שפטים

תפקידים צבוריים

פרשתנו עוסקת בתיאור המבנה הצבורי של המדינה היהודית. השופטים והשטרים, המלך, הכהנים הלויים, הנביא, כל אלה עושים משפט, הורגים רוצחים, מצילים רוצחים בשווגג, מקבלים עדים ומרשיעים עדי שקר, שומרים על גבולות הנחלות ויוצאים למלחמה.

פרשית השופטים והשטרים מלמדת את תפקידם. לשפוט את העם משפט צדק. לא להטות משפט וכו'. לגדון את עובדי העבודה הזרה וללמד את העם את התורה.

גם תפקידו של המלך מפורש בפרשית המלך. וכן הדברים שמפניהם עליו להזהר.

גם תפקידו של הנביא נזכר בפרשית הנביא, הוא צריך להעביר את דבר ה' אל העם. הוא צריך להסתכן ולשמוע את קול ה'. והעם צריך לשמוע את דבריו.

תפקידם של הכהנים לא נזכר בפרשית הכהנים. שם נזכרו רק זכויותיהם.

אבל תפקידם של הכהנים נזכר לכל ארך הפרשה. כאשר יפלא ממך דבר למשפט – תבא אל הכהנים הלויים ואל השפט. תשמעע אל דברי הכהן או אל השופט. המלך יכתוב את משנה התורה על ספר מלפני הכהנים הלויים. כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. השטרים יאמרו לעם מי יצא למלחמה ומי ילך וישב לביתו, אבל לפני כן הכהן יאמר לעם אל ירך לבבכם. גם כאשר יבאו זקני העיר לערוף עגלה, יגשו תחלה הכהנים בני לוי, כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. לא ברור מה הם עושים שם, הם  רק נגשים.

אנו מייסדים מדינה שיש בה שפטים ושטרים, מלך, משפט ומלחמה. בכל אחד מהם יש מקום לכהן. הכהן אינו האיש השולט במקדש, שאין לו מה לעשות במקום אחר. הכהן הוא זה שנמצא בכל מקום. על פי התורה אשר בפיו מתנהלת הממלכה, המשפט, המלחמה והזקנים שבכל עיר ועיר. הוא יוצא לכפר על הארץ מפני הדם השפוך בה, לא מפני שהוא הכהן אשר יכפר על ישראל מכל חטאתם, אלא מפני שהוא הכהן שעל פיו יהיה כל ריב וכל נגע. הוא יוצא למלחמה לא כדי להשיג פטור לחתנים ולמי שעדיין לא חלל את הכרם, את זה עושים השוטרים. הכהן יוצא למלחמה כדי לתת שיחת מוטבציה ללוחמים לפני הקרב ולתת להם את פקודת הקרב. הכהן הוא המלמד את המלך את העקרונות החשובים של הממלכה, והוא מלמד את המלך שיש רשות מעליו.

הכהן יכול לכפר על עוונות בני ישראל, אם הוא דואג לכך שחייהם יהיו ע"פ ה'. הכפרה היא לא פטנט לחוטאים, הכפרה נעשית ע"י התקרבות אל ה' ותקון הדרכים. ה' יהיה אתנו אם אנו נהיה עמו לא רק במקדש אלא בכל מקום.

המעוננים, הקוסמים והנביא

פרשת הנביא פותחת בפסוק "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך  נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון". לכאורה נראה מהפסוק הזה שתפקידו של הנביא דומה לתפקידם של המעוננים והקוסמים והדורשים אל המתים אצל הגויים. לקסום ולעזור למי שצריך. הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים.

כך לכאורה עולה מהפסוק, וכך כנראה סברו רבים בזמן התנ"ך, כך סבר בלק, שהנביא הוא בעל מקצוע שמשלמים לו כסף והוא עושה את קסמיו. כך חשב גם נעמן.

אבל הפסוקים הבאים מלמדים שלא זה תפקידו של הנביא. "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו  והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו". תפקידו של הנביא הוא לדבר אל העם את דברי ה'. אין אנו בעד פתרון בעיותינו ע"י קסמים. אנו עבדי ה' ולא רותמים את ה' למטרותינו. הנביא ידבר אלינו את אשר יצוה ה', ואנו נעשה.

לכן יש לפרש אחרת. הפסוק "כי הגויים האלה" בא ללמד דבר אחר: הם הולכים בחשך. מאמינים בשטויות, מעבירים בניהם ובנותיהם באש. מעוננים וקוסמים, פאגנים ופרימיטיבים, מאמינים בהבל. אתה עומד בקשר אמתי עם ה'.

נראה שגם שאול ונערו טעו בטעות של בלק ונעמן. הם סברו שתפקידו של הרואה הוא למצוא את האתונות. הוא בעל מקצוע, נתן לו תשורה ויפתור לנו את בעיות הפרנסה. (פרשת בלק דומה לפרשית שאול ונערו, ולו מפני האתון והקסמים). שמואל העמיד אותו על טעותו. אך הבא אל הרואה לבקש אתונות, סופו שגם ידרוש אל המתים. משימות הרואה ילך וידרוש אליו גם במותו, ובלבד שיהיה לו בעל מקצוע שילוהו.

כן אנו מוצאים גם היום, אמנם נביא אין לנו, אך יש אנשים שבאים אל רב, ולא תורה יבקשו מפיהו כי אם אתונות. אנא ברכני בפרנסה, ברכני בבריאות, ברכני בבנים, ברך נכסי ואתונותי.

בד"כ אל רבנים כגון זה נמשכים אנשים לא בשל האמת והתורה שבדבריהם, אלא בשל שיקולים אנוכיים. לא חיפוש האמת והצדק מנחה את האנשים להסתופף בצל חצר זו. אין אלה אנשי אמת, המוטרדים מהשאלה מה אנו ומה חיינו, מי מנהיג הבירה ולמה בראה, מה תפקידנו ומה האמת הכוללת שלמענה נברא העולם, לשם מה נבראתי ומהי חובתי. אין אלה השאלות המטרידות את הבאים. הם רואים כמובן מאליו שהם חיים ונבראים, לא חובות הם מבקשים ולא אמת וצדק. אושר והנאה הם מבקשים לעצמם. הם נמשכים אל מי שאומר להם דע אחי אהובי מחמל נפשי כי בכך תמצא הנאה ואושר לנפשך ושקט ושמחה. את הנאת נפשם הם מבקשים ולא את האמת והצדק ותקון עולמו של ה'. אין הם רואים את העולם כולו ואת האמת כולה אלא את נפשם הפרטית ואושרה. ומה נלין עליהם כי אין להם בעולמם אלא ד אמות של אתונות?

והבאים אל הרואה לבקש אתונות, סופם שידרשוהו גם במותו. כשיכאב להם לא ילכו לזעוק אל ה' כפי שצותה התורה. לא אל מקום שכינת כבודו ישאו עיניהם. אין הם הולכים לאביהם אשר בשמים אלא לקדושים אשר בארץ המה. ובמקרה הפחות טוב, לקדושים אשר בחוץ לארץ המה. ולא תורה יבקשו שם, הן בעודנו חי עמהם לא תורה בקשו מפיהו כי אם אתונות, אף כי אחרי מותו.

אין הם משבחים ומהללים את המקום בכך ששם לומדים ויודעים ועובדים את ה', ששם לומדים אמת וצדק וידע האדם את מקומו וחובתו בעולמו. לא. אין הם מהללים את שמוש הרב אלא את הפרס בלבד. בוא וראה מופתים, בוא וראה ישועות, בוא ומצא אתונות.

רק נביא שלא יעשה מופת אלא יצוה מצוות, שילמד את הבאים אליו להכיר את ה' ואת שכינת כבודו בהטהרות במימי ישראל, הוא שיודיע בעולם כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.

מעמד הר סיני והנביא

פעמים בספר דברים מזכיר משה את בקשתם של ישראל שלא לראות את ה' באופן ישיר. בפרשת ואתחנן, כפתיחה לנאום המצוות, מספר משה: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:  וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:  וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ:  כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:  קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה’ אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:  וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:  מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:  לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:  וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:  וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל". אתם שמעתם רק עשרה דברים כי בקשתם לא לשמוע יותר, אני שמעתי את השאר, הקשיבו לי ושמעו מפי.

מכאן לכאורה נראה שמרגע זה והלאה לא ידבר ה' ישירות עם איש מבני ישראל, אלא שבפרשתנו חוזר משה ומספר: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:  וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:  נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:  אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא".

שוב מספר משה שבני ישראל בקשו לא לשמוע עוד את קול ה', שוב מספר משה שה' שבח אותם ואמר היטיבו אשר דברו, אלא שהפעם המסקנה שונה. הפעם המסקנה היא לא לשמוע אל המצוות ששמע משה לבדו בסיני, הפעם המסקנה היא לשמוע אל דברי הנביא שבכל דור ודור.

אגב כך אנו נתקלים שוב בשאלת תפקידו של משה בביאור דברי ה'. רוב ספר דברים אמור מפי משה ולא מפי ה'. כאן, כיון שמשה מספר מה אמר לו ה', אנו מוצאים מצוה שאמורה כמעט כולה מפי ה': "הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:  נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:  אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא". ומיד בא משה ומוסיף ביאור: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה’:  אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה’ וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה’ בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ".

הקשר הישיר בין ה' ובין בני ישראל הוא ארוע חד פעמי. גם נתינת התורה מפי ה' אל משה היא ארוע חד פעמי, אך אין פירושו של דבר שהקשר עם ה' נותק. גם בארץ ישראל ה' מנהיג את העם, ואפילו בנסים, באותות ובמופתים. צריך להזהר מכל עושי המופתים האלה. הם בעצמם עלולים לדבר דבר שלא נצטוו בו או לדבר בשם אלהים אחרים. נביאי שקר, או נביאי אמת שדברו שקר כשזה תאם את צרכיהם, היו גם היו. הנביא אינו אלהים, הוא בעצם עושה את מה שכולנו היינו אמורים לעשות. ה' אמנם אמר שהיטיבו אשר דברו, אבל הוא לא הסיר מעלינו את האחריות. מי שמבאר לנו את הדרך הוא משה. משה שעמד עם ה' ושמע ממנו את דברי התורה, יודע לא רק להעביר אותה אלא גם ללמד אותנו איך נבחין בין דברי ה' לדברי שקר. הוא גם מבאר את התורה. משה מעולם לא אמר שהיטיבו אשר דברו. להפך, הוא זה שאמר ומי יתן כל עם ה' נביאים.

דם נקי

פעמים מדגישה התורה בפרשתנו את האסור לתת דם נקי בקרב הארץ: בפרשית ערי מקלט ובפרשית עגלה ערופה. פרשית ערי מקלט מסימת ואומרת שאם האיש רצח במזיד, יש להרוג אותו, והתורה מסימת: ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך. גם פרשית עגלה ערופה מסימת במלים "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'", גם תוך כדי פרשת ערי מקלט נאמר: "ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים". שם אמור הדבר לגבי דמו של הרוצח בשוגג, אבל הכלל הוא כלל חשוב החוזר על עצמו בפרשה.

ולא רק בפרשה. פרשית הרוצח שבפרשת מסעי מסימת במלים: "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת  ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן  ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו  ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה…". יחס דומה מקבל הדם הנקי בפרשת הארורים: "ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי". לא כתוב בתורה לא לקחת כפר לנפש מחלל שבת, או לנפש עובד ע"ז, או לנפש נואף. נאמר בתורה לא לקחת כפר לנפש רוצח. אפשר לומר שהטעם לכך הוא שלעברות אחרות לא היה עולה בדעת איש לקחת כפר, אך לנפש רוצח, כיון שיש גואל דם, אפשר לרצות אותו בכסף. ההסבר הזה ודאי נכון מצד עצמו, אבל התורה מנמקת את האסור בנמוק אחר: "כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו  ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה..." כלומר: הדין כאן הוא לא רק בין הרוצח לבין גואל הדם, הדם מחניף את הארץ ומטמא אותה, כלשון פרשת מסעי שהנושא שלה הוא הארץ, או נותן דם נקי בקרבנו, כלשון פרשתנו שהנושא שלה הוא ההנהגה של העם. על הארץ ועל העם צריך לכפר. הכפרה כאן אינה בקרבן אלא בדרך אחת בלבד: בדם שופכו. אם הרוצח איננו ולא נודע מיהו, יש תחליף: לוקחים עגלה ועורפים אותה במקום הרוצח, בדומה לפרה שבאה לכפר על טומאת המות. אלא שאז צריך להתפלל תפלה מיוחדת ולבקש שלמרות שהשתמשנו בדרך לא אידאלית כדי לכפר, תתקבל הכפרה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו  כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל". כלומר: אין ביכלתנו לכפר כראוי, עינינו לא ראו. אנא כפר על עמך ישראל. אלמלא הכפרה, הרי הדם הנקי בקרבנו, ואנו טמאים, והארץ טמאה.

ואעפ"כ, בנגוד לכל עברה אחרת, שבה הטילה פרשתנו את בצוע הענש על העדים, כאן גבור הפרשיה הוא גואל הדם. בד"כ הרואה מי שעובר עברה חיב להרגו. לא יתכן שאדם רואה מי שעובר עברה כה חמורה ולא יקנא לשם ה' ויהרגנו. אמנם הוא צריך אשור לכך מבית הדין, כדי שלא יבא כל אדם ויהרוג את חברו ויאמר שחטא, אבל עקר המצוה מוטלת על הרואה. לא כן הריגת רוצח. הריגת רוצח היא לא רק כפרה על הארץ, היא גם גאולה, והיא נעשית ע"י הקרוב.

סדר המצוות בנאום המצוות (שייך גם לפרשה הקודמת והבאה)

המצוות בנאום המצוות, מכילות מאמרים מוסגרים רבים, ולכן קשה לעקוב אחרי הרצף שבהן. אך אפשר לעקוב. המצוות מתחילות אחרי הצווי לתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. שם, אחרי שמובהר שהברכה תבא אם ישמרו ישראל את המצוות, בא פירוט של אותן מצוות. והוא נמשך עד סוף הנאום, שמיד אחריו בא תיאור מעשי כיצד לתת את הברכה במקומה ואת הקללה במקומה. לכן, מיד אחרי תיאור הר גריזים והר עיבל, פותחת התורה "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ...".

אין כאן מיון ברור לנושאים כמו ביתר התורה. חלק מהמסר הוא שכל הפרטים הם אברים שונים בגוף אחד גדול.

הנאום מכיל קבוצות קבוצות של מצוות, כשבכל קבוצה יש התיחסות למרכיבים השונים של העם והארץ. ספר דברים, כמו התורה כולה, מתיחס לארץ על כל חלקיה ולעם על כל פרטיו כגוף אחד וכמערכת אחת. ספר דברים לא בא ללמד איך צריך היחיד לנהוג אלא איך בונים ממלכה. בתוך אותה ממלכה יש תפקיד לכל פרט ולכן יש מה ללמד גם על חובותיו של היחיד, אבל ההדרכה היא איך לבנות עם שהוא גוף אחד. גוף אחד שתפקידו לעבוד את ה', ויש לו מנגנון צבורי וכו'. התורה מדגישה מצד אחד את העובדה שהגוף הזה עשוי אברים אברים, וצריכה להיות הבחנה ברורה ביניהם, ולא יעסוק אחד מהם בתפקידו של האחר, ומאידך, שיש קשר ביניהם, וכאשר כל אחד ממלא את תפקידו, משפיע הדבר גם על היתר. נאום המצוות מתחיל בראש – מקום המקדש, המקום אשר יבחר ה', ועובר ממנו אל האברים.

רצף המצוות הראשון כולל מלחמה בע"ז, ברבוי אלים, וברבוי מקומות עבודה. זהו המסר של פרשת ראה. פרשת ראה עוסקת בכך שצריך להיות מקום עבודה אחד. אחדות ה' ואחדות מקום העבודה עומדים ביסוד הפרשה. המצוות מתחילות מהראש ומשם עוברות לאברים. עם זאת – יש נקודה נוספת שחוזרת שוב ושוב בפרשת ראה – ברכת ה'. הפרשה מבחינה בין מקום עבודת ה' לשאר שעריך, אך יש קשר ביניהם: אמנם, אין לעשות בשעריך מה שצריך לעשות במקום אשר יבחר, וכן להפך, אך ברכת ה' בשעריך מביאה לחיוב מצוות שונות במקום אשר יבחר ה', ועבודת ה' במקום אשר יבחר מביאה ברכה בשעריך. ולכן הפרשה מפרטת שיש לאבד את הע"ז, אין להקריב בכל מקום, וממילא אפשר לאכול בשר תאוה, מה שמצריך לפרט בדרך אגב כמה הלכות כשרות הבשר. אך את הבשר אוכלים בכל הארץ, ורק את הבכורות והמעשרות מעלים למקום אשר יבחר ה'. בדרך אגב יש לבאר מה מזה נתן לעניים, וממילא הוזכרו גם שמטת כספים ושחרור עבד עברי, אך התורה שבה אל הנושא המרכזי ומדברת על עליה לרגל והקרבה כברכת ה'. חלק מתפקיד המקום אשר יבחר ה' הוא להיות מקום מרכז למערכת המשפט והמשטר. אמנם שפטים ושוטרים צריך לתת בכל שעריך, אך מקום מרכזם הוא הכהנים הלויים והשופט אשר יהיה במקום אשר יבחר ה'. השפטים והשוטרים הם חלק מהמערכת שהוזכרה לעיל, שיוצרת יחסי גומלין בין שעריך לבין המקום אשר יבחר ה'. ושתפקידם לבטא את אחדות שלטון ה' בארץ. לכן התחום הראשון שבו הם עוסקים הוא בעור העבודה הזרה וענישת העוברים. אם לעיל הנושא היה האסור להקריב בכל מקום והאסור לעבוד ע"ז, והמאבק במסיתים השונים, כאן הנושא הוא רכוז המשטר במקום אשר יבחר ה', וגם כאן – האסור לעבוד ע"ז. אגב כך טורחת התורה שוב להבהיר את ההבדל בין המקום אשר יבחר ה' לבין שעריך. העצים צריכים לצמוח בשעריך, לא אצל מזבח ה'. גם בעלי חיים שמובאים כקרבן, צריכים להיות תמימים. אין להקים מצבות, המיצגות את שכינת ה' בכל מקום, ומיצגות את עם ישראל (משה הקים שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. יעקב הציב מצבות כדי לכון את השכינה למקומות שונים שהיה בהם). גם התפישה של אלה שסברו שכי תגישו פסח וחולה אין רע, שרשה בכך שממילא הכל של ה'. הפרשה מלמדת שנכון שהכל של ה', אבל לכל דבר יש תפקיד ואסור לערבב ביניהם. בכל שעריך יש שופטים, אך הם כפופים למקום אשר יבחר ה'. יש השפעות בין שעריך לבין המקום, אך צריך להיות מבורר תפקידו של כל אחד מהם. צריך להיות הבדל ברור בין השערים לבין המקום אשר יבחר ה'. במקום אשר יבחר ה' אין מקום לעצים ולבעלי מומים, לשם מביאים את הנבחר. צריך להיות הבדל בין המקום לבין שעריך.

(צריכה להיות הבחנה ברורה בין החלקים השונים של הגוף. אין אבר ממלא את תפקיד רעהו. אך חיב להיות קשר ושתוף פעולה ביניהם. לכן, תחלתה של פרשת שפטים שיכת במדת מה לפרשת ראה, ושיכת במדת מה לפרשת שפטים. הנושא שם הוא בעור ע"ז והיחס בין שעריך לבין המקום אשר יבחר ה', כמו בפרשת ראה, אבל הנושא הוא המנגנון הצבורי של עם ישראל, כבפרשת שפטים. המנגנון הזה פועל רק אם מרכזו במקום אשר יבחר ה'. לכן, לארך כל פרשת שפטים, וגם כאן, נשענת המערכת הזאת על שני בעלי התפקידים: הכהן והשופט. הם אלה שמוציאים את העם למלחמה, הם אלה שמכפרים על דם הנקי, והם אלה שאליהם עולים כי יפלא מממך דבר. גם המלך כותב את משנה התורה מלפני הכהנים הלויים (שם לא נזכר שופט). הכהן והשופט הם המחברים את כל המערכת הצבורית אל המקום אשר יבחר ה'. הכהן מביא את התורה שבכתב, והשופט הוא הדורש אותה ומפרשה).

הנושא הבא הוא הקמת מערכת משטר. כאמור לעיל – היא מחוברת למקום אשר יבחר ה'. אך הפרשה הבאה באה ללמד איך להקים מנגנון צבורי שינהיג עם. מנגנון שהוא השלב שמתחת למקום אשר יבחר ה', מתחת לראש של הגוף.  מנגנון שיפעיל עם, וגם יוציא אותו למלחמה. המצוה היא שתקום ממלכה ויהיה לה משטר. התורה נתנה לעם, לא ליחידים.

כאן נזכרים, מלבד השופטים, גם המלך, הכהן והנביא. בכל אחד מהם מושם הדגש על כך שהוא ע"פ בחירת ה' וצריך לעשות את דברי ה'. המטרה היא לתאר את הגוף העובד את ה' מהראש אל האברים. תחלת הנאום עסק בראש של המערכת כלה: המקום אשר יבחר ה'. החטא העקרי שנגדו הוא נלחם הוא העבודה הזרה. החלק השני של הנאום עוסק בדרג שמתחתיו – הראש של העם, המנהיג את העם מבחינה חמרית ויוצא למלחמות. לכן – בעוד החלק הראשון עסק במלחמה בע"ז, עוסק החלק השני במלחמה בשפיכות דמים ובאסור נתינת דם נקי. לכן הפרשה מתארת את בעלי התפקידים השונים, השופט, המלך, הכהן והנביא, ועוברת ללמד איך תגננה ערי המקלט על הרוצח, שלא ישפך דם נקי. אח"כ חוזרת התורה לנושאים אלה מתוך זוית אחרת: היא באה ומלמדת שיש יחסי גומלין בין הדרג הזה במערכת לבין הדרג שמעליו: לכהנים הלויים יש תפקיד הן במלחמה והן במניעת שפיכת דם נקי. מלחמה נעשית בשם ה' ולכן אין לירא מן האויב. וכדי להזכיר זאת יבא הכהן וידבר אל העם עוד בטרם ידברו עמם השוטרים אוסרי המלחמה. מתוך כך – תתנהל המלחמה ע"פ מוסר לחימה, ללא השחתה ובקריאה לשלום. גם במניעת דם נקי יש ללויים תפקיד. כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, כפי שלמדנו בתחלת הפרשה.

מתוך כך – גם היוצא למלחמה לא ינהג בנשים כדרך חיל בכל צבא אחר בעולם, אלא ינהג בקדושה וישא אותן לנשים.

הנושא הבא הוא דינים ומשפטים שהם ענינם של השופטים שנזכרו: ירושות, חנוך הבנים, אסור הלנת תלוי.

אלה הן מצוות פרטיות שנוגעות לשופטים הצבוריים, וזה המקום שבו אנו עוברים אל השלב הבא בירידה מהראש אל האברים. המסר הוא שכמו שהשופטים מצווים במצוות פרטיות שונות, כך גם היחידים, הם אחראים על אחדות העם ועל כך שכל פרט ישיב את אבדותיהם של הפרטים האחרים, כלומר: שינהגו כאחים. כל פרט חיב בתקון יתר הפרטים. כל פרט משיב את אבדת יתר הפרטים ובונה מעקה. יתרה מכך – כלנו אחראים גם על קיום עולם החי בארץ, לכן אסור לקחת אם על בנים אפילו מן העוף. אגב הדאגה לעולם החי, נזכרה כאן גם מצות כלאים. אמנם, מצות כלאים ביסודה היא חוק שבין אדם למקום, אך היא מזכירה את אחריות האדם ותפקידו גם בעולם החמר. מסתבר שהסמיכות לפרשית שלוח הקן, היא שהביאה את חז"ל לנמק את מצות כלאים בכך שאין כח החמור ככח השור. הטעם הזה לכאורה רחוק מהפשט, שהרי איש לא יאמר שאין כח הצמר ככח הפשתים. אבל אפשר להבין את דברי חז"ל אם נתפוש את מצות כלאים כסיג למצוות שנאמרו לפניה, ובעקר שלוח הקן. אם נאמר שהמצוה באה להזכיר לנו שלא רק המקום אשר יבחר ה' הוא באחריותנו, אלא כל קיומו של העולם עד פרטיו הקטנים, ואפילו בהם צריך להבחין ולהבדיל ולתת לכל אחד מהם את מקומו ותפקידו ולא לערבב בינהם. הכלאים הם סיג לגמילות חסדים: גם בשדה זכור את בוראך ואת ההבדלים בין ברואיו, ואל תתייחס בשוה למינים השונים.

הנושא הבא הוא סדר נשים. וכאן נראה לכאורה שהתורה חרגה ממנהגה להזכיר זה בצד זה נושאים שלכלם שרש וטעם אחד, והציגה ייחד נושאים מטעמים שונים שהמכנה המשותף ביניהם הוא דוקא הצד המעשי. ולא היא. נכון שהתורה כורכת יחד את האונס, המפת ומוציא שם רע, את המנאפים, את הבא על אשת אביו, ואת הבא על עמוני, מואבי, מצרי, אדומי וממזר, אך המסר הוא אחד: שמור על קדושת חיי המשפחה וההמשכיות של האדם, בעיר ובשדה, במלחמה ובמשפט, במישור הלאומי ובמישור הבינלאומי. כיון שאנו בוחנים כל דבר הן מצד היחיד, הן מצד השופטים והן מצד המלחמה, נזכרת גם קדושת המחנה בתוך המצוות האלה. הרחק עמים שנלחמו בנו ואל תכניסם לביתך, אך עם זאת – שמור על קדושת המלחמה ואל תסגיר עבדים לארצות זרות. לחלק הזה של הפרשה יש השפעה שמגיעה עד המקום אשר יבחר ה'. שהרי, כאמור לעיל, התורה בוחנת כל נושא בכל הרמות של הגוף הכללי. ובמקום אשר יבחר נאסרו גם שניהם, שניהם יחד, אתנן זונה ומחיר כלב. האם אפשר להשוות בין כלב לבין זונה? הזכרתו של אתנן הזונה בחלק זה של הפרשה היא ברורה, אך האם מחיר הכלב הוא תועבה באותה מדה? התשובה היא שבמקום אשר יבחר ה' כן. כלב הוא דבר נצרך בשעריך, הוא שומר על הצאן מפני גזלנים, אך הוא לוחם ונושך. כלב הוא כמום, דע להבחין בין שעריך למקום אשר יבחחר ה', דע להבחין בין כלב לכבש. אין לו מקום במקום אשר יבחר ה', אין לו מקום כקרבן. כמו אתנן זונה. הכלב נחוץ אך הוא תועבה כמו הזונה, העמוני הוא תועבה כמו הממזר. כלפי ה' יש לשמור על קדושה במקום אשר יבחר, כמו בכל המחנה.

אגב הנדר הוזכר גם שאסור לאחר לשלמו.

כאן יורדת התורה אל המדרגה הבאה – העניים אשר בשעריך. בשעריך ובשדותיך. יש כאן חיוב להאכיל את העניים שבשדותיך, לתת להם לאכול וללקט, לקטוף מלילות וולאכול ענבים אם הם עובדיך, לפאר ולעולל אם הם סתם קבצנים. במרכז קבוצת המצוות הזאת עומדות שלש המצוות של העבוט. האסור לחבול רחים ורכב, הצווי להשיב את העבוט ולא לשכב בו, והאסור לחבול בגד אלמנה. האמצעית אמורה בלשון עבוט, הראשונה והאחרונה בלשון חבלה. התורה שנתה בלשונה בשתי המצוות האלה, וכרכה אותן עם מצוות אחרות שלכאורה אינן קשורות. האסור לחבול בגד אלמנה מופיע עם אסור הטית משפט. לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה. אין ספק שהפסוק הזה הוא דבר אחד. הוא כולל את השלישיה הידועה גר יתום ואלמנה. מכאן מובנת דעת ר"י שסובר שדוקא אלמנה עניה אין ממשכנים אותה. ובכ"ז – מדוע השלישיה הזאת מפוצלת כאן, ומה הקשר בין הטית משפט לחבלה? וביתר שאת עולה שאלה זו בקשר למצוה הראשונה. המצוה הזאת אמורה בגוף שלישי, לא נאמר "לא תחבל רחים ורכב" אלא "לא יחבל", ונשאלת השאלה הלשונית: מיהו זה שלא יחבל? החתן שנשא אשה חדשה שנזכר כאן?

התורה באה ללמדנו שלקיחת ממון כמשכון היא כהטית משפט. הממון הוא חלק מהחיים. לקיחת כלי אוכל נפש הם כלקיחת בעלה של האשה מעליה. שכרו של העובד הוא בנפשו. עבוטו ובגדו של האיש הם חלק ממנו. זה אמור בכל אביון, ודאי וודאי באלמנה. זכור שזה היה מעמדך במצרים.

קבוצת המצוות הבאה היא קבוצה של מצוות שעוסקת במכות מתחת לחגורה. גם כאן אנו עוסקים בכל התחומים: בתחום הפרטי, בתחום המשפטי, בתחום האישות ובתחום הלאומי והמלחמתי, ואפילו בצדקה עם בעלי חיים. כמה מן הפרשיות פותחות בריב בין אנשים. בכמה מן הפרשיות יש שני אנשים ואשה. בפרשיות אלה יש זקנים בשער, בכל הפרשיות יש מכות מתחת לחגורה. וכאן מזהירה התורה את האנשים השונים ברמות השונות: את השופט מזהירה התורה שלא יכה את הרשע ייותר מדי עד שיקלה לעיניך, (ואפילו את השור אין לחסום), את היבם מזהירה התורה שלא יכה את זרע אחיו כמעשה אונן, אלא ייבם ויקים זרע לאחיו. כמובן, אי אפשר לחיב אותו, שהרי גם אחיו יכול היה לגרש את אשתו, אך אם ימאן – תכהו האשה ותירק בפניו. מאידך, את האשה הזהירה התורה שלא תכה את אויבה במכה דומה מתחת החגורה כפשוטו, במבושיו. אגב כך מזכירה התורה את המרמים את זולתם מתחת לשלחן, ע"י משקולות לא מדויקות, גם זה סוג של מכה מתחת לחגורה. במובן הלאומי מצוה כאן התורה להלחם בעם שהכה אותנו בדרך זו, שקרך בדרך וזנב את הנחשלים אחריך. מכאן אפשר להבין מדוע דרשו חכמים שעמלק היה חותך את מילותיהם של ישראל וזורק באויר. הסמיכות לפרשית האיש אשר לא יבנה ופרשית מחזקת מבושים, מסבירה את פרשית עמלק. גם הסמיכות למדות מעוותות מובנת. בפרשת קדושים נאמר על סוג זה של עברות "ויראת מאלהיך". זאת רמאות שנעשית בסתר, ומי שעובר עליה עושה זאת משום שהוא אינו ירא אלהים, כמו עמלק, שעשה מה שעשה ולא ירא אלהים. כמו אונן, שעשה את מעשיו בסתר וה' המית אותו.

מכאן עוברת התורה לשלב הבא: קדושת הארץ עצמה: מקרא בכורים וודוי מעשר.

עבודת ה' השלמה ע"י כל הגורמים האלה, ועשית כל החקים והמשפטים, היא שתביא ל"את ה' האמרת" "וה' האמירך...".

ספר דברים מדבר בלשון יחיד אל הכלל ואל הפרט. כל יחיד ויחיד חיב בתקון המדינה, אך מטרתו - עם אחד ומדינה אחת מאוחדת, שבמרכז מקום עבודה אחד. כל העם גוף אחד, לכן גם הלשון מעורבת והפרשיות מעורבות זו בזו. אפשר שהמדרש האומר שהמצוות הן כנגד אבריו של אדם, מקורו כאן, העם הוא אדם אחד גדול, המתואר מהראש אל האברים, ומשה פונה אל הגוף כלו בלשון יחיד, ומצוה אותו למלא את תפקידו בעולמו.