תולדות

אלה תולדות

ספר בראשית בנוי פרקים פרקים, כשכל פרק פותח במלים "אלה תולדות". מיד אחרי שתוארו שבעת ימי בראשית והעולם שנברא בהם, פותחת התורה ואומרת: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: אח"כ אנו מוצאים: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ, ובסוף ספר תולדות אדם (עשרת הדורות שמאדם עד נח ומותו של כל אחד מהם): אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו וכו'.

הדור שאחרי נח מתחלק לשני פרקים מקבילים. מיד אחרי תאור מותו של נח נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: ובהמשך נאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל: בסיום תיאור תולדות שם, כלומר עשרת הדורות שמנח ועד אברהם, נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:

גם הדור שאחרי אברהם מתחלק לשני פרקים מקבילים, אחרי תיאור מות אברהם נאמר: וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם: ואחרי תיאור מות ישמעאל נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק:

גם הדור שאחרי יצחק מתחלק לשני פרקים מקבילים. אחרי תיאור מות יצחק נאמר: וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם, וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר, ובהמשך: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

תולדות השמים והארץ מתחלקים לפרקים רבים. לכל תולדה יש תולדות משלה, אך תמיד יש איש אחד שהוא במוקד דברי התורה. לפעמים כבר מסופר עליו רבות עוד בתוך תולדות אביו, כגון יצחק שכבר למדנו עליו רבות בפרשה שעברה, ובעקר יעקב שכל מסעו לפדן ארם ונשיאת רחל ולאה, עוד נזכרים בתוך תולדות יצחק. לעולם לא יאמר על אדם "ואלה תולדות", לפני שנזכר בפירוש מותו של בעל הפרק הקודם. תמיד יש איש אחד, שהוא הנבחר לפני ה', והוא הוא תולדות השמים והארץ של זמנו.

לכן, בולט מאד בחסרונו, הפסוק "אלה תולדות אברהם", שלא קיים בספר בראשית. חז"ל מצאו את הפסוק החסר ואמרו: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם, באברהם מתקיים עלמא". העולם כלו אינו אלא תולדותיו של אברהם וזרעו, שהוא עקר העולם. כל העולם הוא תולדות אברהם.

האחרון שנאמר עליו בספר בראשית "אלה תולדות", הוא יעקב. אחרי יעקב, כל בניו הם העם הנבחר והם עקר העולם. ובכל זאת, הבטוי "אלה תולדות נמצא עוד בשני מקומות נוספים, בספרים אחרים בתנ"ך. במנין בני ישראל בפרשת במדבר נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, ובמגלת רות נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ וכו'. גם הכהנה והמלוכה הן בחירה ויצירה מיוחדת של ה', והן קובעות פרקים לעצמן בתולדות השמים והארץ.

האדום האדום

שני זוגות תאומים יש בספר בראשית, והמאפינים של לידתם דומים מאד בתאורם:

אצלנו נאמר: "וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה  ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו  ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב".

ואילו אצל פרץ וזרח נאמר: "ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה  ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה  ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ  ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח".

בשני המקרים, בהגיע העת הנה תאומים בבטנה. בשני המקרים קריאת השמות נזכרת כחלק מהלידה. בשני המקרים יש מעין תחרות בין תאום אחד לרעהו. ובשני המקרים התאום המתאמץ להשיג נקרא על שם מעשהו. אצל פרץ וזרח הצליח פרץ לפרוץ ולהשיג את זרח. אצלנו לא, יעקב יצא אחרי עשו, ורק ידו אוחזת בעקב עשו.

ואולם, הפרשה ממשיכה ואומרת שבסופו של דבר הושלם תהליך העקיבה של יעקב: "ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף  ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום  ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי...".

יעקב הצליח להשיג את בכורתו של עשו, האדמוני כמו השני הקשור על ידו של זרח, בזכות האדום האדום. וגם שמו השתנה ונקרא אדום. גם לאחר זמן, עוד לא מאוחר לשנות את השם ואת הדרוג שנתנו בשעת הלידה.

הצעיר הנוטל את בכורת אחיו הוא ארוע החוזר לכל אורך תהליך הבחירה, וכבר כתבתי על כך בשנים קודמות. ואולם בשני מקרים נעשה הדבר בתאומים. ההבדל בין שני זוגות התאומים מלמד שגם מי שלא נולד כבן הנבחר, עוד יכול למצוא את הדרך אל התפקיד, וגם מי שנולד בכור יכול לאבד את בכורתו. וגם לאהבת ההורים יש תפקיד בתהליך. הפסוק "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב", וכן הנזיד המופיע מיד אח"כ, מרמזים מראש על הציד והמטעמים העתידים להעביר את הברכה מעשו ליעקב. ומסתבר שגם הציד הבא מן השדה, שציד בפיו, עלול לאבד את מה שיש לו בגלל נזיד עדשים אדום.

וגם לעתיד לבא סופו של אדום האדמוני ליפול ביד חמוץ בגדים שלבושו אדום.

הצבע האדום מלמד על בחירה. אדרת שער בתנ"ך היא בגד שנועד להבדיל את הלובש אותה משאר בני האדם ולהדגיש את חשיבותם. ודאי שהשני האדום נועד לציין בו את הבכור. (הוא גם מציין את השעיר שעלה בגורל, וכידוע הבחירה בין השעירים היא כנגד הבחירה בין יצחק לישמעאל או בין עשו ליעקב). עשו יצא לבוש אדרת שער מן הבטן. (ודאי לפי הטעמים שחלקו כך שהאדרת סמוכה לשער וזה דבר אחד, ואפילו לפי המפרשים שפרשו שכלו כאדרת שער הוא כמו כל שער כאדרת, לא בכדי נסחה התורה את דבריה כך שתשמע כאן המלה אדרת שער. והפשט נראה כבעלי הטעמים. המפרשים פרשו כפי שפרשו כי כשיגדלו הנערים יהיה עשו שעיר ויעקב חלק, אך למה לומר שהיה שעיר כבר כשנולד? וגם אם כן – למה לא לפרש שכלו שעיר כאדרת שער). עשו יצא לבוש אדרת שער מן הבטן. יעקב, שלא כפרץ, לא הצליח לעקוף אותו תוך הלידה. מלמדים אותנו רבקה ויעקב שאעפ"כ לא ננעלו שערי תשובה ותיקון, ואפשר עוד לקנות את הבכורה ולקחת את הברכה אף אם נדמה שהפסדת את אדרת השער. את אדרת השער האדומה תוכל לקנות בנזיד עדשים אדום. ויעלו מושיעים שבגדיהם כדורך יין אדום, וידרכו את עשו ויז נצחם על בגדיהם ויז עליהם דם עשו האדום, וישפטו את הר עשו, והיתה לה' המלוכה.

התחרות בין יעקב לעשו מחולקת בפרשתנו לשתי פרשיות, פרשית הבכורה ופרשית הברכה. יש קשר בין הפרשיות. פרשית הבכורה מכילה כבר כמה פסוקים שאין בהם צורך כאן, והם נכתבו כדי לתת לנו מידע שנהיה זקוקים לו כדי להבין את פרשית הברכה. כמו "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב", וכן היותו של עשו איש ציד. גם הפתיחה "אחות לבן הארמי" היא מקבילה לסיום "אחות נביות" והיא מלמדת למה בסופו של דבר נשלח יעקב אל לבן. אבל למרות הפסוקים האלה, עקרה של הפרשיה הראשונה הוא הבכורה. לידת התאומים, שאצל פרץ וזרח נגמרת עם הלידה, נמשכה אצל יעקב ועשו זמן רב יותר כי רק משגדלו הצליח יעקב לעשות את אשר רצה לעשות כבר בלידה: לזכות בבכורה.

לפי זה עלינו לברר מאיזה טעם הזכירה התורה כאן ש"כלו כאדרת שער". אם נפרש כמו חלק מהמפרשים שכלו כאדרת שער הוא כמו כלו שער כאדרת, הרי שגם הפסוק הזה הוא מידע מוקדם לפרשית הברכה, כדי שנדע מדוע דאג יעקב. אבל אם נפרש שגם כאן מופיע הבטוי "אדרת שער" השכיח בתנ"ך, הרי שגם הדמוי הזה הוא דמוי לאדמוניותו של עשו, שהיא חלק מהאמירה בפרשיה, שעשו מסומן כבכור כמו השני של זרח, אבל יעקב פורץ ומשיג אותו.

מה בין אברהם ליצחק

בפרשתנו אנו מוצאים פרשיה ארוכה המתארת באריכות את ירידתו של יצחק אל ארץ פלשתים, את אמירתו על רבקה שהיא אחותו, את שלוחו מעם הפלשתים בגלל הצלחתו, את הבארות שהפלשתים רבו עמו עליהם, את עליתו לבאר שבע ואת בואם של אבימלך ופיכל אליו בלאר שבע בבקשה לכרות ברית.

רוב המרכיבים האלה כבר נזכרו לעיל בקצור רב ביותר, בתאור חיי אברהם. גם אל אברהם באו אבימלך ופיכל ובקשו שאברהם ישבע להם כיון שה' מברך אותו. גם שם, מתוך השיחה מתברר שעבדי אבימלך גזלו מאברהם באר, וגם שם הם כורתים ברית.

ומתוך כך מתגלים ההבדלים שבין אברהם ליצחק. אצל אברהם לא נאמר שרועי גרר גזלו ממנו באר, נאמר רק שאברהם מחה בפני אבימלך ודרש את הבאר בחזרה. אצל יצחק להפך: לא נאמר שיצחק בקש את הבאר בחזרה. נאמר רק שרועי גרר רבו אתו על הבאר והוא חפר לו באר אחרת.

גם אל אברהם וגם אל יצחק באו הפלשתים בדרישות. אל אברהם אומר אבימלך כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה. אבימלך רומז לחסד מסוים שעשה עם אברהם, והחסד הוא ככל הנראה אי גרושו של אברהם מארצו. יצחק מונע מאבימלך מראש את האמירה הזאת באמרו "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם", אבל אבימלך לא מתבלבל ודורש שבועה תמורת "כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום". תגיד לנו תודה שהשארנו אותך חי ותשבע.

גם אברהם וגם יצחק נשבעים לאבימלך כבקשתו.

אברהם, אחרי הברית עם אבימלך, נוטע אשל בבאר שבע וקורא שם בשם ה'. לעמת זאת יצחק עושה זאת מיד בבואו, אחרי שבלילה הראשון שלו בבאר שבע ה' נגלה אליו. ואולם, גם אצל יצחק הברית עם אבימלך אינה סוף הספור. הספור מסתים בכך שאחרי לכת אבימלך, בו ביום מצאו עבדי יצחק מים, ויצחק קרא לה שבעה. אצל אברהם מודגש שהוא קרא למקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם. אצל יצחק זה לא כתוב, ויתכן שהוא קרא לה שבעה על שם ההבטחה מאת ה' ולא על שם הברית עם אבימלך. הוא רואה במציאת המים התגשמות הבטחת ה'.

אפשר שההבדלים מתחילים עוד הרבה קודם. כשאברהם הלך אל אבימלך, מיד שלח אבימלך ולקח את שרה. אצל יצחק הוא לא הגיע לשלב הזה. אמנם הוא הלך והשקיף לתוך חלונם של יצחק ורבקה, ולכן כנראה כשהוא אומר "כמעט שכב אחד העם את אשתך", הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, אבל יצחק נצל מידו של אבימלך בשלב מוקדם יותר מאברהם.

אברהם לארך כל הדרך מתמודד עם אבימלך. לעמתו יצחק מקפיד לנתק כל מגע מאבימלך, אפשר לומר: לנער מעליו את אבימלך. הוא יכול היה להתקרב אל אבימלך, הוא יכול היה להלחם באבימלך, אילו רצה בכך, כפי שמשמע מהפסוק "וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום". אבימלך ופיכל יראים ממנו ולכן הם באים לכרות אתו ברית. אבל הוא כורת ברית כדי לצאת ידי חובה ולהפטר מהם. הוא מוכן לעזוב בידם את הבאר שחפר, ובלבד שלא יהיה לו אתם מגע. את המו"מ שלו הוא מנהל ישירות עם הקב"ה, הוא אינו רואה צורך להתמודד בעצמו עם אבימלך, וה' אכן נגלה אליו פעמים רבות ומצליח בידו את מעשיו.

מלכים ומים

אצל שלשת האבות באר שבע היא תחנה פחות או יותר סופית של החיים בארץ. כמובן שהתחנה הסופית ממש היא חברון. גם יעקב, בשובו מפדן ארם, מוצא את יצחק בחברון. אבל אברהם מתישב בסופו של דבר בבאר שבע, וגם יעקב מקבל את הנבואה שלו על שובו לארץ בבאר שבע. התהליך המתואר בפרשתנו מסיים בהתישבות מוצלחת ומבורכת בבאר שבע. ובארוע שבו מוצבים אבימלך ופיכל מצד אחד ועבדי יצחק מצד שני, מול ברכת ה'.

ה' מברך את יצחק בליל הגיעו לבאר שבע. גם אבימלך ופיכל מכירים בכך שיצחק התברך, והם עולים אליו מגרר. לכאורה יצחק אמור להרגיש מכובד, שמלכים ושרים משכימים לפתחו ועולים לכבודו מגרר לבאר שבע. אבל יצחק לא מתרגש. הוא שואל אותם מדוע באתם אלי ואת שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הוא כורת אתם ברית ומשלח אותם. כמו שהם שלחוהו בשלום, כך גם הוא משלח אותם בשלום.

הברכה מגיעה באותו יום לא ע"י מלכים ושרים אלא ע"י עבדים. אמנם עבדים, אבל עבדי יצחק. הם מבשרים את בשורת הברכה. מצאנו מים. בשורה שיכולה לבוא רק אחרי שיצחק משלח מאתו את אבימלך ופיכל שר צבאו.

גם אצל אברהם וגם אצל יצחק יש ריב בין רועיהם לרועים אחרים. אצל אברהם התוצאה היא שהוא ישב בהר ולוט ירד לעמק. אצל יצחק התוצאה היא שאבימלך נשאר בגרר והוא עלה לבאר שבע. בסופו של דבר מוצאים את עצמם אברהם ויצחק על קו פרשת המים, בעוד שהרב עמם מוצא את עצמו למטה. רק אחרי הפרידה הסופית באה ברכת ה'. רק אחרי הפרד לוט מעמו אמר ה' אל אברם שא נא עיניך וראה, ורק אחרי שמשלח יצחק את אבימלך הוא מתבשר בבשורה המבשרת ישוב בארץ ישראל – מצאנו מים.

שִׁבְעָה

בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים, בַּמִדְבָּר הַצָּחִיחַ

לִי נִגְלָה אֱלֹהִים וְעִמּוֹ בְּרָכָה

שׁכְּשֵׁם שֶׁבְּרָכָה לְאָבִי הוּא הִבְטִיחַ

בַּעֲבוּרוֹ יְבָרְכֵנִי, בִּגְבוּלוֹת הַבְטָחָה

וּלְפִתְחִי הִשְׁכִּימוּ מְלָכִים וְשָׂרִים

כָּל מְגַרְשָׁי וְעוֹשְׂקַי וּמַשְׂטִינָי

בְּפִיהֶם חֲלַקְלַק, דְּבַש הֲדָרִים

רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יי

מַדּוּעַ בָּאתֶם, וְאַתֶּם שְׂנֵאתוּני

שִׁלַּחְתָּני, אַף אַתָּה תְּשֻׁלָּח, תְּשׁוּחְרָר

בִּבְרָכָה פֹּה נֻטַּעְתִּי, מִפֹּה לֹא תְּגָרְשׁוּני

מִפֹּה לֹא תַּעַקְרוּנִי אפִילוּ בִּגְרָר

הוּא יָצָא וַעֲבָדַי בָּאוּ

לֹא מֶלֶךְ לֹא שָׂר, אַךְ עֲבָדַי

מְלָכִים נִרְעַדוּ, נִבְהָלוּ, תָּמָהוּ:

עַבְדֵי הַנִּבְחָר בְּמַלְכוּת שַׁדָּי

בְּפִיהֶם לֹא דְּבַשׁ וְלֹא הֲדָרִים

אַךְ בְּרָכָה בְּפִיהֶם מְתוּקָה שִׁבְעָתַיִם

בְּשֶׁבַע יי, הַבְטָחוֹת וּנְדָרִים

בְּזֶה הַמִּדְבָּר מָצָאנוּ מָיִם

 

ברכות מברכות שונות

ה' אומר ליצחק בתחלת הפרשה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. המלים "לך ולזרעך" מתיחסות לכל הפסוק. לך ולזרעך את את כל הארצות, לך ולזרעך אקים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. מכאן שיש יורש לשבועה, וה' מבטיח ליצחק שהוא היורש. השאלה הזאת עומדת בבסיס הפרשה.

וה' מבטיח ליצחק עוד הבטחות: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" זה מזכיר את דברי ה' לאברהם בראש פרשת לך לך. גם אצל אברהם וגם כאן יש גויים שמתבוננים בברכת ה' וחומדים אותה או חוששים מפניה. אבימלך ועשו.

אבימלך חושש מפני יצחק, לכן הוא מגרש אותו כיון שהיתה עמו ברכת ה'. אבל ברכת ה' מוסיפה וגדלה, ואבימלך חושש מיצחק אע"פ שהוא רחוק ממנו. בשני המקרים שבהם בא אבימלך אל יצחק הוא חושש מפניו בגלל הצלחתו, והוא מנסה להטיח בו טענה מוסרית. הוא בא אליו בשם הטובה שעשה אתו. "ונשלחך בשלום", אמנם גרשנו אותך אך צוינו את העם שלא יגעו לא בך ולא באשתך. ועל כך נאמר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. אבימלך שלח את יצחק ויצחק שלח את אבימלך, ושניהם בשלום, אבל אבימלך גרש את יצחק ויצחק לווה את אורחיו ושלחם כמו שאברהם שלח את אורחיו. ואעפ"כ החדוש שהוא שלח אותם בשלום מלמד שהיה לו כח שלא לשלח אותם בשלום. ליצחק כבר היתה אימפריה גדולה בבאר שבע. עבדיו שלטו בשטח (אולי בהנהגת עשו), ולממלכה השפלתית בגרר היה מה לחשוש ממנו. (יתכן שאת הממלכה הזאת, על הצאן והבקר הרבים שלה, קבל יעקב כשקבל את ברכת אביו. זהו רכושם הרב של יעקב ועשו שמאלץ את עשו ללכת אל ארץ מפני יעקב אחיו, הליכה שהיתה עוד בטרם הלך יעקב לפדן ארם כפי שכתבתי בוישלח לפני כמה שנים) זוהי ברכת ה' האחרת, זוהי לא ברכת אברהם אלא ברכה אחרת, שמעוררת את אבימלך.

איזו ברכה מעוררת את עשו? גם הברכה שבה מברך יצחק את יעקב, וגם דבריו אל עשו, מדברים על ברכת ה' שבשדה. טל השמים ושמני הארץ (ובדבריו אל עשו בסדר הפוך), ורוב דגן ותירוש. מתוך כך – יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים ומתוך כך – אף הוה גביר לאחיך. הברכה נגמרת בארריך ומברכיך כמו הברכה לאברהם בראש לך לך וכמו ברכת בלעם, אבל לא מוזכרת כאן המלה זרעך, שהיא המאפיין המרכזי של הברכה הנצחית. והיא נזכרת תמיד בהעברת ברכת אברהם. לכן אפשר לפרש שגם יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, כונתו שכיון שיהיה לך הרבה מטל השמים ומשמני הארץ, יבאו אליך אבימלך ופיכל. זוהי הברכה הגשמית.

את הברכה הזאת רוצה עשו. אבל בסוף הפרשה באה ברכה נוספת, ברכת אברהם. היא הברכה שה' מבטיח ליצחק בראש הפרשה. שם אמר ה' ליצחק כי לך ולזרעך... והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם. בסוף הפרשה מברך יצחק את יעקב ונותן לו את ברכת אברהם. גם את הברכה הזאת רוצה עשו. וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אתו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אתו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען ...  וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו  וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה. מה מועילה האשה אם הוא נושא אותה על נשיו? עשו רוצה לרשת את הברכה. הוא מבין שהבנים שיש לו מבנות כנען אינם ראויים לברכת אברהם, אך הוא מצפה שאם יהיה לו גם בן שלא מכנענית – יוכל הבן הזה להקדים את יעקב ולרשת את ברכת אברהם.

ומכאן נוכל להבין מתי רוצה עשו להרוג את יעקב. אם עשו רוצה להרוג את יעקב אחרי מות יצחק, כמו שמקובל לפרש, למה שולחת רבקה את יעקב בעוד יצחק חי, ולמה הוא חוזר בעוד יצחק חי? עשו רוצה להרוג את יעקב כאשר יקרבו ימי אבל אביו, ולעמוד בשעת מות אביו כיורש יחיד. אצל יצחק לא נאמר שקרבו ימיו למות כמו שנאמר על יעקב בפרשת ויחי. יצחק אומר רק "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". הוא לא אומר קרבו ימי למות. עשו מבין שהכל עוד פתוח, אם ידע להעמיד יורש מתאים ביום מות אביו, ולסלק את המתחרים מהדרך. רבקה מבינה את הלך מחשבתו של עשו, ולכן היא דואגת להרחיק בינתים את יעקב, כדי לתת לעשו את האשליה שהוא נצח. הוא נשאר על יצחק בעוד יעקב בחרן. בזה תשוב חמת אחיך, עם הזמן הוא ירשה לעצמו להתבסס בהר שעיר. הפרשה נגמרת כך שעשו יכול להשיב לאט לאט את חמתו ולהרגיש רגוע. יעקב ברח והוא כאן.

עשו נוהג כאבימלך, כמו אבימלך שראה שה' ברך את יצחק ולכן הלך אליו מגרר וכו', גם עשו שראה שיצחק ברך את יעקב, הלך גם הוא ולקח אשה שאינה כנענית.

אלא שהוא מבין שבשביל להצליח הוא צריך להעמיד בן ראוי, שאינו מבני בנות כנען. הוא לא מבין למה רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. הוא חושב שאין חשיבות לאשה אלא משום הבנים שהיא יולדת. ודי לו באשה אחת שאינה כנענית כדי להעמיד את היורש, האחרות אינם מעלות ואינן מורידות. אילו למד את הפרשה בעיון, היה רואה מה כחה של אשה, עד כמה גדולה הבנתה בהעברת הברכה והירושה, ומה ביכלתה לעשות.

תכניותיו של עשו ותכניתו של יעקב

עשו אומר בלבו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".

הפירוש המקובל הוא אחרי מות אבי אהרוג את יעקב. אבל הפירוש הזה קשה. אם כך למה "יקרבו". וחוץ מזה, א"כ למה על יעקב לברוח עד שוב אף אחיו, ולשוב בטרם מת יצחק, בטרם סכנה ברח ובטרם סכנה שב? משמע שרבקה חוששת שיהרגהו עשו מיד, ויפוג חששה רק כשישוב אפו. ואמנם יצחק ברכו מפני שחשש שמותו קרוב, אבל אעפ"כ לפי הפירוש הרגיל אין ליעקב לחשוש בטרם מת יצחק.

ואפשר לפרש שאם יראה עשו שאין יעקב יושב בבית אביו כראוי למבורך ישוב אפו.

אך אפשר גם לפרש שברכת יצחק היא הבטחת הבכורה והירושה, ולכן מברך יצחק כאשר זקן ולא ידע יום מותו. הברכה היא העברת הירושה והסגולה המשפחתית. לכן אומר עשו שעוד לפני מות יצחק, כשיקרבו ימי יצחק למות, אז יהרוג את יעקב וישאר יורש יחידי במות יצחק. אין טעם, אומר עשו, להרוג את יעקב עכשו. אבי עוד עלול להתנקם בי בדרך כלשהי. כאשר יקרבו ימי אבל אבי, אז אהרגה את יעקב אחי.

גם יצחק מברך את בניו בדיוק מהטעם הזה. הוא חושש שמותו קרוב. אלא שהוא לא ממש חושש ממות קרוב, החשש שלו הוא שלא יספיק לברך את בנו לפני שימות. אבל הוא לא חושש ממות קרוב. לכן מרשה לעצמו גם עשו לחכות. רבקה איננה מחכה. היא שולחת את יעקב אל לבן.

כך נוצר הרושם שעשו זכה. יעקב עזב את הארץ ועשו נשאר יחיד לרשת אותה. התכנית של רבקה שנפתחה ב"ועתה בני שמע בקולי", נכשלה כשלון חורץ הפותח אף הוא ב"ועתה בני שמע בקולי", התקפל בפני עשו. רק אחרי שעשו התרגל לרעיון שהוא יושב בהר שעיר ויעקב פה, אפשר להתחיל להרגיל את עשו אט אט שיעקב הולך ומתקרב לארץ.

הסכנה המרחפת על יעקב הולכת וגדלה ככל שמתקרב מותו של יצחק. בינתים הולכת ומבשילה השנאה שעשו שונא את יעקב. חז"ל חשבו ומצאו שהיו ארבע עשרה שנה בין גניבת הברכות לבין בריחתו של יעקב. עשו שוטם את יעקב אט אט, בתהליך ממושך. בינתים ברור שיעקב יורש את יצחק כי הוא זה שהתברך. לכן עשו הולך להר שעיר מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו. זה אממנם כתוב רק בתולדות עשו שבפרשת וישלח, אבל בתחלת וישלח עשו כבר יושב בהר שעיר. רבקה מבינה שכדי להרגיע את עשו צריך לשלח מכאן גם את יעקב. לכאורה זה נראה כנצחון של עשו, או לפחות כתיקו. אבל כעבור עשרים שנה ישוב יעקב לארץ  כמנצח. לרבקה ויעקב יש אורך נשימה.