כחו של הבא מבחוץ
כידוע, נחלקו הדעות האם יתרו בא לפני
מעמד הר סיני או אחריו. ומסתבר יותר שבא אחרי מעמד הר סיני. שהרי הוא בא אל משה
"אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים". יתרו הגיע אל
משה כבר להר סיני. ולא מסתבר שזה היה בדיוק בין א סיון לשבועות, ימים שבהם היה משה
עסוק בעליות וירידות מן ההר אל העם ולהפך. ודאי לא ישב לשפוט את העם מן הבקר עד
הערב. לכן מסתבר יותר לומר שיתרו בא אחרי מעמד הר סיני.
ולכן, השאלה הנשאלת היא למה התורה הביאה
את מעשה יתרו עוד לפני מעמד הר סיני.
כדי לענות על השאלה הזאת יש להקדים שאלה
בסיסית יותר: למה בכלל התורה מספרת לנו על יתרו שבא לבקר את משה. אפשר לוומר
שהתורה רוצה בדרך הזאת לספר על מנוי שרי אלפים ושרי מאות. אבל אפשר שהתשובה טמונה
בשאלה אחרת ששואלים חז"ל: מה שמועה שמע ובא? שאלה שצריך לשאול עליה מדוע היא
נשאלת, הלא נאמר בפירוש "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת
כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה’ אֶת
יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
השאלה היא מה הביא את יתרו להחזיר את
צפורה אל משה. התשובה היא, כיון שמשה כבר לא במצרים אפשר להביא אליו את צפורה. הוא
בא אל משה כדי להחזיר לו את אשתו ובניו. הוא מביא את אשתו אחר שלוחיה, והפרשיה
מסתימת ב"וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ". מקומו של חותנו הוא בארצו.
זה היה גם מקומה של צפורה, כל עוד היה משה במצרים.
יתור בא כדי להחזיר למשה את צפורה. בדרך
הוא עושה שני דברים חשובים. השני הוא העצה שהוא נותן למשה. זה פשוט. אבל יותר חשוב
כאן הדבר הראשון, הוא מכיר בדבר שלמענו נועדה יציאת מצרים, למענו נועדו המכות,
האותות והמופתים. ההכרה שלו בכך לא נובעת מגדולת המופתים, אלא מכך שה' הנהיג את
עולמו בדבר אשר זדו עליהם.
בואו של יתרו אל משה הוא ההשלמה של
יציאת מצרים. יתרו הוא הנגוד לפרעה. בנגוד לפרעה שמסרב להכיר בה', בא יתרו, גוי
אחר שלא קבל מכות ולא ראה אותות ומופתים אלא רק שמע, והוא זה שמכיר בשכינת ה' בקרב
הארץ. ישראל הכירו בו מכבר, כי הוא אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כפי שמודגש
הן בפרשת שמות והם בפרשת וארא. פרעה מסרב להכיר בו. יתרו הוא הנגוד לכך. הוא שומע
ולא רואה, אבל מכיר בו ויודע כי גדול ה' מכל האלהים.
יש דמיון רב בין פגישתו של משה עם אהרן
בהר באלהים, לפגישתו עם יתרו בהר האלהים. כשפגש את אהרן נאמר: "וַיֹּאמֶר ה’
אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ
בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל
דִּבְרֵי ה’ אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ", אחרי שה'
אמר לו: "וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי
אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר
תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה
וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים ". אצל יתרו נאמר "עַתָּה שְׁמַע
בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים
וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים". בשני המקרים בא אדם
מבחוץ, שתפקידו לעורר את השטח. כחו של אדם מבחוץ המכיר את ה' הוא גדול. הוא זה
שיכול לדבר אל העם ולדעת כיצד להוציא מתוך העם את הכחות שיכירו בה' ויעבירו את
תורותיו הלאה. זאת החוליה המקשרת בין יציאת מצרים למעמד הר סיני. מול משה המיצג את
ה' צריך לעמוד אדם שבא מתוך העם, ואפילו מחוצה לו, כדי ליצג את הצד השני, את השטח.
הוא בא בעקבות ההכרה שלו בה' שבאה בעקבות יציאת מצרים, והוא המכשיר את העם לקבל את
התורה.
בשני המקרים בא האיש המדובר ופגש את משה
בהר האלהים. בשני המקרים משה סבר שקבלת התפקיד פירושה עשית כל השליחות בעצמו. בשני
המקרים היה צריך לומר לו שאפשר להאציל סמכויות. בשני המקרים תפקידו של משה הוא
להיות מול האלהים, או להיות מעין אלהים. ואולם, בסנה סרב משה לקבל את השליחות.
בפרשת יתרו הוא כבר בצע אותה. הוא כבר היה בתפקיד.
רד אל העם
המלה "העם" בפרשת יתרו היא
בעלת משמעות כפולה. כך אנו מוצאים כאשר מדבר משה עם זקני העם: "ויבא משה
ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה' ויענו כל העם
יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'". ה' הציע למשה
כריתת ברית, "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים
וכו'", משה מביא את הצעת ה' אל העם, כלומר: אל זקני העם, שהם נציגי העם
המוסמכים להחליט על כריתת ברית בשם העם. לכן, צריך להסביר שגם בפסוק הבא
"ויענו כל העם יחדו ויאמרו", היינו זקני העם, שהרי אתם דבר משה,
ו"דברי העם" הם דברי הזקנים. מה שאומרים הזקנים הוא דברי כל העם. (העם
כלו אמר נעשה ונשמע בפרשת משפטים).
וכך מוכרחים אנו להסביר בהמשך:
"ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב וגם
הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה' ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם
לעלת אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו ויאמר אליו ה' לך
רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלת אל ה' פן יפרץ בם". אם
"העם" הוא דוקא כל עם ישראל, מה משיב משה לדברי ה'? הלא הוא אומר בדיוק
את דברי ה'! ה' אמר שהעם לא יעלה, ומה משיב לו משה שהעם לא יעלה? בעל כרחנו עלינו
לבאר שכשאומר משה "לא יוכל העם לעלות", הוא מתכון לכהנים, שהם נקראים
העם כיון שהם נציגי העם בכריתת הברית, שה' אמר שהכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, על כך
עונה לו משה שלא יוכל העם, כלומר הכהנים, לעלות אל הר סיני, ומשיב לו ה': נכון,
הכהנים והעם אל יהרסו לעלות.
מכאן אנו למדים שנציגי העם מדברים בשם
העם ולכן הם נקראים העם. ואולם: לכל דבר וענין העם מיוצג ע"י אחרים. לענין
קבלת החלטות, "העם" הוא זקני העם, המחליטים בשם העם (שהרי משה מדבר אל
זקני העם ועל זה אומרת התורה שהעם ענה). בכריתת הברית עצמה הכהנים הם המיצגים את
העם והם הנקראים העם.
וכך עלינו להבין את סדר הענינים בפרשה
לפי הבנה זו: משה עלה אל האלהים (פס' ג) וה' הציע לו כריתת ברית (ד-ה), משה הציע
את הברית לזקנים (ז) והם קבלו את ההצעה (ח). כשמשה, השליח, משיב את תשובתם החיובית
לה', אומר לו ה' (ט): אם כך, נעשה טקס גדול של כריתת הברית, שבו יעמדו שני הצדדים
ונאמר את דברי הברית. (נכון שהמלה ברית לא חוזרת עוד בפרשתנו, אבל בפרשת ואתחנן
היא חוזרת ועשרת הדברות נקראים בה דברי הברית). ה' יתגלה באש ועשן, כמו בברית בין
הבתרים. לכן אומר ה' למשה להכין את העם למעמד כריתת הברית ואמירת דברי הברית
(י-טו). כשהגיע טקס הברית, ירד ה' אל ראש ההר לברית (כ), אלא שאז דנו משה וה' מי
יעלה אל ההר בשם ישראל, והחליטו שרק משה ואהרן יעלו (כד). מאז ועד היום רק אהרן
הוא שנכנס בשם העם מדי שנה אל ה' אל ראש ההר כאשר הענן מכסהו, ולא כל הכהנים.
בדברי הברית עצמם יש הדרגתיות. חמש
הראשונות עוסקות בקדושת ה', והן מיצגות: אמנוה בה', ייחודו, קדושת שמו, קדושת השבת
(המלמדת על קדושת ה'), וכבוד אב ואם (שגם הם - כבודם ומוראם הוא חלק מכבוד ה'
ומוראו). חמש האחרונות עוסקות באדם: חשיבות חייו, קדושת גופו, חרותו וממונו. אלה
דברי הברית שבין ה' לישראל. המשפט הכרוך בהם (לפחות בחלקם, אלה שצריכים משפט) יובא
בפרשה הבאה. הפרשה הבאה תעסוק במכה אדם או גונבו, וביחס לאביו ואמו.
מדרגות מדרגות בהר
סיני
בפרשת השבוע מצוה ה' את משה "הגבל
את ההר וקדשתו". ואכן אנו מוצאים בהר סיני הגבלות הגבלות סביב. משה מקרב את
העם לקראת האלהים אל תחתית ההר, אך גם הקרבה זו אינה באה אלא לאחר הטהרות והכנה של
שלשת ימים. רק טהורים קרבים אל ההר. ובהר עצמו יש גבול, ממנו והלאה אין עוברים אלא
"הכהנים הנגשים אל ה'", וגם הם רק אחרי שיתקדשו. כמו שאומר ה' אל משה
"רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ... וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו
..." ועל כך עונה משה "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדתה בנו
לאמר הגבל את ההר וקדשתו", ועל כך עונה ה' "לך רד ועלית אתה ואהרן
עמך...".
ההר הוא הגבלות הגבלות סביב. ההגבלה
הראשונה, ההר עצמו, שבה צריך להתקדש כדי להכנס. יש הגבלה שניה של הכהנים הנגשים אל
ה', ויש הגבלה שלישית שלא יוכל העם לעלות בה, אלא רק משה ואהרן, ורק בענן עשן. ושם
עשרת הדברות. והזר הקרב יומת.
מבחינה זאת דומה הר סיני למקום המקדש
לדורות, העשוי גם הוא הגבלות הגבלות, אל ההר נכנס רק מי שהתקדש וטהר, ובו יש עזרת
כהנים, ומקדש, וקדש קדשים שנכנס אליו רק אהרן או הכהן המשמש תחתיו, ורק בענן עשן
קטורת.
אחרי מעמד הר סיני יש צוויים על מה
שבשער המשכן: מזבח ומשפט.
הר סיני הוא מקומה של התורה. את התורה
הזאת מקבל משה על שני לוחות אבנים בעליתו להר סיני, והוא מצווה לשים אותה בארון
הנמצא בקדש הקדשים. מטרתו של המשכן הוא לקחת עמנו את הר סיני ולהשכינו במקומו, בהר
הבית.
על הצור בחורב הכה משה בפרשת בשלח, ומשם
יצאו המים שמהם שתו בני ישראל בכל שהותם במדבר. המים ששותים בני ישראל בפרשת כי
תשא, נקראים בפרשת עקב "הנחל היורד מן ההר". מימי הצור בחורב זרמו והשקו
את כל המדבר כל ימי שהותם של ישראל שם. כנגד זה מנבאים יחזקאל וזכריה שלעתיד לבא
יצאו מים חיים מהר הבית, מבית המקדש, וישקו את כל הארץ, מזרחה ומערבה.
כך יש לפרש גם את הפסוקים בפרשת משפטים.
וַיַּעַל מֹשֶׁה
וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת
רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח
יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. הזקנים והכהנים
היו במחצתם שנקבעה להם, והקריבו את הזבחים וראו את פני ה' אלהי ישראל. כדרך ישראל
הבאים להראות את פני אלהי ישראל, ולהקריב קרבנות. וה' לא פרץ בהם כי התקדשו. כפי
שאמר שאם יתקדשו לא יפרץ בם. וכיון שהקריבו קרבנותיהם לא שלח אליהם את ידו,
ואע"פ שאמר בפרשתנו כי סקל יסקל או ירה יירה, כיון שהקריבו את קרבנותיהם
והתקדשו ונעשו עמו, לא
שלח אליהם את ידו, והם ראוהו ואכלו ושתו כעולי הרגל. כל יהודי מקים שלש פעמים בשנה
"ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". וגם הם, כיון שהקריבו את קרבנותיהם,
הותרו להכנס במחצתם. ככל מתכפר בקרבן.
לא בחנם צוה ה' כבר כשאסר על העליה להר שאח"כ יעלו. הלשון האמורה
בפרשתנו "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר", מלמדת שהם
מצֻוִּים לעלות במשך היבל. זאת מטרתו של המקדש. אין ענינו של המקדש שיתרחק האדם
וינוע ויעמוד מרחוק, ויאמר אין כאן מקומי. ענינו של המקדש שכך יאמר תחלה. וידע
שהמקום הזה אש אוכלה הוא. אש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. ידע האדם שהמקום
הזה אסור הוא לו וחשוב הוא וקדוש, אבל אח"כ ידע שלמרות זאת הוא נכנס, ולא
משום שנעשה המקום חול אלא מפני שנעשה האדם קדש קדשים. שהתקדש וקדש את עצמו וכך בא.
וכך הוא מורא מקדש, שיכנס האדם, ועם זאת יהיה ירא כיום הקהל. (רש"י
שמפרש שהפרק הזה הוא תיאור נוסף של מעמד הר סיני, מפרש שלא טוב עשו שאכלו ושתו.
אבל הרמב"ן שמפרש שהפרק הזה היה אחרי מעמד הר סיני, מפרש שטוב עשו שאכלו
ושתו. לפי שכבר תם מעמד הר סיני ועתה נצטוו לעשות שלמים ולשמוח לפני ה'. ולא בעת
המראה הגדול אכלו ושתו אלא למחרתו, שמחו בו ואכלו ושתו).
שתי התגלויות
פעמים ראו ישראל התגלות גדולה של ה'
לאחר יציאת מצרים, על הים ובהר סיני. בשני המקומות התגלה ה' באש וענן, ובשני
המקומות עשה הדבר רושם גדול על ישראל.
על הים נאמר "וירא ישראל את היד
הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ובהר
סיני נאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך
יאמינו לעולם". על הים נאמר "התיצבו וראו את ישועת ה'", ובהר סיני
נאמר "ויתיצבו בתחתית ההר". (והדמיון לים מסביר למה דרשו חז"ל שכפה
עליהם את ההר כגיגית. כגיגית או כחומת מים העומדת מעליהם). בים "מרכבת פרעה
וחילו ירה בים", ובהר סיני "כי סקול יסקל או ירה יירה".
בפרשתנו, אחרי כל המופתים שנעשו במצרים,
נאמר "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", אחרי מעמד הר סיני נאמר "אתם ראיתם
כי מן השמים דברתי עמכם". שני הארועים היו התגלות ה' שני ישראל ראו.
על הים נאמר: "ויהי באשמרת הבקר
וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים", ובהר סיני נאמר:
"ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק
מאד ויחרד כל העם אשר במחנה". לא קשה לראות את הדמיון בין שני הפסוקים. הזמן
"ויהי...בקר", הענן, והמחנה. את ישראל ה' לא המם אלא רק החריד, כי אינם
אויביו.
בפרשת בשלח האמירה "ויאמר משה אל
העם אל תיראו" באה לפני ההתגלות: "ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו
וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום". לעמת זאת בהר סיני האמירה הזאת באה
אחרי ההתגלות. "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים
ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
כבר על הים ראה ישראל התגלות של ה'. אבל
אז בא ה' מאחוריהם, ולחם והמם את אויביהם. ישראל שמחים ושרים שירה לה' הגדול, איש
המלחמה, הנלחם להם במצרים. בהר סיני פוגש ישראל את התגלות ה' פנים אל פנים, באור
יום. לכן, לא רק שאינם שרים, אלא אדרבה, הם מבקשים להפסיק לשמוע את קול ה'. כאן
עומדים ישראל מול ה', ועליהם לקבל את עלו. כאן ה' לא נלחם עבור ישראל אלא נותן את
תורתו לישראל. הפחד הגדול נופל על ישראל ולא על מצרים. ה' לא נלחם את מלחמתנו אלא
מצוה אותנו מצוות, אבל קבלת ההתגלות הזאת והשמיעה אל דברי ה', מביאים אותנו לרמה
גבוהה הרבה יותר של הכרה בהתגלות ה' ושל קרבה אליו. הנכונות לקבל את ה' לא רק כאשר
הוא נלחם עבורנו ומציל אותנו, אלא גם כאשר אנו נקראים לעבוד אותו, וגם כאשר אנו
נקראים לעמוד מול האש הגדולה ולקבל אותה עלינו, עושים אותנו לעמו של ה' לעולם.
גם קריעת הים וגם מעמד הר סיני יש בהם
התגלות אלהית. בשניהם ה' מתגלה בענן ואש. בקריעת הים ישראל רואים את המצרים, הם
אינם רואים את הענן והאש, השירה היא כולה שירה על כך שה' איש מלחמה, פתח את הים
וסגר אותו על המצרים והם טבעו. אין בו זכר לענן והאש (וכבר כתבנו על כך בשבוע
שעבר). הפחד של ישראל הוא מהמצרים, הם אלה שכלפיהם אומר משה אל העם אל תיראו.
מעמד הר סיני כולו עשן ואש, אותם רואים
בני ישראל, וכלפי האש והענן אומר משה אל העם אל תיראו.
ובשניהם נשאלת השאלה מה תפקידו כוחו של
משה. חז"ל כבר עמדו על הקושי הגדול שבפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו, איך מונים
יחד את האדון והעבד בנשימה אחת. גם זה חוזר גם במעמד הר סיני. "הִנֵּה
אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי
עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". פסוק קשה הרבה יותר. בך יאמינו
לעולם. ובמה? בעננו של ה'.
תפקידו של משה כמתווך בין ישראל לשכינה
בולט גם בראש הפרשה. (ונראה שיש להכריע כמ"ד שיתרו בא אחרי מעמד הר סיני,
שהרי הוא כבר בא אל משה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים).
יתרו שלא ראה את משה עולה אל הענן מעיר למשה שהוא רק בן אדם. משה מקבל את דבריו.
דיני שמים ודיני בשר
ודם בהר סיני
משה מצֻוֶּה: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת
הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל
הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא
תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ
לֹא יִחְיֶה".
נזכרו כאן ההר והנוגע בהר. על מי מהם
נאמר לא תגע בו יד? במי? בפשטות נראה להסביר שבהר. לא תגע יד בהר, כי הנוגע סקל
יסקל או ירה יירה, כלומר אבן מן ההר תפגע בו או שהוא עצמו יזרק ויושלך ע"י ה'
מן ההר. אבל המפרשים (בעקבות חז"ל) פרשו שלא תיאור המקרה אשר יקרהו מאת ה'
נאמר כאן, אלא דין וצווי אל בני ישראל נאמר כאן, מצות דין נצטוו ישראל לדון את
הנוגע בהר. לכן פרשו שלא תגע בו יד היינו בנוגע בהר. האיש הנוגע בהר, אל תעלו
אחריו לדונו אלא סקלוהו או ירו בו חץ.
אם כך, קשה המלה יירה. יש שפרשו ירה
יירה כלומר שיירו בו חץ כי א"א לרדוף אחריו להר, לפ"ז לא האיש יירה אלא
החץ יירה, אך כיון שיירה החץ באיש, נאמר על האיש יירה (וזה תמוה, איפה מצינו
שהמושא העקיף נוהג כנושא). ובד"כ יירה היינו יזרק. בד"כ בתנ"ך
יורים את החץ. לא יורים את הנדקר אלא
בנדקר (מלבד במקום אחד, היורים מכונים המורים אנשים בקשת, ולא המורים באנשים. אבל
זו לא קושיה כ"כ גדולה כי זה לא תיאור הפעולה אלא כך מכונים האנשים). עם זאת
יש שדרשו מכאן שיש לזרוק את הנסקלים מגג גבוה שתי קומות. כלומר: לירות את האדם
עצמו.
בהמשך
נאמר שהכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם. מכאן משמע שהחשש הוא שה' יפרץ
בם. זה גם קרוב יותר לפשט, כי האמנם יכולים ישראל שנמצאים למטה לירות אבן או חץ
ולפגוע בעומד למעלה?
אבל
הלשון "מות יומת" בד"כ בתורה היא צווי.
בקריבה
אל הקדש, ובמעמד הר סיני בכלל, יש מתח בין דיני אדם לדיני שמים. מה תפקיד האדם ומה
יבא בידי שמים. קדש הקדשים הוא המקום שבו חוששים שהנכנס שלא כדין ימות. הדאגה לכהן
הגדול בערב יום הכפורים, והרצון שלא יאריך בתפלתו שלא להבעית את העם, מלמדים את
התחושה שעצם הקריבה לה', אם תיעשה שלא כדין, תביא למותו של האיש בידי שמים. ועיין
ערך נדב ואביהוא, או עזיהו. אבל זה לא פוטר את ישראל מלדון את האיש הזה בדיני אדם,
ובדיני קנאים.
אתם ראיתם
מייד אחרי מעמד הר סיני נאמרת למשה
סידרה של משפטים, שהקשר ביניהם לבין עצמם סתום, ולא פחות סתום המקום שלהם, מייד
אחרי עשרת הדיברות:
"ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני
ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם".
"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב
לא תעשו לכם".
"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את
עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך".
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא
אליך וברכתיך".
איסור עבודה זרה הרי כבר נאמר באריכות
ובפירוט בתוך עשרת הדיברות, ומה עניין מזבח אצל הר סיני, ומה הקשר בין שני עניינים
אלה ובין פסוקי המסגרת "אתם ראיתם" ו"בכל המקום".
נראה שכך צריך להסביר את הקשר בין
המשפטים האלה: המשפט "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" הוא אמירה
מסוג של מכלל הן אתה שומע לאו. מאחורי "אתם ראיתם" מסתתר בעצם "אתם
לא ראיתם". אתם נוכחתם בעוצמה רבה שלאלוהים אין דמות ואין לו סמל ואין לראות
אותו בשום מראה, לכן אי אפשר לעשות לו סמל מחומר, מאדמה. אל תעשו אתי, כלומר לשמי,
אלוהי כסף ואלוהי זהב. את גירסת "לא ראיתם" אומר משה במפורש לבני ישראל
בפרשת ואתחנן, כשהוא מזכיר להם את מעמד הר סיני: ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא
ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל
תמונת כל סמל. כלומר: בהר סיני ראיתם שלה' אין תמונה, לכן השמרו פן תעשו תמונה לה'
מכל דבר שעל פני האדמה.
ואולם, יש דבר אחד שאפשר ואף צריך לעשות
מאדמה: מזבח אדמה תעשה לי. מה הקשר בין המזבח והאדמה? מצאנו בכמה מקומות בתורה
שבניית מזבח קשורה בקריאת שם ה' על המזבח או על המקום, ושתיהן כנראה עניין אחד.
יעקב בנה בשכם מזבח וקרא לו אל אלוהי ישראל, בבית אל הוא בנה מזבח וקרא למקום אל
בית אל, משה בנה מזבח וקרא לו ה' נסי, גדעון בנה מזבח וקרא לו ה' שלום וכו'.
נראה שאפשר לכלול ברשימה הזאת גם את ה' יראה, שקרא אברהם למקום שבו הקריב את האיל
על המזבח. בכל מקום שבו מסופר שהאבות בנו מזבח, הם קראו בשם ה'. ה' מדבר
אליכם מן השמים ולא מן הארץ, אבל את שם ה' אפשר וצריך לקרוא על מקום על פני האדמה.
בבנית מזבח נקרא המקום בשם ה'. לכן גם כאן, אחרי הציווי על בניית מזבח נאמר
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".
הר סיני הוא השלמתה של יציאת מצרים,
והמזבח בהר סיני הוא השלמתו של פסח מצרים. משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר ופרעה
מציע לזבוח בארץ, כלומר במצרים. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, דומה
היה לכאורה שמשה נכנע, וקיבל את הצעת הפשרה של פרעה. אלא שבפסח מצרים לא בנו מזבח.
פסח מצרים אינו קרבן. דמו ניתן על המשקוף והמזוזות של בתי ישראל ולא על המזבח. הוא
בא לקדש את ישראל ולא את המקום. המזבח שנעדר בפסח מצרים ייבנה בהר סיני, שם אפשר
לקרוא בשם ה', שם ייזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, ובזה תושלם יציאת
מצרים.
בניית מזבח לה' היא קריאת המקום בשם ה'.
לכן אחרי הצווי על בנית מזבח נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
אשר אזכיר, ולא אשר תזכיר. במקום שבו אנו בונים מזבח, אף שהמזבח בא מן האדמה ולא
מן השמים, ה' מזכיר את שמו.
במקדש, כמו בהר סיני, יש חבור בין שמים
וארץ. ומכח אותו חבור, יכול להקרא שם ה' בארץ.
