דברים

המסע אל הארץ

פרשתנו מתארת את המסע לארץ ישראל כמסע שתחלתו בהר סיני. הנקודה ההיסטורית שבה פותחת פרשתנו היא הר סיני, ובלשון פרשתנו: חורב, והצווי לרשת את הארץ מוצג בה כצווי שמקורו בדבור ה' אל ישראל בהר סיני. למה אנו צריכים לרשת את הארץ? כי כך נצטוינו בסיני. "ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה  פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו...".

הפרשה היא פרשה של הרים. ה' דבר בחורב, והצווי הוא לעזוב את ההר הזה וללכת אל הר אחר. היעד הוא לא ארץ אלא הר. (אמנם נאמר בהמשך "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ...", אבל משמע שמדובר על הארץ שבהר. כלומר: עלו אל ההר, ושם הארץ תמסר בידכם). הר כנגד הר. הר סיני כנגד הר האמורי. הר האמורי נזכר אח"כ כשמה של הארץ עוד כמה פעמים, עד חטא המרגלים.

הענש על חטא המרגלים מוליד עוד הר: "ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה' אלי ונסב את הר שעיר ימים רבים". עד אשר תם הענש, וכאן מצוה ה' צווי דומה מאד לצווי הפותח את הפרשה: "ויאמר ה' אלי לאמר  רב לכם סב את ההר הזה. פנו לכם...".

היעד של ישראל הוא הר, ואת זה אנו מוצאים כבר בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'", וגם שם לא מן הנמנע לפרש שהכונה היא לכל הארץ. זהו תיאור לכל הארץ, שעקרו ההר. (וגם הר חרמון נזכר בפרשתנו, אך זה כבר נושא למאמר אחר).

אבל לא כך תופשים המרגלים את תפקידם. עליהם נאמר: "ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל וירגלו אתה". את מי? בראש הפסוק נזכרו הר ונחל, ששניהם צריכים להופיע דוקא בלשון זכר. ואילו על המרגלים נאמר "וירגלו אתה", בלשון נקבה, כלומר: את הארץ. הם נמצאים בהר, אך מתענינים בארץ.

ואם היעד הוא הר, הוא עומד מול הר סיני, אך אם היעד הוא ארץ, היא עומדת מול ארץ מצרים, ואכן, כך אומרים ישראל: "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים ...".

המסע של אברהם אל הארץ הוא מסע מארץ לארץ. המסע של ישראל לארץ הוא מסע מהר להר. כך לפחות הוא מוצג כאן. ירושת הארץ היא מצוה שעקרה בצווי שנצטוינו בסיני, ותכליתה להציב את הר סיני בארץ ישראל. סביב הר נחלת ה' אפשר לרשת את ארצו.

המסע הוא מהר להר. רב לכם שבת בהר הזה, לכו אל ההר שעליו כבר נאמר בשירת הים תבאמו ותטעמו בהר נחלתך. לא עוד הר סיני הוא "ההר הזה", כמו שהוא נקרא בסנה וגם כאן, אלא קחו אותו והשכינו אותו במקומו הקבוע, בהר אשר ה' נותן לנו. האמורי הוא "היושב בהר ההוא".

שני חלקי המסע

בסנה מוצג עקר תפקידו של משה בהבאת ישראל להר סיני. בהר סיני נצטוו ישראל לרשת את הארץ ולקים בה את התורה. הצווי האמור בחורב כולל את החיוב לרשת את הארץ. יתרה מזאת: החיוב האמור בחורב הוא לרשת את הארץ ולחיות בה ע"פ התורה. ארץ ישראל אינה תחנת המוצא של עם ישראל, היא המטרה. בסיני נצטוו ישראל שארץ ישראל תהיה ארצם.

אמנם, משה מזכיר שהיא הארץ "אשר נשבע ה' לאבותיכם", אך נקודת המוצא היא לא השבועה לאבותינו, נקודת המוצא היא הצוי בחורב. ולא בכדי. ספר דברים לא עוסק בהבטחה שהבטיח ה' לנו אלא בחיוב שבו אנו חיבים. החיוב הזה מקורו בצווי בחורב.

הפרשה עוסקת במסע הזה, אל הארץ, והיא מחולקת לשני חלקים. שני החלקים מקבילים זה לזה. הם פותחים ברב לכם שבת בהר הזה פנו, וכנגדו רב לכם סב את ההר הזה פנו. החלק הראשון מספר כיצד צוה ה' לרשת את הארץ וכיצד יצאו ישראל למסע אל הארץ, וכיצד חטאו ולא קימו את דבר ה' ולכן נענשו ונסעו המדברה דרך ים סוף. החלק השני עוסק במסע ישראל אל הכבושים והנצחונות הגדולים, ונגמר בקול תרועה רמה ובקול נצחון ואמונה בה' ובהמשכו של המסע בעבר הירדן המערבי. מתאים לקרוא את הפרשה הזאת לקראת תשעה באב, ולדעת שאע"פ שנענשנו וגלינו ועוד לא נכנסנו לארץ, אנו כל העת במסע אליה.

הכתובת היתה על הקיר

לארך כל הפרשה, וגם בפרשות קודמות, אנו רואים שמשה חושש מאד מאפשרות שחטא המרגלים יחזור על עצמו. בפרשת מטות, כשבני גד ובני ראובן מבקשים להשאר בעבר הירדן, כועס עליהם משה ומזכיר להם שגם אבותיהם הניאו את לב בני ישראל מלבא אל הארץ. בפרשתנו משה שב ומזהיר את ישראל לבל ייראו ויחתו. הוא מזכיר להם את חטא המרגלים, וכן נותן להם דוגמאות שונות של עמים שה' השמיד מפניהם את האמורי ואת עמי הרפאים השונים. לבל ייראו ישראל להלחם בכנענים.

החשש מפני מצב שבו ייראו ישראל מהמלחמה בארץ אינו חשש חדש. ימיו כימי קיום העם כבני חורין. כבר כשיצאו ישראל ממצרים לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים... פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. כלומר: פן יארע חטא המרגלים.

וכאן עלינו לשאול: אם הכתובת היתה על הקיר מאז יציאת מצרים, למה משה כ"כ כועס, כאילו קרה משהו מאד בלתי צפוי ובלתי מתקבל על הדעת?

את התשובה יכולים אנו ללמוד מהתאור של החטא בפרשתנו. החטא אינו מוצג כאן כיראה מהכנעני, החטא מוצג כאן בצורה אחרת לגמרי. חטאם של ישראל הוא "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלהיכם". ומוסיף משה: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו".

עם ישראל עבר תהליך מאז יציאת מצרים. לראיה אפשר לראות שמיד אחרי שה' כועס עליהם הם מבינים את חטאם ואומרים אנחנו נעלה ונלחמנו. הם רוצים לעלות ולהלחם, הם כבר בני חורין שרוצים לקחת את גורלם בידיהם. אלא שכבני חורין הם גם עם קשה ערף. עולה וגואה גם רוח התלונה והבכיה. זאת הרוח שהובילה את חטא המרגלים. הרוח שחכמים קוראים לה בכיה של חנם. זה כבר לא העבד שאינו יכול להחזיק בידו כלי קרב, זה כבר האיש קשה הערף שחושב שהוא יודע יותר טוב מהקב"ה מה טוב, ושהוא יעשה מה שברצונו. זאת בריחה מארץ חמדה.

הבכיה של פרשת השבוע היא לא הבכיה שבכו ישראל באותו לילה שבו אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. הבכיה הזאת נזכרה בפרשת שלח. הבכיה בפרשתנו היא אחרי שהבינו ישראל שהם נענשו, אז נאמר "ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם". מה פירוש הלשון "ותשובו"? היכן הבכי הראשון?

הבכי הראשון לא נזכר כאן בלשון בכי אלא בלשון רגון. בפרשת שלח הוא נקרא בכי. כאן מתברר שהוא לא בכי של עבד שיצא ממצרים וירא ממלחמה, הוא טענה כלפי ה'. אם בחטא העגל חלה משה את פני ה' ואמר לו "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם ... ומשנאתו אותם הוציאם להמתם במדבר", הרי שבחטא המרגלים ישראל הם הטוענים שה' שונא אותם ורוצה להרוג אותם. המיחס שנאה למישהו, כנראה שונא אותו בעצמו.

בכית החנם של תשעה באב היא בכיה של עם המואס בארצו ובאלהיו. כל הנמוקים הבטחוניים הם רק תירוץ. בתשעה באב בוכה העם בעקבות בכיה של חנם, הוא רוצה לברוח מארצו, מעירו, ומאלהיו. והוא אכן מאבד אותם, ואז הוא בוכה. לדורות.

הנהגה צומחת מלמטה

דברי משה אל ישראל עוסקים בצווי לעלות ולרשת את הארץ. הפתיחה של דברי משה: ה' אלהינו דבר אלינו בחרב וכו': פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו וכו'... באו ורשו את הארץ. הצווי לרשת את הארץ, והעסוק בחוטאים שלא עשו כן, הוא הנושא המרכזי של הפרשה.

עם זאת, כשמשה מתחיל לתאר את היציאה מהר סיני אל הארץ, הוא עוצר את הספור ומספר על קשייו בנשיאת העם לבדו. קשי שנוצר "בעת ההיא", עם תחלת המסע מהר סיני. כפי שלמדנו בפרשת בהעלתך.

אלא שבפרשתנו משה לא מזכיר את רוחו שה' אצל אל שבעים איש הזקנים, אלא את המנהיגות הצומחת מלמטה: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכו'. לכן הוא אינו מזכיר את שבעים הזקנים שהרוח נאצלה עליהם מלמעלה, אלא את שרי האלפים והמאות, שמנויים, כאמור בפרשת יתרו, היה פרי יזמתו של יתרו. הם אינם נאצלים מלמעלה, ואינם מהוים מספר שאינו משתנה. הם צומחים מתוך העם ומספרם משתנה ע"פ גדל העם.

כיון שדברי משה כאן על תיאור קשייו שהתעוררו עם הנסיעה מהר סיני, שבה היה הדבר כבד עליו, רומזים לארוע שבפרשת בהעלתך, למה עובר משה לעסוק בשריה אלפים והמאות, שהם פרי יזמתו של יתרו, ששיך לפרשה אחרת? נראה שיזמתו של יתרו נרמזה גם בפרשת בהעלתך. שם נזכרת בקשתו של משה מחבב בן רעואל המדיני שיעזור לו בהנהגת העם, בקשה שבקש משה עם היציאה מהר סיני.

ואולם, ההדגשה של משה בפרשת דברים היא על ההנהגה הצומחת מלמטה. יציאת מצרים היתה ע"י ה', ההנהגה במדבר וקבלת התורה היתה ע"י ה' ושלוחו. לארץ צריך להכנס מתוך רצון של העם. העם הוא המצֻוֶּה להכנס אל הארץ. אם יחטא ויתרשל בכך, "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם". על העם מוטלת המצוה למנות לעצמו הנהגה ולהכנס לרשת את הארץ. לכן ההדגשה בספר דברים היא על מעשי העם ועל ההנהגה הצומחת מתוך העם.

הרפאים

החלק השני של הפרשה, העוסק בכבושים השונים בעבר הירדן המזרחי, מרבה לעסק בשמות. רפאים היו שם בכל מקום, העמונים קראו להם זמזמים, המואבים קראו להם אמים. אולי גם החורים הם סוג של רפאים, והרי עוד שם. כל אלה הם ענקים גדולים, ועמים שונים קראו להם בשמות שונים. גם להר הענק יש שמות שונים בפי עמים שונים, צידנים יקראו לחרמון שרין והאמרי יקראו לו שניר.

השמות האלה נזכרו כבר בספר בראשית. ספר בראשית נכתב רק בימי משה, לכן נזכרו שם עמי הרפאים השונים בשמות שעתידים לקרוא להם כובשיהם שחיו בימי משה. רק הרפאים הצפוניים ביותר, שלא נכבשו אלא בימי משה ועוג, נקראים גם שם רפאים. משם אנו למדים שכל אשר יקרא לו האדם הכובשו הוא שמו.

קריאת השמות היא סימן לכבוש. גם בני גד ובני ראובן קראו שמות. קריאת השמות כאן היא למוד לכך שהעמים האלה אכן הצליחו להדביר תחת רגליהם את הרפאים הגדולים ואת ההר הגדול. אפשר שהשם חרמון הוא השם שנתנו ישראל להר הזה, כיון שכבשוהו והחרימוהו. בדומה לחרמה שנקראה כך כיון שכבשוה ישראל והחרימוה.

משה עומד על כך שכל הרפאים למיניהם עברו מן העולם. רק עוג נשאר ואותו אנחנו השמדנו. (נראה שמשמעות הפסוק "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" היא שרק ממלכת עוג נשארה מכל ממלכות הרפאים. את היתר השמידו בני עשו, בני עמון, מואב והכפתורים).

ואולם, סדר תיאור הענינים בפרשה הוא תמוה. למה הזכירה התורה את השמדת החורים ע"י בני עשו בפרשיה העוסקת בבני מואב, וחזרה והזכירה זאת בפרשיה העוסקת בבני עמון, ושם הזכירה גם את העוים, ולא הזכירה את השמדת החורי במקומו, בפרשיה העוסקת בבני עשו. ועוד - למה הזכירה התורה שתמו כל אנשי המלחמה למות לפני שעברו ישראל את נחל זרד, ויותר היה ראוי להזכיר זאת לפני שעברו את נחל ארנון, שאז התחילו הכבושים של הדור הנכנס לארץ, ומה הטעם להזכיר את תם אנשי המלחמה עוד לפני שעברו את כל הארץ שנאסר עליהם להלחם בה? וגם אם בפעל מת איש המלחמה האחרון כבר בנחל זרד, לא היה ראוי לצין זאת אלא כשהתחילה המלחמה שהורשו להלחם, שהיא פרק חדש בתולדות ישראל, אך מה מיוחד במעבר נחל זרד?

יש להשיב שסיחון ישב מדרום לבני עמון. חשבון ויתר עריו הן דרומית לארץ עמון ולרבת עמון. ישראל הלכו במדבר קדמות, הוא המדבר הגדול השוכן ממזרח לרכס הרי עבר הירדן. הם הלכו צפונה במדבר לארך ההר, וידעו שבמקום כלשהו יצטרכו לחצות את ההר מערבה ולהגיע לארץ ישראל. ההר כלו היה מיושב. כך שאחד העמים היושבים עליו היה צריך לאפשר לישראל לעבור בתחומו, או שישראל יצטרכו להלחם עם אחד העמים. די בעם אחד שיתן לישראל לעבור. אדום ומואב לא נתנו, וישראל המשיכו צפונה, ע"מ לעבור בארצו של אחד העמים הצפוניים יותר. כשעברו את נחל זרד, לקראת מעבר הארנון, תמו אנשי המלחמה למות, אמר ה' למשה קומו סעו ועברו את נחל ארנון, הלחמו בסיחון וכבשו את ארצו, אך הזהרו לא לכבוש את העמוני הסמוך אליו. משה הזכיר את העמוני בסמוך לאדום ומואב כיון שהם העמים שנצטוינו לא לכבשם, אך פרשית עמון היא חלק מהצווי לכבוש את סיחון, כבוש את סיחון מלבד העמוני היושב בקרבו. ומיד באה פרשית העשיה, המלמדת שכבשנו את סיחון, ורק אל ארץ בני עמון לא קרבנו.

לפי זה אפשר שפרשת מי מריבה והבאר בקדש לא היתה בשנה הארבעים אלא הרבה קדם לכן. ימים רבים סבבו ישראל את הר שעיר לאחר שמלך אדום לא נתן להם לעבור בו. אז נסעו ישראל מקדש וסבבו את הר שעיר ימים רבים, בתם ארבעים השנה היו ישראל ממזרח להר שעיר ושם אמר ה' רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפנה. לפני כן הלכו הלוך ושוב סביב הר שעיר דרך ים סוף וסבבוהו. וזאת אחרי שקיימו את "ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר צוה ה' אלהינו", צווי שנאמר בחטא המרגלים.

ואולם, ודאי ששליחת המלאכים אל מלך אדום, הנזכרת בפרשת חקת, היתה מדרום ולא ממדבר קדמות. שם נאמר בפירוש שהמלאכים נשלחו מקדש. כמו כן לא יתכן שהכנעני מלך ערד לחם בישראל שישבו במדבר קדמות. ישראל יושבים אז ממערב להר שעיר. דברי יפתח, שישראל שלחו מלאכים אל אדום ואל מואב ולא נענו ולכן חנו ממזרח להם, צריכים להתפרש שישראל ישבו ממזרח כאשר שלחו מלאכים אל מואב, לא כאשר שלחו אל אדום. הם סבבו את ארץ אדום, ואח"כ ידעו שבעל כרחם יחצו את ההר, אך בינתים ישבו ממזרח לו. ויפתח עצמו אומר, אחרי תאור המלאכים "וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב". הכנעני נלחם בישראל אחרי מות אהרן, נכון שאת פרשת חקת אפשר לפרש שאין מוקדם ומאוחר בתורה והמלחמה בכנעני היתה כבר קדם לכן, אבל קשה מאד לפרש כך בפרשת מסעי, שגם בה הוזכר הכנעני אחרי מות אהרן ובסמוך. גם הפסוק האמרו בפרשת חקת "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום", מלמד שאהרן בודאי מת ממערב להר שעיר, במקום קרוב לקדש. אחרי מות אהרן ממשיכים ישראל לנסוע המדברה דרך ים סוף ולסבוב את ארץ אדום, כאשר הם עושים כבר ימים רבים. אך הפעם הם יוצאים לדרך זו בפעם האחרונה. כאשר יעברו את ים סוף ויהיו ממזרח להר שעיר, יאמר להם ה' רב לכם סב את ההר הזה, פנו לכם צפנה. וכאן יתחיל המסע השני לארץ ישראל, מסע שסופו בנצחונות המפוארים על שני המלכים שאשר בעבר הירדן, ובהבטחה שכן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה.