נדיבים ונשואים
ה' אמר למשה לקחת תרומה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ומשה אומר לישראל "כל נדיב לבו יביאה". ומוסיף: "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה'". צווי כזה לא נאמר, ודאי שלא על המשכן. (יש צווי דומה על הבגדים). את המשכן וכליו אמורים בצלאל ואהליאב לעשות, אבל את זה משה בינתים לא אומר. אכן, יש יחד עם הצווי על בצלאל ואהליאב אמירה "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". אך בצווי זה נזכר רק כטפל לבצלאל ואהליאב. בינתים משה מזכרי את זה כעקר.
במרווח הצר בין דברי משה לבין מנוים של בצלאל ואהליאב, יש מקום לנדיבי הלב וחכמי הלב לפעול. ושם נכנסים לא רק נדיבי לב וחכמי לב, אלא בעקר נשואי לב: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה’ לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה’: וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה’ וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה’". השרש נ.ש.א. נזכר כאן שלש פעמים: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה", "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ". האנשים מניפים ומרימים, כמו בקרבנות. מה שגורם לכך הוא נשיאות לבם.
ומאד בולטת בפרשיה הזאת (וכבר חז"ל עמדו על כך) נוכחותן של הנשים. נוכחות זאת בולטת גם בהמשך: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", אבל בפרשיה כאן הן מודגשות במיוחד. הן אלה אשר נשא לבן אותנה בחכמה. ממש נשים טווות. נשא לבן אותנה ונעשו נשואות כנשיאים. הן לא מביאות את האבנים אלא רק טווות את העזים, אבל הן מתרוממות בתנופה ולבן נושא אותן.
גם בהמשך הפרשה אנו מוצאים את מראות הצבאות, שאלמלא פגשנו את הצבאות בפתח אהל מועד בספר שמואל לא היינו יודעים לפרשו. אבל לאור הצבאות בספר שמואל מסתבר שהן נשים. (וכבר כתבתי כאן בעבר שלענ"ד ברור שע"פ הפשט המראות האמורות שם אינן כלי השתקפות אלא מראות נבואה).
התרומה, נדבת הלב, היא הרמה והנפה. אך היא נובעת מכך שלבו של אדם נושאו, וע"י כך הוא נהיה כנשיא.
יחודה של הפרשה הזאת הוא לתאר את הצד של בני ישראל, לא רק ה' צוה את ישראל לעשות משכן, ישראל הם אשר נשא לבם אותם לקרבה אל ה'. כל ישראל. מאשה ועד נשיא. כל אחד כרמתו, לבו נושאו אל ה'.
בצלאל ואהליאב
בפתיחת פרשת פקודי נאמר (לח כב): "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש".
כשה' מצוה את משה למנות את בצלאל ואהליאב נאמר (לא ב): "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכה ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך". הוזכרו כאן בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. על בצלאל ועל כל איש חכם לב נאמר שה' נתן בהם חכמה. על אהליאב זה לא נאמר.
גם בפרשת ויקהל (לו א) נזכרו בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה'". אח"כ גם מסופר מה הם עשו. בתחלת עשיית המשכן נאמר (לו ח) "ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן...". אח"כ נאמר בפירוש (לז א) "ויעש בצלאל את הארן....", ואפשר שהוא עשה גם את יתר הכלים המוזכרים מיד אחרי הארון, שהם פותחים במלה "ויעש", שמסתבר לומר שהי מתיחסת לבצלאל שנזכר קודם. כלומר: כל חכם לב עשו את המשכן, ובצלאל עשה את הכלים. מה אהליאב עשה?
על בצלאל לא נאמר מה היה מקצועו, נאמר רק שה' מלא אותו חכמת לב. לעמת זאת, על אהליאב נאמר (לח כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש". אהליאב היה חרש וחשב ורקם, בבגדי הכהנה נאמר גם מעשה חרש, גם מעשה חשב, וגם מעשה רקם. בפסוק הנ"ל נאמר על אהליאב שהיה "רקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בבגדי הכהנה יש תכלת וארגמן, תולעת שני ושש. הפסוק הזה הוא פתיחה לפרשת פקודי, שעוסקת בעשית בגדי הכהנה. מכאן יש ללמוד, שבעוד שעשה בצלאל את הארון, ואת יתר הכלים, וכל חכם לב בעושי המלאכה עשו את המשכן, עשה אהליאב את הבגדים. והבגדים קובעים פרשה לעצמם. (אמנם, מעשה חשב ומעשה רקם נאמר גם על המסכים והיריעות של המשכן, והיו גם בהם תכלת וארגמן ותולעת שני, אך עליהם לא נאמר מעשה חרש, ולא נאמר עליהם "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן", ולא "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו". בהם, התכלת והארגמן לא נזכרו בה' הידיעה. וחוץ מזה: כתוב בפירוש שכל חכם לב עשו אותם. (אמנם בצווי, בפרשת תצוה, כתוב גם על הבגדים "ואתה תצוה את כל חכמי לב", אך זה לא נאמר בפרשת פקודי)).
הפרשה הזאת, שהבגדים קובעים לעצמם, פותחת בפסוקים דומים: הפרשיה הראשונה בפרשת פקודי מסיימת בפסוק "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (לח כג). הפרשיה השניה בפסוק "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וכו'" (לט א). גם בפתיחת פרשת תצוה, שעוסקת גם היא בבגדי הכהנים, מסימת פרשית הפתיחה בפסוק דומה: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש" (כח ד-ה). נתרמו למשכן הרבה תכלת וארגמן ותולעת שני, הרבה מהם נצרכו ליריעות ולמסכים, אבל התכלת והארגמן ותולעת השני בה' הידיעה, שמשו לבגדי הכהנה. כך מוצג הדבר בתחלת שתי הפרשות העוסקות בבגדים, תצוה ופקודי.
כשהתורה אומרת בתחלת פרשת פקודי "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בה' הידיעה, היא מלמדת שאהליאב הוא זה שבו התקים הפסוק האמור בצווי "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש".
גם הצווי וגם העשיה מחולקים לשתי פרשות. פרשת המשכן עצמו ופרשת העובדים בו. פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן, עם תיאור מדויק של מבנה המשכן ומבנה הכלים. בתבניתם ובמראיהם. פרשת תצוה עוסקת בהקדשת הכהנים. בעשית בגדים לכהנים ובהקדשת הכהנים לעבודה בימי המלואים. כנגדן פרשת ויקהל עוסקת בעשית המשכן, כמשפטו וכתבניתו כאשר ראה משה בהר. אחריה באה הפרשה של בני ישראל. היא פותחת ב"אלה פקודי", אלה הפקודים המוכרים לנו מהפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", ושאנו עתידים להשתמש בה רבות בספר במדבר, העוסק בבני ישראל. לכן, הכסף שהיא מזכירה הוא כסף הפקודים. הפרשה הזאת היא הפתיחה לתאור מעשי ישראל במשכן, הכהנים המיצגים אותם והעובדים בשמם, ההדגשה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה', ושהם עשו כל דבר כאשר צוה ה' את משה, ושכינת ה' בתוכם. לכן, התכלת והארגמן מוצגים כאן כתכלת וארגמן שישראל מתעטפים בהם. הלבשת הכהנים היא חלק מפרשת פקודי בני ישראל.
על בצלאל לא נאמר שהיה חרש או חושב. נאמר רק שה' מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. על אהליאב לא נאמר שה' נתן לו חכמה, אלא שהיה חרש וחושב. פרשת פקודי, כמו שכתבנו לעיל, היא פרשת ישראל, לכן הנציג שלה הוא אהליאב שמייצג את ההתעוררות מלמטה, את העשיה הנובעת מתוך בני ישראל, את מי שמעצמו היה חרש וחשב ורקם. הנציג של פרשת ויקהל הוא בצלאל שחכמתו נתנה לו מאת ה'.
הפסוקים מדגישים דוקא באהליאב את החכמה שיש בו מעצמו, ובבצלאל את רוח ה' שבו. דוקא החבור בין שניהם יכול ליצור את המשכן.
מראות משה ומראות הצובאות
בפרשת תרומה פורטו מדותיהם של כל הכלים, יתרה מזאת: הודגש שם לגבי כל כלי "כאשר אתה מראה בהר", "כאשר הראה אותך בהר" וכו'. את אותה ראיה היה צריך לבצע בפרשתנו. מהי אותה ראיה?
אפשר לפרש שמשה ראה בהר סיני מעין ראית חוש. הוא ראה לנגד עיניו מראה של כלים עשויים, ואותם עשו בצלאל ואהליאב. ואולם, אם כך יש לשאול איך עשו בצלאל ואהליאב את הכלים, הלא הם לא ראו את המראה. ואם היה כאן מראה נבואי, למה להראות אותו למשה? למה ה' לא הראה את המראה לבצלאל ואהליאב?
אפשר להשיב ולומר שאכן משה ראה, והיה צריך לתרגם למלים את אשר ראה. ואכן היה חשש כבד שהמשכן לא יעשה בדיוק כמראהו, לכן בסוף עשית המשכן נאמר: "ויביאו את המשכן אל משה … וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה". רק אחרי שראה משה שהמשכן נראה כמראה שראה בהר, ברך אותם. אבל ההסבר הזה קשה, כי אם אכן כך הם פני הדברים, היה צריך משה לבא ולראות את המלאכה בשעת עשייתה, כדי שאם יהיו טעויות הוא יוכל לתקן אותן תוך כדי העבודה, ולא רק בסוף. אם רק בסוף העבודה מביאים את המשכן אל משה, מסתבר שמשה העביר לבצלאל ואהליאב את כל המידע שבידיו עוד לפני שהתחילו לעבוד. אחרי העבודה הם הביאו אליו את המשכן רק כדי שיראה שאכן עשו כאשר נצטוו ויתן את אשורו.
כבר עמדנו בפרשת בשלח על כך שראיה, ובפרט ראית התגלות ה', היא לאו דוקא ראית צורה. ראיה היא קבלת מסר שמעיד בהכרח על מציאות ה'. אפשר שגם ראית משכן ה' שראה משה בהר איננה דוקא ראית חוש או דמיון, אלא תיאור מדויק מאד, במדות מדויקות מאד, של כל הכלים, המאפשר לשומע לראות בעיני רוחו את הכלי המוגמר. לכן, בכל הכלים שבהם פורטו המדות המדויקות והמראה המדויק, שם נאמר "כאשר הראה אותך בהר". בבגדים, שבהם לא נאמרו מדות, לא נאמר גם כמראה אשר ראית.
כך או כך, נביא חכם יכול וצריך להעביר במלים את אשר ראה במראה הנבואה. הנביא נבחן בכך שהוא יכול להעביר לשומעיו את המסר אשר ראה.
ואולם, כלי אחד נזכר בפרש כי תשא, אחרי תאור הכלים המדויקים, הכיור. בכלי הזה לא נאמרו מדות ולא נאמר "כמראה אשר הראה אותך בהר". איך ידעו עושי המלאכה כיצד לעשותו? גם על כך נותנת פרשתנו תשובה: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד". מה שלא ראה משה, ראו הצובאות פתח אהל מועד. אלה שעשו את הכיור, גם להן יש מראה נבואי, או לפחות מראה של רוח הקדש. מי שקרב למלאכה, רואה בעיני רוחו מראות גדולים, המאפשרים לו לעשות את הכלים.
(אמנם חז"ל דרשו דרשה אחרת, שאת הכיור עשו ממראות, אך כבר העיר אב"ע שאם כך היה צריך לכתוב "ממראות הצבאות". גם מדברי רש"י המוצא צרך להוכיח שאותן מראות הן מראות ממש, אפשר להסיק שהוא מניח שהפשט הוא שהמראות הן מראות נבואה, ולכן הוא מוצא צרך להגן ולנמק מדוע הוציאו חז"ל את הפסוק מפשוטו).
פקודי
יש כמה וכמה קושיות על פרשת פקודי המשכן: למה נאמרה פרשיה זו דוקא כאן, בין עשית המשכן לעשית הבגדים? למה לא נאמרו פקודי המשכן בסוף אסוף התרומות? ואם לא שם, למה לא אחרי הבגדים? מבנה הפרשה מציג את עשיית הבגדים כאילו אינה אלא חלק מפקודי המשכן, ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש.
עוד יש לשאול: למה מוצגים הבגדים כאילו הם הדברים שנעשו מהתכלת והארגמן ותולעת השני? הלא סביר להניח שכמות התכלת והארגמן ותולעת השני שנדרשה כדי להלביש חמשה כהנים, היא כאין וכאפס לעמת התכלת והארגמן ותולעת השני שנדרשו כדי לעשות את יריעות המשכן ואת הפרוכות ואת מסך שער החצר?
ועוד יש לשאול: הלא התרומה שנתבקשו ישראל להביא היא זהב וכסף ונחשת. הפרשה אמנם מזכירה מה עשו בתרומת הזהב ובתרומת הנחשת, אך היא אינה מזכירה כלל את תרומת הכסף, היא מזכירה רק את מחציות השקל שנדרשו ישראל להביא במסגרת המפקד. לאן נעלמה נדבת הכסף שהביאו ישראל כשהתבקשו לתת איש אשר ידבנו לבו, זהב וכסף ונחשת. ואכן נתנו, כמו שמצאנו בפרשת ויקהל: "כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה'".
הפרשיה הראשונה בפרשתנו מסיימת בפסוק "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש". הפרשיה השניה בפסוק "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וכו'". גם בפתיחת פרשת תצוה, שעוסקת גם היא בבגדי הכהנים, מסימת פרשית הפתיחה בפסוק דומה: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש".
גם הצווי וגם העשיה מחולקים לשתי פרשות. פרשת המשכן עצמו ופרשת העובדים בו. פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן, עם תיאור מדויק של מבנה המשכן ומבנה הכלים. בתבניתם ובמראיהם. פרשת תצוה עוסקת בהקדשת הכהנים. בעשית בגדים לכהנים ובהקדשת הכהנים לעבודה בימי המלואים. כנגדן פרשת ויקהל עוסקת בעשית המשכן, כמשפטו וכתבניתו כאשר ראה משה בהר. אחריה באה הפרשה של בני ישראל. היא פותחת ב"אלה פקודי", אלה הפקודים המוכרים לנו מהפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" שאנו קוראים השבת למפטיר, ושאנו עתידים להשתמש בה רבות בספר במדבר, העוסק בבני ישראל. לכן, הכסף שהיא מזכירה הוא כסף הפקודים. הפרשה הזאת היא הפתיחה לתאור מעשי ישראל במשכן, הכהנים המיצגים אותם והעובדים בשמם, ההדגשה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה', ושהם עשו כל דבר כאשר צוה ה' את משה, ושכינת ה' בתוכם. לכן, התכלת והארגמן מוצגים כאן כתכלת וארגמן שישראל מתעטפים בהם. הלבשת הכהנים היא חלק מפרשת פקודי בני ישראל.
מתוך כך מתברר שגם אם המשכן כלו נעשה מתרומה של איש אשר ידבנו לבו, שנותנים נדבה גמורה לה', האדנים שהמשכן מושתת עליהם הם כסף פקודי העדה. כסף שכל אחד מישראל שותף בו במדה שוה, והוא מיצג את פקודי ישראל.
כסף פקודי העדה
כל דברי ה' אל משה בהר סיני, בפרשות תרומה תצוה ובתחלת כי תשא, מתוארות כמעט באותה לשון בפרשיות ויקהל פקודי ובפרשת צו. חוץ מאשר פרשיות השגת התקציב למשכן. התקציב לעולם לא הולך ע"פ התכניות.
אסוף התרומה למשכן, שהוא פסוק אחד בפרשת תרומה, הוא כארבעים פסוקים בפרשת ויקהל. כמה אספו? אין מספר, די והותר.
כפר נפשם של ישראל, כסף פקודי העדה, נמנה בפרשתנו. כאן, באמצע העבודה, נזכרים בצלאל ואהליאב וחכמיהם לפקוד, לשאת את ראש התרומה לפקודיה. אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה. כאן נמצא מנין התרומה של ויקהל, וגם מנינם של ישראל.
צווי עשית המשכן קוים בפרשת ויקהל, צווי עשית הבגדים קוים בפרשת פקודי. צווי ימי המלואים קוים בפרשת צו. צווי נשיאת ראש בני ישראל לפקודיהם, הפקידה והפקודים, קוים בפרשת במדבר. צווי לקיחת מחצית השקל, קוים בפרשת פקודי. עם שמוש רב בשרש פ.ק.ד. כמו בפרשת במדבר.
וכאן אנו מוצאים כמה הבדלים בולטים בין הצווי לעשיה. הלשון של פרשת כי תשא איננה חוזרת בפרשת פקודי. אנו מוצאים לשון אחרת לגמרי. בפרשת כי תשא למדנו שעשרים גרה השקל. המדה הזאת חוזרת בעוד כמה מקומות בתורה, בקשר לערכים ולפדייון בכורות. זהו שקל הקדש. בפרשת פקודי המדה הזאת לא נזכרת. תחתיה יש מדה אחרת: בקע לגלגלת. הגלגלת ממלאת תפקיד רב בפרשת במדבר. הבקע לא, אבל הוא מדה שנזכרה כבר בספר בראשית. למה השתמשה התורה בעשרים גרה, כשבידה מדת משקל מדויקת של מחצית השקל? מדה שהיתה בשמוש כבר בספר בראשית? למה הצווי הוא בגרה והקיום בבקע?
שני תפקידים שונים יש למחצית השקל. כל פרשיה מציגה תפקיד אחר. בפרשת כי תשא מחצית השקל היא כפר נפשו של כל אדם, כדי שלא יהיה בהם נגף. זמנה הוא בשעת נשיאת ראש בני ישראל לפקדיהם, אך תפקידה הוא לכפר על בני ישראל. לכן היא מחצית השקל בשקל הקדש. מהו שקל הקדש? עשרים גרה. המדה של ערכים ושל פדיון בכורות. רק הפסוק האחרון, אחרי שהכסף כבר נתן, אומר שאת הכסף הזה יש לתת על עבודת אהל מועד. רק כך הוא יוכל להיות לזכרון לפני ה' לכפר על נותניו. לא כן בפרשת פקודי. שם הכסף מוצג כתרומה למשכן. הוא חלק מהתרומה שנתנו ישראל למשכן, שהיא, כמו שלמדנו בפרשת ויקהל, חח ונזם וטבעת וכומז. כל כלי זהב, כל איש אשר נמצא אתו. הם לא נתנו שקלי קדש, הם נתנו בקע. אח"כ הוא נעשה קדש.
המשכן, כמו שהוא מתואר בפרשות ויקהל פקודי, לא עשוי מכסף קדש. להפך, הוא עשוי חח ונזם וטבעת וכומז. הם נעשים קדש כאשר הם נכנסים למשכן. גם השקלים הם לא כפר הנפש של ישראל לכפר על נפשותיהם, אלא כסף פקודי העדה. כסף הגלגלת.
(אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, הובאו ע"י שרי הצבא למטרת כפרה על הנפש במלחמת מדין, והם סוגיא בפני עצמה).
המסקנה המתבקשת מכאן היא שפרשת שקלים אמורה בהר סיני כחלק מפרשיות המשכן, לא מפני שהיא אמצעי לגיס כספים למשכן, לזה נועדה תחלת פרשת תרומה. פרשת שקלים נועדה לכפר על נפשות בני ישראל, וגם זה חלק מתפקידיו של המשכן. לכן היא נזכרה שם. יחד עם כל הדברים שהם לא חלק ממעשי המשכן, אבל יש להם חשיבות במסגרת המשכן. מזבח הזהב המשמש לקטרת שעננה עוטף את המשכן ושאהרן מכפר על קרנותיו, השקלים המכפרים על ישראל, הכיור ושמן המשחה המכשירים את הכהנים לעבודה, והקטרת עצמה. השכינה והכפרה באים לידי בטוי גם בהם.
מפקד בני ישראל ומפקד התרומות שנתנו, אמורים בפקודי ולא בויקהל. כמו פרשת במדבר, פרשת פקודי היא הפרשה של העוברים על הפקודים, המיוצגים במשכן ע"י הכהנים (וראה דברינו בפרשת תצוה). פרשת ויקהל היא הפרשה של המשכן עצמו, של ה'. ישראל באים לפני ה' במשכן. זה מתבטא בארבע פרשות. הצווי של ה' שיעשה משכן לה' ויבאו בני ישראל אליו, והעשיה של בני ישראל הרוצים שיֵעשה משכן לה' ויבאו בני ישראל אליו. נכון שיש שתי פרשות שמתארות את הצווי של ה' ושתי פרשות שמתארות את מעשי ישראל ורצונם בהשראת שכינה. אבל גם בתוך כל אחד מזוגות הפרשיות האלה באים שני הצדדים לידי בטוי. לאהבה יש שני צדדים.
סדר הכנסת השכינה למשכן
בפרשית עשית הארון, עוד לפני עשית הכפרת, אחרי נתינת הבדים לארון, נאמר: "ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך", כלומר: סדר הפעולות הוא עשיית ארון, נתינת הבדים, נתינת העדות ונתינת הכפרת. בהמשך הפרשה משמע שנתינה זו נעשית כבר בקדש הקדשים, "והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים ונתת את הכפרת על ארון העדת בקדש הקדשים". נתינת העדות אל הארון לא נזכרת שם, שהרי היא כבר נעשתה תוך כדי עשית הארון.
לעמת זאת בפרשת פקודי הסדר הוא אחר: ביום הקמת המשכן, אחרי שכל הכלים וכל חלקי המשכן כבר היו מוכנים מבעוד מועד, נאמר: "ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה ויבא את הארן אל המשכן וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות".
הצווי האמור בפרשת פקודי הוא "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת". הפסוק הזה אינו מתיחס לשאלה האם נתינת העדות והכפרת אל הארון תעשה כבר בקדש הקדשים. ואולם, הלשון שם היא לא "והבאת את הארון" כמו בעשיה, אלא "ושמת שם". לשון הבאה משמעותה הבאת הארון כשהוא כבר בשלמותו ממקום אחר. שימה אינה בהכרח הבאתו בשלמותו ממקום אחר, היא אינה מתיחסת לשאלה מאין באת אלא רק להנחתו במקומו.
חלק ממעשה הנחת הכלים במקומם הוא עשית עבודתם. תיאור קצר של העבודה חותם גם את פרשיות עשית הכלים בפרשת תרומה, גם את הצווי על הבאת הכלים למשכן בפרשתנו, וגם את תיאור מעשי משה בר"ח ניסן. בצווי נאמר "והבאת את השלחן וערכת את ערכו והבאת את המנרה והעלית את נרתיה", ובעשיה נאמר: "ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפנה מחוץ לפרכת ויערך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר צוה ה' את משה וישם את המנרה באהל מועד נכח השלחן על ירך המשכן נגבה ויעל הנרת לפני ה' כאשר צוה ה' את משה", וכן ביתר הכלים. בד"כ הדלקת המנורה וסדור השלחן הם חלק מהעבודה השוטפת, אבל כאן הם חלק מהקמת המשכן. חלק מהקמת השמכן הוא סדור הלחם והעלאת הנרות. אח"כ צריך לתחזק את זה, אבל הלחם והנרות הם חלק ממעשה המשכן. לכן נאמר גם בהבאת המשכן אל משה "את השלחן את כל כליו ואת לחם הפנים את המנרה הטהרה את נרתיה נרת המערכה ואת כל כליה ואת שמן המאור". התורה איננה מבחינה בין הכלים עצמם ובין הלחם והשמן, גם אלה וגם אלה חלק ממעשה המשכן הם. לכן גם העבודה הראשונה בכל כלי היא חלק ממעשה המשכן. חלק מהבאת השלחן הוא סדור הלחם, וחלק מהבאת המנורה הוא העלאת הנרות.
לכן בנויים כל פסוקי הצווי כצווי להביא כלי וצווי לעשות את עבודתו. "והבאת את השלחן וערכת את ערכו והבאת את המנרה והעלית את נרתיה". הפעולה האמורה אחרי הבאת הארון היא הסככת הפרוכת. "ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת". ללא ארון אין קדש קדשים, ולכן הפרוכת אינה יכולה לסוכך וגם הכרובים אינם סוככים בכנפיהם על הכפרת.
בסוף הפרשה, כאמור, משה עובד עבודה בכל כלי שהוא מביא אל המשכן. הוא מעלה את העולה ואת המנחה עם הבאת המזבח, עוד לפני שהקים סביבו את החצר, ולפני שירדה השכינה, לפני שירד הענן וכסה את אהל מועד. כלומר: שני הגדרים ההלכתים המאפשרים עבודה עוד אינם. אין שכינה ואין מחצות. ואעפ"כ מעלה משה את העולה ואת המנחה. זו אינה עבודה, זה חלק מהקמת המשכן. רק בעקבות ההקרבה הזאת תרד השכינה. רק אם יבנו ישראל מעצמם את המשכן עד תמו, ירד הענן ויכסה את המשכן.
לכן, אע"פ שלמדה התורה בפרשת תרומה שמקום הנחת הארון ובניתו הוא בקדש הקדשים, למדה הפרשה שלנו שאין חשיבות לבנייתו שם אלא רק לשימתו שם, ממילא אין קה"ק קדוש עד אשר תעשה עבודתו, כלומר: תסוכך עליו הפרוכת. וכיון שהעדות שנותן משה אל הארון אינה העדות שדובר עליה בפרשת תרומה, אותה הוא שבר, העדות כאן היא עדות מעשה ידיו, הוא נותן אותה אל הארון בו ביום, ואח"כ מביא את הארון המוכן אל קדש הקדשים. זוהי נתינה בסדר אחר מהסדר האמור בפרשת תרומה, כיון שגם סדר העשיה הוא שונה. המשכן לא מתחיל מהעדות שיתן ה' ונבנה מסביבו, העדות עצמה, גם היא חלק ממעשה המשכן. המשכן שהוקם בסוף פרשת פקודי, לא נעשה סביב השכינה או סביב הלוחות שנתן ה', להפך, עשית המשכן היא שהביאה לירידת השכינה. המשכן נבנה ולתוכו הובא הארון. אבל עקר הכונה של פרשת תרומה נעשתה: כל כלי עומד במקומו כפי שכתוב שם, והכפרת, הכרובים והפרכת סוככים על העדות.
אילו היו במשכן לוחות מעשה ה', היתה הכנסתם לארון יוצרת את קדש הקדשים, והמשכן היה נבנה סביבם. אבל בפעל נבנה משכן מעשה ידינו. אנו לא מחכים לאש שתרד מן השמים, עם ישראל מעצמו קם וממלא את מצוות הקדש, ורק בעקבות כך יורד הענן.
ויכס הענן את אהל מועד
לאורך כל פרשת עשיית המשכן אין שום דיבור של ה'. משה הוא המנצח על המלאכה. סיומה של הפרשה מקביל מאד לסיומה של בריאת העולם: "ותכל.. וירא.. והנה... ויברך" - אלא שכאן העושה הוא משה ולא ה'.
זאת ועוד, אחרי סיום עשיית המשכן ישנה אווירה של דשדוש במקום. עשיית המשכן כבר תוארה בפרוטרוט, ואעפ"כ יש מניה חוזרת של כליו, ללא התקדמות. נראה שמשה מחכה למשהו. עיון בתחלת פרק מ מגלה למה משה חיכה: משה חיכה לציווי להקים את המשכן.
לאור זאת אפשר להבין טוב יותר את המשא-ומתן בין משה לקב"ה על מחילת חטא העגל.
אחרי חטא העגל מתנהל מו"מ ארוך בין משה לקב"ה. הקב"ה אומר למשה: לא אני אנהיג את העם אלא אתה, "לא אעלה בקרבך", לא תהיה השראת שכינה. לא ייבנה משכן בתוך בני ישראל, אלא אוהלו של משה יהיה אוהל מועד, והוא יהיה רחוק מן המחנה, כי במחנה אין השכינה יכולה לשכון. על בסיס זה מתנהל מו"מ, שמילת המפתח בו היא "פנים". ה' אומר למשה: "פני ילכו והנִחֹתי לך", ותשובתו של משה: "אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה", כאומר: דרישה זו מובנת מאליה, עליה אנחנו בכלל לא מדברים - אני דורש יותר. אני לא מסתפק ב"פניך הולכים" אלא ב"לכתך עמנו", השראת שכינה מלאה. תשובת ה': "גם את הדבר הזה אשר דִּברת אעשה".
המסקנה העולה מהפרשה היא שה' לא הסכים לכל בקשות משה ולא החזיר את השראת השכינה המלאה. לא תהיה הנהגה של פני ה', אלא של פני משה. הדבר התבטא במלוא חומרתו כשקרן עור פני משה. משה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו, והוא עדיין ציפה להופעת פני ה'; אך ברדתו מן ההר התברר שקרן עור פני משה, כלומר: לא בוטלה גזירת "לא אעלה בקרבך", ההנהגה תהיה אנושית ולא א-להית.
למרות זאת מחליט משה לקבוע עובדות בשטח ולבנות את המשכן ע"פ התכנית המקורית.
כאן נפתח תהליך תשובה של עם ישראל ככלל, עם שרוצה לתקן את אשר פגם ולשוב אל המדרגה אשר ירד ממנה. העם כולו, מתוך תשוקה להשראת השכינה, מביא עוד נדבה ועוד נדבה. הבאת התרומה, שהיא פסוק אחד בפרשת תרומה, תופשת עשרים ושלושה פסוקים בפרשת ויקהל. משה מעורר את העם כולו להשתוקק אל השכינה שתשכון בתוכו. המשכן נעשה בדיוק כאשר ציווה ה' את משה, כפי שמדגישה התורה חזור והדגש לאורך כל הפרשה, אך ה' לא מדבר אל משה אפילו פעם אחת. העם כולו במתח ובפחד: התתקבל תשובתם לפני ה'? האם תשרה השכינה על המשכן שהם בונים?
סיפור-המתח בא אל סופו הטוב כשכילה משה את המלאכה, "ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".
(דבר דומה מאד אנו מוצאים בחטא המרגלים, גם שם אחרי ארבעים יום שעסקו בנושא חשוב, חטא העם באותו נושא, ונגזר עליהם לאבד אותו. גם שם נסו המעפילים לנצל את תקדים המשכן ולקבוע עובדות בשטח, אך שם משה לא שתף עמם פעולה והם נכשלו).
במקדש יש שתי בחינות: בחירת ה' בבני ישראל והשראת שכינתו בתוכם מצד אחד, ומן הצד השני תשוקת ישראל אל ה' והכנתם להשראת השכינה. שתי הבחינות הללו מתגלות בכפילות שבתיאור עשיית המשכן שבפרשות תרומה-תצוה ובפרשות ויקהל-פקודי. תרומה-תצוה הן הציווי של ה' להשרות את שכינתו בתוכנו, וויקהל-פקודי הן תשוקתם של בני ישראל ורצונם להשראת שכינה.
התהליך שעבר על בני ישראל בספר שמות מהווה דרך להביא לידי ביטוי את שתי הבחינות. שהרי ברור שאין משמעות למשכן אם לא עושים אותו ע"פ ציווי ה'; אך מאידך יש ערך בכך שבני ישראל ישתוקקו אל המשכן מרצונם ולא מכח ציווי. כאן באו לידי ביטוי שתי הבחינות.
ביום החדש הראשון
השבת אנו קוראים על תהליך שהתחיל בר"ח ניסן, כשאמר ה' למשה ואהרן "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והוא מבשר את תחלתו של תהליך של ישראל הקמים ומתארגנים לקראת חג ה' ויציאת מצרים. סופו של התהליך כעבור שנה בדיוק, כשאמר ה' למשה "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד", ואכן, "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה. ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ובאותו יום כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. עם העבדים הפך לעם של עבדי ה' שהשכינה שורה בקרבו, בענן ואש. התאריך של התגלות זו הוא בר"ח ניסן. זהו זמן השכנת ה' בקרבנו.
התגלות זו באה באש וענן. ההתגלות באש וענן לא התחילה בשנה השנית. אש וענן מלוים את ישראל מאז צאתו ממצרים, עוד בניסן של השנה הראשונה. בשלח פרעה את העם נאמר שה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש. התגלות גדולה יותר של אש וענן היתה במעמד הר סיני. בסוף פרשת משפטים מצאנו פסוקים דומים מאד לפסוקים שבסוף הפרשה שלנו: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן", כמו אצלנו, שכבוד ה' מלא את המשכן ואח"כ "ויקרא אל משה". ואח"כ: "ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר". לא רק אש אלא גם ענן.
במאמר מוסגר נעיר שגם להבא מלוים האש והענן את ישראל. בפרשת בהעלתך אנו מוצאים שישראל נוסעים לפי העלות הענן. ואף נאמר שם "וענן ה' עליהם יומם", המלה יומם לכאורה מיותרת שם, והיא באה לרמוז למה שלא נאמר שם – שבלילה יש אש.
מה שהתחדש, הן בתחילת התהליך והן בסופו, הוא שישראל הם אלה שמביאים את השכינה אל קרבם. בראש התהליך נקראים ישראל למשוך להם צאן ולצלות אותו, ולאכול אותו במתנים חגורים, נעלים ומקל. סופו של התהליך, בהשכנת האש והענן של הר סיני על המשכן שהוא מעשה ידי ישראל. ספר ויקרא מלמד את ישראל להביא לתוך המשכן גם אש וענן משלהם, גחלי אש וענן קטרת. ומכאן הזהירות המרובה שיש לנהוג באותה אש ואותה קטרת, שלא תהיה זרה. שאל"כ – האש שתצא מלפני ה' תאכל את המקטיר. אמנם גם ענן ואש אלה באים כנגד עננו של ה', כי בענן אראה על הכפרת.
גם האש שירדה מאת ה' על המזבח, אינה עומדת לעולם, שכן בשעת המסע מדשנים את המזבח ופורשים עליו בגד ארגמן. מצוה להביא אש מן ההדיוט. אבל זה נושא למאמר בפני עצמו.
(ונראה שלא בכדי אומר אליהו לנביאי הבעל שהאלהים אשר יענה באש הוא האלהים, וה' מוריד אש על המזבח. אליהו יכול היה לומר להם, מה שלמעשה אמר להם במעשיו, שהאלהים אשר יענה במים הוא האלהים. עם ישראל צפה למים. אלא שאליהו למד שכאשר נעבוד את ה' ונראה את שכינתו אז יתן לנו מים, דוקא אחרי שנשחט לפניו את נביאי הבעל).
התהליך שעובר על עם ישראל, ומתחדש מדי שנה בר"ח ניסן, הוא תהליך דו סטרי. מצד אחד מתגלה ה' אל ישראל בענן ובאש, ומצוה אותם להתקרב אליו. מצד שני, לא יחול התליך זה אא"כ יתחדשו ישראל כל שנה מחדש, יאספו מחציות שקל, ויקומו ויצאו ממצרים ויבנו בית לה'.
