וארא

יציאת מצרים משתי נקודות מבט

הפרשה שלנו פותחת בתאור אחר של מה שהיה בפרשת שמות. שם הכל התחיל מפרעה מלך מצרים. משה הוא איש ללא שם וכמעט ללא יחוס, אסופי מהיאור שגדל אצל פרעה, ונסה לעשות מהפכה בתוך מצרים. הוא מזוהה כאיש מצרי. הבעיה היא הקשי של ישראל במצרים, ורק מתוכו עולה שועתם אל האלהים והוא זוכר את בריתו. לכן שולח ה' את משה אל פרעה.

לא כן אצלנו. אצלנו משה הוא איש מיוחס, אנו יודעים את שם אביו ואמו, ואת שם סבו ואבי סבו. הוא גדל מתוך בני ישראל. הוא נשלח אל בני ישראל, בשם השבועה שנשבע ה' לאבותינו, (שגם, מכחה, שמע ה' את נאקת בני ישראל), הוא נשלח לדבר אל ישראל ולא אל פרעה.

אלא שבשלב השני מתהפכים היוצרות. בפרשת שמות משה מקבל אותות כדי לעשות מופתים לעיני העם, בפרשתנו הוא נשלח אל פרעה לעשות לפניו את המופתים, כיון שבני ישראל לא שמעו אליו.

טענת משה כאן היא "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". שליחותו הראשונה היתה אל בני ישראל, רק כשהם לא שמעו אליו נשלח אל פרעה. הפניה אל פרעה באה רק בלית ברירה, בני ישראל לא שמעו אל משה, ולכן נגזר עלינו לפעול דרך פרעה. לא כן בפרשת שמות, שם עקר השליחות היא אל פרעה, ורק אח"כ אומר ה' אל משה שידבר גם אל בני ישראל. (והתהליך הסופי ידוע גם הוא: בני ישראל כועסים על משה שהבאיש את ריחם בעיני פרעה, ומשה מנהל מו"מ מול פרעה, רק אחרי כל המכות, שבים ישראל לשתף פעולה עם משה).

מה פתח את התהליך? כאן מופיע לכאורה אותו תיאור גם בשמות וגם בוארא, אלא שבכל אחד מהם הוא מוצג מכוון אחר. בשמות נאמר "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים". ואילו בוארא נאמר: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". לכאורה אותן עובדות, רק הסדר הפוך. אבל הסדר משנה את כל המשמעות. זאת ממש הסתכלות מכוון אחר. האם העקר הוא הברית, או שנאקת בני ישראל היא שעוררה את הברית.

להלן נעסוק בשאלה האם עקר שליחותו של משה היא אל בני ישראל או אל פרעה. מהבחינה הריאלית של מה שהיה שם אפשר לפרש כמו נכתוב להלן. השאלה כאן היא לא אל מי נשלח משה אלא למה התורה מציגה את הדברים בתיאור כפול.

בכל תהליך חשוב בעולם יש שני צדדים: הצד שמה' אלינו והצד שמאתנו אל ה'. צד האדם וצד ה'. בסיום חומש שמות מובאים הדברים האלה ביחס לעשיית המשכן, ולכן יש שם שני זוגות פרשות של עשית המשכן, זוג פרשות של ה' וזוג פרשות של האדם. גם בריאת העולם מתוארת בשתי צורות, זו של ה' וזאת של האדם. כל דבר חשוב שקורה בעולם תלוי בשתי נקודות ההסתכלות האלה, ולא תמיד בכל אחת מהן רואים את התמונה כמו בשניה. כך הוא גם בקשר ליציאת מצרים, אלא שכאן הקדימה התורה את נקודת ההסתכלות האנושית. תהליך הגאולה מתחיל לפעמים דוקא מהצרות של היהודים בגלות, בלי קשר לברית הגדולה עם ה'. בני ישראל בהתעוררות מלמטה, באים ומבקשים לצאת מהגלות, מנמוקים ארציים לגמרי. אבל גם אם זה נראה כך, האמת היא שהכל תהליך אלהי מחושב מראש: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי"

יד חזקה של מי

פרשתנו פותחת בשיחת פתיחה של ה' למשה לקראת מבצע יציאת מצרים. שיחת פתיחה אחת כבר נאמרה בפרשה הקודת בסנה, וכאן יש שיחה נוספת, שנראית כמתעלמת לגמרי מהארועים בפרשה הקודמת.

השיחה בסנה התחילה בתיאור צעקת בני ישראל. ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי נגשיו וכו'. השליחות מוצגת שם כשליחות להוצאת ישראל מתחת סבלות מצרים. הנבואה היא "ושמעו לקולך", ואכן ישראל שומעים.

לעמת זאת, בפרשתנו נקודת המוצא אינה שעבוד מצרים אלא ברית האבות. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב... וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען... ורק אח"כ וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכר את בריתי. נאקת בני ישראל נזכרת רק כהקדמה לזכירת הברית. כשהדברים מוצגים כך, בני ישראל לא שומעים אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

לפני מעמד הסנה נאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה  וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". הפסוק שאמור בסנה "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם", הוא במדה מסוימת המשך לפסוק הראשון שם. לעמת זאת הפסוק האמור בפרשתנו, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי", הוא במדה מובהקת מאד המשך ישיר לפסוק השני שנאמר שם, "וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". כלומר: שני המעמדות הם המשך ישיר ומקביל לפרשיה ההיא, שלפני מעמד הסנה.

לכן, יש לראות בשתי הפרשיות שני תאורים מקבילים של אותו ארוע. יש שני כוונים שונים שמהם אפשר לראות את דברי ה' אל משה. ואולם, התשובה של ישראל על ההבטחה להצלתם משעבוד מצרים היא שמיעה לקול משה. התשובה של ישראל על ההבטחה לחזור לארץ ישראל בשם הברית, היא אי שמיעה אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

משה מדבר אל בני ישראל במשך זמן רב, הוא מנסה לשכנע. הוא לא בא פעם אחת ומביא לאמונת העם, התהליך החנוכי הוא ארוך. בני ישראל אינם שומעים כשהוא מדבר אתם על ברית האבות, אך הם שומעים ומאמינים כשהוא מבטיח להקל את שעבודם, אלא שכאשר מתברר שהדרך ארוכה וקשה, רוחם של ישראל קצרה והם אינם שומעים.

החזון הגדול לבא לארץ ישראל, יכול להתמך בשאיפה לברוח משעבוד הגלות. אבל כאשר לשם כך נדרש ישראל לעבוד קשה יותר, הוא אומר למשה ואהרן ירא ה' עליכם וישפט. השליחות של משה היא ללמד את ישראל לרצות לצאת מתחת סבלות מצרים ולעבוד את ה'. ראית ברית ה' היא ראיה לטוח ארוך והיא מצריכה אורך רוח למרות העבודה הקשה.

וכשבני ישראל אינם שומעים, שולח אותו ה' אל פרעה, כדי שהוא יגרש את ישראל ביד חזקה. אם בני ישראל אינם עומדים במשימה "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", הדרך עוברת דרך פרעה, "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם".

אם לא יזכו ישראל לצאת בידו החזקה של ה', יצאו בידו החזקה של פרעה. כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם.

אל מי נשלח משה? אל פרעה או אל בני ישראל?

בפרשה הקודמת אמר ה' אל משה בסנה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". ועל כך שואל משה "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". וזאת היתה השאלה האחרונה ששאל משה בקשר לפרעה. כל יתר דבריו אל ה' שם עוסקים בשאלה איך הוא יצליח להוכיח את שליחותו לבני ישראל. קהל היעד הוא בני ישראל, והם נושא השליחות. פרעה אינו אלא מכשול טבעי שצריך לעבור.

משה אכן עושה את האותות לעיני העם, והעם מאמין.

אלא שבפרשתנו אנו מוצאים שנוי במגמה. פרשתנו נפתחת בפניה מחודשת של ה' אל משה. והפעם ישירות אל ישראל. ואולם, הפעם ישראל אינם שומעים. ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

וכאן בא לידי בטוי מבחן המנהיגות. לבני ישראל יש כח לתת ראש ולעלות מן הארץ, אלא שבשביל זה הם צריכים לרצות, ולהתאחד. אין סכוי. הם עבדים, הם אינם שומעים מקצר רוח ומעבודה קשה. זהו מבחן המנהיגות, להוציא מהעם את היכלת, להוציא את כחם אל הפעל. נכון שאם כולם יקומו ברגע אחד ויפסיקו לעבוד את מצרים, יש להם כח. כל יחיד ויחיד אולי רוצה זאת, אך אינו מעז. מה יגרום להם לעשות זאת? כשמדברים אליהם אינם שומעים. השליחות אל ישראל נכשלה. לכן אומר ה' אל משה שכיון שישראל לא שומעים, שיבקש מפרעה שישלחם. אומר משה – איך? בני ישראל לא שמעו, ואיך ישמעני פרעה. הדבר הרע ביותר שיכול לקרות הוא שפרעה יגיד למשה: בבקשה, מי שרוצה לצאת שיצא. אם יבקש פרעה ממשה שיוציאם בכח, יאמר לו פרעה שזה לא תפקידו. לכן המטרה כעת היא לגרום לפרעה לעשות כך.

הפעם שוב באים האותות והמופתים, בדומה למופתים שלמד ה' את משה בסנה. אלא שהפעם המופתים מיועדים לכאורה אל פרעה. בזאת תדע כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, כי אין כמוני בכל הארץ. בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. לכאורה נראה מכאן שתכלית המכות הוא להשיב לשאלתו של פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'".

גם בקריעת הים אנחנו מוצאים את הנמוק הזה: וידעו מצרים כי אני ה', בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו". ומה טעם שידעו, והלא מיד כשידעו ימותו. אלא שהיו ישראל משועבדים רוחנית למצרים, ונפשם קשורה בנפשם. כנפש עבד שלא רק גופו השתעבד לאדוניו אלא אף נפשו. לכן לא יכלו לצאת ממצרים עד שיגרשום המצרים. ולא יכלו להכיר באלהותו של ה' אף שראו בעיניהם עד שידעו מצרים כי אני ה'. לכן דרכו של משה תחלה היא אל המצרים ואל פרעה, והוא מוכיח לו את מציאות ה' בדרך המקובלת במצרים וכדרכם של החרטומים. רק כשיוכח ה' בהוכחה מדעית לפי כללי המדע המצרי יאמינו בו ישראל.

תכליתן האמתית של המכות היא שידעו ישראל כי אני ה', כפי שנאמר בפירוש בתחלת הפרשה הבאה: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". ישראל לדורותיו מכיר בגדולת ה' בגלל התגלותו במצרים.

אבל, תפישת העולם של עבדי מצרים היא מנקודת ראות מצרית, שהמדע המצרי והמקובל במצרים הוא עקר בעולם. לכן משה לא אומר להם למרוד במצרים אף שבכחם לעשות כן, שכן לא ישמעו לו. הם אינם שומעים לו מקצר רוח ומעבודה קשה. אדם נוטה לא לפרוץ את הגבולות הידועים אלא ללכת כצאן אחר השליט אף כשאין בכך הגיון. אם לא יגרשום המצרים לא יצאו, שהרי אף במדבר חפצו לשוב אל נוף ילדותם. הם חוגגים ושואלים ממצרים כלי כסף וכלי זהב רק כשנדמה להם שמשה קבל את תנאי פרעה ומצוה לזבוח בארץ. כשמשה אומר להם שחטו את הפסח כאן ודעו שכשתבואו אל הארץ תחגגו ותעבדו את העבודה זכר להצלתכם מהמכה, הם חוגגים. כדרכו של יהודי בכל גלות שבכל סעודה הוא דורש בשמחה על מה שנעשה כשנגאל ונשוב לארצנו. אך אם תאמר לו לקום ולעזוב את ארץ גלותו ולשוב לארץ ישראל לא יעשה כן. (בשמחה ובהתרגשות הוא חוגר את מתניו ונועל את נעליו ואוכל בחפזון מתוך הכרזה מרגשת שהיום יוצאים ממצרים, אך הוא לא באמת מאמין בכך, ותוכיח העובדה שלא עשו להם צדה. כמו כל יהודי ששר בהתרגשות לשנה הבאה בירושלים ויודע שישיר כך גם בשנה הבאה).

תפקיד המכות

מכות מצרים מוצגות לא כמכות אלא כמופתים. בזאת תדע כי אני ה', למען תדע כי אני ה'. רשמית, משה (לפחות בהתחלה) לא מאיים על פרעה, אלא רק מוכיח לו שה' הוא האלהים. הוא בא להשיב על שאלת פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו. המופת הראשון כלל אינו מכה, הוא רק מופת (אם כי הוא משפיל מאד את החרטומים שמטה אהרן בולע את מטותם). עם הזמן הולך וגובר הטון המאיים בפי משה, אך עדיין כלפי חוץ הוא רק עושה מופתים להוכחת טענתו. גם החרטומים מנסים את כחם, כלומר: הם מבינים שיש כאן מבחן להוכחת האלהות.

מתי הבין פרעה שמשה לא בא רק להראות לו אותות ומופתים אלא גם להכותו? בדם פרעה אינו מנהל מו"מ עם משה, גם המכה לא הוצגה כמכה אלא כמופת. אבל בצפרדע, ואח"כ בערוב, משה מציג מראש את המכה כדבר שיקרה אם ימאן פרעה לשלח, כלומר: יש כאן איום ואולטימטום. לכן פרעה מנהל מו"מ עם משה.

ואולם, החרטומים יכולים רק להביא מכות, הם לא יכולים לסלק את המכות. את המכות מסלק משה לא במטה אלא בתפלה. בחרטומאות אפשר רק לקלקל את העולם, לא לבנות או לתקן אותו. רק ה' בורא, ורק הוא מוחץ ורופא. לכן אין מידו מציל. את זה רואים גם במופתים שבסנה. וכן רואים שם שמי שיכול בכחו לאחוז בזנבו אינו חושש מהמכה. (הידיעה וההכרה בכח ה' באה בפרשת וארא בהקשר של סלוק הצפרדעים, של הפלית ארץ גשן מפני הערוב, ושל השארת פרעה בחיים כדי שיראה את הנס. ה' מתגלה בהצלה. לעמת זאת החרטומאות סובלת מכל המחלות של יצירת גלמים בספרות, הגולם יוצא מכלל שליטה והתוצאה היא חורבן, הם מוסיפים על הדם, על הצפרדע, ומנסים להוסיף גם על הכנים).

ההוכחה שאני ה' בקרב הארץ באה תמיד בסמוך להצלה מהמכה, ולא בסמוך להכאה עצמה (מלבד בדם). הסרת הצפרדעים באה עם הסרת המכה מחר: "...לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:  וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ". בערוב היא באה ע"י הפדות וההפליה של ארץ גשן, והצלת ארץ גשן מהמכה: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". לפני מכת ברד: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:  וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ", ובסופה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’ הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה’ הָאָרֶץ".

וכאן באה לידי בטוי הכרתו של משה בכך שהמטה שהפך לתנין הוא בעצם רק מטה. ויבלע מטה אהרן את מטותם, הוא אמנם נראה כתנין, אך אנו יודעים שהוא מטה. החרטומאות מבוססת על מדע הנראה, המוחש. הבשורה של משה היא שיש רובד נוסף במציאות, שהחרטומים אינם יכולים להבין אותו. מצרים, בתור המעצמה המדעית הגדולה ביותר בתקופתה, נתפשה כך שכל החולק על חרטומיה הוא פרימיטיבי שאין לו יד ורגל במדע ואינו מבין את המציאות משה מלמד שאמנם המדע מכיר היטב את הרובד החומרי של המציאות, אך מעל הרובד הזה יש רובד גבוה יותר, שדוקא מי שלא מבין אותו, הוא זה שלא מבין את המציאות.

דרך המכות מלמד משה שני דברים: א. שה' שולט בטבע. ב. שה' מנהיג את העולם, הוא לא רק שולט, הוא גם מנהיג. הוא לא עוד כח שאם נלמד אותו נוכל לרתום אותו לטובתנו, כפי שעושים החרטמים. הוא גורם מנהיג בעל רצון, ועלינו לעשות את רצונו.

משה טוען שתי טענות: א. הן בני ישראל לא שמעו ואיך ישמעני פרעה. ב. הן אני ערל שפתים. ה' עונה לו לשתי השאלות: איך ישמעך פרעה? אכן לא ישמע. ולא ישמע אליכם פרעה והרביתי את אותתי בארץ מצרים. כך יוציא פרעה הלא שומע את ישראל הלא שומעים ביד חזקה. יציאת מצרים יכולה לבא רק ביד חזקה כי גם פרעה וגם ישראל אינם חפצים בה.

וששאלת הן אני ערל שפתים - ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך.

וכאן אומר ה' וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים. כל המכות נעשות בנטית ידו של משה, שהוא אלהים לפרעה. אך סופם - וידעו מצרים כי אני ה'. אני הוא הנוטה את ידי ומכה את מצרים.

אחרי מכת בכורות שאינה נעשית במטה ולא למען תדעו כי אני ה', באה קריעת הים שעליה נאמר שוב "וידעו מצרים כי אני ה'", ושוב יש נטית יד משה במטה על איתני הטבע, והמצרים יודעים ומכירים את ה'.

התהליך הפוליטי ולוח הזמנים של יציאת מצרים, וממתי חוגגים פסח

לאורך כל המכות בפרשתנו, פרעה מתחיב לשלח את ישראל, ואחרי שהוא רואה שהיתה הרוחה הוא חוזר בו. במכת בכורות, פרעה לא יכול היה לחזור בו, כי הוא שלח את ישראל תוך כדי המכה. ליתר דיוק: גם אז הוא חזר בו ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל, אך ישראל כבר היו במדבר. ואולם, נשאלת השאלה למה בשאר המכות לא נהג משה כמו במכת בכורות. למה הוא לא אמר לפרעה שכשיהיו ישראל במדבר יסורו מעליו הצפרדעים?

ועוד יש לשאול כמה זמן נמשכו המכות? יש דעה שכל מכה נמשכה חדש. אבל הדעה הזאת קשה בכמה קושיות. בזמן הברד כבר היתה השעורה אביב והפשתה גבעול. כלומר: הברד כבר היה בניסן או סמוך לו. מיד אחרי החשך קורא פרעה למשה ומשה אומר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, משמע שזה היה כבר בערב פסח עצמו, כלומר: שלשת ימי החשך הם י"א, י"ב וי"ג בניסן. לכן היה צריך לקחת את הפסח בעשור. כשעמדו משה ואהרן לראשונה לפני פרעה כבר היה משה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. (אמנם זאת לא ראיה, כי אפשר שהחל מראש חדש ניסן של שנתו השמונים התורה כבר אומרת שהוא בן שמונים).

ועוד יש לשאול איך צוה ה' את משה כבר בראש חדש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ ואפאוהו עגת מצות כי לא חמץ, עוד לפני שפסח ה' על הפתח, שישחטו את הפסח ויאכלוהו על מצות ומרורים, וששבעת ימים לא ימצא חמץ?

התשובה לכל השאלות האלה היא שחג הפסח היה חג שחגגוהו אבותינו כבר במצרים (או לפחות: שמועדו נמסר למשה ונמסר ע"י משה לעם ישראל עוד לפני המכות האחרונות). לאורך כל הפרשה משה בא אל פרעה בדרישה אחת ברורה: תן לנו ללכת אל הר ה' אלהינו לעשות בו את החג. השליחות של משה היא להביא את ישראל לחג לה' את החג. לחג הזה יש מועד ידוע שגם משה וגם פרעה יודעים אותו. ליציאת מצרים יש מועד מתוכנן מראש. ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. מטרת בואם להר סיני היא לחג בו את חג ה'. לכן הם נשארו בהר סיני עד כ באיר של השנה השנית. כיון שבאותה שנה לא הספיקו להגיע להר סיני לחג בו את הפסח, הם נשארו בהר סיני עד פסח הבא. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני. רק אז אפשר היה לעזוב את ההר.

את הפסח אפשר לעשות רק בהר ה'. והר סיני באותו זמן אכן נשא את התאר הזה. הוא היה הר ה' הזמני. פרעה הציע למשה הצעת פשרה: לכו זבחו לאלהיכם בארץ. מה ההתעקשות הזאת על הר ה' דוקא? (אגב, תשובה זהה נאמרה ע"י פרעה המודרני של היום. בעתירה לבג"ץ בשם חופש הדת וכו' וכו' בדרישה לעשות פסח, פסק בג"ץ שהמעוניין יכול לעשות פסח, ואין המדינה רשאית למנוע זאת ממנו, אך לא בהר הבית). את הפסח אפשר לעשות דוקא במועדו. לכן ברור מראש מתי יצאו ישראל ממצרים. (וגם לעניין זמנו של פסח, כמו לעניין מקומו של פסח, בתנאי לחץ נסה מאן דהוא להקריב את הפסח ביום אחר בשנה. אהרן, בלחץ בני ישראל שצפו מתי יזבחו לאלהיהם במדבר, קרא ואמר חג לה' מחר).

ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. את הפסוק "כי גורשו ממצרים" נראה לפרש שהוא נמוק לאמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים "כי גורשו ממצרים". ואפאוהו מצות כי כך נצטוו. ((ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה והוא שמור להוציאם מארץ מצרים. (אם כי יש לזכור שבעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג המצות מנומק תמיד דוקא ביציאת מצרים). ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג בהר ה', מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם, והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בענינו)).

משה לא יכול היה לומר לפרעה שלא יסיר את הצפרדעים עד שיהיה היהודי האחרון מחוץ למצרים, מפני שעדיין לא הגיע הזמן לצאת. ויתרה מכך: משה לא מבקש מפרעה לגרש את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לחגוג, אילו היה משה מבקש מפרעה לודא שהיהודי האחרון יוצא ממצרים, היה פרעה מתרעם על הכפיה הדתית שיש כאן. מדוע להכריח את מי שאינו רוצה לחג לה'? גרושו של פרעה את בני ישראל התאפשר רק כאשר פרעה מיזמתו רצה לגרש אותם כדי לעצור את מכת בכורות, ואחרי שהיה ברור שמועד הפסח ממילא כבר עבר, ולא בשבילו מוציא אותם פרעה ממצרים. (או שפרעה חשב תחילה שהוא בס"ה צריך להחזיק מעמד עד שפסח ממילא יעבור, וכשראה שפסח עבר והמכות נמשכות – הוציא את ישראל ממצרים. מ"מ התורה מסכמת "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו", כשהגיע ערב פסח ועדין לא יצאו).

מכת צפרדע (ויתר המכות בפרשתנו) היתה בזמן שהוא עדין רחוק דיו מהפסח כדי שא"א יהיה לקבוע שהמכה לא תפסק עד שיצא היהודי האחרון, הלא במדינה נורמלית אין מגרשים אדם למדבר מהרגע להרגע, נותנים לו זמן רשמי להתכונן. אך הזמן היה קרוב דיו לפסח כדי שאם ההכנות ליציאה לא מתחילות למחרת בבקר, ולא יצא מיד צו מלכותי ליציאת היהודים במועדם, אות וסימן הוא לכך שפרעה החליט שלא לשלח את ישראל.

וכך מתכוננים ישראל לחג, שואלים מהמצרים בגדי חג ותכשיטי חג, וככל שהולך החג ומתקרב מבינים ישראל שמשה קבל את הצעת פרעה לזבוח בארץ. אפשר לנשום לרוחה, אין צרך לעזוב את מנעמי מצרים, אפשר לחגוג ולעשות סדר כהלכתו, לדבר על הגאולה העתידה, ולומר לשנה הבאה בירושלים. גם בשנה הבאה נאמר כך. הלכות הפסח נאמרו מראש, ומראש נערכו ישראל לשבעת ימים ללא חמץ, אבל צדה לא עשו להם.

ובליל חג זה הוציאם ה' ממצרים. את הפסח הם עשו בהר סיני כעבור שנה. דמו נזרק על מזבח ה' בחצרות אהל מועד.

היד החזקה

הפתגם העממי אומר "מכה שלא כתובה בתורה", אבל לאמיתו של דבר אף אחת ממכות מצרים איננה כתובה בתורה. הביטויים השגורים בפינו - "עשר המכות" או "מכות מצרים" – אינם נזכרים בשום מקום בתורה. התורה לא מדברת על מכות אלא על מופתים ואותות, ורק על מכת בכורות הכתוב אומר "עוד נגע אחד", לומר לך שמכת בכורות היא כבר מכה ולא מופת. הכתוב מביא את ההבחנה הזו לידי ביטוי נוסף באמצעות פרשייה מסכמת המפרידה בין מכת חושך ומכת בכורות: "ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה..." פרשייה זו סוגרת את סיפור תשע המכות, והיא מקבילה באופן בולט לפרשייה הפותחת את הסיפור, שם נאמר: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים".  שתי הפרשיות האלה תוחמות את פרשת המופתים, המוצגים כאילו אינם מכות אלא ראיות לקיום ה'. תשובה לבן הרשע ששאל "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל?".

שני תפקידים יש למכות. הנימוק הרשמי לכל מכה הוא להוכיח את מציאות ה'. כך אומר משה לפרעה בכל מכה, למען תדע כי אני ה', בעבור תדע כי לה' הארץ, וכו'. המסר בולט במיוחד בין שחין לברד, שם נאמר לפרעה "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותיכחד מן הארץ, ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ".  כלומר יכולתי להכות אותך מכה ניצחת, אולם לא זו המטרה העיקרית. מאידך, ברור שיש למכה תפקיד נוסף: היא היד החזקה שהבטיח ה' למשה.

ואכן, גם בפתיחה וגם בסיום, אומר הכתוב במפורש או ברמז שלמופתים יש גם תפקיד כוחני של מכות. בפתיחה נאמר "והרביתי את אותותי ואת מפתי בארץ מצרים, ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים". בסיום נאמר "עוד נגע אחד..", משמע שגם המופתים הקודמים היו נגעים. כשנדקדק נמצא שיש עשרה מופתים ועשרה נגעים, ואין חפיפה מלאה ביניהם. המופת הראשון (המטה ההופך לתנין) איננו נגע, והנגע האחרון (מכת בכורות) איננו מופת.

משה מדבר אל פרעה באותות ובמופתים. הוא בא להוכיח לו שעליו להסכים לשלח את ישראל, אבל למעשה זה בא ביד חזקה. לא פרעה משלח את ישראל כי אם ה', בכוח, מוציא את ישראל ממצרים. מתברר שבאי העולם לא ייראו את ה' באותות לבד אלא בכוח. הכוח הוא המביא את המצרים לומר שה' האלהים. תחילה החרטומים, אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף גם חיל פרעה אומר "כי ה' נלחם להם במצרים", ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. היא מביאה למורא גדול והכרה בה'. קול ה' בכוח, ומתוך כך קול ה' בהדר.

וכך בא פרעה אל משה ומתחנן שמשה יסלק את המכות. את המשימה הזאת הוא אפילו לא מנסה להטיל על חרטומיו. ברור שזה לא בכוחם. מי שמכר את חוקי הטבע יכול לעורר אותם לפעמים, אך לא לסלק אותם. את זה גם משה עושה לא ע"י המטה אלא בתפילה, וכך מתברר מי באמת מעל הטבע ושולט בו.

וכך יש להבין גם את ייחודה של מכת בכורות. היא כבר איננה חלק מסדרת המופתים שנועדו להוכיח את מציאות ה'. היא באה להוכיח דבר אחר: "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".

חז"ל עומדים על לשון הפסוקים המלמדת שאת מכת בכורות הביא הקב"ה בכבודו ובעצמו. "אני יוצא בתוך מצרים", אעפ"כ עוד צריך להסביר, כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו.  "המשחית" הוא מגפה ככל המגפות, כוח טבעי. גם אם הוא כוח טבע ייחודי המבחין בין בכור לפשוט, עדיין ההבדל בין בכור לפשוט הוא הבדל שבטבע. גם החרטומים רואים אותו, וגם כל איש מצרי רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלוהית. רק אלוהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קודש לחול. ה', השולט בכחות הטבע וגובר על המכות, יוצא בתוך מצרים להבחין בין ישראל לעמים.