מטות מסעי

הבת הנודרת ובנות מדין

סדר הפרשיות בסוף ספר במדבר נראה תמוה: בסוף פרשת בלק עוסקת התורה בפינחס שהרג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור. לכן מיד נותנת התורה ברית שלום לפינחס ומצוה לצרור את המדינים. אחר כך עוברת התורה לנושא אחר לגמרי: מפקד בני ישראל וירושת הארץ.

בפרשתנו שוב נזכרת המלחמה במדין, כאשר בראש הצבא עומד פינחס, ובמלחמה נהרג בלעם. אח"כ שבה התורה לעסוק בירושת הארץ, בבני גד ובני ראובן, במסע אל הארץ, ובצווי לרשת אותה.

עוד קשה למה נזכרה כאן פרשית הפרת נדרים, שעקר העסוק שלה הוא בשאלה מתי שיכת האשה לאביה, מתי לבעלה, ומתי לעצמה. ולמה היא לא פותחת כרגיל ב"וידבר ה' אל משה לאמר" אלא ב"וידבר משה אל ראשי המטות".

נראה שהמפתח להבנת המבנה של הפרשיות הוא בויכוח שבין משה לבין פקודי החיל שיצאו למלחמה במדין. משה קצף עליהם, שהרי היציאה למלחמה מלכתחילה היתה לנקום את נקמת בני ישראל מאת נשי מדין, ואעפ"כ נהגו פקודי החיל כמו שנוהגים בכל מלחמה: הרגו את הגברים הלוחמים, והחיו את הטף והנשים. משה צוה עליהם להרוג את הנשים כי הפעם המלחמה היא נגדן, אך אם כך - למה צוה עליהם להרוג כל זכר בטף? אם המלחמה היא נגד העם המדיני מובן למה להרג את הטף, כדי לא להותיר לו זכר, אך למה את הנשים? ואם המלחמה היא נגד הפרטים שהחטיאו אותנו, למה את הטף? משה מלמד שהמלחמה הזאת היא לא מלחמה על אדמות וכד' כמלחמת סיחון ועוג, היא מלחמה על הדמות של ישראל. היא כבר חלק ממלחמת הארץ שבה לא תחיה כל נשמה. אך היא שונה ממנה כי המדינים אינם כמו הכנענים. אצל הכנענים יש חשש שאם נותיר ולו נשמה אחת הם יהיו לשכים בעינינו בארץ, העם המדיני הוא אויב שלנו בעבר ולא בעתיד והטף בנשים אינו מסכן אותנו. מסכן אותנו מי שיש עליו שם של מדיני, שאותו עלינו לצרור, או מי שכבר החטיאה אותנו בעבר, שאותה אנו צריכים להעניש. ההגיון של הענין מוסבר ע"פ תלותה של הבת באביה ובבעלה, כפי שבא הדבר לידי בטוי בפרשית נדרים. נערה תלויה באביה אבל אם תהיה לאיש היא תלויה בו והוא יכול להפר לה. אבל אם הוא כבר שמע ולא הניא אותה אין לה תקנה. כשדבר משה עם ראשי המטות שחזרו ממלחמת מדין הוא הסביר להם שאשה שכבר החטיאה ישראלי והוא לא הניא אותה אין לה תקנה, אך את הטף בנשים החיו לכם. אי אפשר להפר נדרי זכר, כל המדיניות שיש בו מבית אביו תהיה בו ובבניו אחריו לעולם (וראה במאמרי הידוע). המלחמה הזאת היא כבר חלק מההכנה להתמודדות עם אויבים בארץ, ומקומה בתוך ענין נחילת הארץ. ממילא מתברר שגם בלעם בא נגד הממלכה הישראלית אע"פ שלא ידע זאת.

לפי זה יוסבר גם המבנה של פרשת המסעות: המסע מחולק לשלשה, יש שלשה מסעות לא"י: המסע הראשון עד חטא המרגלים הוא מסע הדור הראשון, הם באו אל קדש ברנע ושם נעצר המסע כי חטאו. המסע השני הוא כעבור ארבעים שנה עד קדש ברנע, ושם כבר עמדנו בשערי הארץ, אך לא נכנסנו כי מלך אדום לא נתן, ושם מת אהרן, אך כבר היה לנו מגע עם יושבי ארץ כנען, לכן חזר כאן הפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד", שנאמר בפרשת חקת, אלא שכאן נוסף "והוא יושב בנגב בארץ כנען", שלא נזכר בפרשת חקת כי שם הוא לא מענין הפרשה. כאן נגמר המסע של דור אהרן שלא נכנס לארץ אך נגע בשעריה, וגם בפרשת מסעי מתחילה כאן פרשיה חדשה. שהיה ראוי להזכיר בה שנגענו בקצה ארץ כנען ונלחמנו בתושביה שזה מענין המסעות. כאן מתחיל המסע השלישי שהוא מסעו של משה, שבפרשת חקת הוא פותח בויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, והוא מסע המלחמות. ושני סוגי מלחמות יש בו: מלחמת סיחון ועוג שיצאו לקראתנו למלחמה והם מעכבים אותנו בדרך, ומלחמת מדין שיצאו לקראתנו בבנותיהם. המלחמות האלה הן כבר חלק מהמלחמה על הארץ, ולכן הן נזכרו יחד עם הצווי לרשת את הארץ.

מי אמר למי

רוב המצוות שבתורה נאמרו מפי ה' אל משה. בחלקם (במצוות המועדים שבאמר ובפינחס ובמצוות הכהנה באמר) התורה מספרת גם שמשה אמר את הדברים לבני ישראל, בד"כ התורה איננה מספרת זאת. היא מספרת שה' צוה את משה. יש להניח שמשה גם צוה את ישראל, אבל כיון ששמענו את הספור על ה' שלמד מצוה זאת את ישראל, די לנו בכך, ואין אנו צריכים ללמוד שמשה אמר זאת לישראל. די לנו שהתורה ספרה לנו על כך שה' אמר זאת למשה.

ספר דברים, וכן מצות הפרת נדרים שבפרשתנו, הן מצוות שבהן התורה לא מספרת לנו על כך שה' אמר אותן למשה. היא מספרת לנו שמשה אמר אותן לישראל. אנחנו שומעים את המצוה מכלי שני.

פרשה אחת בתורה נאמרה בכלי שלישי. התורה לא מספרת לנו מתי ה' אמר את הדברים למשה. היא לא מספרת לנו כיצד אמר אותה משה לאלעזר, היא מספרת לנו כיצד אמר אלעזר לישראל: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה:  אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:  כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:  וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה.

על מה מדובר כאן? בפשטות נראה שמדובר כאן על הלכות טומאה וטהרה. כך נראה גם מההקשר: וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם:  וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ: ס  וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה:  אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:  כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:  וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה.

מתוך ההקשר נראה שמדובר כאן על טומאה וטהרה. כל כלי שבא מן המלחמה צריך טהרה, ע"י הזאת שלישי ושביעי. חוץ מזה הוא צריך, לצורך טהרתו, טבילה באש או במים. מה שאפשר לו באש, אין מים מועילים בו. תעבירו באש וטהר, כלומר: תעבירו באש וע"י כך יטהר. כמובן שזה לא פוטר אותו מהזאת שלישי ושביעי, שנאמר אך במי נדה יתחטא. כך הוא הפשט, וכך כנראה פרש ר' אבהו בסנהדרין לט., שהפרשה אומרת שכל כלי שעובר באש צריך אש להוציאו מידי טומאתו, וטבילה במים לא עולה לו: אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה כי קבריה למשה במאי טביל וכי תימא במיא והכתיב מי מדד בשעלו מים אמר ליה בנורא טביל דכתיב כי הנה ה' באש יבוא ומי סלקא טבילותא בנורא אמר ליה אדרבה עיקר טבילותא בנורא הוא דכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים.

אבל חכמים דרשו כאן שיש כאן שני דברים: העברה באש וטהרה, העברה באש אינה לשם טהרה אלא לשם הגעלה. כל כלי שבא מן הגויים טעון הגעלה, וכבולעו כך פולטו, חוץ מזה הוא טעון טהרה. גם את מי הנדה מוציאים חז"ל מהפשט הנלמד מפרשת חקת, ואומרים שמי נדה כאן אינם הזאת שלישי ושביעי אלא מים שנדה טובלת בהם. גם דבר אשר יבא באש, משמע שכוונתו דבר שסובל את האש והאש אינה מזיקה לו ולכן הוא יכול לבא באש, אבל חכמים דרשו שכל שבשלו בו באש טעון לבון, וכבולעו כך פולטו. ואפשר שיש כאן ראיה לשיטתם, שהרי בדיל ועופרת אינם יכולים לבוא באש.

עוד משמע שששת אלה המנויים הם הבאים באש, ויתר הכלים יבאו במים, אבל חכמים דרשו שיתר הכלים אינם טעונים טבילה.

התורה מבחינה כאן בין סוגים שונים של שלל, ועוסקת בשאלה כמה מכס צריך להפריש מהם ומה סדר טהרתם. המכס הופרש מהשבי, המלקוח והשלל. מהשבי והמלקוח הופרשו מאית ואלפית. מאית ללויים, אחוז אחד מן החמשים מן המחצית. ואלפית לכהנים, אחד נפש מחמש המאות מן המחצית. גם מהשלל הופרשו מאית ואלפית, שהרי שרי האלפים הם אלפית מאנשי הצבא, ושרי המאות הם מאית מאנשי הצבא. אך זה נעשה שלא ע"פ הצווי. אם הנושא הוא מהו הצווי, ומתי אנו שומעים את הצווי עצמו ומתי את המצֻוֶּה המספר לקהל, אנו למדים מכאן כמה כללים: ע"פ הצווי יש לטהר את כל השלל. כמו כן יש להכשיר את כל השלל, שלא ידבק בו מן האסור. הכלל שנלמד מדברי ה' הוא שאסור לאכול דברים אסורים. כיצד לנקות את הכלים כדי שיפלטו את האסור? את זה אין התורה צריכה לספר לנו. זוהי שאלה מעשית פרקטית, זה שעור בפיזיקה. את זה אנו שומעים מכלי שלישי (אע"פ שא"א להגעיל בכלי שלישי אלא בכלי ראשון). זאת שאלה מעשית והתשובה עליה לא נשמעת מפי ה' וגם לא מפי משה. מכלי שלישי.

מלחמה על נישואי תערובת

בפרשתנו לוחמים נציגי כל השבטים נגד מדין בעקבות פרשת כזבי. אין זו הפעם הראשונה בתורה שבה נערכה מלחמה נגד עם אחר כתגובה לארוע שהיו מעורבים בו נשואי תערובת. הפעם הראשונה היתה כמובן בשכם. גם שם נלחמו כל בני יעקב בשכם. והדמיון בין שתי המלחמות בולט לעין, אך לכאורה הפוך: שם חטף שכם את בת יעקב, כאן לקח זמרי את בת מדין. שם נעשה הדבר בנגוד לרצונה, כאן נעשה הדבר ברצונו של זמרי.

אחרי המלחמה בשכם קוצף יעקב על בניו על שהרגו את כל אנשי שכם. בפרשתנו קוצף משה על פקודי החיל שלא הרגו את כל אנשי מדין ואת בנותיהם.

במלחמת שכם מדגישה התורה שבני יעקב יצאו למלחמה בגלל "דינה אחתם", וגם כאן מצוה התורה לצרור את מדין "על דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם".

שם החוטא הוא שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, כאן החוטא הוא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ועמו כזבי בת נשיא מדין.

בשתי המלחמות ממלאים שמעון ולוי את התפקיד המרכזי, אלא שבפרשתנו הם עומדים משני צדי המתרס. שמעון הוא החוטא ולוי הוא היוצא בחרב להכות את המטמא.

בשתי המלחמות חוזרים ישראל מן המלחמה עמוסי שלל רב, גם תיאורי השלל הם דומים מאד. ואולם, אחרי מלחמת שכם, מבקש יעקב לטהר את מחנהו, והוא מבקש מבניו "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו..." בתמורה, הם נותנים לו את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם. מסתבר אפוא שהנזם הוא לא סתם תכשיט, הוא משמש לעבודה זרה. גם העגל נעשה מנזמים. מנין היו לבני יעקב אלהי נכר ונזמים? בשל הסמיכות למלחמת שכם יש להניח שמדובר בשלל שכם. בפרשתנו נזכרת רשימה של תכשיטים שבזזו אנשי הצבא מן המדיינים. "אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז". הנזם נעדר מהרשימה, שלא כרשימת התכשיטים של פרשת ויקהל בה הוא אכן מופיע. ואולם, אנו עתידים למצוא את הנזם של שלל מדין בספר שופטים. גם שם ילחמו ישראל במדין, ואחרי המלחמה ההיא נאמר: "ויאמר אלהם גדעון אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם... ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו בני ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש". בפרשתנו נזהרו הלוחמים מע"ז. הם יצאו למלחמה כדי לבער אותה.

שם מציעים הכנענים "והתחתנו אתנו בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם  ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם", שמעון ולוי במרמה "ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד". אין לכך פסוק דומה בפרשתנו, אך סביר להניח שגם בפרשתנו נשמעה הצעה דומה, הפעם מאת המדיינים אל בני ישראל. עצם מעשיהם הם הצעה כזאת.

מסתבר, שהתורה מעמידה את שתי המלחמות זו מול זו, כדי ללמד שלמרות ההבדלים הבולטים ביניהן, שתיהן ממין אחד. אנו צריכים להתרחק מהגויים ומאלהיהם בין כאשר הם באים אלינו בחוצפה ובעזות אחרי שכבר עשו נבלה בישראל, ובין כאשר הם באים אלינו בפתויים ושולחים אלינו את בנותיהם. בשני המקרים טמונה סכנה גדולה בנשואי התערובת. ובנגוד ליעקב החושש מהסכנה הצפויה בעקבות מעשיהם של שמעון ולוי, בא משה ומלמד את ההפך: הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.

יש להשוות בין המלחמה הזאת למלחמת עמלק. כמו כן יש להשוות בין המלחמה הזאת למלחמת שמעון ולוי בשכם. יש הרבה מן הדמיון בין שתי המלחמות, בגורם בשלל ובדרך. יש גם הבדלים רבים. שם יעקב כועס כי הרגו, כאן משה כועס כי לא הרגו. כאן הביאו ראשי הצבא את שללם לה', ושם נתנו ליעקב את הנזמים אשר באזניהם ויעקב טמנם. (כאן בולט הנזם בהעדרו מרשימת התכשיטים).

בפרשתנו לוחמים נציגי כל השבטים נגד מדין בעקבות פרשת כזבי. אין זו הפעם הראשונה בתורה שבה נערכה מלחמה נגד עם אחר כתגובה לארוע שהיו מעורבים בו נשואי תערובת. הפעם הראשונה היתה כמובן בשכם. גם שם נלחמו כל בני יעקב בשכם. והדמיון בין שתי המלחמות בולט לעין, אך לכאורה הפוך: שם חטף שכם את בת יעקב, כאן לקח זמרי את בת מדין. שם נעשה הדבר בנגוד לרצונה, כאן נעשה הדבר ברצונו של זמרי.

אחרי המלחמה בשכם קוצף יעקב על בניו על שהרגו את כל אנשי שכם. בפרשתנו קוצף משה על פקודי החיל שלא הרגו את כל אנשי מדין ואת בנותיהם.

שם אומרים שמעון ולוי במרמה "ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד". סביר להניח שגם בפרשתנו נשמעה הצעה דומה, הפעם מאת המדיינים אל בני ישראל.

בשתי המלחמות ממלאים שמעון ולוי את התפקיד המרכזי, אלא שבפרשתנו הם עומדים משני צדי המתרס. שמעון הוא החוטא ולוי הוא היוצא בחרב להכות את המטמא.

בשתי המלחמות חוזרים ישראל מן המלחמה עמוסי שלל רב, גם תיאורי השלל הם דומים מאד. ואולם, אחרי מלחמת שכם, מבקש יעקב לטהר את מחנהו, והוא מבקש מבניו "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו..." בתמורה, הם נותנים לו את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם. מסתבר אפוא שהנזם הוא לא סתם תכשיט, הוא משמש לעבודה זרה. בפרשתנו נזכרת רשימה של תכשיטים שבזזו אנשי הצבא מן המדיינים. "אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז". הנזם נעדר מהרשימה, שלא כרשימת התכשיטים של פרשת ויקהל בה הוא אכן מופיע. ואולם, אנו עתידים למצוא את הנזם של שלל מדין בספר שופטים. גם שם ילחמו ישראל במדין, ואחרי המלחמה ההיא נאמר: "ויאמר אלהם גדעון אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו כי נזמי זב להם כי ישמעאלים הם... ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו ובעירו בעפרה ויזנו בני ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש".

מחסתבר, שהתורה מעמידה את שתי המלחמות זו מול זו, כדי להבלט את ההבדלים ביניהן.

מכס מדין מלמד על תרומות לכהנים, ללויים ולמקדש, ועל החלוקה בין הלוחמים לעם.

הלוחמים נצטוו לחלוק על העם ולתרום לכהנים והלויים דוקא מהשבי והמלקוח, לא מהשלל.

המכס הופרש מהשבי, המלקוח והשלל. מהשבי והמלקוח הופרשו מאית ואלפית. מאית ללויים, אחוז אחד מן החמשים מן המחצית. ואלפית לכהנים, אחד נפש מחמש המאות מן המחצית. גם מהשלל הופרשו מאית ואלפית, שהרי שרי האלפים הם אלפית מאנשי הצבא, ושרי המאות הם מאית מאנשי הצבא. אך זה נעשה שלא ע"פ הצווי. אולי מכאן למצוות דרבנן. גם בארץ מקבלים הכהנים עשירית מהלויים, אך שם הצורה היא אחרת. ושם עשירית ומאית ולא מאית ואלפית. ויש לדון למה השתנה הדבר. מ"מ גם כאן אנו רואים ששבט לוי לא נטל חלק, שהרי לא נטל חלק במלחמה ובשל כך לא נטל חלק בשלל, וקבל תרומה. יש לשאול למה התרומה באה כ"א ממחצית אחרת ומה תפקיד מצוה זאת.

מוסבות שם

בסוף פרשת מטות אנו מוצאים תיאור מפעליהם של השבטים המזרחיים. ראשית, בני גד:

ויבנו בני גד את דיבן ואת עטרת ואת ערער  ואת עטרת שופן ואת יעזר ויגבהה  ואת בית נמרה ואת בית הרן ערי מבצר וגדרת צאן.

בני גד סכמו עם משה שיבנו בעבר הירדן גדרות צאן וערי מבצר, ואכן עשו זאת. ואין הפסוק מתאר אלא את בניית הערים. וכאן עוברת התורה לתאר את מעשי בני ראובן:

 ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים  ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם ואת שבמה ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו. כאן יש תוספת: "ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו". אפשר לומר שתוספת זאת נוגעת גם לבני גד. אלה ואלה קראו בשמות. כך מסתבר גם לאור העובדה שהעיר ראשונה שבנו בני גד היא דיבון, והיא נזכרת ברשימת מסעי בני ישראל בשם דיבון גד. אבל אצל בני ראובן אנו מוצאים התייחסות מפורשת לשתי ערים "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם". למה צריכה התורה ללמדנו שנבו ובעל מעון היו מוסבות שם, ואין די בסיום הפסוק: "ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו"? בפשטות, הסבה היא שנבו ובעל מעון הם שמות עבודה זרה, ולכן הסבו בני ראובן את שמן. אך אם כך קשה למה התורה קוראת למקומות האלה נבו ובעל מעון? למה התורה לא קוראת להן בשמן החדש?

ולא די באלה. חלק גדול מהערים שהוזכרו בפסוקים המתארים את מעשי ראובן וגד, נזכרות בשמות האלה כבר לעיל. חשבון ויעזר נזכרו כבר בפרשת חקת. עטרות ודיבון ונמרה ואלעלא ושבם  ונבו ובעון הוזכרו כבר בפנייתם הראשונה של בני ראובן ובני גד אל משה. נכון שחלק מהשמות השתנו קצת, אבל באמת קצת. אם נמרה הפכה לבית נמרה ושבם הפכה לשבמה, אין אלה שנויים שמצדיקים את התאר שנויים.

וכאן עוברת התורה לתאר את מעשיהם של בני מנשה:

וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה ויורש את האמרי אשר בה  ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה .

גלעד הוא שם המקום כבר בשני מקומות בספר בראשית. אבל הוא גם שם המשפחה מאז ומעולם, או לפחות מפרשת פינחס. לא נעשה כאן כל שנוי בשם.

שנוי גדול אנו מוצאים אצל יאיר ונבח:

ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר  ונבח הלך וילכד את קנת ואת בנתיה ויקרא לה נבח בשמו.

יאיר שמר על המלה "חוות", ותו לא. נבח לא שמר אפילו על זה.

שתי גישות עומדות לפנינו. גישת בני ראובן ובני גד הרואה לנגד עיניה את עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וכו'. הם רוצים את עטרות ודיבון, הם לא רוצים ערים אחרות. הם מוכנים להוסיף כמה שנויים קוסמטיים, אבל "הארץ הזאת" היא הקורצת להם. ולכן הם מבקשים "אל תעבירנו את הירדן".

לעמתם בני מנשה אינם מבקשים את קנת ולא את האמורי. הם רוצים את גלעד, את יאיר ואת נבח. השם הקודם של המקום אינו מענין אותם. היו בו אמוריים? אולי, אז מה.

מי כבש את כל חבל ארגוב?

מי כבש את כל חבל ארגב? בפרשת חקת ודברים משמע שבני ישראל כלם פנו ועלו דרך הבשן ועוג יצא לקראתם למלחמה אדרעי, ובני ישראל נצחו אותו ולקחו את ארצו. ואילו בפרשתנו משמע שלא היה זה אלא מלחמה של משפחות בודדות, משפחת יאיר בן מנשה, ומשפחת מכיר בן מנשה שראו שמשה מחלק נחלות בעבר הירדן ולכן הלכו גם הם ולקחו. וכן משמע בסוף פרשת דברים.

ומלבד זה קשה, למה עלו בני ישראל דרך הבשן. לאן הלכו דרך שם והלא אין הבשן בדרכם.

לכן נראה שאין מוקדם ומאוחר בתורה. בפרשת חקת הוזכרה המלחמה נגד עוג בסמוך למלחמת סיחון, כיון שהיא מענין המלחמה, אך למעשה היתה אח"כ, אחרי שבקשו וקבלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון, ובני מנשה החלו לרשת את ארץ הגלעד, כדי לחלוק את הגלעד פנו והתקרבו לעבר ארץ עוג היושב בארגוב. בני יאיר נערכו לקראתו לקרב. עוג אסף את כל חילו ויצא לקראתם אדרעי, ובני ישראל הכו אותו, בראשות בני יאיר, שלחמו והכו את כל חוותיהם, אחרי שכל ישראל הכו את הערים הבצורות, ששים עיר.
כלומר: אחרי מלחמת סיחון באים בני ראובן וגד ומבקשים את ארץ סיחון, שהרי אנו רואים בפרשתנו שלא בקשו אלא את עטרות ודיבון וכו', כלומר ארץ סיחון. רק אחרי המו"מ שבין משה לבין בני ראובן וגד, היתה מלחמת עוג. (ואפשר שגם פרשת בלק היתה עוד לפני מלחמת עוג, אבל לכך יש פחות ראיות).

וכך נראה בפרשתנו: אחרי שכתוב אלו ערים בנו בני גד ואלו ערים בנו בני ראובן, כתוב: "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וכו'", ואח"כ נזכרו כבושי יאיר ונבח.

יחודם של בני מנשה, כפי שכתבנו בשבת פינחס תשס"ז, הוא שהם לוקחים לידיהם את היזמה ונוחלים. הם יצאו למלחמה על צפון עבר הירדן וירשו אותו. הם אלה שעלו דרך הבשן, נגדם יצא עוג למלחמה, ומשיצא נגדם למלחמה, נעשה הדבר למלחמתו של כל עם ישראל, לכן אומר ה' אל משה אל תירא אותו. כל ישראל יראים שמא יתקוף עוג את כלם, אבל ישראל מכים אותו ויורשים אותו.

משה חושש שבני גד ובני ראובן מנסים להתחמק מהמלחמה. הוא לא חושש שמא בני מנשה מנסים להתחמק מהמלחמה. עם בני מנשה לא צריך להתנות תנאי בני גד ובני ראובן, בני מנשה הם חלוצי צבא מטבעם.

מסעי

הנושא של פרשת המסעות הוא רשימת המסעות, לכן הפרשה איננה מרבה בתיאור ארועים שארעו במהלך המסעות. הפרשה מתארת אמנם את יציאת מצרים, אך היא איננה מתארת את מעמד הר סיני, את חטא העגל, את המתלוננים. אפילו את חטא המרגלים, שלכאורה יש מקום רב להזכיר אותו דוקא בפרשת המסעות כיון ששם נקטע המסע של ישראל לארץ והחלו נדודיהם במדבר, אין פרשתנו מזכירה.

ואולם, באמצע פרשת המסעות מזכירה התורה בפירוט שני ארועים מפרשת חקת: "ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום  ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש  ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במתו בהר ההר   וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל".

שני הארועים האלה נזכרו כבר בפרשת חקת במלואם. על מות אהרן נאמר שם שהוא נעשה בהעברת בגדי הכהנה לאלעזר, ועל הכנעני מלך ערד נאמר שהוא נמסר בידי ישראל וישראל החרימו אותו. מאידך, יש פרטים שנאמרו כאן ולא נאמרו בפרשת חקת. מות אהרן מסים כאן את הפרשיה הראשונה של מסעי בני ישראל. והוא נזכר עם תאריך, א באב, תאריך שלא נזכר בפרשת חקת. פרשת המסעות מחולקת ע"י המסורה לשתי פרשיות. הראשונה נפתחת בחמשה עשר יום לחדש הראשון, ביציאת מצרים ביד משה ואהרן, ומסתיימת במות אהרן, בציון התאריך: בחדש החמישי באחד לחדש. (וזהו התאריך היחיד בשנה, שכאשר הוא חל בשבת מזכירים אותו בפרשת השבוע).

כאן נפתחת פרשיה חדשה, המתחילה בכנעני מלך ערד, שנזכר כבר בפרשת חקת, אלא שכאן הוסיפה התורה "והוא יושב בנגב בארץ כנען", שלא נזכר בפרשת חקת. הפרשיה מסתיימת על הירדן, בצווי ה' אל משה לבא ולרשת את הארץ.

חטא המרגלים היה בקדש. שם נענשו ישראל ונגזר עליהם לשוב אל המדבר. המעפילים נסו להלחם, אך העמלקי והכנעני הכו אותם עד החרמה. כנגד אותה מלחמה אנו מוצאים את ישראל בפרשת חקת שוב בקדש, ושוב הם נלחמים בכנעני, אלא שהפעם גוברים ישראל ומחרימים את הכנענים, והמקום נקרא חרמה. ישראל שבו כעבור ארבעים שנה לקדש, כדי לזכות ולהכנס לארץ. אמנם, בסופו של דבר לא משם נכנסו ישראל לארץ, כיון שאדום (שככל הנראה ישבו גם בנגב ולא רק בהר שעיר) לא נתנו לישראל לעבור בארצם, אבל המסע הכושל של דור המרגלים נגמר שם (ולא בחטא המרגלים עצמו, אלא בסיום הענש על חטא המרגלים), שם מתחיל המסע המוצלח של הדור הבא אל הארץ. המסע הזה מתחיל במלחמה בכנעני, לכן מדגישה הפרשה "והוא יושב בנגב בארץ כנען". גם בתיאור הגבולות המופיע בפרשתנו, נמצאת קדש ברנע בגבולות הארץ. המלחמה המוצלחת הראשונה ביושבי ארץ כנען היתה אחרי מות אהרן.

למה דוקא מותו של אהרן הוא המסיים את המסע של דור המרגלים אל הארץ? את התשובה לכך אנו מוצאים בפסוק אחר בפרשתנו: "ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו". מי שחטא ונגזר עליו שלא ישב בארץ אחוזתו כל אותו דור, יכול לשוב אל ארץ אחוזתו כשמתחלף הדור. האיש המייצג את הדור, שמותו הוא סימן להתחלפות הדור, הוא הכהן הגדול. מסירת שרביט הכהנה (או בגדי הכהנה) מאהרן לאלעזר, היא המאפשרת לעם ישראל לשוב אל ארץ אחזתו. החל מא' באב קם דור ההמשך ושב ונוחל את הארץ!

הלוך ושוב

בפרשת המסעות לא נזכר אף אחד מהמסעות פעמים. כל תחנה נזכרת אך ורק פעם אחת. גם תחנות שברור שבני ישראל היו בהן לפחות  פעמים. ובראשן קדש. בני ישראאל היו פעמים בקדש, פעם אחת בשנהה השנית, בימי חטא המרגלים, ופעם אחת בשעה שמשה שלח ממנה מלאכים אל מלך אדום, ובני ישראל נלחמו בכנעני מלך ערד. בפרשתנו היא נזכרת רק בפעם השניה. אחרי עציון גבר. מכאן אפשר ללמוד שבני ישראל שנסעו המדברה דרך ים סוף, שבו אל קדש כדי להכנס ממנה לארץ ישראל. ואף בקשו ממלך אדום לעבור דרכו, אלא שהוא לא נתן.

בני ישראל, כמו שנקרא בפרשה הבאה, סבבו את הר שעיר ימים רבים. עד שצוה ה' את משה פנו לכם צפונה. בני ישראל הגיעו לקדש בחדש הראשון, כאמור בפרשת חקת. לא מצוין שם באיזו שנה. ואז היה חטא מי מריבה. משם הם שלחו מלאכים אל מלך אדום, וכיון שהוא יצא לקראת ישראל ביד  חזקה, הם נסעו משם להר ההר. שם מת אהרן, וזה היה בשנה הארבעים, כמו שמפורש בפרשתנו.

הנסיעה מקדש אל הר ההר והמלחמה בכנעני נזכרות יחד גם אצלנו.

העובדה שבפרשת המסעות נזכרת החניה האחרונה של ישראל בקדש, ולא הראשונה, מלמדת עם מגמתה של פרשת המסעות. אין היא מפרטת מסעות עקרים, אלא מסעות עקריים. היו מסעות לכל הכוונים. בני ישראל סבבו את הר שעיר ימים רבים, והלכו כנראה קצת ממזרחו וקצת ממערבו. הנקודות החשובות הן המסע לארץ ישראל. המסע המדברה דרך ים סוף (שבגללו כנראה הוזכרה עציון גבר) וביאת ישראל אל קדש. חטא המרגלים נעדר מפרשתנו.

גם בפרשת עקב אנו מוצאים שיש הבדל בין כוון הנסיעה בפרשתנו לכוון הנסיעה שם. ישראל נסעו במדבר הלוך ושוב. מגמת התורה היא לתאר את המסעות המובילים אל ארץ ישראל.

מטרת הפרשיה היא להגיע ל"ויחנו על הירדן  מבית הישמת עד אבל השטים בערבות מואב", כדי להמשיך ולתאר את הצווי "וידבר ה' אל משה בערבת מואב". למסעות יש מטרה. המטרה היא והורשתם את הארץ וישבתם בה. זהו מסע עם תכלית. תפקידו להוריש את הארץ, וזהו הנושא של הפרשה. לנחות את הארץ, זאת הארץ, אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ, הבדלת ערים ללויים ולאי החנפת הארץ, ושמירה על הנחלה שלא תסב ממטה למטה אחר. (וכ"ש לעם אחר).

 

מות הכהן כמעבר דור

יש לשאול למה הזכירה התורה את מות אהרן באמצע המסעות, וסמכה לו את הפסוק וישמע הכנעני. ועל כך דרשו חז"ל שהכנעני שמע על מות אהרן ולכן בא. שאל"כ באמת תמוה מה עושה פסוק זה כאן. אבל אפשר לבאר שכאן נאמר מה שלא נאמר בפרשת חקת: והוא יושב בנגב בארץ כנען. שם זה אמור מצד המלחמות שעליהם מספרת התורה שם, אך בפרשת המסעות יש לפסוק הזה תפקיד אחר. יש שלשה מסעות לא"י: המסע הראשון עד חטא המרגלים הוא מסע הדור הראשון, הם באו אל קדש ברנע ושם נעצר המסע כי חטאו. המסע השני הוא כעבור ארבעים שנה עד קדש ברנע, ושם כבר עמדנו בשערי הארץ, אך לא נכנסנו כי מלך אדום לא נתן, ושם מת אהרן, אך כבר היה לנו מגע עם יושבי ארץ כנען[1], לכן נזכר פסוק זה כאן ונזכר "והוא יושב בנגב בארץ כנען", שלא נזכר בפרשת חקת כי שם הוא לא מענין הפרשה. כאן נגמר המסע של דור אהרן שלא נכנס לארץ אך נגע בשעריה, וגם בפרשת מסעי מתחילה כאן פרשיה חדשה. שמתחילה בא באב, שהיה ראוי להזכיר בה שנגענו בקצה ארץ כנען ונלחמנו בתושביה שזה מענין המסעות. כאן מתחיל המסע השלישי שהוא מסעו של משה, שבפרשת חקת הוא פותח בויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, והוא מסע המלחמות. ושני סוגי מלחמות יש בו: מלחמת סיחון ועוג שיצאו לקראתנו למלחמה והם מעכבים אותנו בדרך, ומלחמת מדין שיצאו לקראתנו בבנותיהם. נראה שהיתה מחלוקת בין משה לבין פקודי החיל בתפקיד המלחמה. וגם את זה צריך לברר. פקודי החיל נהגו כמו בכל מלחמה: הרגו את הגברים אנשי המלחמה ושבו את היתר. כך היה נהוג במלחמות וכך חששו ישראל שיעשה להם בחטא המרגלים. משה אומר שהמלחמה היא נגד המחטיאות, ולכן יש להרג את הנשים[2].

---

[1] וזהו תקון חטא המרגלים, שהרי שבו ישראל לקדש, ושוב נלחמו בכנעני עד חרמה, אלא שהפעם החרמה היא החרמת ישראל את הכנעני ולא הכאת הכנעני את ישראל. בבואם שנית אל קדש התכפר להם חטא המרגלים.(קדש היא כבר בתוך הארץ, שהרי הגבול עובר מנגב לקדש ברנע. לכן אומר משה באתם עד הר האמרי. כאן היה על ישראל לנהוג כבר כעם בארצו ולכבשה, אך הם לא נהגו כן ולכן נענשו, ואת זה הם תקנו כעבור ארבעים שנה בביאתם השניה לקדש). פרשת מסעי אינה מזכירה כלל את ביאתם הראשונה לקדש. כיון שאותו מסע לא"י נכשל, אין הוא ראוי להיות בכלל מסעי ישראל ממצרים אל הארץ. (פרשת המסעות מסימת בערבות מואב ומיד ממשיכה בוידבר ה' אל משה בערבות מואב והורשתם את הארץ, זהו מסע אל הארץ). פרשת מסעי מזכירה בהרחבה את ביאתם השניה לקדש. ושם תוקן חטא המרגלים ותם הדור. שהרי מת כהן הדור, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב ישראל אל ארץ אחזתו. ולא בחנם תלתה התורה את השיבה אל ארץ האחוזה במות הכהן הגדול. כי בו תם הדור. ובפרשת עקב, אחרי שבתאור תחנותיו אל ה' הוא אומר "ואתפלל גם בעד אהרן", אח"כ בתאור הכפרה הוא אומר "שם מת אהרן", אע"פ  שהיה זה אחר זמן רב, מזכיר זאת משה עם הכפרה על חטא העגל. כאומר ובסוף גם אהרן מת. ללמדך שלא נשלמה כפרת חטא העגל עד מות הכהן הגדול. לכן מסימת התורה את המסע הכושל לא"י לא בחטא אלא בתקונו, בסוף ארבעים שנה תם המסע, והתחיל מסע דור הבנים לא"י. וזה מתבטא במות אהרן ובמלחמה בכנעני יושב ההר ההוא עד חרמה.

[2] או שחשש שמא הם חיו את הנשים כדי לקחתן לנשים ולכן קצף.