ואתחנן

נקודת המוצא לאמונה

בתחלת ספר דברים, אחרי הכותרת "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וכו'", נאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", וכאן פותחים דברי משה הנגמרים בפרשתנו, ופותחים במלים "ה' אלהינו דבר אלינו בחרב", ועוסקים בצווי לרשת את הארץ ובמסע ישראל אליה.

בפרשתנו שוב נאמר: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם וכו'". וכאן בא דבור ארוך של משה אל בני ישראל, הנמשך עד פרשת כי תבא. הנושא שלו הוא "שמע ישראל אל החקים ואל המשפטים וכו'", הוא עוסק במצוות רבות שצריכים ישראל לקים, והוא פותח במלים "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב".

הבסיס לספר דברים הוא צוויי ה' אלינו בחרב. משם מתחילה ההסטוריה של עם ישראל, ומשם מתחייבים הצוויים לבא אל הארץ ולקים בה את המצוות.

ספר הכוזרי אומר שיציאת מצרים היא הבסיס והמוצא לאמונת ישראל, כי אותה ראינו בעינינו. מה שהיה לפניה לא למדנו אלא מפי אבותינו שספרו לנו. אבל הרמב"ם פותח את מצות האמונה בה' בכך שה' הוא בורא העולם. גם רש"י ורמב"ן בתחלת התורה, עוסקים במדרש של ר' יצחק ששואל למה פתחה התורה בבראשית, ולא במצוות שנצטוו ישראל. רש"י מוצא תועלת אחרת בפתיחה בבראשית, המסייעת לישראל לרשת את ארץ ישראל, ובכך הוא מקבל את ההנחה שעקר התורה הוא המצוות שנצטוו ישראל, אבל הרמב"ן אומר שהשאלה כלל איננה שאלה. יסוד האמונה הוא שה' ברא את העולם וכל העולם לא קים אלא מבראשית ברא אלהים.

התורה כולה מתארת את המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיא נגלית לעינינו. היא לא ספר הלכה, היא לא מלמדת את המצוות בלבד. היא מציגה את המציאות כפי שהיא: ה' ברא לו עולם וברא בו אנשים לצרכו. והפעל היוצא הוא שאותם אנשים (כלומר:אנחנו) חייבים לקים את מצוותיו. התורה כתובה לא מתוך נקודת הראות הסובייקטיבית שלנו, אלא מתארת את המציאות כפי שהיא. לכן היא פותחת בבראשית.

לא כן ספר דברים. תפקידו של ספר דברים הוא אכן ללמד אותנו את המצוות כפי שהן נראות מתוך נקודת מבטו של העם היושב בארץ ומקים אותן. הוא אינו פותח במעשה בראשית אלא במעמד הר סיני, והוא משבח את ה' בפעולותיו הנראות לעינינו. ספר דברים עוסק בבעיות יותר מעשיות, גם המצוות בו מתוארות בצורה יותר מעשית. ספר דברים הוא, למעשה, תרגום של השקפת העולם הכללית של ארבעת החומשים הקודמים, לשפה מעשית יותר של החיים בארץ.

בפרשתנו בא הדבר לידי בטוי, בעקר בהבדלים שבין עשרת הדברות של יתרו לבין עשרת הדברות של פרשתנו. הטעם לקיום הדברות בפרשתנו הוא "כאשר צוך ה' אלהיך". אנו מצווים לשמור שבת לא כי ה' ברא את העולם אלא כי ה' הוציא אותנו ממצרים. גם הערכים הגדולים והנשגבים הקימים בזכות עצמם, מקבלים משמעות אחרת בחייו של עם ישראל כעם. לתורה יש ניחוח מיוחד בהיותה דרך חיים של עם, ולא רק עובדות קיומיות ומסקנות שכליות הנגזרות מהן. וזהו תפקידו של ספר דברים, ושל התורה שבע"פ שבאה בעקבותיו.

משה וחנוך הדורות הבאים

אחת המשימות החשובות והגדולות שמשה לוקח על עצמו לכל אורך הדרך מאז יציאת מצרים, היא השמירה על ההמשכיות, כלומר: החנוך. והדבר בא בד"כ בקשר לשני ארועים היסטוריים: יציאת מצרים ומעמד הר סיני.

לגבי יציאת מצרים אומר משה כבר בספר שמות: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם  ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" וכן יתר הבנים: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים  ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה  והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

כל האמירות האלה, כמו כל ספר דברים, אינן פותחות ב"וידבר ה' אל משה" אלא ב"ויאמר משה אל העם" וכד'. כל אלה הם דברי משה אל העם.

בפרשתנו חוזרת האמירה הזאת בהקשר של מעמד הר סיני: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך  יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון".

ובהמשך הפרשה שב משה פעמים רבות בצוויים כגון "ושננתם לבניך" וכד'. מצות חנוך הבנים חוזרת בכל אחת מארבע פרשיות התפילין, ותמיד מפי משה.

ויש חדוש נוסף בדברי משה אל העם. בכל התורה פונה ה' אל ישראל בלשון רבים. משה פונה אל עם ישראל לארך רוב ספר דברים בלשון יחיד.

החדוש של משה הוא שזכרון איננו בהכרח דבר פרטי. כמו שלאדם פרטי יש זכרון פרטי, כך יש לעם זכרון לאומי. משה עומד מול דור שלא ראה לא את יציאת מצרים ולא את מעמד הר סיני, אבל העם שיצא ממצרים עדין חי ועדין זוכר את יציאת מצרים. ואת זה יכולים גם אנו, 3000 שנה אחרי משה, לומר: איש מיוצאי מצרים או מהעומדים בהר סיני אינו חי עמנו היום, אבל אותו עם שיצא ממצרים ועמד בהר סיני, עודו חי ועודו זוכר את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני.

ההתיחסות לעם ישראל כאל גוף יחיד שאפשר לדבר אליו בלשון יחיד, מעניקה לו משמעות נצחית. יחיד הוא בן חלוף, אבל עם קים וזוכר לעולם. לכן, מועילים המופתים והנסים שנעשו ע"י ה' לכל הדורות. ואולם, כדי שהזכרון אכן יהיה נצחי, יש צרך בתנאי נוסף, שעליו עומד משה פעמים רבות לארך כל ספר דברים: והודעתם לבניך ולבני בניך.

אהבת ה' וירושת הארץ

משה מזהיר את ישראל בפרשתנו מפני העבודה הזרה. והוא אף מזהיר את ישראל, כי אם יעשו פסל תמונת כל, יהיה ענשם לעבוד ע"ז: "והפיץ ה' אתכם בעמים ...  ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן".

הענש הזה הוא כ"כ מזעזע, שהוא יוביל את ישראל מיד לתשובה: "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

ואם כ"כ מזעזע לעבוד אלהים אחרים, למה מלכתחילה עבדו ישראל ע"ז, וכן יש לשאול: אם הטענה "מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן", היא כ"כ משכנעת, למה היא הובאה רק בתיאור חומרת הענש, ולא כבר בתיאור חומרת החטא.

אפשר לפרש שהחטא שמשה מזהיר מפניו הוא עשית פסל לשם ה', חטא שללא ספק קים בפרשתנו (פשט הפרשה הוא שהפרשיה הראשונה המזהירה מפני תמונה, עוסקת בעבודת ה' ע"י פסלים או בעבודת צבא השמים, ואילו פרשית כי תוליד בנים עוסקת בעבודת אלילים, ולכן היא מוכיחה את קיומו של ה' ע"י הנסים), החטא הזה מוביל לידי גלות, ובגלות יבא הענש - עבודת אלילים גמורה. אבל התירוץ הזה אינו מתרץ את הקושיה לגמרי, שהרי משה מדבר גם על עבודת השמש, הירח, הכוכבים וצבא השמים. גם על כך יבא הענש המדובר.

עדין אפשר לתרץ באותה דרך ולומר שעבודת צבא השמים היא קלה בעיני בני ישראל מעבודת עץ ואבן, ולכן אפשר לאים עליהם שאם יעבדו את צבא השמים (או יעשו פסל לשם ה') יהיה סופם שיעבדו עצים ואבנים, וזה אכן מפחיד, אפילו את בני ישראל.

אבל יש כאן נקודה נוספת: בני ישראל עלולים לעבוד את צבא השמים או פסלים אחרים, כל עוד הם יושבים בארצם ושומרים על זהות ישראלית של עבודת ה', הם פוסחים על שתי הסעפים. הם צריכים להבין שעבודה זרה היא התנתקות מה' ומארצו, רק זה יביא אותם לדרוש את ה' בכל לבבם ובכל נפשם. משה כבר מזהיר אותם בשלב מוקדם יותר, שהשמש, הירח והכוכבים, ה' חלק אותם לכל העמים תחת כל השמים, להבדיל מישראל שאותם לקח ה' והוציא אותם ממצרים (כלומר: הם חיים בארץ ה' ולא תחת כל השמים), להיות לו לעם נחלה (כלומר: לא לעבוד את צבא השמים).

אך הסוף ידוע: ישראל נסו לפסוח על שתי הסעפים, ולעבוד את ה' ואת אלהי העמים במקביל. ולכן גלו מהארץ.

מבחינה זאת דומה חטא ע"ז לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא הוא הענש והענש הוא החטא. מי שאינו חפץ בארץ נענש ונשאר מחוצה לה, ומי שאינו חפץ בה' נענש ונשאר בלעדיו, ה' שוכן בארץ, ואת כל אלהי הגויים ואת כל צבא השמים הוא חלק לשאר הארצות תחת כל השמים.

ומתוך כך גם מתברר איך תושג קרבת אלהים, רק דרישתו בכל לבבך ובכל נפשך תביא אותך אל הארץ ואל השכינה. גם הפוסח על שתי הסעפים דורש את ה', אך לא בכל לבבו ובכל נפשו, ולכן הוא אינו יכול להיות בארץ ולעבוד את ה'.

משה מזהיר את ישראל לבל יעבדות ע"ז, בשתי פרשיות. ובפשטות, הראשונה ביניהן עוסקת בעשיית פסל לשם ה', והשניה עוסקת בע"ז ממש. משה מזהיר את ישראל שישמרו לבל יעשו פסל תמונת כל סמל. ההוכחה לטענתו היא מעמד הר סיני. ראית את ה' במו עיניך וראית שלא היתה כל תמונה. ראית רק אש גדולה מתוך החשך ומתוך השמים. דרך אגב משה גם מזכיר שלא כדאי להסתבך עם האש הגדולה הזאת. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

הפרשיה השניה באה ללמד שה' הוא האלהים, ולכן אסור לעבוד אלהים אחרים. וכאן משה דוקא מתחיל מהאיומים, רק אח"כ הוא עובר להוכחות. הוא פותח ב"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:  וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה". רק אח"כ הוא כותב שאחרי הענשים האלה ה' ירחם עלינו אם נשוב אליו. רק אח"כ הוא מביא הוכחה לכך שה' הוא האלהים. ההוכחה הגדולה היא יציאת מצרים. וגם מעמד הר סיני, והמלחמות העתידיות בארץ ישראל. אלה הן ההוכחות המלמדות שה' הוא האלהים.

משה לא מזכיר כלל את בריאת העולם. גם בעשרת הדברות, במצות שבת, הוא מחק את בריאת העולם והכניס במקומה את יציאת מצרים. הבסיס לאמונה בה' כאן הוא יציאת מצרים ולא בריאת שמים וארץ. אלא שמשה לא מחמיץ אף הזדמנות להזכיר את השמים והארץ. הוא מעיד בישראל את השמים והארץ. הוא קורא לישראל לחפש ולמצוא שאין אלהים אחרים בכל הארץ ובכל השמים, הוא מזכיר שה' השמיע את קולו מן השמים והראה את אשו הגדולה על הארץ. ומכאן שה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. הוא מושל בשמים ובארץ, אבל לא זה הנושא.

הנושא המודגש כאן הוא שה' הוציא את ישראל ממצרים, הביא אותם לארץ, מפיץ אותם בעמים ושב ומרחם עליהם. כי הוא רחום וחנון. אלהותו ומשילתו בשמים ובארץ לא באים לידי בטוי בכך שהוא ברא אותם. הם באים לידי בטוי בכך שהוא מושל בהם ומנהיג בהם את ישראל. בכך שהוא יכול להפיץ את ישראל בכל הארץ ובכל השמים, וגם לגאול אותם משם. בכך שאם ישראל יחטאו הם יאבדו מעל הארץ (כאן במובן של ארץ ישראל) ויופצו בכל הארץ, והעדים הם השמים והארץ. הראיה שכלנו ראינו היא יציאת מצרים. גדולתו של ה' לא בכך שהוא ברא את השמים ואת הארץ אלא בכך שהוא מנהיג אותם, ומנהיג בהם את עמו. הפרשה נפתחת ב"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:  וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה", לא רק כאיום אלא כעצם הראיה שה' הוא האלהים. בכך הוא האלהים, ובכך שישוב ויגאלנו.

(מדי פעם אני שואל את בני אילו לא היה חרב המקדש ולא היה צריך לנחם את ירושלים, איזו הפטרה היה צריך לקרוא לפרשת ואתחנן. לאור הכתוב בפרשה על העבודה הזרה ואלילי העץ והאבן, נראה לי שהפרק המתאים ביותר הוא פרק מ בישעיהו: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ:  הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף:  הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט:  הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ:  הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת:  הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה:  אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: ס  וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ...").

בלי תמונה

בשני הקשרים שונים ולשתי מטרות שונות מזכיר משה את מעמד הר סיני בפרשתנו. בפעם הראשונה, כחלק מנאומו הראשון, הוא מזכיר את מעמד הר סיני כדי להזכיר לישראל שגם כאשר ראו את מראה כבוד ה' – לא ראו כל תמונה. מכאן שלה' אין תמונה ואנחנו צריכים להזהר מאד ולהשמר לנפשותינו פן נעשה פסל תמונת כל. האזהרה הזאת חותמת את הנאום הראשון של משה, נאום שעסק בהכנה של ישראל למלחמה על הארץ, אינו שלם בלי האמירה שלא די לכבוש את הארץ, צריך גם להשאר בה, והתנאי לכך הוא לא לעשות פסל וכל תמונה, ולא לעבוד אלהים אחרים.

בפעם השניה, כבר בתוך נאומו השני של משה, מסופר מעמד הר סיני כהקדמה לנאום המצוות של משה. ה' נגלה אלינו בהר סיני, וכיון שאתם בקשתם שלא לראות עוד את האש הגדולה הזאת, ובקשתם שאני אלמד אתכם את דברי ה', הסכיתו ושמעו את נאומי השני, בו אלמד אתכם את דברי ה'.

כאן נפתח הנאום באהבת ה' ובשלילת העבודה הזרה, כך נפתחים גם עשרת הדברות הנזכרות כאן, וגם דברי משה הבאים אחרי ההקדמה. אחרי ההקדמה המספרת מדוע שומעים ישראל את הדברים מפי משה ולא מפי ה' ושבדברים האלה תלויה השארותנו בארץ, הפתיחה לנאום המצוות היא שה' אלהינו ה' אחד ועלינו לאהוב אותו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו. ולא ללכת אחרי האלהים אחרים.

שתי הנקודות האלה נלמדות ממעמד הר סיני. ההכרה בכך שלה' אין תמונה, וההכרה בכך שאת התורה עלינו ללמוד מפי משה. משה הוא המצוה אותנו להאמין בה' ולאהוב אותו, וה' הוא המצוה אותנו ללמוד תורה מפי משה.

המקור לזה נאמר כבר במעמד הר סיני. שם אמר ה' למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

הקושי של ישראל להתמודד עם אלהים שהוא אש אוכלה ואין לו מראה או תמונה, הוא שלב ראשון בדרך לקבלת התורה. כחה של התורה הוא בכך שישראל אינם מקבלים אותה ישירות מה', לה' אין צורה, וגם את התורה צריך להלביש בצורה, וזהו תפקידו של משה.

לעם ישראל קל יותר לראות צורה, זה יוצר הרגשה של משהו שאפשר לקלוט. זכרון מעמד הר סיני הוא זה שמלמד שה' הוא דבר שאין ביכלתנו לקלוט אותו או לראות אותו, ולכן אפילו לשמוע את דבריו מתוך האש הוא ארוע חד פעמי שלא נוכל לחזור עליו. את זה קשה לישראל לקבל, מפני שבאמת לשמוע בקולו של ה' הגדול ווהנורא זה דבר מאד מפחיד וקשה. לכן מנסים ישראל לצמצם אותו לתבנית חמרית כלשהי שהם יכולים לחוש. או לתפוש את משה, המוחש, כסמכות העליונה. אם אלהים מוחש או משה הוא הסמכות – אפשר לחלוק עליו. הוא בשר ודם בדיוק כמונו. אין אנו צריכים להתמודד עם דבר גדול ומובדל מאתנו באופן חריג. משה בפרשתנו מביא את מעמד הר סיני כדי ללמד בדייוק את המסר הזה, את ה' אנחנו צריכים לזכור ואת תורתו אנו צריכים לקים. לא משהו מוחש ולא מישהו מוחש. משה אינו הסמכות אלא כלי להעברת דברי ה' אלינו. א"א לחלוק על זה. ומי שלא מספיק חש בזה – שיזכר במעמד הר סיני. החדוש בדברי משה הוא שעם כל זה – התורה נפתחת באהבה. אחרי הכותרת "ה' אלהינו ה' אחד" בא הפירוט, הפותח ב"ואהבת", "את ה' אלהיך תירא" בא רק אח"כ. רק כדי ללמד שלא נירא מאלהים אחרים. אין צורך ללמד שלא נאהב אלהים אחרים, אין חשש כזה. הבטוי החוזר שוב ושוב בספר דברים הוא האהבה, בין ישראל לה' ובין ה' לישראל.

בשני הקשרים שונים ולשתי מטרות שונות מזכיר משה את מעמד הר סיני בפרשתנו. בפעם הראשונה, כחלק מנאומו הראשון, הוא מזכיר את מעמד הר סיני כדי להזכיר לישראל שגם כאשר ראו את מראה כבוד ה' – לא ראו כל תמונה. מכאן שלה' אין תמונה ואנחנו צריכים להזהר מאד ולהשמר לנפשותינו פן נעשה פסל תמונת כל. האזהרה הזאת חותמת את הנאום הראשון של משה, נאום שעסק בהכנה של ישראל למלחמה על הארץ, אינו שלם בלי האמירה שלא די לכבוש את הארץ, צריך גם להשאר בה, והתנאי לכך הוא לא לעשות פסל וכל תמונה, ולא לעבוד אלהים אחרים.

בפעם השניה, כבר בתוך נאומו השני של משה, מסופר מעמד הר סיני כהקדמה לנאום המצוות של משה. ה' נגלה אלינו בהר סיני, וכיון שאתם בקשתם שלא לראות עוד את האש הגדולה הזאת, ובקשתם שאני אלמד אתכם את דברי ה', הסכיתו ושמעו את נאומי השני, בו אלמד אתכם את דברי ה'.

כאן נפתח הנאום באהבת ה' ובשלילת העבודה הזרה, כך נפתחים גם עשרת הדברות הנזכרות כאן, וגם דברי משה הבאים אחרי ההקדמה. אחרי ההקדמה המספרת מדוע שומעים ישראל את הדברים מפי משה ולא מפי ה' ושבדברים האלה תלויה השארותנו בארץ, הפתיחה לנאום המצוות היא שה' אלהינו ה' אחד ועלינו לאהוב אותו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו. ולא ללכת אחרי האלהים אחרים.

שתי הנקודות האלה נלמדות ממעמד הר סיני. ההכרה בכך שלה' אין תמונה, וההכרה בכך שאת התורה עלינו ללמוד מפי משה. משה הוא המצוה אותנו להאמין בה' ולאהוב אותו, וה' הוא המצוה אותנו ללמוד תורה מפי משה.

המקור לזה נאמר כבר במעמד הר סיני. שם אמר ה' למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

הקושי של ישראל להתמודד עם אלהים שהוא אש אוכלה ואין לו מראה או תמונה, הוא שלב ראשון בדרך לקבלת התורה. כחה של התורה הוא בכך שישראל אינם מקבלים אותה ישירות מה', לה' אין צורה, וגם את התורה צריך להלביש בצורה, וזהו תפקידו של משה.

לעם ישראל קל יותר לראות צורה, זה יוצר הרגשה של משהו שאפשר לקלוט. זכרון מעמד הר סיני הוא זה שמלמד שה' הוא דבר שאין ביכלתנו לקלוט אותו או לראות אותו, ולכן אפילו לשמוע את דבריו מתוך האש הוא ארוע חד פעמי שלא נוכל לחזור עליו. את זה קשה לישראל לקבל, מפני שבאמת לשמוע בקולו של ה' הגדול ווהנורא זה דבר מאד מפחיד וקשה. לכן מנסים ישראל לצמצם אותו לתבנית חמרית כלשהי שהם יכולים לחוש. או לתפוש את משה, המוחש, כסמכות העליונה. אם אלהים מוחש או משה הוא הסמכות – אפשר לחלוק עליו. הוא בשר ודם בדיוק כמונו. אין אנו צריכים להתמודד עם דבר גדול ומובדל מאתנו באופן חריג. משה בפרשתנו מביא את מעמד הר סיני כדי ללמד בדייוק את המסר הזה, את ה' אנחנו צריכים לזכור ואת תורתו אנו צריכים לקים. לא משהו מוחש ולא מישהו מוחש. משה אינו הסמכות אלא כלי להעברת דברי ה' אלינו. א"א לחלוק על זה. ומי שלא מספיק חש בזה – שיזכר במעמד הר סיני. החדוש בדברי משה הוא שעם כל זה – התורה נפתחת באהבה. אחרי הכותרת "ה' אלהינו ה' אחד" בא הפירוט, הפותח ב"ואהבת", "את ה' אלהיך תירא" בא רק אח"כ. רק כדי ללמד שלא נירא מאלהים אחרים. אין צורך ללמד שלא נאהב אלהים אחרים, אין חשש כזה. הבטוי החוזר שוב ושוב בספר דברים הוא האהבה, בין ישראל לה' ובין ה' לישראל.

הפתוי והפתרון

את נאום המצוות, פותח משה בהקדמה, בה הוא מסביר מדוע את המצוות צריכים ישראל לשמוע ממנו ולא מה', משה מסביר שעשה זאת ע"פ בקשתם של ישראל שיראו לשמוע עוד את קול ה', ובקשו שמשה יתווך בינם לבין ה'.

מיד אחרי ההקדמה פותח משה בסכנת העבודה הזרה. הוא מזהיר את ישראל שהם עומדים לבא ולקבל ארץ מלאה כל טוב אשר לא מלאו, ויש חשש שיחד עם שלל הכנעני ינסו ישראל לכבוש לעצמם גם את אלהי הכנעני. בתים מלאים כל טוב מלאים גם באלהים אחרים.

החשש שמא התערבות בגויים יביא לקבלת אלהיהם מופיע גם בחלק הראשון של הפרשה. שם זה אמור לגבי הגלות: "וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה:  וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן". אם לגבי הגלות אפשר להבין, שעם שנפוץ בגויים נטמע בהם, הדבר קשה להבנה בארץ. אך ההסטוריה מלמדת שהוא אכן סכנה מוחשית. לא רק העירוב בין הגויים מעורר רצון לעבוד ע"ז, גם הכבוש שלהם: "וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר". איפה ההגיון? הרי הבסת אותם. אמציהו מרגיש גדול בכך שהוא שלל מהאדומים את אלהיהם והוא מקטר להם בעצמו. כעת הם שלי ולא שלכם, כי אני יותר חזק מכם. הצורך לוותר על אלהי העם האחר הוא קשה.

הפתרון שמציע משה הוא לבוא מראש עם אידאולוגיה ברורה וחזקה. המקור לאמונה שמציע כאן משה הוא יציאת מצרים ומעמד הר סיני. את הפתרון הזה הוא מציע בחלק הראשון של הפרשה הן לנושנים בארץ והן לגולים לחו"ל, ובחלק השני של  הפרשה הוא מציע אותו לכובשי הארץ. אתם כבר למדתם שה' הוא האלהים. שלב הנסיונות נגמר, כעת יש לנו מסקנות. אם נאמין בהן באמונה שלמה נחזיק מעמד. כעת אין מה לנסות את ה', מי שמנסה סימן שיש בלבו פקפוק. מי שצריך בחינה מחודשת בכל עת, עדין אינו בשל לרשת את הארץ. עם פקפוקים כאלה הפתויים זמינים מאד למרות שהם מעשה ידי אדם עץ ואבן. אבל הזוכר את מופתי ה' במצרים ונכנס לארץ מתוך כך, הוא אשר תהיה לו צדקה. לכן מחדד משה ואומר שאת  המסר הזה צריך להעביר לדורות הבאים. ואם ישאלך בנך מה העדות, ספר לו על יציאת מצרים ועל האותות והמופתים שעשה לנו ה' שם.

במצרים לקח לו ה' גוי מקרב גוי. כלומר הבדיל את ישראל מהגוי שסביבם ומאמונתו. כמו שנאמר בחלקה הראשון של הפרשה.

הבאים לארץ עומדים מול סכנה של עבודת כחות הטבע. "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה:  תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם:  תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:  וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם...". מי שלא רואה עין בעין את ה', עלול לעבוד את מי שהוא כן רואה. אלא שגם אמונות כאלה אינן צומחות בחלל ריק: "אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם".

הנהגת ה' הנזכרת בפרשה אכן התרחשה בהסטוריה בדייוק כפי שהיא מתוארת. דרך יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הכניסה לארץ, עבודת ע"ז, הפצת ישראל בעמים והשיבה לארץ. ישראל לכל אורך הדרך הושפעו ממוסכמות כלל עולמיות שנחשבו מתקדממות בדורם, אך הצליחו לשמור על היחוד הלאומי בזכות אנשים שלא שאלו שאלות אלא נשארו מאמינים בה' שלקח לו את עם ישראל לעם, גוי מקרב גוי.