ויחי

שים נא ידך תחת ירכי

שתי שבועות יש בספר בראשית בלשון שים נא ידך תחת ירכי. ושתיהן פותחות בשלילה. לא קבורה במצרים ולא אשה כנענית. רק אח"כ בא הצד החיובי, כן קבורה עם משפחתי וכן אשה ממשפחתי. בשני המקרים מדובר על הצמדות למשפחת אבותיו של המשביע והתרחקות מבני חם. בשני המקרים יש סלידה מחו"ל ומבני חם, ודבקות דוקא בדבר ששיך לאבותיו של המשביע.

נושא הקבורה ממלא תפקיד מרכזי בפרשתנו. יותר מבכל מקום אחר בתורה. ועם זאת יש לשים לב לביטוי המענין שבו משתמש יעקב: הלשון "ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם" כלומר: עצם המיתה היא שכיבה עם האבות. השלב השני הוא הנשיאה ממצרים והקבורה בקבורתם. אפשר לומר ששכיבה עם האבות היא רק בטוי, בטוי נאה יותר למילה הבלתי נעימה מיתה. אך יעקב מקפיד לפרק את הבטוי הזה למרכיביו ולהתיחס לנוכחותם של אבותיו (דבר שהוא עושה כל הפרשה), ולומר: וקברתני בקבורתם. קבורתם של אבותי מהבטוי שחשבת שהוא רק בטוי. השכיבה עם האבות היא המיתה והיא נעשית עוד במצרים. המת שוכב עם אבותיו אע"פ שאינו קבור עמם. ואעפ"כ מבקש יעקב שגם יקבר עם אבותיו, ולא רק ישכב עמם. דוקא הקבורה היא הדבר שמחבר את ישראל לארץ בהיותם במצרים.

מצרים היא מקום המות. ואולם, גם יעקב וגם יוסף יודעים שה' עתיד לפקוד את ישראל ולהשיבם לארצם. הם יודעים זאת גם בגלל ברית בין הבתרים וגם בגלל דברי ה' אל יעקב "ואנכי אעלך גם עלה", ובפרט לאור הבטחת ה' ליעקב בלוז, העומדת במרכז הפרשה, ושעל פיה יעקב כבר מחלק את הארץ בין בניו. אבל גם יעקב וגם יוסף אינם מזכירים את הידיעה שנחזור לארץ כדבר בעל חשיבות בפ"ע, אלא אגב צווי לדורות. יעקב מזכיר זאת אגב כך שכשיכנסו ישראל לארץ יקבל יוסף שכם אחד על אחיו, ולפני כן – בעניין נחלת אפרים ומנשה. ויוסף מזכיר זאת אגב בקשתו שיעלו עמם את עצמותיו. העלאת העצמות לקבורה בארץ, היא הדבר המחבר את בני ישראל לארץ כבר בהיותם במצרים. החיבור של היהודי הגלותי לאדמה עובר דרך המות והקבורה ולא דרך החיים. חיים יש רק בארץ. הברכות, המדברות על החיים והנחלה בארץ, אינן עוסקות במות אלא בחיים.

במצרים נחשבה הקבורה לדבר מרכזי עוד בחיו של האדם. המצרים כידוע השקיעו הרבה בקברים. הצווי של יעקב ויוסף שבו הם מבקשים שלא להקבר במצרים, אומר דבר אחד: נגזר עלי לחיות פה, אבל אין זה מקומי. אגב כך נזכור שאנו עתידים לחזור.

מי ינהיג את העם

ארבעה בנים מוצגים בברכת יעקב כלוחמים: יהודה האריה, דן הנחש, יוסף היורה בקשת, ובנימין הזאב. אפשר לומר שיעקב, כמו שעתיד לעשות משה, מחלק את השבטים לארבעה מחנות צבאיים, ומעמיד ארבעה ראשי דגל. רמז נוסף למנהיגות ניתן במילים "דן ידין עמו". אלא שבמדבר יוסף ובנימין חוסים תחת דגל אחד, והדגל הרביעי ניתן לראובן, ואילו  יעקב דוחה את ראובן לגמרי. מבחינתו ארבעת ראשי הדגלים הם שני בניה רחל - יוסף ובנימין, דן בכור שפחתה של רחל, ומבני לאה רק יהודה לבדו.

במצב הזה מתחדדת שאלת מעמדו של דן, בן השפחה, מול ראובן בן הגבירה. יעקב טורח להדגיש שדן הוא "כאחד שבטי ישראל", דבר שלכאורה הוא כבר מזמן בגדר המובן מאליו. אם במפגש עם עשיו בפרשת וישלח ניגשו, בשיטת אחרון אחרון חביב, קודם בני השפחות, אחריהם בני לאה ולבסוף רחל ויוסף, הרי ברשימת שמות בני יעקב הבאים מצרימה בפרשת ויגש, בני השפחות כבר מעורבים בין בני יעקב. הסדר הוא בני לאה, בני זלפה, בני רחל ובני בלהה. לומר לך שבני זלפה נחשבים כבניה של לאה ובני בלהה נחשבים כבניה של רחל, וכולם שווים כבני יעקב. בברכותיו יעקב משנה את הסדר, אולם עדיין בני השפחות מופיעים במקום טוב באמצע, בין בני לאה ובין בני רחל.

אולי צריך לומר שההדגשה של דן "כאחד שבטי ישראל", היא המשך התוכחה של יעקב לראובן, ללמדנו שבמעשה בלהה ביקש ראובן לבטא לא רק את היותה שפחה, אלא בעיקר את היות בניה עבדים. ולכן הכתוב זועק שם "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ולא זו בלבד אלא שהוא מכנה את בלהה "פילגש אביו", ביטוי יוצא דופן שלא מופיע בשום מקום אחר, ושעל פי אופיו לא בא להעיד על מעמדה השוויוני של בלהה (בפרשת וישב נאמר "נשי אביו"), אלא על מעמדם השוויוני של בניה. לכן בא כאן יעקב לגעור בראובן ולומר אתה פחז כמים ואילו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. אם יש כאן מישהו שעדיין חושב שהם עבדים, הריני מודיע חד משמעית שהם בנים לכל דבר.

ומכל מקום עדיין נותרו הבדלי מעמד. בניגוד לאריה והזאב שהם חיות אצילות וגיבורות, וליוסף שנמשל לאדם לוחם - דן הוא נחש. גם במדבר דן הוא ראש דגל של בני השפחות, אין בן שפחה מתמנה ראש לבן גבירה. תחת פיקודו שבטי אשר ונפתלי, וזה הדגל המאסף, שאינו לוחם כאריה וכזאב אלא כנחש. משה אמנם מחזיר לדן את מעמד האריה, "דן גור אריה יזנק מן הבשן", אבל דווקא בבשן (רמז ברור לעיר בבשן ששמה ליש). בפועל נתקיימו בדן שתי הברכות: כידוע ארבעת ראשי הדגלים של המדבר קיבלו נחלות הגובלות בנחלת בנימין , מקום השכינה. יהודה בדרום בנימין, ראובן במזרח בנימין, אפרים בצפון בנימין, ודן במערב בנימין. אבל נחלה זו, גוש דן שבמרכז הארץ, היא נחלת דן הנחש. את מעמד האריה הוא מקבל רק בנחלתו השנייה, שבפריפריה, הרחק מגבול יהודה ויוסף.

יתר על כן, כבר בתחילת ספר שמות, אחרי מות יעקב, חוזרים בני השפחות לסוף הרשימה של הבאים מצרימה, וגם משה בברכותיו מברך קודם את בני לאה ובני רחל, ורק בסוף את בני השפחות, כשבאמצע מפריד פסוק כללי, "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק וכו'", שלפי פשוטו איננו חלק מברכת זבולון אלא ברכה לכל העם, שיוצרת סוג של הפרדה בין שבטי רחל ולאה מזה ובין שבטי בלהה וזלפה מזה.

מברכות יעקב אנו למדים את יחסו לבניו, הוא לא רק מחלק את הארץ את ההנהגה אלא נותן לכל בן את חלקו. יש ארבעה בנים שיעקב מציגם כלוחמים: יהודה האריה, דן הנחש, יוסף המצביא הקשת ובנימין הזאב. כלומר: יעקב דוחה את ראובן לגמרי, הוא אינו נותן לו אפילו ראשות דגל. ארבעת ראשי הדגלים של יעקב הם שני בניה של רחל, בכור שפחתה, ויהודה. יעקב לא יכול לתת את הדגל הרביעי לנפתלי, כי ברור שאין ראוי שיהא בן שפחה ראש לבן גבירה. דן יכול להיות ראש דגל לנפתלי ואשר, לא לראובן. כן אנו רואים גם מברכתו, שאמנם הוא "כאחד שבטי ישראל", כפי שטורח יעקב להדגיש, שאע"פ שבן שפחה הוא כאחד שבטי ישראל הוא, (ולא ברור אם בכך הוא מלמד את בניו מוסר, שידעו שגם בני השפחות בניו הם, או שכונתו בעקר לדן עצמו, שהוא עושה אותו ראש לכמה שבטים), אך מ"מ בנגוד לאריה והזאב שהם חיות אצילות וגבורות, וליוסף שהוא אדם לוחם, דן הוא נחש. בני השפחות הם הדגל המאסף, שאינו לוחם כאריה וכזאב אלא כנחש. משה מחזיר לדן את מעמד האריה, אבל בבשן. בפעל נתקימו שתי הברכות: כראש דגל קבל דן נחלה הגובלת בנחלת בנימין, נחלת השכינה. אך בנחלה זאת הוא כנחש. הוא ראש דגל השפחות. הוא קבל גם נחלת אריה, ליש, אבל בבשן. דן יכול להיות אריה רק בבשן. במרכז הארץ, על יד יהודה ואפרים, הוא נחש. (משה בברכותיו מברך קודם את בני הגבירות ורק אח"כ את בני השפחות, כשבאמצע הוא מוסיף פסוק כללי, לכל העם, עמים הר יקראו וגו'. במדבר היו בני השפחות לדגל משל עצמם. בירידה למצרים חוסה כל שפחה בצל גברתה, ומשום כך בניה בני יעקב הם. אבל כבר בתחלת ספר שמות חולקים בני השפחות מקום לעצמם בסוף בני ישראל, ולא כל שפחה באה אחרי גברתה כבויגש. בני השפחות נעשו שבט לעצמם).

אפשר שזה מה שרצה ראובן לבטא במעשה בלהה. לכאורה אם הוא בא על בלהה, כונתו לומר שכיון שמתה רחל שוב אינה שפחה, כי שפחת רחל היא. אבל הכתוב זועק ואומר פילגש אביו. ואפשר שראובן היה מהאומרים שהם בנים ולא עבדים, שהרי רצה לקבל את דברי אביו. כפי שאנו רואים שנהג ביוסף שרצה להשיבו אל אביו. אבל התורה אומרת פילגש אביו ללמד שמעשיו אינם רצויים. אבל אפשר לומר להפך, שרצה ללמד ממעשי בלהה. שהרי איך נשמעה לו בלהה, אם לא משום שנהגה כשפחה כנועה, העושה כל אשר יצוה אדוניה, ואף בנו הבכור של אדוניה, בל תעז להמרות את פיו, ואף במעשה כזה. כי לבה לב שפחה שפל ונכנע. ומכאן רצה ראובן ללמד שהיא אינה שפחת רחל אלא כאחת השפחות אשר בבית. ואין היא אשת אביו שהרי אין השפחה אשת האדון, והיא שיכת לכל בני הבית. וא"כ בניה עבדים. ואולם התורה מיד אומרת ששפחת רחל היא, וטעה ראובן. ומכאן ויהיו בני יעקב שנים עשר.

טֶרֶם לֶכְתּוֹ לְבֵית עוֹלָמִים

אָסַף שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים לְאֻמִּים

לְהָבִין דִּבְרֵי חֲכָמִים

אֲשֶׁר יִקְרָא בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

רֵאשִׁית הִקְרִיב אֵלָיו אֶת בְּנוֹ

בֶּן הַשְּׂנוּאָה בַּאֲסוֹנוֹ

בְּכוֹרָה כְּהֻנָּה וּמְלוּכָה בְּדִינוֹ

כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ

עַל חִלּול אָבִיו בְּשִכָבוֹן

יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן

וְשָׁם בִּבְכוֹרֵי שִׁפְחָתוֹ יִשְׁכֹּן

צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן

אֶל בָּנָיו שׁוֹלְלֵי שְׁלָלָם

כָּעַס בְּסָבְרָם שֶׁעָכַרוּהוּ וְקִלְלָם

לֹא אָבֹא בִּקְהָלָם

כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם

אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ

לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל לִבֶּךָ

לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶךָ

כִּי בוֹ בָּחַר מִכָּל שְׁבָטֶיךַ

יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת

נְתַתִּיךָ שֵׁבֶט בְּגֹב אֲרָיוֹת

וְאָחִיךָ יֵשֵׁב לְחוֹף אֳנִיּוֹת

עַד רֹאשׁ חֲמוֹר הֱיוֹת

אֶת בְּכוֹר שִׁפְחַת הָאֲהוּבָה יִשֵּׂר

אֶת עַמּוֹ יָדִין כְּכָשֵׁר

בְּיָגֹד עָקֵב בְּאַיָּלָה וּבְעֹשֶׁר

כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אָשֵׁר

עוֹד מִקֶּדֶם אֵלָיו יִחָד

אָת בֶּן הָאֲהוּבָה הָאֶחָד

לֹא יִהְיֶה לְךָ גּוֹרָל אֶחָד

כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד

וַיִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתוֹ

וַיְשַׁלְּחֵם אִישׁ לְשִׁבְטוֹ

וַיְצַוֵּם עַל נַחֲלָתוֹ

וַיֵּאָסֵף אֶל אַדְמָתוֹ

האמנם התקיימו הברכות?

האמנם התקימו ברכותיו של יעקב? חלקן כן וחלקן לא. יוסף אכן מקבל שני חלקים, הוא מקבל שכם אחד על אחיו. והוא שכם עצמה. אבל זבולן לא מגיע לחוף. אשר חוצץ בינו לבין החוף.

במהלך הדורות נסו אנשים שונים להפוך את ברכת יעקב על פיה. משה היה הראשון. נכון שגם הוא קורא ליוסף נזיר אחיו ומדבר על ראש יוסף וקדקד נזיר אחיו. אבל לפחות בכל מה שקשור לקללות יעקב, משה הופך את התמונה. הוא מברך את ראובן שיחיה ולא ימות. למה צריך לברך אותו שיחיה ולא ימות? זאת ברכה? ואם זאת ברכה, למה רק ראובן צריך אותה ולא האחרים? בפשטות מפני שמשה נלחם כאן נגד יעקב, שאמר לראובן אל תותר. אל תותר יש לפרש כמו "לא תותירו ממנו עד בקר". את זה בא משה לבטל.

את לוי הוא מברך בברכה גדולה, במקום קללת יעקב.

את התאר "גור אריה" מעביר משה לשבט אחר (וכבר כתבנו בשנים עברו מי הם ארבעת הדגלים לפי יעקב, ומדוע דן יכול להיות גור אריה רק בבשן, ובמרכז הארץ רק נחש).

מי שלקח את ברכת יעקב והפך אותה לגמרי, היו דבורה וברק. הם פשוט לקחו את הברכה, ערבבו וחלקו מחדש. וכך הם אומרים:

מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:  וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב:  לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב:  גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:  זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:

הבטוי "בין המשפתים" נזכר גם בברכות יעקב וגם בשירת דבורה. יעקב אומר אותו על יששכר. בדחק אפשר לפרש שגם שירת דבורה אומרת אותו על יששכר.

"מחוקק" נזכר גם בברכות יעקב וגם בשירת דבורה. יעקב אמר את הבטוי הזה על יהודה. יהודה לא נזכר כלל בשירת דבורה, והמחוקקים עברו לידי מכיר. השבט, הצמוד למחוקק גם אצל יעקב וגם אצל דבורה, מצא את דרכו בארח פלא אל ידיו של זבולן. הוא גם שנה את פניו והפך לשבט סופר.

חוף הימים והאניות נשארו צמודים זה לזה גם בשירת דבורה, אלא שכאן האניות נמסרו לדן, וחוף הימים לאשר.

השלוב בין יששכר לזבולן, שחכמים דרשו עליו גדולות ונצורות, שמר על עצמו אצל משה, אך אבד בשירת דבורה. יעקב מציג את יששכר כחמור גרם הרובץ בין המשפתים, שרואה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, זאת להבדיל מזבולן השוכן לחוף ימים ויוצא באניות. משה תאר זאת בקצור: זבולן בצאתך ויששכר באהליך. האם הרביצה בין המשפתים היא מבורכת או שהיא שלילית? נראה שיעקב שולל אותה. איכשהו אפשר לסבול את "ויט שכמו לסבול", אפשר לפרש (וכך מתבקש) שיעקב רואה ביששכר חמור הנושא תבואה מרובה, סמל לברכה גדולה. כך היא יכול לרבוץ לו בנעימים בארצו הנעימה, בעוד זבולן מפליג ממנה. אבל "ויהי למס עובד" מקלקל את כל החגיגה. ולא יועילו דברי המפרשים האומרים שהעמים יהיו לו למס עובד. זה לא נכנס בלשונו של יעקב. בעל כרחנו עליו לבאר שיעקב מזהיר מפני הגזמה במדת הרביצה. אפשר לראות את הארץ כי נעמה, אבל לא לרבוץ יותר מדי בין המשפתים.

וזה מה שבאה דבורה ללמד. אם ישבת בין המשפתים, אל תתפלא שכל הברכות נהפכו על פיהן. את ברכות יששכר וזבולן גנבו בני השפחות דן, אשר ונפתלי. לקרב הזה יצא זבולן עם נפתלי, ונפתלי יוביל אותו. את הקרב יוביל ברק בן אבינעם מקדש נפתלי, עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולן. האניות והימים נמסרו לדן ואשר. ויששכר? בעמק שלח ברגליו. הוא רבץ לו בין המשפתים. יששכר בעמק, נפתלי על מרומי שדה (לפי החלוקה הגרפית, לא לפי הטעמים). וכך משתלח לו יששכר בעמק ברגליו, תחת נפתלי שאמור היה להיות אילה שלוחה, ואילו נפתלי מוביל את הקרב ממרומי השדה. בן השפחה הזה הוא שנעשה בן זוגו של יששכר או של זבולן.

ברכה היא כלי טוב אך מסוכן. צריך לדעת איך להשתמש בו, צריך לדעת להזהר ולשמור עליו, כי גם אחרי נתינת הברכה, עדין אפשר לתקן ואפשר לקלקל.

חמור שנושא על שכמו ברכה גדולה, צריך לדעת שאם ירבוץ וינוח יותר מדי, יש מסביב יותר מדי אויבים שחומדים את הברכה שעל גבו. דוקא ההכרה בכך היא חלק מהברכה. הצורך להשאר ער כל הזמן, הוא חלק מהברכה המיוחדת השורה על הארץ.

וחוץ מזה, הארץ טרם חולקה בימי יעקב, ואפילו בימי משה. עדין לא ננעלו שערי שמים ושערי הארץ.

ויאחזו בה

בפרשתנו נכרים היטב נצני שעבוד מצרים. מסיום הפרשה עולה שיוסף הוא עדין איש נכבד בבית פרעה. יש לו עבדים רופאים שיוסף מצוה אותם והם עושים. מחנה כבד מלוה אותו, ועוד. אבל הוא אינו יכול לעלות ולקבור את אביו בלי לקבל את רשותו של פרעה.

ואי אפשר שלא לראות את הקשר בין בקשתו של יוסף מפרעה לבקשתו של משה. בשני המקרים בא העברי ומבקש רשות מפרעה. אמנם יוסף, להבדיל ממשה, מקבל את הרשות מיד. אך ההבדל נובע מהבדל בבקשה ובמציאות. בבקשה, כי יוסף הוסיף את המלה "ואשובה", ובמציאות, שהרי נאמר "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן". פסוק שמזכיר היטב את המו"מ בין משה לבין פרעה על יציאת מצרים. תנאי שמשה סרב לקבל.

עוד נאמר בפרשה: "ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד". גם הפסוק הזה מזכיר את הרכב ואת הפרשים שעלו אחרי בני ישראל ממצרים.

יוסף אף אינו יכול לגשת בעצמו אל פרעה ולבקש ממנו. הוא צריך להתחנן באזני עבדי פרעה שיתחננו בשמו אל פרעה. בסוף ימי יעקב במצרים, כבר ברור גם בדברי יעקב אל יוסף וגם בדברי יוסף אל אחיו, שהיציאה ממצרים והחזרה לארץ ישראל הם חלום רחוק. נבואה ותקוה רחוקים. גם יעקב וגם יוסף מביעים את תקותם שאחרי מותם ישובו צאצאיהם אל א"י. אין מה לדבר על כך היום. ישראל כבר משועבדים למצרים ואינם מורשים לצאת ממנה. לעתיד לבא, יפקד אתכם אלהים ויעלה אתכם מכאן. עצם הפסוק הזה מלמד שישראל משועבדים, והם צריכים פקידה.

בגלות היהודי הוא עבד. גם יוסף, שנעשה אב לפרעה ואדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים, אינו אלא עבד ממונה על כל מצרים, כמו שבבית פוטיפר היה ממונה על כל הבית ובבית הסהר היה ממונה על כל בית הסהר. במהלך ההסטוריה ראינו את המציאות הזאת בכל הגלויות. היהודי יכול להתמנות לתפקידים בכירים, אך הוא לעולם לא יוכל להיות אדון אמיתי.

אין הדבר כן בארץ ישראל. גם כשבאו בני ישראל לארץ בחסות המצרים, למסע קצר וע"מ לחזור, בארץ ישראל מתיחסת התורה לבני ישראל בנפרד מהמצרים. על המחנה המלוה נאמר "ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים  וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן", ומיד אח"כ נאמר על בני ישראל "ויעשו בניו לו כן כאשר צום  וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה...". אפשר לפרש שבני ישראל הערימו על המצרים, השאירו אותם בגרן האטד עברו את הירדן לחברון, ואף חזרו תוך שבעת ימים, ואפשר לפרש שהמצרים ידעו שבני ישראל הולכים לחברון. כך או כך, בארץ ישראל מתארת התורה את המחנה המצרי כמנותק מהמחנה העברי, ואת המחנה העברי במנותק מהמחנה המצרי.

מצרים ראו ביוסף ומשפחתו עבדים לכל דבר. עבדים מכובדים, אבל עבדים. לכן כשהתחלף השלטון היה ברור לפרעה ולמצרים שאם הם רוצים הם יכולים גם להעביד את בני ישראל בפרך. החוק מאפשר. פעמים רבות מגיע היהודי בגולה למעמד מכובד בשלטון. כשמתחלף השלטון, באות ההתנכלויות ובגדול. גם בארץ ישראל קשה, גם שם הגויים באים ומקשים, אך שם זה אחרת.

איפה קברו המצרים את יעקב

הפרשה מתארת את יוסף העולה לקבור את יעקב: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים  וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן  ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד  ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים  וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן".

ומיד מוסיפה הפרשה: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום  וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר מאת עפרן החתי על פני ממרא".

למה נצרך התיאור הכפול הזה? ולמה עשה יוסף לאביו אבל בגרן האטד בעבר הירדן?

אפשר לפרש שזה אכן תיאור כפול. התיאור הראשון מתאר את הארוע מנקודת ראות פוליטית בינלאומית, התיאור השני מתאר את אותו דבר מנקודת ראות של עם ישראל.

אבל אפשר לפרש שהיה כאן תרגיל הסחה. יוסף לא רצה להביא את המצרים אל קברו האמתי של יעקב. את יוסף מלוים כל זקני ארץ מצרים, במשמר כבוד שהוא גם משמר משעבד. יוסף לא רוצה שהם יבאו להלויה האמתית של יעקב. הכבוד הגדול ליעקב, כבודו במקומו מונח. אבל מקום כבודו האמתי של יעקב, אינו עניין לגויים. באותו שבעה ימים שבהם התאבלו המצרים בעבר הירדן, נשאו אותו בניו ארצה כנען וקברו אותו במערת המכפלה. אח"כ חזרו ישראל וכל המשלחת המצרית למצרים.