שלש פעמים, שלש רגלים, וראית העין
כשבלעם עומד מול ישראל ומברך הוא אומר
"מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד
ישכן ובגוים לא יתחשב מי מנה עפר יעקב
ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו". לארך רוב הברכה
הוא אינו מדבר על ישראל אלא על עצמו. הוא מתאר את בקשת בלק ואת דחיתה ע"י ה'.
הוא מתאר את המראה שהוא רואה מראש צרים. וגם אח"כ, לכאורה הוא רק משבח את
ישראל, ולא מברך אותם. אמנם, אפשר שלשון השבח שלו היא ברכה. אך הברכה היחידה בכל
הנאום היא מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תמת נפשי הוא אמירה על עצמו, ברכה
לעצמו שלא התקיימה.
בפעם הבאה כשעומד בלעם מול ישראל הוא
אומר: "קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר
לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה'
אלהיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם ממצרים
כתועפת ראם לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם
בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".
גם כאן יש התיחסות רחבה מאד למקום ולמצב שבו עומד בלעם. אני פה כדי לקלל אבל קצת
קשה לי כי ה' בקרבו והוא רוצה לברך. הברכה באה מתוך הנאום. כיון שהזכרנו שה' לא
רוצה לקלל, מתאר בלעם את ה' השוכן בתוך ישראל, זה עדין חלק מהאמירה שה' אינו רוצה
לקלל, שכן רק אחר כך נזכר למה בלעם לא מצליח לקלל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם
בישראל". גם כאן, הברכה שמברך בלעם, והיא הדבר שמנו בלק חושש, היא רק הפסוק
האחרון. לארך כל הדרך ברכתו של בלעם היא תיאור של מה שהוא רואה. הוא מעמיד את עצמו
במרכז ומתאר את קשייו המקצועיים כמקלל שכיר. האיש שקוע בעצמו. רק הפסוק האחרון הוא
ממש ברכה.
הפעם השלישית שונה לחלוטין. גם המצב
שונה. בלעם כבר רואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, והוא כבר לא הולך לקראת
נחשים. כאן כבר אין בלעם מחכה שה' יקרה לקראתו. לא הליכה אל מקום שבו יקרה ה' לקראתו
נותנת בו רוח אלהים, ראית ישראל שכן לשבטיו היא זו שמשרה עליו רוח אלהים. כאן לא
היה ויקר ה' אל בלעם. ולמרות שכאן לא כתוב ויקר ה' אל בלעם, דוקא כאן הוא מזכיר את
מה שלא הזכיר לעיל, שהוא רואה מחזה שדי. כאן הוא כבר יודע דעת עליון, לעיל, ספק אם
הוא בכלל ידע שיש לעליון דעת, הוא סבר שהתפקיד שלו הוא לרצות את ה' בקרבנות, לדעתו
ה' לא ממש מבין ומתענין מה קורה אצלנו, תפקידו לרצות אותו ולהשתמש בו כרצונו. רק
כאן פתאום עומד בלעם כמי שמכיר ויודע את ה', המראה שהוא ראה הוא מראה ישראל שכן
לשבטיו. ה' לא נקרה אליו, מראה ישראל שכן לשבטיו הוא הנקרא בפי בלעם מחזה שדי.
מחזה שלא צריך להיות נביא כדי לראות אותו. וכך הוא אומר: "נאם בלעם בנו בער
ונאם הגבר שתם העין נאם שמע אמרי אל אשר
מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים מה טבו
אהליך יעקב משכנתיך ישראל כנחלים נטיו
כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים
יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו אל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים
צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ כרע שכב
כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור". כאן הוא אינו טורח לתאר את
עמידתו מול בלק ומקומו ותפקידו לפני בלק. בלעם כבר נמצא במקום אחר. יש מעליו רשות
אחרת. גם כאן הנאום פותח בתיאור ראיתו, אך מהר הוא עובר לברכה, לא שבח אלא ברכה
בלשון עתיד. ברכה שמפניה חושש בלק יותר מכל וסופק את כפיו.
וכאן באה הברכה הרביעית, בלעם לא מתבקש
לקלל, הוא לא מתבקש כלל לעשות משהו, בלק פִּטֵּר אותו. הוא מברך מרצונו, וזו
ברכתו: "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב
וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת
והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל וירד מיעקב והאביד שריד מעיר וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק
ואחריתו עדי אבד וירא את הקיני וישא משלו
ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך כי אם
יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך וישא משלו
ויאמר אוי מי יחיה משמו אל וצים מיד כתים
וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אבד".
מלת המפתח כאן היא הראיה. בלעם לא מברך
ולא מקלל, בלעם רואה. הוא עצמו לא מבין זאת בהתחלה. וודאי שלא בלק. בלק שרואה שיש
איש שדבריו מתקיימים, מבקש שהאיש ידבר מה שהוא רוצה. האיש לומד שהוא קדם כל רואה,
ושה' הוא בעל רצון, הוא לא יכזב ולא יתנחם.
לכן הוא כבר לא רואה כעקר את המקום שבו
הוא נמצא, אלא את ישראל, הוא רק מסתכל. והוא מבין שה' הוא השולט בעולם, ולא דבר
צדדי, מטרד שצריך לעקוף או מכשיר שצרך להפעיל. הוא מבין שהעולם נוהג ע"פ ה',
ולכן הוא רואה שה' וישראל ינצחו. החדוש הוא שהראיה היא ראית עינים ממש ולא ראית
נביא.
אבל החדוש הוא שלא די בראיה. וכאן
מוסברת פרשת האתון. ברור שפרשת האתון היא מבוא למה שיבא אחריה. החזרה שלש פעמים,
האמירה "זה שלש רגלים" ,"זה שלש פעמים", בשני המקרים אחרי
הפעם השלישית נאמר "ויחר אף", וכו'. האתון היא משל לבלעם. יש לה נאמנות
כפולה. היא מחויבת למלאך ה' והיא מחויבת לבלעם. וליתר דיוק: היא מושפעת מהחרב של
מלאך ה' ומהמקל של בלעם. היא מנסה לצאת ידי חובת שניהם כל עוד הדבר אפשרי, אבל היא
מרגישה מחויבות רק לבלעם, המלאך הוא מטרד שיש לעקוף אותו אם זה אפשרי. אם מלאך ה'
נצב בדרך, היא עוקפת אותו. היא מחויבת יותר לבלעם מאשר למלאך ה', היא מרגישה צרך
לרצות אותו, לא את מלאך ה'. היא עוקפת את מלאך ה' עד שהיא רואה שהדבר אינו אפשרי.
כמו בלעם שחושש מבלק יותר מהקב"ה, מחפש דרכים לעקוף את הקב"ה כל עוד
הדבר אפשרי, עד שהוא מגלה שהדבר אינו אפשרי. ואז הוא פותח פה לרצות את בלק אדוניו.
יחודה של האתון בכך שהיא רואה. אבל לא
רק שהיא רואה את מלאך ה', אלא שהיא רואה שמלאך ה' נצב בדרך. בלעם למד שלראות את ה'
היינו לראות את ישראל שכן לשבטיו. שלה' יש רצון והרצון הזה הוא ישראל. שלא כשפים וקסמים
שולטים בעולם אלא ה'. עוד הוא למד שהכלי המסור ביד האדם אינו הקללות אלא החרב.
פינחס מצליח לעצור את המגפה באמצעות רמח, למלאך ה' יש חרב (והתורה מציגה את זה
לעמת זה: למלאך יש חרב, לבלעם אין), וסופו של בלעם שגם אותו הרגו בחרב. התגלות ה'
היא לא בכשפים אלא בדרך. לה' יש רצון בעולמו ואנו מצֻוִּים לעשותו בכלים הטבעיים
העומדים לרשותנו. לכן מוסיף בלעם ורואה עוד דברים. הוא למד שה' הוא השליט בעולם.
ה' אינו עוד מטרד שיש לעקוף וללכת בשדה ולהמשיך, ה' הוא הקובע מה הדרך. לכן ממילא
ברור שישראל ינצחו.
בלעם הולך לקלל אומה שלמה בהבל פיו,
כשאפילו את אתונו הוא לא מצליח להרוג בלי חרב. פינחס עוצר את המגפה ברמח. הוא לא
מגיס את ה' כדי להשיג את רצונו בטבע, להפך, ממקומו בעולם הוא מגויס לעשות רצון ה'.
ישראל ינצחו בחרב, כשה' יחפוץ בכך.
לפעמים, בקראנו את הפרשה הזאת, נדמה לנו
שהתנתקנו מהתורה ונכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות של מכשפות. בזה מאמינים בלק
ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך: אין אגדות מכשפות, פעילותנו היא עבודת ה' בדרך
הטבע והשלטתו על העולם.
בלעם לומד שאת התגלות ה' בעולם אפשר
לראות בכלים טבעיים. די להיות אתון כדי לראות את מלאך ה' נצב בדרך. מחזה שדי אינו
מחזה נבואי אלא מראה ישראל שכן לשבטיו. המתבונן רואה את התגלות ה' בעולם הזה, ואת
הצרך לעבוד את ה' בעולם הזה ובכלים של העולם הזה. בדרך הטבע ולא בקללות. התגלות ה'
היא ראית הנהגת ה' בחיינו הטבעיים וכוון חיינו לעבודת ה', ולא לחיות את חיינו
ולהסתדר עם ה'. הנהגת העולם בדרך ה' היא ראית ה' והיא עבודת ה'. ממילא משועבדים
אנו לה' בכל רגע ורגע, חיינו משועבדים לו. עובד ה' הוא לא מי שחי את חייו וגם מקים
את המצוות מצות אנשים מלומדה, מקים מה שאמר ה' והולך לדרכו, עובד ה' הוא מי שקיום
מצוות ה' הוא דרכו, לכן אינו יכול לפנות מהן וללכת לדרכו, לכן אינו צריך להדגיש
שוב ושוב שאת אשר יאמר ה' אותו יעשה. ה' נצב בדרך, הדרך היא עבודת ה'. לכן אם בניו
של ה' שוכנים לשבטיהם כראוי, זוהי התגלות ה'.
מי שעושה כל צווי וצווי של ה' אינו
בהכרח עובד ה'. הוא רוצה לצאת ידי חובת ה' וללכת לדרכו. עובד ה' אינו צריך לשאול
שוב ושוב את ה', דרך ה' היא דרכו בחייו.
לְקַלְּלֵנִי הוּא
בָּא
לְשׁוֹנוֹ חֶרֶב
פִּיפִיוֹת
כֹּחַ פִּיו חֶרֶב
חַדָּה
לְהָמִית
וּלְהַחֲיוֹת
אֲשֶׁר יְבָרֵךְ יְבֹרָךְ
וַאֲשֶׁר יָאֹר יוּאָר
וְאֵיך לְבָבִי לֹא
יֵרָךְ
כֹּחַ בִּי לֹא נִשְׁאָר
לֹא תִּירָא מֵהֶבֶל
רוּחַ
וּמֵרוַּח הֲבֵל
הֲבָלִים
הֵן בָּשָׂר הוּא
וְלֹא רוּחַ
וְאַתָּה בְּרוּך
אֱלֹהִים
הֵן מַלְאָכָיו
עָשָׂה רוּחַ
וְחַרְבְּךָ
בְּיָדְךָ שְׁלוּפָה
לֹא תִּירָא
מֵרִבְבוֹת רוּחַ
בַּחֶרֶב
תַּהַרְגֶנּוּ בִּתְנוּפָה
לִלְשׁוֹנוֹ
יַשְׁכִּימוּ מְלָכִים
יְהַלְּלוּהוּ
פִּילַגְשִׁים וּמְלָכוֹת
קִלְלוֹתָיו חִצִּים
שְׁלוּחִים
בִּרְכוֹתָיו
בִּרְכוֹת רוּחוֹת
גָּדוֹל שׁמוֹ
בָּעוֹלָם
בַּמַּמְלָכוֹת
כְּבוֹדוֹ נוֹרָא
האֶעֱמוֹד כְּנֶגֶד
כֻּלָּם
האֵצֵא מִן
הַשּוּרָה
לֹא תִּירָא מֵהֶבֶל
רוּחַ
וּמֵרוַּח הֲבֵל
הֲבָלִים
הֵן בָּשָׂר הוּא
וְלֹא רוּחַ
וְאַתָּה בְּרוּך
אֱלֹהִים
הֵן מַלְאָכָיו
עָשָׂה רוּחַ
וְחַרְבְּךָ
בְּיָדְךָ שְׁלוּפָה
לֹא תִּירָא
מֵרִבְבוֹת רוּחַ
בַּחֶרֶב
תַּהַרְגֶנּוּ בִּתְנוּפָה
לכאורה יש לתמוה מה הכעס על בלעם, הלא
אינו עושה אלא מה שאומר לו ה'. והוא עוד מדגיש זאת חזור והדגש. וכנגדו יש לתמוה על
גדולי ישראל בתנ"ך שהתוכחו עם ה' ונסו לשנות את רע הגזרה, ובהם משה, ובראשם
אברהם אבינו, שאמר לו ה' מה רצונו ואיך העז פניו ואמר לו חלילה לך השפט כל הארץ לא
יעשה משפט, ועוד דברים מעין אלה. ואעפ"כ ברור לכל שאברהם צדיק ובלעם רשע.
שהרי הם יודעים מה רצון ה' ואברהם עושה רצון ה' עם שהוא דן עם ה'. ועומד אף בנסיון
עקדת בנו. אבל בלעם שיודע שהעם ברוך הוא, מעז לשוב ולשאול את ה', וסובר הוא
שבקרבנות יפיסנו. ועל בשרו הוא לומד שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. המשנה באבות
משוה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. אברהם צדיק ובלעם רשע. שניהם
יודעים מה רצון ה', אבל את אברהם מענין רצון ה' ומה שאכן טוב בעולם, ואילו בלעם
מתענין בכבוד עצמו.
(התורה מקשרת בין המקרים. למשל פסוק
הסיום "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם
שָׁב לִמְקֹמוֹ", מזכיר את הפסוק "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ
וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". ומכאן שדוקא בלק הוא
אלהיו של בלעם. ה' רוצה שאברהם יתוכח אתו. כי הוא רוצה להביא לעשית רצון ה', ואילו
בלעם רוצה להשתמש בה' כדי לעבור על רצונו).
ספרי (דברים
לד י) אומר שיש דברים שבהם היתה נבואת בלעם גדולה
מנבואת משה כי משה הוא כאיש מכובד הבא אל המלך ובלעם הוא כטבחו של המלך. העבד של
המלך מכיר את המלך מחדרי חדרים, אבל הוא עבד. הוא אינו עסוק בדברים העומדים ברומו
של עולם. הוא סובר שהעקר הוא עניני המטבח והאחזקה בארמון, ומשם הוא מנהל את תככיו.
אפיו של בלעם הוא אפי של עבד. הוא מתרפס ומתנצל גם בפני ה', גם בפני המלאך וגם
בפני בלק. הוא אינו חדל להתנצל ולהסביר את עצמו ולמצוא חן. ומתוך כך הוא מנסה לקבל
את הפרס שלו שגם הוא נחות למדי: כסף וזהב וכבוד בקרב מלכי הרחוב. אבל אברהם ומשה
מתנהגים כבני חורין. יש להם דעה והם עומדים על שלהם, ועם זאת הם דבקים בה' יותר
מבלעם ועושים את רצונו.
אברהם ומשה יודעים מה רצון ה' ומבטאים
אותו גם כאשר ה' אומר את ההפך. בלעם יודע כבר שטוב בעיני ה' לברך את ישראל. נאמר
לו כי ברוך הוא. אבל רצון ה' לא מענין אותו. אותו מענין הזהב והכבוד של בלק, אלא
שהוא מבין שהוא צריך שה' או המלאך יגידו לו לך עם האנשים. הוא יודע שה' לא רוצה
לקלל את ישראל, אבל זה לא מענין אותו. מה שחשוב לו זה לצאת בסדר עם צוויי ה'
המפורשים. (בכך הוא מזכיר כל מיני אנשים שחיים היום, שמה שמענין אותם זה לנהל את
החייים שלהם כרצונם, והם מחפשים דרכים עוקפות כיצד לעשות זאת בלי לעבור על ההלכה
המפורשת. לא מענין אותם מה רוצה ה', הם יודעים שהם פועלים נגד רצון ה', אבל מה
שמענין אותם זה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר להם לעבור על רצון ה' בלי לעבור על דבריו
המפורשים). פינחס יודע מהו רצון ה', והוא מנצל זאת לצורך עשיית רצון ה'. בלעם יודע
אף הוא, במדה מסוימת, שה' כועס על מגלי עריות ועובדי ע"ז. הוא מנצל ידיעה זאת
כדי לעודד את ישראל לגלות עריות ולעבוד ע"ז. רצון ה' בעיניו הוא קרדום לחפור
בו.
בלעם לומד שרצון ה' הוא דבר נעלה בהרבה
ממה שמסיק העבד בהיותו בחצר המלך. הוא לומד שהכרותו שלו עם המלך וידיעתו אותו, הם
צד קטן בהכרת המלך. העבד יודע שהמלך זועם בכל יום בשעה ידועה לו כשהוא עסוק
בענינים קטנים שהעבדים ממונים עליהם, העבד אינו יודע שהמלך עסוק ברוב יומו בענינים
חשובים יותר שאינם בעולם המושגים של העבד. אבל הוא שומע רסיסי מלים מהמלים שמדבר
המלך עם שריו החשובים בחדרי חדרים. בדבר בלעם חטא ישראל. וזה, ולא דברי בלעם, הביא
למגפה גדולה בעם עד סף כלוי עם ישראל. ה' מברך את פינחס על כך שבזכות מעשיו
"לא כליתי את בני ישראל בקנאתי". הוא מקבל שכר על שכפר על בני ישראל.
כביכול ה' מודה לו על כך שהוא הציל את ישראל מידו. ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר
לאמרו. וכי ה' צריך את פינחס כדי לא לכלות את בניו? וכי אין הוא עצמו חלילה יכול
לעצור את קנאת עצמו? (מעין השאלה שנשאלת על בלעם, למה צריך לעשות נס שבלעם לא
יקלל, וכי חיב ה' למלא את קללתו?) אלא שהמציאות היא רבת פנים, במקרים שונים אומרת
מדת הדין שבדין אין זכות קיום לישראל. וה' שהוא דיין אמת והאמת והמשפט עמו אומר
ועתה הניחה לי. ותפקיד הכהן לגלות גם את מדת הרחמים. תפקיד הכהן לכפר. אהרן כפר
במחתה ועצר את המגפה. פינחס עשה זאת ברמח ובקנאה. (הבטויים של התורה בשני המקומות
זהים) לקום ולהזכיר שיש לישראל תפקיד בעולם והדין מחיב שישארו לחיות, אם ע"י
למה יאמרו מצרים וזכור לאברהם, אם ע"י ישימו קטורה באפך ואם ע"י קנאה
לאלהיו, הוא תפקיד המכפרים בקדש. ע"י כך יש מקום לישראל בעולם למרות שמבחינה
אחרת לכאורה מדת הדין נותנת שלא. דברי מדת הדין אמת הם ודברי המכפר אמת הם, כי
העולם מורכב ממרכיבים רבים. אך המכפר מגלה מרכיב של רחמים ונותן לו כח יתר. ולכן
אע"פ שהדין דין אמת ואינו בטל, גובר כח הרחמים החזק יותר. ולכן יש לתת לפינחס
ברית שלום, ולצרור את המדינים, ולשלוח עליהם את פינחס לצבא שיהרג את החוטאים ואת
בלעם בן בעור. וילמדו שאע"פ שאמר תמת נפשי מות ישרים, גדול כח הרמח והחרב של
קנאת אלהים.
הפרשה מעמידה זה מול זה שני ספורים
מקבילים: מעשי בלעם על ההרים, עסקי רוח, שאין בהם דבר מלבד הבל פה ורעות רוח,
וסופם שיהפכו לברכה. ישראל אינם נוכחים בפרשיה הזאת ולא ברור עד כמה הם ידעו מה
קורה באותו זמן על ההרים שמעליהם. כנגדה: מעשי ישראל למטה. האנשים המתמודדים עם
עשיית רצון ה' ועם יצרים וענייני העולם, ופותרים את הבעיות בדרך של עשית רצון ה',
קנאה לו, הענשת החוטאים, ותקון העולם בדרך הטבע. אלה ואלה צריכים להתמודד עם רצון
ה' מול רצונם. אך בנגוד לנעשה על ההרים, הנעשה למטה הוא עבודה אטית וממושכת
ומאבקים בדרך הטבע. בסופם גובר פינחס המקנא לאלהיו על כל המקנאים לכבוד עצמם. סופה
של הפרשה הוא בנקמת בני ישראל מאת המדינים והריגת בלעם בן בעור בחרב.
מחזה שדי
בשתי הברכות הראשונות נאמר ויקר ה' אל
בלעם. בברכה השלישית לא נאמר. רוח אלהים שורה על בלעם מתוך שהוא רואה את ישראל
שוכן לשבטיו. וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. והנה דוקא שם נאמר
שמחזה שדי יחזה. מה שלא נאמר בברכות הקודמות.
בלק לא מזכיר את שם ישראל אפי' פעם אחת.
הוא קורא להם העם, הקהל ועוד. גם התורה בפרשה משתמשת בבטוי "העם",
ו"ישראל" (מלבד בפסוקים הראשונים) נזכרת רק בתוך הברכות של בלעם, בלעם
רואה את קצה העם, מקלל את העם וכו', מלבד בפסוק "וירא בלעם כי טוב בעיני ה'
לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו
ותהי עליו רוח אלהים". כאן מתגלה שישראל הם ישראל.
בלק לא נקב בשם העם. כשבלק שולח אל בלעם
הוא אומר הנה עם יצא ממצרים, ולא נוקב בשמו. גם בלעם כשמדבר עם ה' אינו נוקב בשם
העם. אפשר שהוא חושב שיוכל לרמות את ה', לא לומר לו מי העם וה' יתן לו לקלל. שהרי
כך הוא תופש את ה'. אבל ה' אומר לו לא תאר את העם כי ברוך הוא. כלומר: אני יודע על
איזה עם אתה מדבר, והוא ברוך. (דבר דומה אנו מוצאים אצל המן, הוא בא אל אחשורוש
ואומר "ישנו עם אחד וכו'" אחשורוש כלל אינו שואל על איזה עם מדובר.
המגלה מציגה אותו כמי שאינו מתענין כלל בשאלה את מי הוא משמיד. אם ישנו עם אחד
מפוזר ומפורד, יכתוב המן לאבדם).
גם כשה' אומר לבלעם שהעם ברוך, הוא אינו
נוקב בשם העם. אני יודע על איזה עם אתה מדבר, וברוך הוא.
בלעם עדין חושב שיוכל לשנות את דעתו של
ה' באמצעות פרים ואילים. בעיניו, יש כאן שני עמים, ויש כאן אל שיש לו כח, נשלם לו
ונשתמש בו ונקלל את העם. כאשר הוא מכיר בכך שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, הוא מבין
שישראל הם ישראל. הוא מבין שישראל הם מחזה שדי. מי שרואה את ישראל שכן לשבטיו, גם
אם לא נקרה אליו ה', ראה מחזה שדי. הוא הבין שישראל הם המייצגים את ה' בעולם. הם
לא "העם" או "הקהל", הם ישראל. בשתי הברכות הראשונות נזכר שמם
של ישראל תוך כדי הברכה, כאן הוא נזכר כבר תוך כדי הספור.
המברך והמקלל, הברוך והארור
שתי ברכות בתורה מסתיימות ב"מברכיך
ברוך וארריך ארור. ליתר דיוק: ברכה אחת מסתימת ב"אֹרְרֶיךָ אָרוּר
וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ", ואילו השניה, של פרשתנו, מסתימת ב"מְבָרֲכֶיךָ
בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". שתי הברכות האלה הושגו בסיומו של ספור מתח רב
משתתפים, לאחר מאבק מר מול מתחרה שרוצה את הברכות לעצמו או שרוצה שהברכות תהיינה
קללות. הברכות כוללות לא רק את הברכה, אלא גם את עליונותו של המבורך על מתחרהו.
אלא שפרשתנו כוללת לא רק את הסיום, אלא
גם פתיחה ברוח זו: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר
תָּאֹר יוּאָר". פתיחה זו לכאורה נצרכת להבנת המשך הפרשה. מבחינת בלק די היה
לומר את הסיפא, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, הרישא נועדה אל נכון כדי ללמדנו שיש ערך
לא רק בכך שבלעם לא יקלל, אלא גם בכך שהוא יברך. אלא שבהמשך הדברים, הדברים
מסתבכים משהו. מתברר שלא נכון ש"אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר
יוּאָר". כך זה נראה בעיניו של בלק, שהוא רואה שבלעם מקלל וקללתו חלה ומברך
וברכתו חלה, אלא שהוא אינו מבין שלא בלעם מקלל ולא בלעם מברך, יש ערך לברכותיו
וקללותיו רק משום שה' שם אותן בפיו. ה' הוא המברך והמקלל דרך פיו של בלעם.
באות מלות הסיום, מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ
וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר, ומלמדות מסר עמוק יותר. מסר שכבר נאמר בדברי ה' הראשונים
בפרשתנו: "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". לא רק שה' הוא הקובע
והוא המברך, העם הברוך משליך גם על מברכיו ומקלליו. לא רק
שבלעם לא משנה את מצבו של העם, העם משנה את מצבו של בלעם. העם הוא כה ברוך שממילא
כל המברכו מתברך וכל האוררו ארור. לברך אותו הוא מעשה טוב ודינו של המברכו להתברך,
וכן להפך. זה לא הקב"ה, זה ישראל. הם ברוכים בעצם מהותם. לא הברכה קובעת את המציאות,
המציאות קובעת את דברי הברכה.
כבר עמדנו על כך שדוקא במקום שבו לא
נאמר "ויקר ה' אל בלעם" ובלעם לא רואה אלא את ישראל שוכן לשבטיו, דוקא
אז פתאום הוא האיש אשר מחזה שדי יחזה. ראית ישראל שוכן לשבטיו היא מחזה שדי. זה
ענין מציאותי.
מכאן גם המסקנה שכל עוד העם ברוך,
יאוררו אורריו, אבל אם יחטא ישתנה המצב.
זה בקשר לפרשתנו, עשו לא בקש לקלל את
יעקב, הוא רק בקש את הברכה לעצמו, אבל גם שם דבקה הברכה בברוך. יצחק רק העביר
ליעקב את ברכת אברהם, שאמרה גם היא "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ
אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
הסכנה שבקללה או הפוטנציאל שבברכה
מה אכפת לנו שבלעם יקלל? וכי ה' חיב
למלא את קללתו? יעקם זה את שפתיו לעולמים ומה אכפת לנו? אפשר לומר שהיא גופא מסר
הפרשה: לא המכשפים הם המברכים והמקללים אלא ה'. ואנו מתקשים בקושיה שפתחנו בה רק
מפני שלמדנו כבר את הפרשה. וכן אנו למדים מהפרשה, שבלעם אינו יכול להרוג אפילו את
אתונו בלי חרב בידו, ורוח הבל פיו הבל היא, אבל ה' עושה מלאכיו רוחות וחרבו שלופה
בידו.
אבל אפשר לומר שמטרת הפרשה היא לא הצלת
ישראל מן הקללות אלא הבאת הברכות לישראל. ישראל מצויד כבר בשלל ברכות ה' שירש
מאבותיו. הברכות שמחלקים האבות לבניהם, ואח"כ משה, אינן ברכות הדיוט
(ע"ד אש מן ההדיוט) אלא ברכות ה' שירשו מאבותיהם כפי שברכם ה', ואפשר לראות
את זה בנוסח הברכות. כשאומר יצחק ליעקב ויתן לך האלהים וכו', הוא פשוט מעביר לו את
ברכת הארץ. כשהוא אומר לו יעבדוך עמים הוא מעביר לו את הברכה ויירש זרעך את שער
אויביו. כשהוא אומר לו מברכיך ברוך הוא מעביר לו את הברכה ואברכה מברכיך. כשישראל
נכנסים לארץ הם צריכים עוד ברכות שא"א בלעדיהן בארץ. אכילת טרף ושתית דם
חללים ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. א"א בשום צורה ובשום אפן ובשום הו"א
לנהל ממלכה בארצנו בלי זה, אך מן הראוי שברכות מעין אלה ישלח לנו ה' מפיו של אותו
רשע. אין ראוי ללכלך בדם את הברכות שנותן ה' לאבות.
בלעם מקבל את הדברים מאת ה', הוא סבור
שע"י כשפים, נחשים, פרים ואילים הוא יצליח לשנות את רצון ה' ומעשיו, והוא למד
במהלך הפרשה שה' הוא קונה שמים וארץ, הוא הבעלים בעולם, ואילו בלעם צריך לעשות
רצונו ולא להפך. הפיכת הקללות לברכות אין חובה לפרשה שה' הניח בפי בלעם ברכה כאשר
מניחים חפץ. אפשר לפרש שוישם דבר בפיו הוא כמו ושמת את הדברים בפיו האמור במשה
ואהרן. בלעם הלך ושמע דבר מאת ה' ואמרו לבלק. אבל חשב שע"י מעשיו יביא את ה'
לומר את מה שהוא רוצה, שהרי הוא קוסם. וכך חשבו בני האדם לפני שנתנה להם התורה,
שה' הוא כלי ביד הקוסם. ובאה התורה ללמדנו שאינו כן. בלעם לומד שטוב בעיני ה' לברך
את ישראל. ולא יועילו נחשים. הוא מבין את גדל ה' ואת מעלת ישראל, בברכה השלישית
כבר אינו נזקק לויקר ה' אל בלעם, אלא בראית ישראל שוכן לשבטיו יש רוח אלהים. ומחזה
שדי יחזה. בלעם למד שלא כחות הקסם והנחש שולטים בעולם אלא ה', וישראל בניו והם
גלוי שכינה.
בלעם לומד שלא ע"י העלאת פר ואיל
במזבח יתנחם ה'. אנו כלים ביד ה' ולא להפך. אנו אלה שצריכים לעשות את רצונו בעולם,
לא להפך. אם נעשה את רצונו נזכה לבנות מזבח לפניו ולהקריב. לא אם נקריב יעשה
רצוננו. פינחס מכפר ועוצר את המגפה לא במחתה כסבו, אלא ברמח. בלעם מביא מגפה
ע"י החטאת ישראל. ואגב, גם בלעם מבין שהעולם האמתי פועל בחרב ולא בקסמים. אפי'
לאתונו אינו יכול בקסמים ואומר לו יש חרב בידי. יש אנשים שכשאינם יכולים לעשות את
מלחמתם בחרב תולים תקוה בקללות. ה' שלחנו לעולם כדי שנעשה את מלחמתו בחרב, ולא כדי
שנקרא לו שיעשה הוא את מלחמתנו. ודאי כן הוא בדור הנכנס לארץ.
פינחס בא אל הקבה ודוקר את האשה אל
קבתה. כלומר: לא ע"י קב תקבנו, גם קב לא תקבנו, לא קבה אל. אלא קב את קבתה
ברמח, ותעצר המגפה. בלק הוא המצפה שה' יעשה עבורו את מלאכתו, פינחס הוא המבין שהוא
אשר צריך לעשות עבור ה' את מלאכתו. עשה רצונו כרצונך.
שלא על דרך הפשט אפשר להוסיף, שבמה
מקללים כל הגויים את ישראל? אומרים הם ישראל עשירים, ישראל שורצים ופרים ורבים
כעפר הארץ, אי אפשר למנות את כל עפרם. הם טורפים את כל הגויים, מגרמים את עצמותיהם
ושותים דם חללים, וכו' וכו'. אמר ה': זה מה שאתה רוצה לומר? את זה תאמר, אני אהפוך
את זה לברכה.
זקני מואב וזקני מדין
בתחלת הפרשה מדבר מואב אל זקני מדין
ואלה ואלה הולכים אל בלעם. אחרי שאמר בלעם מאן ה' לתתי להלך עמכם, שוב אין נזכרים
זקני מדין. בלעם אומר לשרי בלק לשוב, ואפשר לפרש שגם שרי מדין הם שרי בלק, אבל
בפסוק הבא נאמר ששרי מואב שבו אל בלק, שרי מדין נעלמו. עד סוף הפרשיה לא נזכרו עוד
מדין, מלבד בדברי בלעם המקלל גם את הקיני (ולא מזכיר את השם מדין). כשישב ישראל
בשטים זנה העם עם בנות מואב, אך זמרי מקריב את המדינית וה' מצוה לצרור את המדינים
ולא את מואב. (אפשר שמשום שנצטוינו לא להלחם עמם, אך הסבר זה אינו מספיק. גם בפרשת
כי תצא נאמר אשר שכר את בלעם ולא אשר החטיאו בנותיו).
כלומר: בפרשית בלעם נזכרים המדינים רק
בהתחלה, אח"כ הם מפנים את הבמה למואב. בפרשית זמרי ופינחס להפך: בהתחלה
נזכרים רק מואב, ואח"כ הם מפנים את הבמה למדין.
בדברי משה אל פקודי החיל בפרשת מטות,
הוא אומר שבנות מדין היו לבני ישראל בדבר בלעם. מתי יעץ בלעם למדין לשלוח את
בנותיהם? הפעם היחידה שבה דבר בלעם אל זקני מדין היתה כשקם בבקר ואמר להם לכו אל
ארצכם.
לכן נראה ששתי הפרשיות של הפרשה ארעו
בזמן אחד. תחלה ישב העם מול מואב, והחל לזנות את בנות מואב. קרא משה אל שפטי ישראל
ואמר להם הרגו איש אנשיו. בכך סבר משה שהוא פתר את הבעיה. בינתים הלכו זקני מואב
וזקני מדין אל בלעם ושמעו לא תאר את העם כי ברוך הוא. זקני מואב למדו מכאן שבלעם
רוצה יותר כסף, "מאן ה'" הם פרשו "מאן בלעם", ולכן שבו אל
מלכם ושכרו אותו שוב. זקני מדין למדו מכאן שה' לא רוצה לקלל את ישראל כי ברוך הוא,
והבינו שזה תלוי בשפטי ישראל ההורגים איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור (אנשי מדין למדו
את המסר, לעמת אנשי מואב שמתיחסים לבלעם כמו נעמן לאלישע, הוא איש מקצוע שיצא אלי
ויניף ידו), לכן לא שבו המדינים אל בלעם, הם הלכו אל בנותיהם ושלחו אותן לישראל,
כדי שה' ירצה לקלל אותם ולא יהיה ישראל ברוך. וזהו דבר בלעם, שהעם ברוך. שהרי לא
מצאנו שדבר בלעם עם זקני מדין אלא שם. ועל זה אומר משה שהנה היו לבני ישראל בדבר
בלעם. זהו דבר בלעם. המדינים למדו שאם הם ישלחו את בנות מלכיהם אל ראשי ישראל
ושופטיו, תכריע תרבותם את הכף. את זה למדו מבלעם. וזה כמעט הצליח. כאשר התרבות
הרעה משתלטת גם על ההנהגה, וברור שמי שמתנגד לה מסתבך בזירה הבינלאומית, המוסכמה הבינלאומית
שולטת בעם, מה יכולים משה והזקנים לעשות? רק לבכות. ובפרט שמדובר כנראה בנשואין
דיפלומטיים, דבר מקובל מאד בעולם המתקדם והנאור של אז. ע"י מלך מדיני מכובד
ובעצת אחד מנכבדי העולם. אלמלא פינחס, כמעט הצליח בלעם בעצתו שיעץ לזקני מדין. לכן
הרגו את בלעם באותה מלחמה עם מדין ע"י פינחס, שהשלים אז את מלאכתו.
הפרשה מציגה את מעשי ישראל מחד, ואת מבט
הגויים עליהם מן ההרים שסביבם מאידך. ישראל אמנם חוטאים, אבל ה' הופך את הקללה
לברכה, אם בא פינחס ומשיב את חמת ה'. בלעם אינו יכול לפינחס. כל המקטרגים אינם
יכולים לתשובה ולכהן המשיב את ישראל בתשובה ומכפר. אנשי מדין יכולים לבא אל נשיאי
ישראל בשם הקדמה ובשם מראה ישראל בעולם. אבל מבלעם אנו רואים להפך. ישראל נראים
טוב בעולם כשעל זמה וע"ז מוקיעים את ראשי העם נגד השמש, בפומבי. ישראל אינם
יודעים מה אומרים עליהם הגויים מן ההרים. אבל הגויים הצופים בהם מן ההרים מעריכים
אותם אם הם לא נכנעים למקובל בעולם, אלא מוקיעים נגד השמש את מי שנוהג כמו שמקובל
בעולם. הפרשה באה ללמד איך אנו נראים בעיני הגויים. אנו לא יודעים מה קורה אצל
הגויים, בעינינו הם נראים כמו ענקים מפחידים, המביטים בנו מההרים ומקללים אותנו.
האמת היא שהם פוחדים מאתנו, וכשהם רואים שאנו עומדים על שלנו ועובדים את ה',
קללותיהם הופכות לברכות.
פינחס לא חסל את עוון פעור באבחת רמח
אחת. א"א לחסל בכך עוון של צבור שלם. הלא בימי מזבח בני גד ובני ראובן הוא
עוד אומר שלא הטהרנו ממנו עד עצם היום הזה. אבל פינחס שנה את האוירה הצבורית. אם
עד היום עובדי פעור התהלכו בגאוה נכח פני אהל מועד והכהנים והזקנים לא יכלו לעשות
מאומה כי אם לבכות, מהיום קרן ה' רמה, ועובדי פעור מסתתרים. עדין יש הרבה עבודה
לעשות כדי לתקן את פושעי ישראל, אך ישראל ככלל מתוקנים. ויכול בלעם להשקיף עליהם
ולומר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מה
טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.
ונראה שמשום כך דרשו חז"ל את הפסוק
הזה על צניעות.
דוקא כשעומד בלעם בראש הפעור הנשקף על
פני הישימון, הוא רואה את תכניתו נכשלת, הוא רואה את פינחס מנצח את המדיניות של
החטאת ישראל בפעור.
נכתב בערב שבת בלק תשס"ו, כשהרשעים זממו
לעשות מצעד תועבה בירושלים
מִצְעַד זִמְרִי בְּגַאֲוָה
מוּל כָּל הַזְּקֵנִים צוֹעֵד
יַקְרִיב אֶת זֹאת הַתּוֹעֵבָה
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
בּוֹכָה הַכְּהֻנָּה וְהַזִּקְנָה
וְכִי מַה יוֹדְעִים הֵם לַעֲשׂוֹת?
לְהַרְבּוֹת אַהֲבָה וֶאֱמוּנָה
וּבְאֹהֶל מוֹעֵד לִבְכּוֹת
הֵן מֵרֹאשׁ בָּמוֹת וָבָעַל
וּבְרָאשֵׁי כָּל פְּעוֹרִים
מַשְׁמִיעִים קוֹלָם מִמַּעַל
אַבִּירֵי הַדִּבּוּרִים
כָּל הַאַתוֹנָאִים וְהַעִתּוֹנָאִים
יְחַנְּכוּ אֶת הֶהָמוֹן
וּבְקוֹל פְּתִיחוּת נָעִים
יְשַׁקְּפוּ פְּנֵי יְשִׁימוֹן
עַד דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב
אֶל אֱלֹהָיו יִקְרָא וַיִּתְעַשֵּׁת
בְּרָמְחוֹ בִּבְשָׂרָם יִקֹּב
וְקַרקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת
כִּי אָמְנָם בָּרוּך הָעָם
וְנִבְרְכוּ בוֹ מִשְׁפְּחוֹת אָדָם
אַךְ אִם כַּאֲרִי יִתְנַשָּׂא
יֹאכַל טֶרֶף יִשְׁתֶה דָּם
גַּם קֹב לֹא יִקֳּבֶנּוּ
מַה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל
אִם אֶל קֳבָתוֹ יִדְקְרֶנּוּ
תֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מִיִּשְׂרָאֵל
