ויקרא

ויקרא אל משה

הקרבנות אינם נושא שהתחדש בספר ויקרא, ספר בראשית מלא קרבנות, ובמיוחד מזבחות. קין, הבל, נח ואברהם הקריבו קרבנות, וגם יעקב זבח זבחים. מזבחות יש בכמה מקומות, אצל שלשת האבות. גם בספר שמות יש קרבנות. עולות וזבחים. ה' מצוה את משה על המלואים כבר בהר סיני. מה מיוחד בפרשתנו, שנאמרה בקריאה למשה מאהל מועד דוקא?

אהל מועד עדין יושב במדבר סיני. סכומה של פרשת הקרבנות היא "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:  אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". הצווי הוא בהר סיני, אך בקריאה מתוך אהל מועד.

התורה מבקשת להדגיש שהקרבנות האלה הם שונים לחלוטין מכל הקרבנות שהיו עד ליום הקמת המשכן. הם באים מתוך צווי. ולא סתם צווי, אלא צווי הבא מתוך המשכן עצמו.

אבל, גם כאשר אנו עוסקים בצווי, אנו פותחים בנדבה. הפרשה פותחת באדם כי יקריב מכם קרבן. רוב הקרבנות שנזכרו בתורה לפני הקמן המשכן היו נדבות. קרבן בא מתוך רצון של האדם להתקרב אל ה' ולהתכפר. כך גם בפרשתנו.

הדבר דומה למשכן. גם בבנית המשכן עצמו, יש שתי פרשות המלמדות את הצווי של ה', ושתי פרשות המלמדות על הרצון של ישראל להשכין בקרבם את ה'.

פרשית הקרבנות דומה אף היא לכך. יש בה גם רצון של ישראל, וגם צווי מתוך המשכן. אלא שהיא באה כבר על גבי המשכן הקים. קרבנות היו עוד לפני הקמת המשכן, ולכאורה המשכן והקרבנות הם שני עולמות שונים שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו ללא חברו. היו קרבנות עוד לפני שהיה משכן, ונבנה משכן עוד לפני הצווי להקריב בו קרבנות. אבל הקרבן האמתי הבא לכפר על האדם הוא זה שהצווי לעשותו יוצא מתוך המשכן, והאדם מצדו רוצה אף הוא להקריב. אדם כי יקריב מכם. אותו קרבן שהקרבתם כבר בספר בראשית מתוך רצון להתקרב אל ה', מהיום כל מי שירצה יעשה זאת ע"פ ההלכות שאני מלמד אותך מתוך המשכן.

ונרצה לו לכפר עליו

הפרשה פותחת בעולה ואומרת: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". חוזר כאן פעמים הרצון ופעם אחת הכפרה. גם הרצון וגם הכפרה העסיקו את חכמינו. על מה ירצה ועל מה יכפר? הלא לא שמענו ולא ראינו שהאיש הזה חטא.

לגבי הרצון דורשים חכמים שהאיש צריך לרצות. מכאן למדו חכמים שהקרבן אינו מרצה עד שירצה. כדי שירצה הקרבן צריך שירצה האיש. מכאן למדו חכמים למגוון רחב של תחומים שבהם אין משמעות למעשהו של האיש אם נעשה שלא ברצון. אבל מסתבר שפשט הפסוק הוא שיקריב ובכך יהיה לו לרצון לפני ה', כלומר ה' ירצה בו.

לגבי הכפרה דורשים חכמים שהעולה מכפרת על עשה. אלא שגם על זה יש תמיהות רבות. אדם מביא עולה גם אם לא עבר על שום עשה.

אנו מביאים השבת חטאת צבור. היא מכפרת, לדעת חז"ל, על טומאת מקדש וקדשיו. אבל היא חובת היום ותקרב גם אם אנו בטוחים שלא היתה שום טומאה.

הקרבן מכפר ומרצה. נכון שבפשטות כל אדם הוא טהור ומכופר אא"כ נטמא או חטא. אבל החדוש של התורה הוא שמי שרוצה להתרצות ולהכפר לפני קונו, יכול לעשות זאת גם אם מעולם לא נטמא ולא חטא. אדם בא לפני ה' ומתרצה לפניו. כמובן, כפי שאומרים חז"ל, שזה תלוי ברצונו שלו. אבל הרוצה להתקרב אל ה' ולקרב את נפשו לה' מתרצה ומתכפר לפני ה' גם אם לא חטא. תמיד יש לאדם לאן להתקדם בדרך אל ה', אל הקדושה ואל הטהרה.

ונדמה לי שכבר כתבתי משהו כזה השנה לקראת יום הכפורים.

נדבה (נכתב בויקרא-זכור תשס"ח)

פרשת הקרבנות פותחת בקרבנות נדבה, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. החובה להביא קרבנות נלמדת רק בהמשך הספר.

מבחינה זאת דומות פרשיות הקרבנות לפרשיות עשית המשכן. גם פרשת תרומה ופרשת ויקהל פותחות בתרומה הנתנת מנדבת הלב, ורק אח"כ עוברות לצווי.

למה יקריב אדם קרבן? שאלה זו עומדת בשרש ספר ויקרא. גם חז"ל תקנו להפטיר בשבת ויקרא את ההפטרה האומרת "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה: לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ". כלומר: לא הקרבנות עקר, ואינך יכול לחטוא מצד אחד, ולהקריב קרבנות מצד שני, ולחשוב שקנית את ה'.

השנה אין אנו מפטירים את ההפטרה הזאת, אך הנה גם בהפטרה שאנו מפטירים השנה, מופיע המסר: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים".

הפרשה פותחת ב"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", אך שלא יתבלבל, אין כאן שחד לה' או יצירת מטרה שבה העקר הוא הקרבן. העקר הוא השמיעה בקול ה'.

חז"ל עמדו על הסדר "אדם כי יקריב מכם קרבן", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן" כפי שהיינו מצפים. מכאן דרשו חכמים שכל המקריב קרבן כאילו מקריב את עצמו. כלומר: שים לב, ענינו של הקרבן הוא לא לקרב את ה' אליך, אלא לקרב את עצמך אל ה'. אמנם הקרבן הוא מעשה שאתה בחרת לעשות, בנדבה, ולא נצטוית עליו. וכך ראוי שיהיה, אבל בתנאי שהוא מבטא את הרצון שלך לבטל את רצונך בפני רצונו, ולעשות קדם כל את אשר נצטוית.

וכאן אנו עוברים אל ההפטרה. שאול עמד בפני מבחן מעין זה. ה' צוה אותו לעשות מעשה מאד קשה, גם מבחינת עמידתו כלפי העם, וגם מבחינת עמידתו כלפי אומות העולם. אין סכוי להסביר לא לאלה ולא לאלה מדוע אתה עושה את המעשה הזה. השאלה היא בפני מי תתכופף ותתבטל, בפני דעת הקהל או בפני ה'? כל כוון שתבחר, הפכת את עצמך לאפס כלפי הצד השני. אם אתה ירא את העם ושומע בקולם, מתברר שאינך ירא את ה'. אם אתה ירא את ה', העם יבוז לך ויחשוב עליך דברים רעים. השאלה היא את מי אתה ירא ומוכן לבטל את עצמך בפניו, עד שתקריב את עצמך בהויתך כלפי הצד השני. למי אתה מקריב את עצמך.

לפעמים, הדרך הקלה להקריב את עצמך היא דוקא ע"ג המזבח. לא זה מה שנדרש. מה שנדרש הוא לעשות את רצון ה', גם אם הוא לא קל. אם ה' רוצה למחות את עמלק מתחת השמים, זה מה שצריך לעשות. גם אם תמצא את עצמך חשוב לאפס בעיני מי שבאמת אתה רוצה לשאת חן לפניו. רְצֵה באמת לשאת חן לפני ה' ולא לפניהם, התקרב אל ה' והתרחק מדעת הקהל.

שאול נסה לשחד את ה', או לפחות את שמואל, בקרבן לה'. זה לא הולך.

לפעמים קל לנו הרבה יותר יותר להקריב עולות וזבחים, מלשמוע בקול ה', אבל זה לא קרבן לה', זה קרבן לעצמך.

קרבן יכול וצריך לבא בנדבה, מעמק הלב והרצון. בתנאי שהרצון הוא להתקרב אל ה' ולעשות את רצונו.

קל לחטוא ואח"כ להביא קרבן ולהרגיש קרוב לה'. אפשר אפילו להביא את פירות החטא אל ה', ולהרגיש שהנה הנה אנו קרובים אל ה'. מרצוננו ומנדבתנו נתנו נדבה לה'. נגד זה יצאו כל הנביאים. ולזה התכונו חז"ל כשעמדו על כך שהפרשה איננה פותחת ב"אדם מכם כי יקריב" אלא ב"אדם כי יקריב מכם". הקרבן והנדבה לפני ה' הם חיוביים, כאשר הם מבטאים את רצונו של האדם להתקרב אל ה' בכל עניני חייו, ולתת את חייו לה'. כלומר: להנהיג את חייו ע"פ דברי ה', ולא לרתום את ה' לרצונותיו.

הפרשה אומרת "אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'". פשט הפסוק, כמו שעולה מפסוקים דומים לו, הוא שירצה לו לפני ה', שהאיש יתרצה לפני ה'. אך חכמים דרשו שהאיש צריך לרצות להקריב. ונראה שהיא היא. אם האיש אינו רוצה להתרצות לפני ה' ולעשות את רצונו, לא יוכל להתכפר. הכפרה תלויה ברצון שלו להתרצות לה'.

מבחינה זאת דומים ספרי ויקרא ובמדבר לפרשיות תרומה ותצוה או ויקהל ופקודי. מעורבים כאן הרצון של האדם עם צווי ה'. עשית משכן עם עשית עובדים. תרומת נדבה עם פקודים. גם המשכן, שנעשה כלו על פי מראה מדויק וע"פ צווי, נעשה דוקא מתרומה של איש אשר ידבנו לבו. ובלבד שאת הנדבה יתן לגמרי ויוציא את עצמו מתוכה. שהוא נותן את עצמו בלב שלם ומבטל את עצמו, מתוך ידיעה שאחרי שיביא - יעשו בתרומה מה שצוה ה' ולא מה שהתורם רוצה. כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. אך גם כשאתה נותן- זוהי תרומת ה' ולא תרומתך. מי שיכול לעשות זאת, יכול להיות מלך ישראל. וליצג את ה' בשליטה בישראל.

מנחת בכורים

פרשתנו מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, העוסק בעולה, מנחה ושלמים, עוסק באדם המביא קרבן מרצונו. הוא רוצה להקריב ולכן הוא מתנדב. החלק השני, עוסק באנשים שמביאים קרבן על חטאם.

ואולם, בתוך המנחות נזכרת מנחת הבכורים שהיא מצוה ולא נדבה. אם כן, למה נזכרה כאן, ולמה פותחת הפרשה בלשון "אם", אם תקריב מנחת בכורים? לכאורה היה צריך לכתוב הקרב מנחת בכורים.

יש לבאר שמבחינת הנושא של פרשת ויקרא, זהו "אם". "ואם תקריב מנחת בכורים", מתפרש כמו וכאשר תקריב מנחת בכורים. (המלים אם וכאשר הן דומות). והוא המשך ישיר של סדרת המנחות הנזכרות כאן. אם מנחה על המחבת קרבנך, אם מנחת מרחשת קרבנך וכו'. התורה מפרטת חמשה סוגי מנחות: מנחת סלת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת ומנחת בכורים. הן נבדלות זו מזו בכך שכל אחת מהן היא מין מאפה או תבשיל אחר, ולכן התורה מיחדת לכל אחת מהן פרשיה, כמו שבעולה היא מיחדת פרשיה לבקר, פרשיה לצאן ופרשיה לעוף, וכמו שבשלמים ובחטאת התורה מיחדת פרשיה לבקר, פרשיה לכבשים ופרשיה לעזים.

הצווי להקריב מנחת בכורים נזכר בתורה בעוד מקום: בפרשת המועדים שבפרשת אמר. שם נאמר שיש להביא את עמר ראשית הקציר אל הכהן. שם לא נאמר שצריך להקריב ממנו על המזבח, שם המצוה היא להניף את העמר. הנפת העמר היא מצוה התלויה בזמן. היא מצות המועד. לבא לפני ה' ולהציג בפניו את ראשית הקציר. זוהי המצוה. הנושא של פרשת ויקרא, לאורך כל הפרשה הוא מהו הקרבן ומה ממנו עולה על המזבח. (מה נעשה בקרבן אחרי הקרבתו - בזה עוסקת פרשת צו, וגם אנחנו נעסוק בכך בפרשת צו). ומבחינת הנושא של פרשת ויקרא, מנחת הבכורים היא עוד אחת מסדרת המנחות, שיש לבאר בפרשתנו מה סדר הקרבתה, כאשר מקריבים אותה. המצוה של פרשת ויקרא היא מעשה ההקרבה וסוג המנחה, להביא גרש, לקמוץ ממנו, ולהעלות את הקמץ והלבונה על המזבח.

אלא שאם כך, יש לשאול שאלה אחרת: למה המנחה לא נקראת בפרשתנו מנחת גרש אלא מנחת בכורים.

מנחת הבכורים נבדלת מיתר המנחות לא רק בכך שהיא מין אחר, שהיא גרש ולא סלת, אלא גם בכך שכל יתר המנחות שנזכרות כאן הן מנחות נדבה, ונקראות על שם המין שממנו הן עשויות, ואילו מנחת הבכורים היא מנחה צבורית, ואיננה נקראת על שם המין שממנו היא עשויה אלא על שם הסבה שבגללה היא באה.

לא לכל דבר מנחת הבכורים היא עוד אחת מחמש המנחות שהפרשה עוסקת בהן. למעשה, פסוקי הסכום של המנחות הפותחות ב"ונפש כי תקריב קרבן מנחה" באים עוד לפני מנחת הבכורים, וכבר שם נאמרו הדינים הכלליים של המנחות: אסור חמץ, שאור ודבש, והחיוב למלוח. מנחת הבכורים אינה חלק מהמנחות הקרבות ע"י נפש אשר תקריב. כל המנחות אינן באות אלא ע"י יחיד ("נפש"), ואפי' שנים לא יכולים להביא מנחה בשותפות. אבל אין הנפש יכולה להביא קרבן מנחה, לפני שתקרב ע"י הצבור כולו מנחת הבכורים. מנחה שכל ישראל שותפים בה בלשון יחיד ("תקריב" וכו'), והיא מיצגת את תבואת כל הארץ. היא לא נקראת מנחת גרש, היא נקראת מנחת בכורים כי היא בכורים לכל המנחות.

לא תאפה חמץ

לגבי פסח אנו קוראים: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי". וכן: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל". כלומר: למה להשבית שאור? מפני שאסור לאכול חמץ. כיון שהחמץ נאסר, ממילא אין צרך בשאור.

בפרשתנו, לגבי מנחה, אנו מוצאים סדר הפוך: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". כאן אסורו של החמץ נובע מאסורו של השאור, ולא להפך. השאור והדבש נאסרו, ולכן ממילא א"א לאפות חמץ.

לגבי פסח אין טעם להזכיר את הדבש, נכון שהוא יכול להחמיץ עסה, אבל יש לו ערך מצד עצמו, לכן אפשר להחזיק אותו בפסח. במנחה – עקר האסור הוא השאור והדבש עצמם.

והפעל "תשבית" אמור גם כאן. לא על השאור והדבש אלא על הצד השני שלהם: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". המצוה הזאת אמורה על כל הקרבנות, אבל היא אמורה דוקא במנחה. כנגוד לשאור והדבש. שאור ודבש לא תקריב, מלח לא תשבית.

ויש כאן גם פסוק המגביל את האסור: "קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח". השאור והדבש ראויים לקרבן לפני ה', אבל אינם ריח ניחוח.

המלח מייצג את השִמּור ואת הנצח, ולכן הוא ברית, והוא עולה על המזבח. השאור והדבש מיצגים את ההתחדשות, והם קרבן ראשית.

כל הקרבנות האלה הם מנחות. דינים אלה, של אסור שאור ודבש ושל מלח על הקרבן, אמורים דוקא לגבי מנחה, אע"פ שהם אמורים על כל הקרבנות. המנחה היא דורון שנתן ע"י העם לשליט, במקומות רבים בתנ"ך אנו מוצאים שמביאים מנחה לשליט על הארץ. גם במקדש, המנחה היא המלכת ה' וההכרה בכך שתבואת ארצנו לו היא והוא הבעלים על העולם. כאן עלינו להזכיר שהברית עמו היא ברית המלח ולאו דוקא ברית התבואה. המלח הנצחי, שאיננו צומח מדי שנה בשדה, ומאפשר למה שצומח מדי שנה לשרוד זמן נוסף, הוא מרכיב הכרחי בהבאת המנחה לה'. החיוב במנחה אמנם מתחדש מדי שנה, אך הוא נשען על ברית קבועה עם ה' שאינה תלויה בהבאת המנחה מדי שנה.

ומיד מוסיפה התורה ומצוה על מנחה מיוחדת, המשלבת את הברית ואת הראשית: "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". בחדש הראשון קרבה מנחת בכורים, שהיא גם ראשית הקציר וגם ברית אלהינו. בחדש הזה אנו מצֻוִּים להשבית את השאור, ולדעת שגם הראשית היא ראשיתו של נצח.

עולה ויורד ואשם למי שהתחייב לה'

על שלש עברות חיבה התורה קרבן עולה ויורד: על הנשבע להעיד ולא העיד, על העובר על שבועתו, ועל המטמא את המקדש. על עברות אלה חיב אדם קרבן שאינו קבוע. בשאר העברות, מביא אדם חטאת כדי לחטא את חטאו, ולכן אין חשיבות לשאלה מה מצבו של האדם, יש קרבן קבוע שמחטא את החטא. אבל בעברות אלה המטרה אינה רק לחטא את החטא אלא להתאים את הקרבן להרגשתו של האדם. הכפרה היא על האדם ולא על החטא ולכן היא תלויה במאמץ של האדם ולא במעשה קבוע מסוים.

אחרי פרשיות קרבן עולה ויורד, מביאה התורה שלשה חיובי אשם. יש בתורה ששה אשמות, שלשה מהם בפרשתנו: אשם מעילות, למי שמועל בקדשי ה', אשם תלוי, למי שלא יודע אם חטא או לא, ואשם גזלות, למי שנשבע לשקר על ממון.

יש קשר בין המצוות שעליהן מוקרב עולה ויורד למצוות האמורות כאן לגבי אשם. בשניהם יש שבועה בשם ה', או טמוא המקדש ומעילה בו. עמידתו של אדם היא מול ה', גם כשהוא עומד מול חברו, ואם נשבע לשקר בשם ה' עליו לשלם לה' ולא רק לחברו. וכן המועל בקדשי ה' כמועל בשם ה'.

קרבן עולה ויורד מוערך כתשלום שיכביד על האדם, ולכן הוא ע"פ עשרו. וגם אשם הוא תשלום ובא בערכך. מכאן שגם קרבן עולה ויורד דומה לאשם וכבר שייך אליו. כן אנו רואים גם מהופעת המלה אשם בענין קרבן עולה ויורד פעמים רבות. ואעפ"כ קרבן עולה ויורד הוא חטאת. השעירה היא חטאת, העופות הוא לחטאת ראשונה, וגם הסלת נאמר עליה עשירית האפה סלת לחטאת, ונאמר פעמים חטאת היא. ולא נאמר עליה שהיא מנחה אלא רק שתהיה לכהן כמנחה. לא מנחה היא כי חטאת היא. אלא שתהיה לכהן כאילו היתה מנחה. וכן נאמר כי חטאת היא. הוא חטאת, לכן הוא נקבה ונעשה כחטאת, אבל הוא בא על אשמה.

נראה שפירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בכסף שקלים. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. חטאת באה לחטא. היא לאו דוקא על חטא, לפעמים היא על טומאה. חטאת מלשון חטוי. אשָם הוא חוב. לכן בא קרבן עולה ויורד על עברות דומות לאשמות שבפרשת ויקרא. אשם הוא חוב הרובץ על האדם. לכן דורש ר' נתן מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאים מזה ונתנים לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. אשר אשם לו, כלומר: אשר חיב לו, לאו דוקא מי שלוה אלא מי שרובץ עלו חוב. כשהחוב חל על האיש. בעוד חטאת באה לחטא כתם מסוים, בא האשם להחזיר את חובו של האיש. אשֵם הוא חיב. האשם הוא תשלום ולכן הוא בא בכסף בערכך. ונראה שכך דורש ר' נתן: המשתמש בשם ה' כדי להוציא ממון שאינו זכאי לו מאדם אחר - חיב כסף לה', וה' כביכול ישלם לאיש שלו נשבע האשם לשקר. ומכך שמוציאים מהנשבע לאשר אשם לו, אנו למדים שהנושה בחברו וחברו בחברו שמוציאים מזה ונותנים לזה.

מי שטמא את המקדש, חיב קרבן עולה ויורד, אך מי שנהנה ממונית מהמקדש - חיב אשם. מי שנשבע ולא קים, ללא השלכה ממונית - חיב קרבן עולה ויורד. מי שנשבע והוציא ממון - חיב אשם. האשם הוא חוב ממוני לה'. לכן הוא בא בערכך בכסף שקלים.

מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בממונו של ה' כדי לחטוא. גם המטמא את המקדש או המועל בקדשי המקדש - מעל בממון שמים. לכן הוא מתחיב אשם או קרבן עולה ויורד. הפרשה מלמדת שגם מי שספק אם חטא - אשם הוא אש‎ֹם אשם לה'. אמנם אין חטא מסוים שאפשר לומר בודאות שהאיש חטא בו, ולכן אינו יכול להביא חטאת. אבל אדם מחויב לרצון ה' בכל רגע ורגע, ואם חרג מכך - חב כלפי ה'. לכן כל מי שחטא, גם אם הקרבן לא בא לחטא חטא מסוים אלא למרק את חובו הכללי של האדם לה', האדם חיב לה'. לכן, דוקא באשם תלוי מדגישה התורה: אשם הוא אשם אשם לה'. אדם הוא שומר עבור ה' בכל רגע, ואם אינו יכול להשבע ששמר כראוי - מתוך שאינו יכול להשבע ישלם. בעולה ויורד נאמר והוא עד או ראה או ידע, אבל באשם תלוי נאמר והוא לא ידע. אם לא ידע - אשם אשם לה'.