וישב

מיהי הירח

יוסף חולם על שמש וירח ואחד עשר כוכבים. לא קשה להבין מיהם השמש והכוכבים. מספר הכוכבים זועק לשמים, ובפרט אחרי חלומו הקודם. השאלה הצריכה פתרון היא מיהי הירח. יעקב גוער ביוסף ותוך כדי דבריו פותר את החלום ומכריע שהירח היא רחל. אבל נראה שבני יעקב ששמעו את יוסף מספר את החלום סברו שהוא מתכוון לומר שהירח היא לאה. קודם כל, כי כך הם פני הדברים מנקודת ראותם. מבחינתם אין לבית ירח אחר. ושנית, הם ראו בחלום קריאת תגר מצד יוסף על בכורתה של לאה. קריאת תגר שיש לה הרבה על מה לסמוך. בעיניהם, יוסף חולם שלאה ובניה ישתחוו לו. בעיניהם רחל כבר אינה רלוונטית, שהרי מתה ונקברה בדרך. כיון שהיה מתח גדול בבית בין שתי האִמהות, קל לפרש כך. יעקב לא מוכן לקבל שלאה היא הירח. הוא רואה ברחל את המאור השני של הבית גם אחרי שכבה.

למה כל כך הרבה אנשים?

בספור של יוסף ואחיו, לפחות בחלקו הראשון, יש כמה אנשים שלא ברור מה הם תורמים לספור ולמה התורה טורחת לספר לנו עליהם.

יוסף הולך בצווי אביו בעקבות אחיו ומוצא אותם, אבל הוא לא מוצא אותם מיד, בדרך הוא פוגש איש אחד שעוזר לו ללכת בעקבותיהם. ולא נותר לנו אלא לשאול את האיש הזה מה תבקש. מה מקומך בספור ומה הוא חסר בלעדיך.

ואת הבעיה היותר גדולה יוצרים לנו אנשים מדינים סוחרים, שגם הם גובים כאן דמי תווך מיותרים לחלוטין. לא רק שהספור שלם לחלוטין גם בלי התערבותם, הם גם יוצרים בעיה פרשנית. מי הם ולמה הם נמצאים כאן. מי מכר למי ומתי? יש לנו מספיק ישמעאלים גם בלעדיהם.

לגבי האיש שמצא את יוסף, המפרשים נדרשו לדבר וכתבו שבא הדבר להודיע שבחו של יוסף, שהיה יכול לשוב אל אביו ולומר לא מצאתי, ואעפ"כ חקר ודרש ומצא את אחיו. אך מלשון הפרשה נראה בדיוק להפך. אילו היה הנכון כדברי המפרשים, היה צריך לכתוב "וימצא איש וישאלהו ויאמר לו את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים". לשון הפרשה מלמדת שיוסף לא עשה דבר, האיש הוא שמצאו ושאלו. יוסף תעה בשדה. האיש הוא שמצאו והוא ששלח אותו אל אחיו.

לגבי המדינים הסוחרים, אני רוצה במאמר מוסגר להציע פתרון לבעיה הפרשנית: נראה שאנשים מדינים סוחרים, הם תגרים. מדינים היינו סוחרים, ואינו שם של עם, ואלה היו עבדים של בני יעקב. יהודה אמר לחלק מאחיו שישבו קרוב אליו בשעה שאכלו מה בצע כי נהרוג את אחינו, והם שלחו כמה עבדים שתפקידם היה לסחור עבור אדוניהם. העבדים האלה עברו אל הישמעאלים ומכרו להם את יוסף, גם הישמעאלים נקראים מדנים, כי גם הם סוחרים. ראובן לא הרגיש בדבר מפני שגם אם ראה שיהודה שלח כמה עבדים, אנשי מכירות, לקראת הישמעאלים, אינו יודע לאן בדיוק שלחם. אדרבה, נראה לו פשוט וטבעי שיהודה ישלח את אנשי המכירות שלהם לקראת הישמעאלים. (הבעיה היא שיהודה עצמו לא מעז לומר לראובן את האמת, כי הוא חושב שראובן באמת רוצה שיוסף ימות בבור. וזאת מפני שגם ראובן, הבכור וכביכול המנהיג, אינו מעז לומר לאחיו את האמת. גם אחרי שהוא שב אל הבור כל מה שיש לו לומר לאחיו הוא "ואני אנה אני בא", קריאה שמתפרשת ע"י אחיו כהבעת צער מטעם האח הבכור והבכיר, שיצטרך לתת דו"ח לפני אביו, ובאלו פנים ידווח לו על יוסף. כיון שזאת הבעיה של ראובן – יש לאחים פתרון פשוט ונוח, שעיר עזים).

עד כאן מבחינת הפתרון הפרשני, אבל מה עושות הדמויות האלה בפרק? מה היה הפרק חסר בלעדיהם?

נראה שהתשובה היא שהתורה רוצה בפרק הזה להראות שיש הרבה ידים שבוחשות בקדרה סביב יוסף, ומעט מאד יוסף. יוסף בפרק הזה הוא סביל, תועה בשדה, בעל חלומות שאינו מסוגל לצאת מעולם החלומות לעולם המציאות. נער צעיר ומלשין, המתחבא בצל סינורו של אביו ומביא את דבת אחיו אליו. בן זקונים שחולם שכולם משתחוים לו ואינו חש בלעג שאחיו לועגים לו. הוא תועה בשדה, הוא סביל. הוא לא מוצא איש אלא וימצאהו איש. הוא כלל לא הנושא במשפט, הוא המושא כמעט בכל המשפטים. וכל העולם מסובב אותו, מוצא אותו, שולח אותו, מוכר אותו.

וזה הולך ומשתנה ככל שהפרשה מתקדמת. ככל שיוסף יורד יותר ויותר לעומק ולשפל המדרגה, כך הוא נעשה יותר ויותר פעיל. כשהוא מגיע למצרים הוא כבר לא המושא במשפט. "ויוסף הורד מצרימה", הוא עדין סביל אבל הוא הנושא של המשפט. מאותו רגע מתחילה ברכת ה' ללוות אותו. בבית הסהר הוא כבר כמעט מלך. את כל אשר עושים שם הוא היה עושה. הוא יוזם את הפניה לשר האופים ושר המשקים, הוא המבקש לפתור את חלומותיהם, והוא זה ששולח את שר המשקים אל פרעה ואת שר האופים אל העץ. הוא מבקש משר המשקים שיזכירהו אל פרעה. הוא לוקח אחריות על חייו. ככל שיוסף יורד יותר ויותר מטה מטה ונעשה יותר ויותר עבד, כך הוא נעשה יותר ויותר בן חורין ויוזם.

היכן מקומם של יהודה ויוסף

יש בתורה כמה וכמה רמזים על נחלותיהם העתידיות של השבטים. כבר כתבנו בעבר שפרשית הולדת בנימין אינה רק פרשית הולדת בנימין אלא פרשית נחלת בנימין. בפרשתנו בא הדבר לידי בטוי לגבי יהודה ויוסף.

יש בפרשתנו שני מעשים שונים, אחד עוסק ביהודה ואחד עוסק ביוסף. יש הקבלות לשוניות ותכניות רבות בין שני הפרקים, ולא נעסוק בהם כעת. המקומות שנזכרו בכל פרק עתידים ליפול בחלקו של הגבור. יוסף תועה בשדה באזור שכם, מגיע לדותן, ונמכר לאורחה הבאה מגלעד. יהודה יורד מאת אחיו, כלומר מחברון שבה יושבת המשפחה, ויורד עד איש עדלמי. מעדלם הוא מוסיף לרדת עד כזיב, שם נולד שלה. משם הוא עולה תמנתה.

יוסף הולך ויורד לאורך הפרשה. העליה היחידה שלו בפרשה היא "וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור", עליה לצרך ירידה, כלומר: לצרך מכירה למצרים. ויוסף הורד מצרימה. לעמתו יהודה יורד מאת אחיו לעדלם, מוסיף ויורד עד כזיב, אך משם הוא עולה תמנתה. בהמשך הוא שוב נמצא עם אביו ואחיו בחברון.

שלה נולד בכזיב. בניו נוחלים את כזיב (אנשי כזבא, דבה"י א ד כב, כזבא היא כזיב והיא נמצאת באזור מרשה וגדרה, שהם ערי שלה). פרץ נחל בהר, באזור בית לחם וחברון.

יוסף בפרשתנו רק יורד, אך הספר נגמר בצוויו להעלות את עצמותיו מזה, אחרי שיעקב נותן לו בפירוש את שכם.

הירידה והעליה היא שהפילה את חלקו של יהודה במקומו וחלקו של יוסף במקומו.

ממצאים שתולים בזירה

פרשתנו מכילה כמה ספורים שלכאורה אין ביניהם קשר, מלבד העובדה שהם מתארים רצף ארועים אחד. ואעפ"כ אנו מוצאים מרכיבים שחוזרים ונשנים לאורך הפרשיות השונות. אחד מהם הוא השמוש בממצאים כדי להוכיח טענות מסוימות. ליתר דיוק: מדובר על מי שמלכתחילה דאג לכך שיהיו בידיו ממצאים כדי להוכיח את טענתו. בתחלה היתה זו כתנתו של יוסף הטבולה בדם, אח"כ היו אלה החותמת, הפתילים והמטה של יהודה (שהתורה מקשרת ביניהם במלים "הכר נא"). אח"כ היה זה בגדו של יוסף.

בגדו של יוסף וכתנתו של יוסף באו להוכיח שקר. לעמתם החותמת, הפתילים והמטה באו לגלות את האמת.

כנגד הממצאים מהשטח, עומדות ראיות מסוג אחר: חלומות. תשאל את אשתי, חלמנו. גם החלומות יכולים להתפרש כרצון איש ואיש. שר האופים מחליט לספר את חלומו ליוסף רק אחרי שראה שיוסף פתר לשר המשקים פתרון טוב. מכאן הוא הניח שכדאי לשאול את יוסף, הוא לא שת את לבו להבדל המרכזי שבין חלומו שלו לבין חלומו של שר המשקים, והניח שמי שיודע לפתור טוב חלום אחד, יפתור טוב גם חלום אחר.

אך גם שר המשקים התגלה כאדם שלא ראוי לסמוך עליו ועל יושרו.

פרשנות החלומות היא דבר שתלוי בפותר. כך סובר כנראה גם יעקב, ולכן הוא גוער ביוסף על החלומות שהוא חולם. פרשנות הממצאים תלויה במי ששותל אותם.

התורה מעמידה בכל פרק את האנשים שאינם אומרים את האמת, אחי יוסף, יהודה, אשת פוטיפר ושר המשקים והאופים. הם מיפים את המציאות ומתאימים אותה לצרכיהם. מולם עומדים יוסף ותמר דוברי האמת. ויהודה שהודה בסופו של דבר חזר ואמר את האמת. זהו יוסף המזכיר ללא הרף את אלהים ונשבע בו שדבריו אמת. מאידך, את החלומות אפשר לפתור בכל כוון אפשרי. המספר חלום שאינו במקומו, ראוי לגערה מאביו. אבל יוסף אומר שגם את החלומות יפתור אלהים. יעקב מסביר לו שהאמת הפוכה, את החלום צריך לספר ע"פ מה שיאמר אלהים. מי שמסתמך יותר מדי על החלום כעל ראיה בעולם המעשה, אינו שונה בהרבה ממי ששותל ממצאים שקריים בזירה.

תַּחְפּ‎ֹשֶׂת (לַחֲנֻכָּה)

מִגּ‎ֹבַהּ חֲלוֹמוֹת וְאַדְנוּת לַמָּאוֹר

כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים הוֹרִידוּנִי לַבּוֹר

כֻּתָּנְתִּי, בְּדַם שָׂעִיר טְבוּלָה

הוּבְאָה לְאָבִי לִרְאָיַת עֲלִילָה

הֶעֱלוּנִי מִבּוֹר לְבֵית טַבָּח לִשְׂרוֹר

וְעַל ל‎ֹא מְאוּמָה שָׂמוּנִי בַּבּוֹר

בִּגְדִי הַנָּקִי לְל‎ֹא רְבָב

הוּבָא לֲאדוֹנִי לִרְאָיַת כָּזָב

מִשָּׁם הוֹעֲלֵיתִי לִרְבִיד הַזָּהָב

וְהוּשַתִּי עַל כּוּר הַבַּרְזֶל בָּרָעָב

בְּבִגְדֵי הַשֵּשׁ אֲשֶׁר עָלַי

ל‎ֹא יַכִּירוּנִי אֲפִילוּ אֶחָי.

ירידה לצורך עליה

פרשת יהודה ותמר מתחילה בירידה, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו. יהודה יורד מחברון מערבה, ירידה טופוגרפית. אך לא רק טופוגרפית. יתכן שירידתו של יהודה לא היתה אמורה להיות ירידה להשתקע. הוא ירד יום אחד מאת אחיו, אלא שקרה לו משהו בירידה הזאת: "וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". לאן לקח אותה יהודה? אולי לחברון. אלא שבהמשך הוא יורד עד כזיב.

עוד מלה אחת צריכה למשוך את תשומת לבנו בפסוק הזה: וַיֵּט. המלה הזאת נזכרת פעמים בפרשיה. פעם אחת כאן, כאשר יהודה נוטה אל בת איש כנעני, ופעם שניה להלן, כאשר הוא נוטה אל אשה שהוא חושב אותה לזונה: "וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ". יהודה נוטה אל הזונה, ונטיה אל הכנענית כמוה כנטיה אל הזונה.

המלה וַיֵּט הראשונה, באה אחרי המלה וַיֵּרֶד. המלה וַיֵּט השניה, באה אחרי המלה וַיַּעַל. וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי.

מחציתה הראשונה של הפרשה היא ירידה. יהודה יורד עד עדלם ועד כזיב. תוך כדי כך הוא מאבד שני בנים בגלל רעתם, ומשקר לתמר, או יותר נכון לומר מכזב. בבנו השלישי שנולד בכזיב.

למה יהודה לא אומר לתמר את האמת? בדברי חכמים משמע שיש אשה שמזלה גורם לבעליה למות. לפי זה אולי יהודה האמין באמונות תפלות. אבל נראה שההסבר הוא הרבה יותר פשוט. בימינו, כאשר שני בעליה של אשה ימותו באורח חשוד, המשטרה תחקור את האשה. בזמנם לא היתה פונקציה כזאת. יהודה רואה ששני בעליה של תמר מתים, והוא חושד. אם הוא חושד, למה הוא לא אומר זאת לתמר. כ"כ קל לו לשרוף אותה כשהיא הרה, למה לא כשהיא רוצחת? כי זה רק חשד עמום. אם ישאלו אותו האם הוא באמת חושב שהיא הרעילה את בניו, הוא ישיב: 95% שלא. אם כך – למה הוא לא נותן לה את שלה. כי איזה אב נורמלי יסכן את בנו בסכון של 5%? לכן, לא נעים לו לומר לאשה ש95% שהיא לא רצחה, שהיא חשודה ברצח. יהודה פותר את הבעיה בדרך אלגנטית. הוא שולח אותה לבית אביה, עד להודעה חדשה, ועד בכלל. עד כזיב יורד יהודה. מי גרם לו לרדת לשפל כזה? לא ברור.

זהו סוף ירידתו של יהודה. יש בתנ"ך שלש פרשיות המכילות מרכיבים זהים: פרשת ער ואונן, פרשת היבום, ופרק ד ברות. בשלושתן מדובר על נשיאת אשת המת ע"י קרוב משפחה, בשלושתן מטרת הדבר היא להקים שם או זרע למת. בשלושתן מוזכר אדם שלא רוצה לעשות זאת, או שלא רוצה לעשות זאת כראוי. ובשלושתן נענש האיש הזה במחיית שמו. אלא שכאן לא רק אונן נענש ונמחה שמו. כמעט גם יהודה. שהרי הוא מוביל את שלה באותה דרך.

מה גורם ליהודה להפסיק לרדת ולהתחיל לעלות? וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל...

ירידתו של יהודה התחילה בנשיאת בת איש כנעני. ירידתו של יהודה נגמרה במות אותה כנענית. אבותינו נזהרו שלא לשאת כנעניות. יהודה לא נזהר. כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר:  יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב.

מיד אחרי מותה הוא מתחיל לעלות, נושא את האשה האמתית והנכונה, וממנה נולדים לו שנים בנים חשובים ומיוחסים. בני הכנענית מתו (מלבד אחד שכמעט לא נזכר בהמשך) ובני תמר עולים לגדולה. היא יוזמת את זה, כיבמה בפרשת היבום אשר תובעת את היבם, וכרות הבאה אל בעז. היא זו אשר מביאה בסופו של דבר את העליה הגדולה. האשה הכנענית מביאה לירידה, האשה הנכונה מעלה אותו בחזרה.

גּוּר אַרְיֵה מִטֶּרֶף יָרַדְתָּ

עַד כְּנַעֲנִי נָטִיתָ נָפַלְתָּ

מִבְּנוֹתָיו לְךָ לָקַחְתָּ

תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ

יַכְרֵת ה' שֶׁבַּשָׂטָן גּוֹעֵר

לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר

רְשָׁעִים מִמֶּנָּה לְנַעֵר

לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ

כָּכָה יֵעָשֶׂה גַּם לְע‎ֹנֶה

אֲשֶׁר בֵּית אָחִיו לֹא יִבְנֶה

כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר כְּזֹנֶה

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ

בֶּן כְּזִיב בְּאִמְרָתוֹ כִּזָב

בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב

הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אָח זָב

וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ

וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל

וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל

כִּי חִלֵּל יְהוּדָה וּבַת נֵכָר תִּבָּעֵל

תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אָרֶץ

בַּת נֵכָר תָּמוּת וְתִכְלֶה

עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, מִגֹּלֶה

וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה

הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ

עוּרִי תָמָר לִבְשִׁי עֻזֵּךְ

רְאִי כִּי גָדַל כְּבוֹדֵךְ

הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ

הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ

עֲטוּיי שָׁנִי לוֹבְשֵׁי אֲדַמְדָּם

לֹא עוֹד יִשְׁלְחוּ יָדָם

כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ גָּדוֹל כְּבוֹדָם

מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ

 

הבחירה וההמשכיות

שני זוגות תאומים יש בתורה: יעקב ועשו, פרץ וזרח. בשניהם טורחת התורה לספר לנו את סיפור לידתם, ובשני המקרים הסיפור מבטא מורכבות והסתבכות של שאלת הבכורה והבחירה. יעקב יוצא וידו אוחזת בעקב עשו, ופרץ מתפרץ ויוצא אחרי שסימן הבכורה כבר נקשר על ידו של אחיו.

התורה אוסרת להדיח את הבכור: "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה .... לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור". אבל לכל אורכו של ספר בראשית, בכל תולדותיהם של האבות, הבכורות מודחים בזה אחר זה. ישמעאל נדחה מפני יצחק, עשו מפני יעקב, ראובן נדחה מפני יוסף, מנשה נדחה מפני אפרים, וזרח מפני פרץ. בכור יהודה האמיתי היה רע בעיני ה', וה' המית אותו. לא בכדי מודגש באותו פסוק (בראשית לח, ז) "ער בכור יהודה".

בבית יעקב התחרות לא היתה רק בין הבנים, אלא בעיקר בין הנשים. בעצם, תיאור הלא תעשה, המופיע בפרשת כי תצא, מספר בדיוק את סיפורו של בית יעקב. "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשנואה", הרי זה בדיוק גורלו של יעקב. יש לו שתי נשים, רחל אהובה ולאה שנואה, הבן הבכור נולד ללאה, ויעקב מבכר את יוסף בן האהובה. הוא אוהב את יוסף מכל בניו, הוא שומע ממנו את דיבת אחיו, הוא ממנה אותו למשגיח עליהם ועושה לו כתונת פסים, הוא נותן ליוסף את הבכורה. הפסוק בדברי הימים אומר את זה במפורש: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל..". אמנם יש ליעקב סיבות לבחירתו: ראובן קילקל באוהל בלהה, שמעון ולוי פסלו את עצמם בפרשת שכם, ועכשיו עומד יוסף מול יהודה, כבר לא בכור מול בכור, אלא הבכור של רחל מול הרביעי בבניה של לאה.

ובכל זאת, מן השמים נבחר יהודה ואילו יעקב בוחר ביוסף. כי יעקב אוהב את רחל, אבל ה' בוחר בלאה. גם שבט הכהונה וגם שבט המלוכה יוצאים מלאה, לאה היא שקבורה במערת המכפלה עם יעקב, וסימנים שונים מראים שדווקא לאה היתה ראויה יותר: רחל קינאה באחותה, רחל מכרה את יעקב בעד דודאים, מעשה מקביל למכירת הבכורה בעד נזיד עדשים, רחל גנבה את התרפים של לבן אביה. עיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. יצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו ויעקב אהב את רחל בגלל יופיה, אבל ה' יראה ללבב, ואולי לא בכדי נסמכה פרשיית אשת יפת תואר לפרשת הבכור בן השנואה.

נפתולי ההכרעה בין הבן הנבחר ובין הבן הדחוי נעשים בשילוב של מלמעלה ומלמטה, ואפילו יצחק שההכרעה הזו כאילו נכפתה עליו במרמה, אומר אחריה "גם ברוך יהיה", וחוזר ומברך את יעקב. רק בשלב האחרון, בין אפרים ומנשה ההכרעה כולה בידי אדם, ובמקביל בין פרץ ובין זרח ההכרעה כולה בידי שמים: ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו. לומר לך שבזאת הסתיימו הנפתולים והסיבוכים, אין עוד בן נבחר מול בן דחוי, כל הבנים בכלל הבחירה, ובתוכם יש בית מלוכה, הנבחר בידי שמים בלבד. תם שלב הבחירה והחל השלב שבו בחירת הנבחר מתמשכת לדורותיו. כל מי שיוליד הנבחר - יוולד לתפקידו. המעבר בין התקופות מתרחש בארוע שבו נעשו הלידה והבחירה כאחד. המשפחה הנבחרת נבחרה. הבחירה התבצעה כבר ומרגע זה ואילך אסור לבכר את בן האהובה על פני הבכור.

מיהו הממשיך של יעקב

בתחומים מסויימים יוסף הוא המשך של האבות, ובהתרשמות ראשונה נראה כאילו היה האב הרביעי. הבולט בתחומי הדמיון הוא ברכת ה' השלוחה במעשה ידיו. על אברהם נאמר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", וכך מתאר עבדו של אברהם באוזני לבן ובתואל: "וה' ברך את אדוני מאוד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמליםוחמורים".  על יצחק נאמר "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד". גם על יעקב נאמר "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".

וכך גם יוסף. "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח... וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו ... באשר ה' איתו ואשר הוא עושה ה' מצליח". אלא שברכת ה' ששרתה על יוסף לא גרמה להתעשרותו של יוסף עצמו. ביתו של פוטיפר התברך בגלל יוסף, שר בית הסהר זכה לברכה בעמלו של יוסף, ובסופו של דבר ארץ מצרים כולה נתברכה בהצלחתו של יוסף. אך יוסף עצמו היה עבד, וגם כשיצא מבית הסוהר ועלה לגדולה, לא היה בן חורין ולא התברך בשביל עצמו. יוסף נמכר לעבד וכזה נשאר.

יהודה, שהתמודד מול ראובן ויוסף על השליטה בבית יעקב, הצליח לסלק את יוסף מהבית למשך שנים רבות, ולזכות בהנהגה. המחיר על כך היה שלא רק יוסף אלא כל ישראל, נעשו עבדים לפרעה במצרים למשך זמן רב.

כשמתוודע יוסף אל אחיו, המקסימום שהוא יכול לעשות למען אביו ואחיו הוא למשוך את כולם אליו למצרים, והוא אינו משמיע שום רמז שצר לו על כך. הרושם העולה מכל דבריו הוא שזה נראה בעיניו דבר גדול. ההשתקעות בתוך מנגנון המלוכה המצרי נראית בעיניו כמעלה גדולה, ולא כחסרון וגלות. "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ... והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ... ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה". הוא מרגיש שהוא עושה אך טוב למשפחה בכך שהוא מוריד אותה למצרים ומקרב אותה לפרעה. אם יציעו לו לשוב לארץ ישראל ולהיות שם מנהיג המשפחה, ספק רב אם הוא יסכים.  התוצאה היא שכולנו גלינו מארצנו ונעשינו עבדים.

האבות לא נטמעו בתוך בתי המלוכה של העמים, למרות קשרים קרובים וידידותיים עם פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך גרר, ולמרות הזמנתו המפורשת של עשיו לבוא ולהשתלב במלוכה על הר שעיר, האבות שמרו מרחק ושמרו על עצמאות. לא כן יוסף.

ועם זאת, יוסף לא נטמע בתוך התרבות המצרית. הוא רואה את יד ה' כל הזמן ובכל מקום, והוא מזכיר במפורש את שם ה' באוזני המצרים, והמצרים שומעים אותו מזכיר שם שמים גם באוזני אורחים זרים רמי מעלה, כמו אחיו. הוא מדגיש שלא הוא פותר את החלומות אלא אלוהים. הוא מדגיש שה' הוא היוצר את החלום והוא היוצר את הרעב והשבע בעולם.

בזה הוא מנוגד לאחים, שאפילו באומרם זה לזה שאין להרוג ואין לשפוך דם, אינם מזכירים כלל את יד ה'. הם מזכירים את ה' רק בהקשר של אסון הבא עליהם. רק בירידתם למצרים הם אומרים לראשונה  "מה זאת עשה אלוהים לנו" (ואחר כך אומר יהודה ליוסף "האלוהים מצא את עוון עבדיך", וגם בזה אפשר שהוא אינו אלא משיב ליוסף בלשונו. כמו שפרעה השיב לו בלשונו ואמר הנמצא כזה איש אשר רוח בו. שהרי סביר להניח שהם ידעו והבינו שאין בהם עוון אמיתי כלפי אלוהים, שהרי כל אחד מהם ראה בשקו את כספו הן בראשונה והן בשניה, וסביר להניח שיהודה ידע והבין, שגם הגביע לא הגיע לאמתחת בנימין בגנבה).

בין יראי אלהים אין אדם יכול לומר לחברו אל תחטא לאלהים, כי ישיב לו חברו שבשם אלהים הוא רוצח את אחיו. בקרב המצרים אפשר להזכיר את ה', ובלבד שאמונה בה' איננה מרידה בפרעה ובמוסכמות המצריות. לכן מצליח יוסף להביא לרמה מסוימת של אמונה אצל פרעה, אך נכשל בסופו של דבר. בסופו של דבר נעשים כל בני ישראל עבדים לפרעה במצרים.

אבל ביטויי האמונה של יוסף באלוהים באים בהקשר של אמת ויושר בין אדם לחברו, ולא בהקשר של בין אדם למקום. הוא לא אומר לאשת פוטיפר שאלוהים אסר לנאוף, אלא שהוא אינו יכול למעול באמון שפוטיפר נותן בו "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים". הוא מאמין במוסכמות המצריות ומקבל את הסדר המצרי, ואף על פי שהוא עצמו גֻנ‎ֹב גֻנב, ומצד האמת אינו חיב לפוטיפר דבר, הוא אינו מורד בפוטיפר וקורא לו אדוני.

דמות נסתרת הכובשת בלאט את הבמה

ספר בראשית בנוי כסידרה של סיפורים, שכל אחד מהם סובב סביב דמות אחת הניצבת במובהק במרכז הבמה. התורה ממקדת את מבטנו אל אברהם, מ"לך-לך" ועד לרגע בו יוצא העבד להביא את רבקה. במעמד הזה, שבו מדובר נכבדות ביצחק, התורה איננה מספרת מה עשה או מה אמר יצחק עצמו. הזרקור עדיין מכוון אל אברהם. לעומת זאת, כאשר העבד חוזר עם רבקה, הכתוב אינו מספר אלא על המפגש בין העבד ויצחק. "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה, ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו...". כאילו עבר הזרקור להאיר על יצחק. מכאן ואילך יצחק במרכז הבמה, כל הסיפור סובב סביבו, ואברהם נזכר רק בקצרה כדמות רקע בסיפורו של יצחק. כאשר יעקב יוצא ללכת חרנה, עובר המוקד אליו, והתורה אינה מספרת דבר ממה שעובר על יצחק בכל השנים הרבות שבהן אין לו קשר לסיפורו של יעקב.

במי מתמקדת התורה אחרי יעקב? בפשטות, נראה שמרגע שיוסף יוצא לדרוש את שלום אחיו, התורה מתמקדת ביוסף. סביבו סובב ספר בראשית עד תומו, ובמותו של יוסף מסתיים החומש. אלא שיש בו פרק אחד שעוסק ביהודה.

הקורא את ספר בראשית מתרשם שיוסף, ובעקבותיו אפרים, נבחרו להנהיג את העם. ואולם, התחרות בין שני השבטים האלה עוד נמשכת במדבר. שם מנהיג יהודה את הדגל המזרחי והולך בראש המחנה. לעמתו אפרים מנהיג את הדגל המערבי, העומד במקום השכינה. לא במקרה, שני המרגלים שלא חטאו בחטא המרגלים הם המרגל של יהודה והמרגל של אפרים. במדבר, אם כן, מאבק ההנהגה הוא בין נשיא הדגל המזרחי, נחשון בן עמינדב, לבין נשיא הדגל המערבי, אלישמע בן עמיהוד. בסוף התורה נראה היה שאלישמע נצח, שהרי ה' בפרוש צוה למנות את נכדו של אלישמע למנהיג העם. בסופו של דבר ממנה ה' את יהושע בן נון, איש אפרים ונכדו של אלישמע בן עמיהוד נשיא הדגל, להנהיג את העם. אך התורה תלתה את בחירת המלך בבחירה עתידית, "אשר יבחר ה'" אחרי הביאה אל הארץ וירושתה. ולימים נבחר זרעו של נחשון בן עמינדב להנהיג את העם.

הקורא בתורה לפני ימי דוד מתרשם שאפרים נבחר. נראה שבני אפרים המשיכו לראות את עצמם כמנהיגי העם גם אחרי יהושע, ומשום כך כעסו על גדעון ועל יפתח שנלחמו ללא רשותם. הם לא היו גבורי רוח וכח דים כדי לצאת להגנת העם בשעת הצרך, אך כששבט אחר נצח במלחמה בהעדרם הם חשו פגיעה במעמדם. נראה שהרגשה זאת היתה טבועה בבני אפרים גם אחרי שקבלו עליהם את דוד למלך, וזה אפשר לירבעם למרוד. שני דורות אינם זמן מספיק כדי לשנות הרגשה כללית של צבור שלם, כי גם אם קבלו עליהם את מלכות דוד, הוסיפו לזכור את הימים שחשבו את עצמם למנהיגי העם, והוסיפו להעריך את שבטם כעקרי.

לפי זה כדאי לקרוא שוב בין השטין את הפרשות של סוף ספר בראשית. עיון מחודש בפסוקים מראה שלמרות שהתורה מתמקדת בעקר ביוסף, יהודה הולך וכובש לו מקום מרכזי של הנהגה. הוא המוביל את האחים, והוא הנגש אל יוסף להציל את בנימין. הוא הנשלח לפני יעקב להורות לפניו גשנה. מתוך כך יובן שגם הפרק הקוטע את מעשה יוסף ועוסק ביהודה, בא למקד את תשומת הלב בירידתו ועליתו של יהודה, שעתיד להנהיג את העם.

יהודה, שמלא תפקיד חשוב בפרק הקודם של מכירת יוסף, יורד מאת אחיו, כלומר מחברון, עד עדלם, ומאוחר יותר עד כזיב. ואולם, מרגע שתמר במשפחה הוא עולה בחזרה, תחלה תמנתה, ואח"כ הוא שב אל אחיו. מסלול ירידתו ועליתו עתיד ליפול בנחלתו. והוא עצמו עתיד להנהיג את העם.

מה החלום הזה אשר חלמת

יוסף מכונה בעל החלומות. חייו רצופי חלומות ופתרונות, אבל בין פרשת וישב לפרשת מקץ משתנה הבנתו את משמעות החלום ואת תפקידו של החולם.

בתחילה יוסף מאמין באמונה שלמה בכוחו המוחלט של החלום. החלום הוא מסר חד משמעי, שפתרונו ברור וגלוי לכל עין. החלום מבשר על גזירה משמיים, שאין לשנותה, והחולם אינו אלא צינור פסיבי להעברת המסר. עד כדי כך שכאשר האחים כועסים עליו, הוא מוכיח להם את צדקתו בעזרת חלום נוסף. הוא אינו מבין שרק יכעסו עליו יותר ויוסיפו עוד שנוא אותו. יוסף מספר להם את החלום מתוך הנחה שאם ישמעו שהיה חלום נוסף, ישתכנעו ויקבלו את דבריו. אומר יוסף: עליכם להשתחוות לי, ויש לי לכך ראיה מוחצת: חלמתי.

אבל יעקב גוער ביוסף. לא על כך שהוא מספר את החלום, אלא על עצם החלום: "מה החלום הזה אשר חלמת". יעקב מייחס חשיבות לחלום, אך הוא סובר שהחלום ושברו אינם הודעה על גזירה משמיים, אלא קריאה לפעולה ולתיקון, כפי שעתיד ללמוד יונה הנביא. לכן הוא גוער ביוסף. האם טוב בעיניך שנבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? אם לא, בכוחך לשנות, לשוב בתשובה ולעשות את רצון ה'. לשם כך דיבר אליך ה' בחלום. ויתרה מכך: בכחך לקבוע מה תחלום ומה לא.

וגם יוסף מתקדם עם הזמן בהבנת כוחו של החלום ותפקידו של האדם המקבל את המסר. חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים דומים זה לזה, אבל פתרונותיהם שונים באופן קיצוני. החלום שוב אינו מסר חד משמעי, והוא משאיר מקום לאדם. יש צורך באיש אשר רוח בו, שיפתור את החלום. אבל החולם עצמו עדיין אינו אלא כלי קיבול, ולא ברור לשם מה הועבר אליו המסר ממרום.  יוסף אומר להם "הלוא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי". כבביכול, אני הוא נציגו של אלוהים כאן. לעומת זאת, כעבור שנתיים הוא אומר לפרעה בפירוש: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה". לא עוד ה"ספרו נא לי", המציג את יוסף כפותר. אלא האמירה הברורה "בלעדי". גם הפתרון עצמו רצוף בהזכרת שם אלוהים, שהוא העושה והוא המראה לפרעה, כדי להניע את פרעה לפעולה.

לכן מכניס יוסף לתוך פתרון החלום משפט שלא נרמז בחלום ואינו ממין הענין: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". את כל הרעיון של שבע ושבע השנים, ושמירת התבואה משנות השבע לשנות הרעב, אפשר היה לומר גם בלי להזכיר איש נבון וחכם. אבל יוסף למד בינתים את מה שצריך לדעת כל חולם וכל פותר: הכל ניתן לך מאת ה', ועם זאת הכל תלוי בך. השמים שמים לה', אך את הארץ נתן לבני אדם. אין סתירה בין היותך איש מצליח לבין היותך בעל חלומות. איש נבון וחכם יודע לשלב את שניהם. יוסף מדבר על איש נבון וחכם, ופרעה רואה איש אשר רוח אלוהים בו.

מכאן מבין יוסף שבכחו לנצל את ההזדמנות לפתור חלום, כדי לתפור לעצמו משרה ולצאת בעזרתה מבית הסוהר. יוסף לומד על חשיבות מעשיו שלו. אם בעבר סמך על טוב לבו של שר המשקים שיזכירהו לפני פרעה, כעת הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו, החל מפתרון החלומות ועד הנהגתו בעולם.

זה כוחו של נביא ושל חולם חלום. היכולת לדעת מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, ולהבין את רצון ה' בכל דבר. ומצד שני - היכולת להבין מה יש לעשות על הארץ בעקבות הנבואה משמיים.