תצוה

ואתה תצוה

פרשתנו פותחת בשני פסוקים העוסקים בנר התמיד: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:  בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בין עשית המשכן לעשית הבגדים נכנסת הפרשיה הקטנה הזאת, שעוסקת בנושא אחר לגמרי.

פרשיה דומה מאד אנו מוצאים אחרי פרשת המועדים, לפני פרשת המקלל: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:  מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:  עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה’ תָּמִיד". גם כאן הפרשיה נמצאת במקום לא צפוי ולא ברור מדוע היא נמצאת שם. שתי הפרשיות פותחות בצווי בני ישראל, הצווי הוא לקחת שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. גם הפסוק השני כמעט זהה בשתי הפרשיות: שני הפסוקים מזכירים את אהל מועד ואת מחוץ לפרוכת ואת העדות. ובשני הפסוקים יערך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדורות.

ההבדל בין הפרשיות הוא הפסוק השלישי, שנמצא בפרשת אמר ולא בפרשתנו, האומר שאהרן יערוך את הנרות על המנורה הטהורה.

הפרשה נמצאת במקום לא צפוי, וגם המבנה שלה לא צפוי. הצוי בה הוא לא להדליק את הנרות אלא לצוות את בני ישראל ויקחו שמן זית זך. המטרה היא להעלות נר תמיד, אבל התורה פותחת דוקא בצווי לקחת שמן מאת בני ישראל. בדומה לפרשת תרומה שגם היא פותחת בצווי לבני ישראל לתת תרומה. אלא שגם שמן המאור נזכר גם שם.

פרשת תצוה עוסקת בקדושת העובדים במקדש. משה מצֻוֶּה בה לקדש את הכהנים, אבל לפני שהוא מקדש את הכהנים, הוא מצוה את ישראל לעשות את חלקם בנר התמיד. לתת שמן זית זך. אחרי "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" יכול לבוא "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכן "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". ואח"כ "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי". מתוך כך שמשה מצוה את ישראל, אפשר לקדש את הכהנים מתוך בני ישראל. הצווי כאן הוא לא שיהיה נר תמיד, אלא שבני ישראל יעלו נר תמיד. אם בני ישראל מעלים נר לפני ה', גם אהרן קרב לפני ה', ונושא את שמותם לפני ה'.

אחרי שמביאה התורה את הימים שבהם ישראל מקריבים אשה לה', היא שוב מזכירה את הנרות, ושם היא מצייינת שהם יעלו על המנורה הטהורה. המנורה היא העומדת לפני ה' ומזכירה את ישראל תמיד, גם בימים שבהם הם לא מקריבים אשה לה'.

לפרשתנו יש ארבעה חלקים (מלבד פרשית מזבח הזהב הבאה בסופה, אחרי דברי הסכום). הפרשיה הראשונה, שני פסוקים בלבד, עוסקת בהדלקת נר תמיד. "ואתה תצוה את בני ישראל וכו'". אחריה בא חלק שני שעוסק בבגדי הכהונה. "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וכו'". אח"כ עוסקת התורה בשבעת ימי המלואים. החלק הזה מוצג בפתיחתו כהמשך לחלק הקודם: אחרי שלמד משה לעשות לכהנים בגדי כהונה, ממשיכה התורה לעסוק בכהנים ומבארת במה יתקדשו לעבודתם: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי". ואולם, הפרשיה העוסקת בקדושם של הכהנים, מסתימת דוקא בקדושו של המזבח. לכן בא החלק הרביעי הפותח ב"וזה אשר תעשה על המזבח". החלק הזה מסים בקדושם של ישראל ושכינת ה' עליהם.

כלומר: יש כאן שני חלקים שפותחים ב"ואתה", ואחריהם שני חלקים שפותחים ב"וזה אשר תעשה". או "וזה הדבר אשר תעשה". כאשר כל אחד מהחלקים הפותחים ב"וזה" יוצא מהנקודה שבה נגמרה הפרשיה שלפניו, אך מסים בענין אחר. סוף קדושתם של הכהנים הוא קדושו של המזבח, וסופו של קדוש המזבח הוא קדוש ישראל.

את המשכן וכליו מקדש משה בשמן המשחה. אין צרך בימי מלואים ובקרבן. אך כדי לקדש את הכהנים יש צרך בפר חטאת, ובשני אילים וסל מצות. את המזבח מקדשים בפר חטאת ליום על הכפורים. את ישראל קדש משה בסוף פרשת משפטים בזבחי שלמים לה' פרים. גם את הלויים מקדש משה בפרשת בהעלתך בשני פרים.

הקרבנות מקדשים אדם למעלתו. אך מסתבר שגם המזבח, שלא כיתר הכלים במשכן, צריך קרבן לקדושו. כאשר הסדר אומר דרשני: קדושו של המזבח נעשה אחרי קדוש הכהנים, ומיד אחרי, לכאורה הדבר מוצג כחובה הנגזרת כפעל יוצא מקדושם של הכהנים, והשכינה שורה על ישראל מתוך עבודת התמיד במזבח.

על תפקידו של המזבח עמדנו כבר בסוף פרשת יתרו. במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה מאדמה, מתוך העולם הזה. הוא המייצג את הארץ במפגש בין הארץ ובין ה', במשכן. לכן הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא הבטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון בתוך בני ישראל.

וכבר עמדנו כאן בשבוע שעבר על כך שיש למשכן שני תפקידים: השראת השכינה בקרב ישראל, והתועדות ה' והודעתו את תורתו לישראל. ה' מתגלה אל ישראל ונועד להם במשכן. כנגד עדות והתועדות זו נעשו הנרות והקטרת, אשר בצד דרום. לעמת זאת, שחיטת הקרבנות וסדור לחם הפנים, שלא נאמר בהם שנעשו לפני העדות, נעשים בצד צפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום, ושם המנורה. לאורך כל פרשיות המשכן בא הדרום לפני הצפון. אפילו בסדור המשכן, שבו השלחן קודם למנורה, חוזרת התורה על השלחן אחרי המנורה כדי להזכיר את המלה צפון אחרי המלה תימנה. כי לכל ארך פרשיות המשכן קודם השלחן למנורה, אך הדרום קודם לצפון. כשנזכר השלחן בראש הפסוק לא מופיעה בו המלה צפון. צד דרום הוא ימינו של השוכן בקדש הקדשים, צד צפון הוא ימינם של ישראל העומדים בעזרה, מול פתח המשכן. המזבח והקרבנות שיכים לצד של ישראל המשכינים בתוכם את שכינת ה'. לכן מתקדש המזבח באותם ימי מלואים הבאים לקדש את הכהנים.

תפקיד הבגדים

כל הבגדים של הכהנים הם לכבוד ולתפארת. כמו שנאמר בתחלת פרשית הבגדים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", ובסופה: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".

אבל לבגדים המיוחדים של אהרן יש תפקיד. אהרן בא בהםם לפני ה' ובכל אחד מהם הוא ממלא תפקיד לפני ה'. באפוד: "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן". בחשן התפקיד כפול, נשיאת שמות בני ישראל לפני ה', ונשאית משפט בני ישראל לפני ה': "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה’ תָּמִיד:  וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד". המעיל מזכיר את הקול לפני ה': "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה’ וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". והציץ מרצה ונושא עוון לפני ה': "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’".

הבגדים מציגים את הכהן כנציג של ישראל לפני ה'. בקרבנות הכהן משרת את ה'. בבגדיו הוא מיצג את ישראל. הוא נושא את שמותם לפני ה' הוא נושא את שמותם על לבו לפני ה', והוא נושא את משפטם לפני ה'. שיעשה ה' את משפטם.

בשני הבגדים האלה מפותחים שמות בני ישראל, לכן יכול הכהן להזכיר באמצעותם את בני ישראל. על הציץ כתוב לא שמות בני ישראל אלא דוקא שם ה'. בזה הוא נושא את עוונם. כיצד?

לא הציץ הוא קדש לה', הציץ מבטא את העובדה שהכהן הוא קדש לה', וכיון שהכהן מיצג את ישראל, ונושא את שמותיהם ואת משפטם, הכהן הוא גופם של ישראל, וגופם של ישראל הוא קדש לה'. גם כאן יש בטוי לכך שישראל הם כקרבן. כמו שעולה היא קדש לה' והיא קרבה תחת בעליה ומיצגת את העובדה שבעליה מביא ומקריב את עצמו, כך הכהן הגדול, מיצג את העם ששלח אותו, העם הוא קדש לה'. את זה עושה רק הכהן הגדול. לא יתר הכהנים. נזר הקדש, האומר שהנושא אותו הוא קדש לה', הוא זה שמיצג את העובדה שכל ישראל קדושים. לכן מתכפר להם.

וזה חיב להעשות בגלוי ובקול. לא בחשאי. זה חייב להעשות מתוך הכרזה רמה שאנחנו קדש לה'. את זה אפשר לעשות דוקא אם בשוליו ישמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו. ע"י כך לא ימות.

מהו חשן משפט

רב הנעלם על הסתום בפרשית החשן. ראשית, יש לשאול מהו חשן. כל יתר הבגדים, הם שמות בגדים ידועים ומוכרים. גם דברי ה' אל משה "ועשית חשן משפט", מנוסחים כך שמשתמע מהם שהמלה חשן היא מלה מוכרת וידועה. אך אנו איננו מכירים אותה משום מקום אחר. אם המלה חשן היא בעלת משמעות רק בהקשר בגדי הכהנה, היתה המלה הזאת צריכה לבא בהמשך הפרשיה, כמו שמצאנו למשל לגבי שמן המשחה, שלא נאמר "ועשית שמן משחה", אלא "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין ועשית אתו שמן משחת קדש", או כמו בקטרת שנאמר בה "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה ועשית אתה קטרת", או כמו במי נדה שנאמר בהם "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה". א"א לכתוב "ועשית שמן משחה" "ועשית קטרת" "ועשית מי נדה", כיון שאלה אינם מושגים ידועים. אמנם, אפשר לפרש שהיה בזמנם תכשיט ידוע ששמו חשן, ולכן אפשר לכתוב "ועשית חשן" כמו "ועשו ארון" "ועשית שלחן" "ועשית ציץ" ועוד. עשה את התכשיט הידוע ששמו חשן. אבל קשה לומר שהיה תכשיט ידוע ששמו חשן משפט, כדי שאפשר יהיה לכתוב "ועשית חשן משפט".

שנית: מהו חשן משפט? איזה משפט יש בחשן? המפרשים נטו לענות על השאלה הזאת מתוך הפסוק בפרשת פינחס "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה". ואולם, בפסוק שם לא נזכר כלל החשן, אלא רק האורים. ואילו פרשת תצוה מזכירה משפט אחר: "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד". כלומר: תפקידו של החשן הוא לא לשאול את ה', אלא להפך: לשאת את משפט בני ישראל לפני ה', להזכיר את בני ישראל לפני ה'.

 ועוד: האפוד והמעיל נאמרו בה' הידיעה "ועשו את האפד", "ועשית את מעיל האפוד", אפשר להזכירם בה' הידיעה כיון שהם כבר הוזכרו בתחלת הפרשה: "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט", כיון שאנו כבר יודעים שצריך להיות אפוד וצריך להיות מעיל, אין צרך לכתוב כמו בפרשה הקודמת "ועשו ארון "ועשית שלחן" "ועשית מנורת זהב", אלא אפשר לכתוב בה' הידיעה "האפוד" "מעיל האפוד". אם כך - למה לא נאמר "ועשית את החשן". הלא גם החשן נזכר בפסוק "ואלה הבגדים אשר יעשו". מסתבר שהחדוש הוא שתעשה חשן משפט, ולא סתם חשן. מהו חשן משפט?

שלישית יש לשאול מה הם אורים ותמים. גם הם הוזכרו בפרשה כדבר ידוע. נתינתם אל חשן המשפט מזכירה בלשונה את הצווי לתת את העדות אל הארון, אך בעוד שעל העדות נאמר בפירוש שה' נתן אל משה שני לחות העדות, ולמדנו גם מה הם, האורים והתמים לא נתפרשו.

בפרשת פינחס נזכר משפט האורים. כלומר: הכהן שואל באורים. כך נזכר בעוד כמה מקומות, אך בספר שמואל משמע שדוקא באפוד הכהן שואל.

לכן נראה לפרש שהיה ידוע באותה תקופה שבעלי תפקידים וסמכויות בפרשה חוגרים אפוד. כל השרים הבאים בשערי המלך חוגרים אפוד. אלה שיש להם גם סמכויות שיפוטיות, עונדים בו גם תכשיט ששמו חשן משפט, המלמד על נושאו שהוא שופט. יחודו של הכהן הגדול, שהוא בא לפני המלך בחשן משפט לא מפני שהוא שופט, אלא מפני שבחשן המשפט הוא מביא את משפט בני ישראל לפני ה', ומזכירם לפניו, וה' הוא השופט את ישראל והוא הפוסק מה יעשו ישראל. לכן חשן המשפט הוא כפול (כלשון הכתוב). וגם משפטו כפול. מבחוץ נזכרים שמות בני ישראל כדי לשאת את שמותם בחשן המשפט לפני ה', אבל יש בו אורים, כמו הארון שבתוכו יש עדות שה' נותן, ובהם נשאלים ישראל ונשפטים לפני ה' ואהרן נושא את משפטם על לבו לפני ה'. האורים והתומים מביאים את משפט ישראל לפני ה', וה' חורץ את משפטם ומשיב.

ארוע חד פעמי שמשפיע לדורות

הפרשה פותחת ואומרת: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן  ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". כלומר: הם קדושים מאליהם, והבגדים הם לכבוד ולתפארת.

אלא שמיד אח"כ נאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי", הרי שהבגדים הם המקדשים את הכהנים. הבגדים עושים את האדם.

ואחרי תיאור הבגדים נאמר: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם  ולחם מצות וחלת מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת חטים תעשה אתם  ונתת אותם על סל אחד והקרבת אתם בסל ואת הפר ואת שני האילם  ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים  ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן...." וכו' וכו'.

אהרן ובניו התקדשו לא רק בבגדים, אלא בקרבנות. כמו שישראל התקדשו בקרבנות בסוף פרשת משפטים והלויים התקדשו בקרבנות בפרשת בהעלתך.

מהו, א"כ, תפקידם של הבגדים. ובמה מתקדשים הכהנים לדורות?

בפסוקים הראשונים של הפרשה, שבהם הבגדים הם לכבוד ולתפארת, הבגדי הם בגדי קדש, אבל אין מקדשים את אהרן, אלא רק מקריבים אותו לכהן לי. לעמת זאת, אח"כ גם בצווי בתחלת הפרשה וגם בצווי על המלואים נאמר "לקדשו לכהנו לי" ו"לקדש אתם לכהן לי". הבגדים הם בגדי קדש והם מקדשים את הכהנים לכהן לה'. הכהנים כבר קרבו מתוך בני ישראל לכהן לה', אבל ע"י הבגדים שהם בגדי הקדש, הם לא רק מוקרבים, הם גם קדושים. כל כהן באשר הוא כהן הוא מובדל מתוך בני ישראל ומוקרב לה'. עדין הוא צריך בגדים ומלואים כדי להתקדש לעבודה. קרבה זו אל הקדש היא הנותנת לו ולבניו אחריו את קדושתם המיוחדת.

הבגד הוא הדבר הזמני ביותר האפשרי. הוא נלבש ונפשט, נפשט ונלבש, אך דוקא הוא יוצר בכהנים קדושה לדורות, עד כדי כך שהוא עתיד לסמל את מעבר הדורות בכהנה. אהרן מת כאשר אלעזר לובש את בגדיו.

הכהנים מקבלים מעמד מיוחד לדורות ע"י מעמד חד פעמי, והמעמד הזה משפיע עליהם ועל בניהם ועל בני בניהם עד עולם. אבל לא רק הם, זה נכון לא רק לגבי בעלי הקדושה אלא גם לגבי הצד השני. עמלק מורחק לדורות, בזכרון בספר, זכור ולא תשכח, שאת עמלק יש לאבד מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור. וכל זה בגלל מקרה אחד, אשר קרך בדרך.

וכבר חז"ל התקשו בשאלה במה התיחד עמלק מכל העומדים עלינו לכלותנו שבכל דור ודור. היו שאמרו שעמלק תקף אותנו ללא כל התגרות מצדנו וללא סבה נראית לעין, סתם מתוך אנטישמיות. אבל לא צריך להיות אנטישמי גדול כדי לתקוף עם שאין לו צבא מסודר והוא הולך לו במדבר עמוס כלי כסף וכלי זהב. היו שהזכירו את עמלק, שהיה בן תמנע הממזר שלא ברור מי אבותיו, אבל לא זה מה שכתוב.

עמלק אפילו לא עצר את ישראל בדרך לארץ, הוא רק זנב את הנחשלים אחריהם. אלא שהתורה מבחינה לדורות בין הנושאים את שם ה' ואת שמות בני ישראל לפני ה', לבין המזנבים מאחורי הנחשלים אחרינו בסוף המחנה ומאבדים את שמות ה' ואת שמות בני ישראל. הראשונים תמיד בהתחלה והאחרונים תמיד בסוף. לדורות.

ואנו זוכרים לעולם לקדש את ההולך בראש, לפני ה' ונושא שם את שמו, ולמחות את זכר המזנב אחרינו, ורוצה לאבד את שמנו.

כחו של ההולך בראש הוא בהתקדשו, בלבשו את בגדי הקדש, ובנושאו את שמותינו ושם ה' לפני ה'.

ותמיד יש גם מי שהולך בסוף, רחוק מה', רחוק מכל אידאולוגיה. ולא פלא שהאחד הזה הוא גם ממזר, ושהוא מלקט אליו את האנטישמים בכל הדורות. הוא מתנגד לכל התקרבות אל ה', כי עצם קיומו סותר את הקרבה לה'. אח"כ הזנוב בנחשלים כבר הופך אצלו לאידאולוגיה, והוא מבקש להפוך את הסדר ולטעון שהקרובים לה' הם הנחשלים, והם הזנב.

חשוב לדאוג שאלה שעושים אידאולוגיה מזה שאין להם אידאולוגיה, יהיו מאחור, ולא מקדימה.

החידוש של התורה הוא שרגע אחד כזה משפיע על האדם ועל בניו ובני בניו לעולם. בר כרעיה דאבוה. א"א לעולם בלא בסם ובלא בורסי, וא"א לעולם בלא כ"ג ובלא עמלק. אבל התפקיד הוא נצחי והוא עובר לדורות. ואשרי מי שהוא כהן גדול, ואוי לו למי שהוא עמלק. הוא ממלא את תפקיד הרע לעולמי עד, גם אם מלכתחילה לא אנטישמיות ולא אידאולוגיה אחרת היא שהניעה אותו.

בתנאי שהכל נעשה כסדרו. לפעמים הכל הפוך, ואז ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. זוהי מציאות לא אידאלית. לא כ"כ נורא שהממזר ת"ח, אבל עלינו לדאוג לפחות לכך שהכהן הגדול לא יהיה עם הארץ.