מפקד מדבר סיני ומפקד ערבות מואב ומטרותיהם

התורה מקשרת וחוזרת ומקשרת בין המפקד של במדבר למפקד של פינחס. כבר הצווי מזכיר את זה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל", כמו שהצטוו משה ואהרן: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם"  לכן גם משה ואלעזר מדברים אל  העם לאמר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

גם סדר השבטים בפרשתנו הוא קרוב לזה של פרשת במדבר, למרות שבינתים המחנה כבר סודר אחרת.

נראה שמטרת ההשואה היא להגיע לפסוק המסכם: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:  וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:  כִּי אָמַר ה’ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".

וההשואה עוד גדלה. המפקד של מדבר סיני הוא במוצהר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, אבל שמות המשפחות לא הוזכרו בו. המפקד של ערבות מואב הוא רק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם, ולא נאמר לְמִשְׁפְּחֹתָם. אבל המשפחות הוזכרו בו.

במדבר סיני נמנו כל יוצא צבא בישראל מבן עשרים שנה ומעלה, והבכורות והלויים מבן חדש ומעלה. הלויים נמנו גם מבן שלשים עד חמשים. שני מנייני הלויים נעשו לכל אחד מבני לוי לחוד, לגרשון קהת ומררי. בערבות מואב שוב נמנו הלויים מבן חדש ומעלה. אך המנין אינו מתיחס לגרשון, קהת ומררי, אלא למשפחות מאוחרות יותר.

והדבר דורש הסבר. במדבר סיני מובן למה נמנו הלויים מבן חדש ומעלה, כי הם החליפו את הבכורות. למה נמנו הלויים מבן חדש ומעלה בערבות מואב?

ובכלל, יש לשאול לשם מה נמנו ישראל בשני המקומות. בפרשתנו יש לכך נמוק: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת". הנמוק הזה מנמק את מנין ישראל ולא את מנין הלויים, ולכן הוא בא לפני מנין הלויים. מסברה אפשר לומר שזה גם טעמו של המנין במדבר סיני. בני ישראל נערכו אז לכניסה לארץ ולחלוקתה, כניסה שהתבטלה מאוחר יותר בגלל חטא המרגלים. אבל באותם ימים עדין נראה היה שהדור ההוא יכנס לארץ. לשם כך מדגישה התורה בפרשתנו שהנפקדים ההם מתו ולא זכו להכלל במפקד בערבות מואב. חטאם גרם להם. ואולם, שני המפקדים מונים דוקא את יוצאי הצבא. שני המפקדים נערכים לכבוש הארץ ומכינים את הצבא. גם כאן אפשר לבאר בפשטות שכיון שבשני המפקדים עמדו ישראל לפני הכניסה לארץ, היה צורך למנות את אנשי הצבא. אנשי המלחמה היוצאים ממצרים. אלא שאם כך נשאלת השאלה למה חלוקת הארץ היא דוקא לאנשי הצבא. למה כאשר רוצים לחלק את הארץ לא מונים  את  ישראל מבן חדש ומעלה? הלא גם מי שעדין לא איש מלחמה, יצטרך נחלה בבוא היום.

וכמובן שהשאלה המרכזית היא למה נמנים הלוויים בפרשתנו, ולמה מבן חדש ומעלה. הם לא אמורים להחליף את הבכורות וגם לא לנחול את הארץ. הם גם לא יוצאים לצבא. למה בכלל לספור אותם?

ספירת הלויים בפרשתנו מלמדת על הספירה במדבר סיני. הלויים יוצאי הצבא הם מבן שלשים עד בן חמשים. הם באים לצבֹא צבא בעבודת אהל מועד. הם נמנים לפי חלוקת המשימות הצבאים שלהם, לגרשון קהת ומררי. אך כדי להכלל בהגדרה שה' הוא נחלתם די להם להיות מבן חדש ומעלה. לגבי הלויים יש הבדל בין היותם חלק מהצבא לבין היות ה' נחלתם. ה' הוא נחלתו של כל לוי בר קימא, וכאשר עוסקים בענייני נחלה, כל לוי בר קימא  - ה' הוא נחלתו.

לא כן לגבי ישראל. יציאתו של ישראל לנחול את הארץ היא יציאתו לצבא, ויציאתו לצבא היא יציאתו לנחול את הארץ. נחילת הארץ היא תפקידו של צבא ה', ומי שאינו בצבא ה' אינו בנוחלים.

לפי זה מובן מדוע מי שהוא מאנשים המלחמה ואינו יוצא למלחמה, מאבד את חלקו בנחלה. לכן דוקא אנשי המלחמה היוצאים ממצרים מתו במדבר. הלויים אינם בכלל הזה, אינם בחטא הזה ואינם בענש הזה. ומ"מ כל ישראל יש להם חלק בה' אלהי ישראל, גם אם אינם בצבא.

ישראל נוחלים את  הארץ למשפחתם. לכן הם נפקדים למשפחתם כבר במדבר סיני. התורה לא מנתה שם את המשפחות כי ירושת הארץ למשפחות כפי שהיו במדבר סיני לא התקיימה בסופו של דבר. התורה רק הזכירה בקצור שנמנו למשפחתם. הלויים הוזכרו למשפחותם בפרשתנו, כי גם העובדה שה' הוא נחלתם הוא סוג של נחלה. התיצבותם של הלויים לצבא היא נושא בפני עצמו שלא נזכר בערבות מואב.