ראה

חיי המדבר נמשכים בארץ

פרשה זאת, ככל ספר דברים, מכינה את ישראל לכניסה לארץ. בארץ שונות ההלכות מאלה שנהגו במדבר. כי לא כל אחד יכול לגשת בכל עת אל המשכן. כלשון הפרשה: כי ירחק ממך המקום.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא פרשית בשר תאוה. הפרשה הזאת מאד מזכירה את הפרשיה בפרשת אחרי מות, שאמרה (לפחות לפי אחד הפירושים) שאסור לשחוט בהמה אלא במקדש, וכן עסקה הפרשיה באסור לאכול דם. גם הפרשיה שלנו עוסקת באסור לאכול דם, אלא שהיא אומרת שאם ירחק ממך המקום אשר יבחר ה', אפשר לשחוט גם בהמה בכל מקום, כמו חיה, ובלבד שלא יאכל את דמה.

הפרשה מלמדת שחיי המדבר נמשכים גם בארץ. המצוות שנהגו במדבר נוהגות גם בארץ, אע"פ שצריך להתאים אותן למסגרת של החיים בארץ. במדבר מראה כבוד ה' נכר לעין, וישראל אוכלים מידו של ה' מן. ואף את בהמותיהם אין הם יכולים לאכול אלא משלחנו של ה'. בארץ ההנהגה היא לכאורה הנהגה טבעית. אנו רחוקים ממקום השכינה ואוכלים כדרך הטבע. הפרשה מדגישה שאף בארץ אין אנו אוכלים אלא מידו של ה'. פעמים רבות מודגש בפרשה שמה שיש לנו הוא אשר יברכך ה' אלהיך. כהמשך לפרשה הקודמת שמלמדת לא לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. לא רכושך הוא אלא אשר ברכך ה'. אין אנו מתכלכלים מן מיד ה' דבר יום ביומו, אך אנו מתכלכלים מיד ה' דבר שנה בשנה בגשם, בארץ אשר עיני ה' בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. לא כל בהמה שאנו אוכלים אנו אוכלים משלחן גבוה, אך העדר כולו שיך לה' וחיב בבכורה ובמצוות נוספות האמורות בפרשה, ללמדך שהוא שיך לה'. לא כל יום מורגש שהוא נתן מה', אך השנה כולה, הארץ כולה כמערכת, נתנת לנו מיד ה'. אין זכר בפרשה לכך שהבכור נאכל ע"י הכהנים ואין בה מעשר ללוי או לכהן, ההדגשה של הפרשה היא על כך שהעדר או השדה הם קרבן במקום אשר יבחר ה', המקום גורם. כמו שבמדבר כל אכילה באה ממשכן ה', בארץ כל אכילה באה ממקום ה', מקדושת הארץ וקדושת המקום. לכן אין זכר בפרשה למקדש או משכן שאנו בונים, אלא למקום שה' בוחר. ה' עושה את הקדושה וה' עושה לנו את החיים ומכלכל אותנו. הזקה הישירה לה' שיש במדבר קימת גם בארץ אע"פ שבארץ היא פחות גלויה ונראית דרך הטבע. ההנהגה בארץ היא לראות את ה' בדרך הטבע.

משה מדבר כאן אל דור שיכול לחשוב שגם המן הוא דרך הטבע שהרי דרכו לרדת מדי יום. אך הוא יודע שהמן הוא נס. כן עלינו לדעת בארץ שהגשם הוא נס והוא מתת ה' לנו. שהכל מאת ה'. במדבר לקט ישראל מן מן השמים ששה ימים, ביום השביעי לקט כפול, וביום השביעי לא לקט. בארץ לוקט ישראל את לחמו ממטר השמים שש שנים, בשנה הששית לוקט כפול, ובשנה השביעית אינו לוקט.  ארץ שבה נראית השגחת ה' כבמדבר היא מקום הקדש, ולכן ההדגשה היא על המקום אשר יבחר ה', מקום הקדש. בארץ אין אנו רואים נסים גלויים מדי יום, אך דוקא משום כך עלינו להאמין ולהתחזק באמונתנו שכל שאנו רואים הוא דבר ה' ומי שאומר דברים אחרים יומת.

כלומר: העקרונות של החיים בארץ הם אותם עקרונות של החיים במדבר, אלא שהתורה מתאימה אותם לחיים בארץ. החיים בארץ הם המשך של המדבר.

הפרשה סובבת סביב השנוי ממשכן למקום אשר יבחר. התרתי בשר תאוה, אך לא דם וזביחה לשעירים וע"ז, האמורות בפרשית שחוטי חוץ, התרתי בשר תאוה, אך לא מאכלות אסורות, התרתי בשר תאוה, אך לא זביחה בחוץ, התרתי בשר תאוה, אך לא זביחה לע"ז ולא ע"ז. אלא את כל קרבנותיך וחגיך תעשה במקום אשר יבחר ה'. זוהי פרשת ראה.

לא העבודה הזרה היא הבעיה, אלא עובדֶיהָ.

ארבע פרשיות רצופות בפרשתנו עוסקות באזהרה מפני עבודה זרה, וארבעתן שמות את הדגש לא על הבעיתיות בעבודה הזרה עצמה, אלא על בני האדם המביאים אותנו לעבודה הזרה.

הפרשיה הראשונה עוסקת באפשרות ללמוד מהגויים שישבו לפנינו בארץ לעבוד ע"ז. הטענה העולה נגד האפשרות הזאת איננה טענה לוגית המוכיחה בדרך כלשהי את אמתותה של האמונה בה' ואת שקריותה של האלילות, טענות מעין אלה עלו בפרשת ואתחנן. כאן הטענה היא טענה של כדאיות, קל יותר ונעים יותר לעבוד את ה': "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם". ואגב: הפרשיה הזאת עדין לא עוסקת בעבודת אלהים אחרים, אלא בעבודת ה' בדרכם של הגויים. הפרשיה מניחה שבני ישראל עלולים לנסות ללמוד עניני אלוהות מהגויים שישבו כאן לפניהם.

הפרשיה השניה עוסקת בנביא או חולם חלום שנותן אות או מופת וטוען שצריך לעבוד אלהים אחרים. התורה מזהירה אותנו שלא לשמוע אל אותו נביא או חולם חלום, את האות והמופת מבטלת התורה באמרה "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".

עקר הפרשיה מתייחס לא אל האות והמופת עצמם אלא אל האיש המשתמש בהם. הוא יומת "כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים". כנגד האות והמופת של הנביא צריכה לעמוד אהבה, והכרת הטוב לה' הפודנו מבית עבדים. אהבה מול ראיה מופתית.

(אמנם, יש להעיר, שיש הגיון כלשהו בראיה המופתית, משה עומד עליו בדבריו עם פרעה. מי שמסוגל לשנות את סדרי הטבע, כנראה שעומד לימינו מי שקבע את סדרי הטבע ובידו לשנותם. אך זו ראיה מוגבלת מאד, שהרי אפשר שעושה זאת בלט וכשוף, כלשון הרמב"ם. מי שמנבא תוצאה כלשהי בנסוי מסוים, עדין אין כאן הוכחה מוחלטת שגם ההסבר שלו לתופעה נכון. אבל מי שיצר מכונה, והמכונה פועלת כסדרה, זוהי הוכחה שהסבריו בתחום המכניקה נכונים. לכן, אחרי שה' הוציאנו ממצרים, אין האותות והמופתים ראיה. כנגדם מעלה משה את הטענה שה' הוציא אותנו ממצרים. הוא הוכיח שליטה אמתית בעולם, ולא רק נבוי תוצאת נסוי).

בפרשיה השלישית באה האהבה מהצד השני, מהצד המסית. שם המסית הוא בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך. כאן נקרא האדם לכבוש את רחמיו ולהרוג את המסית. גם כאן בא הנמוק "כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

כאמור, עקר הדגש של התורה בפרשתנו, אינו מוסב על ההוכחה לקיומו ואמתיותו של ה'. חציה של התורה מופנים לא אל האמונה אלא אל המאמינים. התשובה לאות ומופת היא אהבת ה', והתשובה לקשיים בחנוך היא התודה שאנו חבים לה' על חרותנו. עקר חובנו כלפי ה' נובע מכך שכל קיומנו בא ממנו, וקיומנו, ע"פ ספר דברים לכל ארכו, מתחיל לא בעצם בריאתנו אלא בעצם בריאתנו כעם ויציאתנו לחרות. חרות זו מן הראוי שתהיה קדם כל חרות מתרבות העמים. הפרשה מלמדת שגם אותות ומופתים ואמונה בהם הם, קדם כל, ענין תרבותי. שום מופת אינו מופת מוחלט ואינו מהוה ראיה מדעית לקיומו של ה'. יכלת חיזוי וניבוי, ואפילו יכולת לשנות קצת מסדרי הטבע, אינן ראיות מוחלטות לשום טענה. הן משכנעות את המשוכנעים. מי שמאמין בהן כנראה רוצה להאמין בהן. מי שמקבל את ההוכחה הזאת נגד אלהים – כנראה שאינו אוהב אותו. אדם נוטה לקבל הוכחות שמוכיחות את מה שהוא אוהב ואת מה שמשתלב בנטיותיו החברתיות. האמונה בכחו של המופת איננה נובעת אלא מן האהבה והרצון להשתיך, וגם ההכרה השכלית תוכיח בהכרח את אשר אתה אוהב. השאיפה צריכה להיות לכך שהאהבה אל ה' תהיה גדולה יותר אפילו מהאהבה אל אחיך בן אמך או בנך וכו'. אמונה והשקפה הן בבסיסן דבר חברתי. כנגדן צריכה לעמוד הידיעה הודאית שהאמת היא שה' אלהינו הוא האלהים, והוא שהוציאנו ממצרים. האם תעמוד הכרה זו כנגד הנטיה החברתית?

לאור זאת תובן הפרשיה הרביעית. בפרשיה הזאת יש לנו מלחמה בעובדי העבודה הזרה. הטפול בהם דומה לטפול בעמים אשר אנו יורשים אותם. כאשר עיר שלמה עובדת ע"ז, עלינו להכות אותה לפי חרב. הבטוי "לפי חרב" הוא בטוי מלחמתי. המשך המהלך הוא בהחרמת העיר ושללה. סופו של התהליך כולל בטוי הלקוח מעולם הקרבנות: "כליל לה' אלהיך". המלחמה שלנו בעובדי העבודה הזרה היא מלחמה באויבי ה'. חברה מול חברה, עם מול עם, צבא מול צבא. צבא ה' מול צבא אויביו. המטרה היא הבסת האויב והגשתו כחרם למלך המנצח, ה'. גם התוצאה של שרפת העיר היא כפרה כקרבן: "למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".

המלחמה בעיר הנדחת

סתם עובד ע"ז דינו בסקילה, כמו שכתוב בפרשת שפטים: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ:  וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי:  וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל:  וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ:  עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד:  יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". יש בפרשה הזאת כמה דברים שנזכרו בפרשיות העבודה הזרה שבפרשתנו, ובעקר בפרשת עיר הנדחת: בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. אבל דינו של עובד ע"ז שם הוא סקילה, כראוי לחוטאים חמורים. בפרשתנו, לא רק העובד ע"ז דינו בסקילה, אפילו מי שהסית לעבוד ע"ז דינו בסקילה, אבל עיר שלמה שעבדה ע"ז נדונה בחרב.

נראה שההסבר לכך הוא מעשי. כאשר אדם פרטי חוטא, אפשר לדון אותו בכל דרך שתצוה התורה. אם הוא לא יבא מרצונו (ויש להניח שהוא לא יבא), פשוט ישלחו שנים או שלשה גברתנים שיביאו אותו לפני בית הדין וידונו אותו. כאשר צריך לדון עיר שלמה, יש להניח שהם לא ישבו בידים שלובות ויחכו שנבוא להרוג אותם. הם יתארגנו ויקהלו לעמוד על נפשם. לכן יש לגיס צבא ולצאת לקראתם בחרב.

אבל ההסבר המעשי הזה מעוגן היטב בלשון הפסוקים. ומשמע שזה גם דבר עקרוני ולא רק דבר מעשי. הפסוקים האמורים בעיר הנדחת דומים מאד לפסוקים האמורים במלחמת הכנעני. נאמר כאן: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:  וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד:  וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה’ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ", ונאמר על הכנעני: "הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית ... כי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ... וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם:  פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא:  וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא".

כאשר יחיד עובד ע"ז הוא יחיד מישראל, כאשר צבור עובד ע"ז א"א לומר עליהם שהם חלק מהעם. הם כאויב, וכאויב שיש להחרים את עירו. כמו שמצאנו בכמה מלחמות.

גם במלחמת הגבעה, אע"פ ששם לא היתה ע"ז, יצא עם ישראל כאל אויב, והטיל חרם על אנשי העיר.

אעפ"כ, מתארים חכמים מצב שבו דנים כל יחיד ויחיד מאנשים עיר הנדחת בפני בית דין ושני עדים. מי שנשאר חי אחרי המלחמה, נדון בבית דין ואינו נהרג כשבוי. אם ימצא אשם, יהרג בחרב. המלחמה לא תמה עד שיבוער כל הרע מישראל.

עבד לוה

הפרשה מלמדת אותנו לשמוט את החובות מקץ שבע שנים. בסמוך לכך, מצוה הפרשה לשלח את העבדים בשנה השביעית.

אין זו הפעם היחידה בתורה שבה נזכרו יחד העבד והלוה. גם בפרשת בהר עוסקת התורה בשמיטה וביובל. גם שם מדובר על שחרור הנמכר לאחיו. וגם שם נזכר הלוה כאחד הנמכרים. ע"פ זה כלל המדרש הנזכר במסכת קדושין את הלוה ברבית עם מוכר עצמו ושדהו. הגמ' שם מסתמכת על הפסוק במשלי עבד לוה לאיש מלוה. אבל זה כמעט פשט פרשת בהר. העובדה שהפרשה כללה את פרשת אחיך הלוה ממך עם שחרור הנמכרים והשדות הנמכרים, מלמדת שהפרשה רואה את הלוה כסוג של עבד. כל מצוות פרשת בהר מנומקות באדנותו של ה' על הכל, אך הפסוק האומר זאת באריכות מרובה אמור דוקא לגבי הלוה. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". גם פרשת ראה עוסקת בעבד הנמכר ובלוה. את הלוה צריך לשחרר מעבדותו מקץ שבע שנים, כשם שמקץ שלש שנים יש לתת את המעשרות לעניים. התורה מוסיפה ומלמדת שהאדם צריך לטפח הזדהות פנימית עם שתי המצוות האלה. לגבי שמיטת חובות אומרת התורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא  נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". לגבי שלוח עבדים אומרת התורה: "לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים", ועוד מוסיפה התורה בשתי המצוות האלה שהם תגרומנה לברכת ה' וממילא לא יפסיד האדם מכך שהוא מקים אותן.

ואולם, יש הבדל גדול בין הצווי לשלח את העבד בשנה השביעית, לבין הצווי לשמוט את החובות מקץ שבע שנים. העבד משולח אחרי שש שנים מיום מכירתו. לכן ממילא אפשר לראות את מכירתו כמכירה לשש שנים בלבד, המחיר מחושב אף הוא בהתאם, כפי שמדגישה התורה בפרשת בהר לגבי מכירת קרקע "אל תונו איש את אחיו  במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך  לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך". מראש הוא לא מוכר את השדה אלא את התבואות, והכסף ישולם בהתאם. לעמת זאת בשנה השביעית תשמוט גם ההלוואה שנתנה יום קודם. ודוקא שם מצוה התורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא  נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". האדם מצֻוֶּה מלכתחילה לתת את כספו שלא ע"מ לקבלו בחזרה. אם אינו עושה כן, הוא נקרא בליעל.

התורה מלמדת אותנו שיש כמה סוגי עבדות. יש עבדות גלויה, שבה אדם מוכר את עצמו לעבד. התורה איננה מבטלת אותה, התורה רק מגבילה אותה בזמן. בטולה יגרום לעבד להיות שיך לעבדות הסמויה, המסוכנת יותר. העבדות הסמויה היא המסוכנת. כלפי חוץ האדם הוא בן חורין לכל דבר, אבל העובדה שהוא תלוי בחסדיו של בן המעמד הגבוה ממנו, עושה אותו עבד למעמד הגבוה. הזמן לשחרר אותו הוא בשנה השביעית, מבחינה זאת דומה שחרור העבדים לשחרור של היובל, הבא בשנה המקודשת, המלמד את האדם שלא לנצל את מעמדו הכלכלי הגבוה כדי לשעבד את אחיו לעבד. מי שאינו עומד במבחן הזה, נקרא בליעל. מכאן למדו חז"ל שאין השמיטה הזאת נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, וכחלק מדיני היובל.

גם בפרשת בהר וגם בפרשת ראה יחד עם שחרור אחיך נזכרה ההלואה לאחיך, אל תנהג בו כעבד, אל תקח מאתו נשך ותרבית, ושמוט את חובו. אם אתה נושה באחיך אתה משעבד אותו, שחרר אותו בשנה השביעית. פרשת ראה עוסקת באחיך האביון. בפרשת ראה העניים בם בד"כ הגר היתום והאלמנה, אבל לענין שמטת חובות העני הוא לא הגר והיתום והאלמנה, אלא האביון. הגר היתום והאלמנה מבקשים מתנת חנם וצריך לתת להם. האביון הוא בן מעמד נמוך ממך מבחינה כלכלית. ואתה מלוה לו. מבחינה זאת, המצב מאז ועד היום לא השתנה בהרבה. לעשיר יש בבנק פלוס ולעני יש מינוס, ז"א שהעשיר הלוה לעני בתווך הבנק. הלוה משועבד למלוה. התורה מלמדת אותנו את האידאל שעל פיו אנו נלוה לגויים והם לא ילוו לנו, ומתוך כך – ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו.

הפרשה מאריכה להבדיל בין אחיך לבין הנכרי. את הנכרי תגש. ובמקום אחר – לנכרי תשיך. אם ישראל ינהגו זה בזה כאחים, ילוו זה לזה גם כאשר הם יודעים שזה ישמט, וכו', אז יזכו למשול בגויים.

בב"ב י. שאל טורנוסרופוס את ר"ע למה אנו מפרנסים עניים שהקב"ה גזר עליהם שיהיו עניים. הדבר דומה למי שיאכיל את עבדו של המלך שהמלך גזר לא להאכילו.  ר"ע השיב לו שהדבר דומה למי שהאכיל את בנו של המלך כשהמלך כעס עליו. מדברי ר"ע עולה שהמאכיל עני גוי אכן עובר על דברי המלך. עליו א"א לומר שהוא האכיל את בנו של המלך.

מטרת הפרשה היא דאגה לצרכי מעמד הבינים. אם הטייקונים יראו את עצמם כאחים של בני מעמד הבינים, ובני מעמד הבינים יראו עצמם כאחים של האביונים, הם יוכלו למשול בגויים רבים, ובהם לא ימשלו. בדרך זו, אע"פ שלא יחדל אביון מקרב הארץ, בך לא יהיה אביון.

הברכה שורה בארץ

הפרשה פותחת בברכה וקללה, ומלמדת שלברכה והקללה יש מקום. ולכאורה אחר כמה פסוקים עוזבת התורה את הברכה והקללה ועוברת לעסוק בענינים אחרים, שבמרכזם המקום אשר יבחר ה', שהוא הנושא של הפרשה. הפרשה פותחת ואומרת שלא לזבןח בכל מקום אלא במקום אשר יבחר ה', ומשם ואילך היא עוסקת במצוות הקשורות לאותו מקום.

ואולם, המתבונן רואה שאין זה כך. הברכה חוזרת שוב ושוב לארך כל הפרשה. המצוה במקום אשר יבחר ה' היא "ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך", ואילו בשאר המקומות: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך". הדרך אל המקום אשר יבחר ה' יכולה להיות רחוקה "כי יברכך ה' אלהיך", לעניים יש לדאוג "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", ואולם אם נקים את המצוות " אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה", "כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו". ואין לחשוש שמא יחסר אם נתן לאביון, להפך, זה יביא את ברכת ה' "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך", ומה יש לתת לו? "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו". ואם תעשה כן - "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה". ברכת ה' מתגלה בשדה עם עונות השנה, ולכן בבואה אנו מצֻוִּים: "ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך". וגם באספנו מן הגרן והיקב, באספנו את ברכת ה', מצֻוִּים אנו: "שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך", ומה נביא לה'? "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך". מלבד הפסוקים האלה יש עוד פסוקים שבהם נאמר שה' ייטיב לנו אם נשמור את מצוותיו, בלי להזכיר את השרש ב.ר.ך. אבל מהפסוקים האלה אנו למדים שיש מקרים שבהם בעקבות הברכה אנו מצֻוִּים במצוה, ולא רק בעקבות המצוה תבא ברכה, אלההםן שני גורמים המזינים זא"ז ושניהם יחד מאפשרים את המשך חיי המצוה והברכה בארץ.

הפרשה לא באה רק לתת מקום לברכה ומקום לקללה למעמד חד פעמי בכניסה לארץ. הפרשה באה ללמד שה' בוחר לו מקום, ורק הקשור למקום שהמיוחד בו הוא בחירת ה', הוא הנותן ברכה בכל הארץ, שגם בה ובנו בחר ה'. אנו הולכים אחר ה' כאברהם שהלך למקום לא ידוע, הארץ אשר אראך, אחד ההרים אשר אמר אליך. יחודו של המקום הוא בחירת ה', ה' מביא את הברכות אל הנבחר, בתנאי שהוא ידע שהברכה שזכה בה ברכת ה' היא ומהמקום שבחר ה' היא באה. בזכות הבחירה היא באה ולכן אל ה' יביאנה.

ומוסיפה התורה ואומרת: לא רק אל המקום אשר יבחר ה', גם אל אחיך האביון. יברכך ה' אם תתן לו ולא תתנשא עליו.

פרשתנו עוסקת בבחירה, בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. הבחירה באה עם הברכה, כמו שאנו רואים בפרשת תולדות ובעוד מקומות. ועם זאת: הברכה באה בעקבות שמירת המצוות, וכן שמירת המצוות באה בעקבות הברכה.