שמות

המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים, כי לא כנשים המצריות העבריות וכו'. אבל התורה מדגישה לא שהן יראו את פרעה אלא שהן יראו את האלהים. הן היו יכולות גם לעשות את דברי פרעה ולהמית את הילדים, ולבא אל ה' בתרוצים שונים בנוסח "אם נצרף את שיטת הרשב"א בקדושין עם שיטת תוס' בב"מ, נוכל להקל בשעת הדחק להרוג את התינוקות בגרמא ושנים שעשאוה". אבל הן יראו את האלהים יותר מאשר את פרעה, ולכן את התירוצים הן הפנו כלפי פרעה ועשו מה שה' אמר. לא כל יהודי בגלות נהג באומץ כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר. פקוח נפש וכו'. ובגדול: נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת מסוכן. השאלה היא את דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים. בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.

זה מספיק כדי להחזיק מעמד במצרים. זה לא מספיק כדי להוציא את ישראל מעבדות לחרות. בשביל זה אין די בלבא אל פרעה כעבד ולתרץ תירוץ. פה צריך לומר בפה מלא ובאומץ "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". אבל זה לא תמיד מועיל. כאן זה לא הועיל. לפחות לא בתחלת התהליך. פרעה לא מתרשם מהאמירה המוחלטת של משה, והוא אינו משלח את ישראל.

גם האמירה של משה מצד עצמה לא היתה מוחלטת, הוא בקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח במדבר. הוא לא בקש לצאת לחרות. דרך ארוכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן חורין, אבל יש כאן כבר התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה כשוה אלא שוה, כמי שבא בדרישות ולא רק מתרץ תרוצים.

ונקודה חשובה נוספת. נכון שמשה בא אל פרעה באמירה המצטדקת-משהו "אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב", אבל האמירה הראשונה שלו אל פרעה היא הרבה יותר החלטית: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". השאלה אם כעבדים או כבני חורין לא עולה שם כלל. האמירה היא אתה צריך לשמוע בקול ה'. זאת נקודת הפתיחה למו"מ. אחרי שזאת נקודת הפתיחה אפשר לבא אל פרעה ולנהל אתו מו"מ ממושך, מתוך הכרה בכך שבינתים הוא המלך ואנחנו תחתיו. מתוך כך אפשר לנהל מו"מ מדיני תוך כדי הפעלת לחץ פיזי בלתי-מתון באמצעים לא-קונבנציונליים. אבל התנאי לכך שהמו"מ הזה יוביל למקום הדרוש הוא שהפתיחה תהיה בפניה מוחלטת, לא מתרפסת, "כה אמר ה'".

ואלה שמות

בפרשתנו שואל משה את ה' "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם". ההסבר לשאלה הפתאומית של משה נמצא בתחלת הפרשה הבאה: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". ה' מתגלה אל משה בשם שבו לא התגלה אל האבות, וגם בני ישראל אינם מכירים אותו. לכן תמה משה, מה יאמר אל בני ישראל, איך יבא אליהם בשם שונה מהשמות שהם מכירים. תשובתו של ה' מתחלקת לשלשה: ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם.  ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר.

החלק הראשון בתשובתו של ה' אומר "אהיה אשר אהיה". לכאורה משמעותו היא לא חשוב מה השם, אהיה אשר אהיה. אך קשה להסביר כך. גם משום שאם לא חשוב מה השם, צריך לומר "יהיה אשר יהיה" ולא "אהיה אשר אהיה". וודאי שאי אפשר לפרש שלא חשוב מיהו ה' עצמו. ובפרט שבחלק השני של תשובת ה', המלה "אהיה" היא זאת שנעשית שמו. ונראה די ברור שהשם כמו שהוא נכתב היום מבוסס אף הוא על המלה "אהיה". הא' התחלפה בי' והי' התחלפה בו', אבל השרש הוא אותו שרש. אלא שבלשון מדבר הוא אהיה, ובלשון נסתר הוא י- ה – ו – ה.

ועוד יש לשאול למה יש צרך בתשובה שלישית: "ה' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם". ומסתבר שזו התשובה העיקרים והחשובה ביותר, תשובה שעד היום אנו פותחים בה את תפלת שמונה עשרה שלש פעמים ביום. שבה השם אינו אלא פתיחה לתאר, שגם הוא לא מבטא את תכונות ה' ומעשיו אלא רק את העובדה שהאבות האמינו בו, ודוקא הוא זוכה לאמירה "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר".

ה' אינו מתגלה בשמו אל אדם יחיד, אלא דוקא אל עם שלם. עם שלם יכול להכיר את ה' בשם שהוא כביכול שמו הפרטי. אל עם שלם מתגלה ה' כמו שהתגלה בהר סיני, פנים בפנים, כלשון ספר דברים. האבות מכירים אותו מצד כחותיו וההכרה הגמורה שודאי הוא קים, אך לא בשמו. 

הקריאה בשם ה', או הכרת ה', היא דבר קשה ונעלה מן ההבנה האנושית. כל אדם מכיר את ה' כפי מדרגתו. עם שלם יכול לקבל התגלות. ה' אינו מתגלה בהתגלות שלמה אל יחיד, כיון שהיחיד הוא בן חלוף. עם זוכר לדורות את אשר ראה, ולכן ה' מתגלה אליו בשמו. אבל גם לעם שלם יש אבות. הבחירה בעם מתחילה בבחירה באבות. העם מאמין בה' עוד לפני ההתגלות המפורשת. הוא מאמין מכח אבותיו, וזוהי נקודת החבור לאלהיו. הוא מאמין בה' ולא יאמין באל אחר. השם יכול להשתנות, כי השם אינו אלא יכולת ההכרה של האדם את ה'. ה' אחד, אבל שמות רבים יש לו. כל אדם מכיר אותו בשם אחר, כי כל אדם מכיר גבורה אחרת שלו, ובלבד שכלם מסכימים שהוא הוא בורא העולם קונה שמים וארץ. אך העם לא יאמין אא"כ ידע שה' שאת התגלותו הוא רואה, הוא האל שבו האמינו האבות.

פרעה מחפש את ה' ע"פ שמו, ואם אינו מכיר את השם, אומר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. אם אני בהכרתי אינני יכול לתפוש אותו - הוא אינו קים. לעמת השקפה זו, אומר ה' למשה אהיה אשר אהיה. כלומר: לא השם הוא העקר. השם אינו אלא ההתגלות שבה האדם מכיר אותו. ואוי למי שחושב שהוא הצליח להבין ולהכיר את ה' והשם שבו הוא קורא לו הוא מהותו. ה' אינו ניתן לתפישת שכל אנוש, ודאי שלא בשמות שבו אנו קוראים לו. מה שחשוב הוא שנדע מי הוא, מעבר לשמות.

האותות

פרשית האותות שנותן ה' למשה למקרה שבני ישראל לא יאמינו בו, אומרת דרשני. ברור מלשונה לכל ארכה שהיא באה להזכיר את שעתיד להיות, הן במפגש משה ופרעה והן לאחר מכן. שהרי מצד היותה אות, היא מעלה תמיהות רבות: למה צריך שלשה מופתים. ועוד: אדם שלא האמין כשראה מטה הופך לנחש, שהוא יציאה גמורה מדרך הטבע, כיצד תשכנע אותו יד מצטרעת, שאמנם התזמון המדויק הנעשה ע"י משה הוא מפליא ומפתיע, אבל בסופו של דבר התהליך הוא טבעי? ועוד, כבר הקשו חז"ל: תבן אתה מכניס לעפרים??

בעל כרחנו עלינו ללמוד מהפרשיה הזאת רמזים שונים שנרמזו בה. אפשר למצוא כאן הרבה רמזים להרבה כוונים, אתמקד בכוון אחד, שכמדומני שהוא יכול לשפוך אור על כמה מדרשות חז"ל שנדרשו כאן.

תחילה משליך משה את המטה והמטה הופך לנחש. משה נס מפניו. בסופו של דבר בכפו של משה חוזר המטה להיות מטה.

הרמז כאן ברור: מה פתאום אתה נס מפני דבר שנראה לך נחש, כאשר אתה יודע שבאמת אינו אלא  מטה? בידך הוא, אתה עשיתו נחש ואתה תעשהו מטה. בידך הדבר. ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח וכו'. על הפרשיה המקבילה אומרים חז"ל שנאמר שמטה אהרן בלע את מטותם היינו שקודם הפך חזרה למטה ואח"כ בלעם. אבל הפשט אינו כך, הפשט שעדין נראה כמו תנין, אלא שאנו יודעים שלא באמת הוא תנין, באמת הוא מטה, ולכן התורה קוראת לו מטה. המציאות בשטח נקבעת ע"פ היחס שאנו מתיחסים אליה. פרעה הוא תנים הרובץ בתוך יאוריו כי עמו, וגם עמנו, למדו לראות אותו ככזה. אל תנוס מפניו, שלח ידך ואחוז בזנבו. סופו שיאמר אנוסה מפני ישראל!

המופת הראשון נעשה בידו של משה, במופת השני, לעמת זאת, ידו של משה היא החפץ המשתנה כאות, האות נעשה בחיקו של משה. בחיקו של משה הכח מצטרע ובחיקו הוא שב כבשרו. עתיד משה לומר האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. כאן שם ה' את כל הכח בחיק משה.

בשני האותות האלה מלת המפתח היא יד. ה' עתיד להוציא את ישראל ביד חזקה ויראו ישראל את היד הגדולה. גם בהמשך פרשתנו נזכר פעמים שמשה לוקח את המטה בידו. אבל באות השלישי לא נזכרת יד.

שני האותות הראשונים הם דבר שהשתנה מדרך הטבע וחזר לאיתנו, באות השלישי לוקים המים ואינם חוזרים לאיתנם.

בין האות הראשון לשני לא נאמר דבר על אי אמונתם של ישראל, אם כי זה משתמע ממה שנאמר אחרי האות השני, אחרי האות השני נאמר "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך", כנגד דברי ה' שעתיד לומר : "עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו". לכן באה כאן מכה שאין לה תרופה. ענש על שלא יאמינו ועל שלא ישמעו בקולו. בחלק מהמכות אנו רואים שהמופת הגדול, שעליו נאמר למען תדע כי אני ה', הוא דוקא סלוק המכה. את זה החרטמים כלל לא מנסים לעשות. המופת הוא לא המכה אלא רפואתה. האות השלישי הוא אמנם רק אות ע"פ פשוטו, אך הוא נושא רמזים לפורענות שעלולה לבא על ישראל אם לא יאמינו ולא ישמעו לקול ה'. לפי זה נסיון ההשתמטות השני של משה, שבא מיד אח"כ, יכול להתפרש לא כהמשך ל"מי אנכי" שנאמר לפני המופתים, אלא כהשתמטות של נביא מנבואת פורענות, כמו שמצאנו בכמה נביאים אחרים.

כמובן שגם הפרשיה הבאה מיד אח"כ, בני בכורי ישראל, היא רמז לעתיד לבא. לך ותעשה את כל המופתים האלה לעיני העם, אבל כל זה לא יועיל. פרעה יראה מטה הופך לתנין ולא ישתכנע, הוא יראה נגעים באים עליו ונרפאים בחיקך ולא ישתכנע. הוא יראה מים הופכים לדם ולא ישתכנע. לך אמור לו הנה אנכי הורג את בנך בכרך, ולך אמור לישראל שבדם בריתכם ובדם מזוזותיכם ומשקופיכם אוציאכם ממצרים. כי חתן דמים אתה לי.

המופתים והבן הבכור

בהר האלהים, כאשר דבר ה' אל משה, שאל משה את ה' והן לא יאמינו לי, וה' נתן לו שלשה מופתים כדי שיאמינו לו. וסיים: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות".

בפרשיה הבאה נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלהים בידו". משה לוקח את המטה כמו שצווהו ה', ומיד אומר לו ה': "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל." כלומר: כל מה שלמדתי אותך לעשות לא יועיל. יועיל אם תאמר לו בני בכורי ישראל. אל תתלה את יהבך במטה ובמופתים. כל מה שלמדתי אותך לעשות לא יצליח. אמור לו דבר אחר. אמור לו בני בכורי ישראל.

הפרשיה מסתיימת במעשה צפורה וערלת בנה, ובאמירתה חתן דמים.

הפרשיה הזאת ופרשית המופתים שלפניה, רומזות מלכתחילה על המופתים שעתידים לבא. פרעה עתיד לומר לא ידעתי את ה', ומשה יעשה לו מופתים רבים במטה. הוא יהפוך את המטה לזוחל. הוא יהפוך מים לדם. הוא יביא על פרעה נגעים. ויאמר לכל אורך הדרך שהמופתים נועדו כדי ש"בזאת תדע כי אני ה'", "למען תדע כי לה' הארץ" וכו'. כל המופתים והמכות שנועדו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כפי שמלמדים פסוקי המסגרת שלפני ואחרי המופתים (שמות ז א-ו, יא ט-י). אבל כל זה אינו מועיל, עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו וגואל את בנו בכורו. אחרי שיוכלו לזקוף את ראשם ולומר בפה מלא: לא משום המופתים ולא פן יפגענו בדבר או בחרב, אלא מפני האמת: בני בכורי ישראל. בנו בכורו של ה' אנו. ואותנו יוציא מכאן, ואת בנך בכורך יהרוג. רק כך יצאו ישראל ממצרים. ואם לא יכרתו ברית לה', יבקש המיתם. ולכן דוקא בפסח מדגישה התורה ביותר, שלא יאכלוהו ערל ובן נכר.

הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'. הפסח הוא לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים, וההבדלה היא לפי בתים ולא לפי יחידים. זהו המיוחד בפסח. לכן מי שלא עושה פסח הוא נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל את העם מעם אחר. וזהו יחודו.

מכת בכורות לא נעשית במטה. אין ישראל נעשים עמו של ה' בהרמת מטה אחת. א"א לחיות בצל ה' בהרמת מטה אחת, אלא בעבודתו ואמונתו לארך זמן, ובהתגלותו.

מכת בכורות לא באה למען תדעו כי לה' הארץ או למען תדעו כי אין כמוני בכל הארץ, הנימוקים האלה שבהם מנמק משה לפרעה את כל המכות, לא נאמרו כלל במכת בכורות. שם משתמש משה בנמוק אחר: למען תדעו אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפסח בא ללמד מיהו בנו של ה' ומי  לא. לכן כאן אומר ה' למשה, לא במטה ובמופתים תבא אל פרעה, אלא בדם הברית. וכדברי חז"ל, בדמיך, בדם פסח ובדם מילה. בדמים אלה תתחתן במלך. לא תוכל לבא אל המלך ולומר לו לשלח את ישראל, אם לא מלת את בנך. לא המופתים עקר, והם גם לא יועילו. יועיל אם יוכלו ישראל להתבדל ממצרים, יתרה מזאת: אם יוכלו להבדיל את עצמם ממצרים ע"י זביחת אלהי מצרים לעיניהם, וסמון עצמם בדם. אם יקומו ישראל ויאמרו ישראל אנחנו וברית כרתנו בדם עם ה' ואין אנו מצרים. אם יוכלו לסמן את עצמם בגאוה, לסמן את עצמם ואת בתיהם בדם, יבא הקב"ה ויקחם לו לעם. כי חתן דמים אתה לי.

הבחירה החפשית של פרעה

כבר הקשו גדולים ורבים ממני איך הקשה ה' את לב פרעה, וכי אין לו בחירה חפשית? נראה שהתשובה פשוטה: הקשית וחזוק לב פרעה היינו שיהיה אדם חזק שאין המכות שוברות אותו, ואם הוא נחוש בדעתו להיטיב לא ישוב מפני כל, ואם הוא נחוש בדעתו להרע לא ישוב מפני כל. כי אילו היה לבו חלש ורך, אף כי היה רשע היה נשבר ומוותר אחרי מעט מכות ומבטל את רצונו העז להרע. אך כיון שלב חזק לו אינו נשבר אלא מרע כרצונו. אבל אילו היה רצונו להיטיב היה מיטיב, הקשיית לבו לא באה לגרום לו לרצות להיות רע, אלא רק להביא לידי כך שלא ימנעוהו המכות והקשיים מעשות את אשר בחר בו מרצונו. אילו נאמר שה' הרע את לב פרעה, כי אז היה מקום לשאול איך שלל ממנו ה' את הבחירה החפשית. אך לא נאמר שה' הרע את לבו אלא שהקשה וחזק את לבו. לב קשה וחזק אינו לב שבהכרח בוחר ברע, אלא לב שבוחר במה שבוחר, בטוב או ברע כרצונו, ועומד בבחירתו ואינו משנה אותה לנוכח הקשיים העומדים בפניו. ואדרבה, אלמלא חזק ה' את לבו, היו המכות שוללות ממנו את בחירתו החפשית ומאלצות אותו לבחור בטוב. חזוק הלב בא לאזן את השפעת המכות ולהחזיר את פרעה למצב מאוזן ושקול בו הוא יכול לבחור כרצונו באופן חופשי. חזוק הלב שומר על חפש בחירתו של פרעה, ומאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. כמובן שגם יכולת הבחירה בטוב תמיד עומדת לרשותו אם ירצה.

לא ידעתי את ה'

הבסיס למהלך המכות הוא דברי פרעה "מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". המשפט הזה מזמין את המופתים והמכות הבאים בפרשות הבאות, שמשה מנמק אותם בנמוקים כמו "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’", "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ", "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ועוד.

משה מבקש אותות אל בני ישראל שאינם עלולים לומר לא ידעתי את ה', הם עלולים לומר לא נראה אליך ה'. גם זה סוג של חוסר אמונה, אבל חוסר אמונה מובן. אמנם אני מאמין במקום מסוים שיש ה' ויום אחד עוד תבוא הגאולה, אבל עכשו?

אבל לפרעה יש הגיון משלו: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’, ומכאן: מִי ה’.

פרעה מיצג תרבות שבה לא ידעתי = לא קיים. חז"ל מעצימים את הדבר באמרם: "אותה שעה כעס ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא היה יודע לשלח לי עטרה אלא בדברים אתם באים אלי, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, אמר להם המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו... מתחלה שקר אתם אומרים כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני".

המדרש מצטט כאן פסוק מיחזקאל. יחזקאל מנבא על פרעה של זמנו (בד"כ אנו קוראים על כך בשבת וארא, אבל השנה לא), אבל מסתבר שהרעיון העומד מאחורי פרעה של משה הוא הרעיון העומד מאחורי פרעה של יחזקאל. יחזקאת מנבא: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". לכאורה זוהי אמירה משונה. כיצד יכול אדם להאמין שהוא עשה את עצמו? אלא שיחזקאל מבטא כאן מין אמירה של אני ואפסי עוד. אמירה זו אופיינית בכל דור ודור לראש המעצמה המדעית הגדולה בדור. אין דבר שאני לא יודע, עובדה: הראו לי מישהו שיודע משהו שאני לא יודע. כמובן שבד"כ הם מכירים בכך שעוד נשארו להם כמה דברים לחקור, אבל הם מאמינים שבכח חוקי המדע שלהם אפשר להסביר את כל העולם.

וזה כמובן לא יתכן. נניח שהמדע שלך יוכל להצביע על הגורם להווצרותך, אז שוב תעמוד בפני בעיה: מנין נוצר הגורם הזה. ואם תסביר אותו, תצטרך להסביר מנין נוצר הגורם שגרם אותו. זוהי רגרסיה אינסופית. המדע הקיים יכול להסביר כל דבר רק מכח כח שקדם לו בזמן. אם דבר אינו יכול להתקיים אא"כ יקדם לו דבר, מוכח ששום דבר לא יכול להתקיים. בעל כרחנו עלינו להאמין שעצם הקיום הוא מחוץ לחוקי הזמן, הגורמים והנגרמים. כלומר: מחוץ לטבע ומחוץ למה שמכיר האדם. מי שתולה את הקיום בהכרתו ובהבנתו שלו (או של חרטומיו), כאילו אמר שהוא ברא את עצמו.

כל אלילי מצרים הם חוקי טבע שונים. המיחד את כולם הוא שכולם מוחשיים וניתנים להכרה ע"י האדם. לנו הם נשמעים פרימיטיביים רק משום שהמדע שלנו פחות פרימיטיבי מהמדע המצרי. כיון שפרעה של ימי משה לא הכיר את פרעה של ימינו, נדמה היה לו שהוא יודע הכל.

לא רק לו היה נדמה כך. לכל באי העולם היה נדמה כך. לכן התקשו ישראל להתגבר על השעבוד הרוחני שלהם אליו ולצאת ממצרים. לכן לא רק יחזקאל אלא גם נביאים נוספים צריכים להזכיר: "וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה’ יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן".

וגם יחזקאל מנבא על זה באותו פרק. הוא אומר: "וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל". הרישא של הפסוק מבוססת על פסוק דומה שיצא מפי משה כלפי פרעה. הסיפא של הפסוק מתבססת על דברי רבשקה. כך או כך, ישראל נוטים להאמין במצרים ולהשען עליה, ולא להרגיז אותה יותר מדי, כי היא נאורה. והמצרים מתגלים כידידים לא כ"כ טובים. כמשעבדים ולא כידידים. מוכר, לא?

לכל דור יש פרעה משלו. מעצמה משלו שחושבת שהיא מלכת העולם, רק מפני שהמידע הטכנולוגי מצוי בידה. ממנה צריכים אנו להבדל, וע"י כך נזכה לצאת לחרות. כך גם למדונו חז"ל: "בשביל ארבעה דברים ניגאלו ישראל ממצרים ... על ידי שלא שינו את שמן, ראובן ושמעון מי נחתין ראובן ושמעון מי סלקין. לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא". כלומר: שלא ניסו להדמות למעצמה הטכנולוגית ע"י אימץ שמות של המעצמה של אותו זמן. היציאה הזאת מהשעבוד הרוחני והשמירה על הזהות, היא שתוציא אותנו לחרות.