֶם
הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה
עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... הַחַיִּים וְהַמָּוֶת
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן
תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". החים בארץ תלוים בהתמודדות יום-יומית עם הרע,
ושלוחו מלפני ה'.
[1] אמנם רשב"ם מפרש שהיו לעשו ארבע נשים,
והרמב"ן מפרש שהיו חמש, ואין אלה אותן נשים שנזכרו בפרשת תולדות, אך מסתבר
כרש"י. שהרי אם נאמר שלא נשא את אהליבמה אלא אחר שהלך להר שעיר, איך נאמר על
שלשת בניה אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען (לו ה). גם הכותרת "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" (לו ב) מלמדת שנשים אלה הן הן הנשים האמורות בפרשת תולדות.
[2] ואולי מעין זו היא משמעות של חג הסכת, שבו גם כאשר
אנו יושבים בבתינו אנו זוכרים שאין אנו תושבים אלא הולכים אחר ה' במדבר לכל מקום,
וזוכרים שכל חיינו הם ישיבה בסכת והליכה אחר ה'.
