צו

פרשיות הקרבנות מחולקות לשנים: פרשת ויקרא ופרשת צו. שתיהן מפרטות את דיני העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. אלא שכל אחת מהן מפרטת חלק אחר בדיני הקרבן. בפרשת ויקרא נאמר מי מביא קרבן, מה הוא מביא לקרבנו, וכיצד מעלים אותו על המזבח. פרשת צו מספרת מה יעשה בקרבן אחרי שכבר הגיע אל המזבח וכפר על בעליו.

שני שלבים שונים לחלוטין יש בקרבן, ושני צוויים שונים. על אנשים שונים חלה חובה להקריב קרבן כדי להתכפר. הנושא הוא הכפרה על האיש. גם אדם שמביא קרבן לנדבה - הקרבן מכפר עליו. הכפרה נעשית ע"י מסירת הקרבן לה'. שחיטתו במקדש, זריקת דמו והקטרתו על המזבח עשו את הקרבן שיך לה' והאיש התכפר. מבחינתו הענין נגמר.

כעת נשאלת שאלה אחרת לחלוטין: איך מנהלים הכהנים את המקדש. מה עושים הכהנים בקרבנות שבמקדש. לתורה זו אין מקום בפרשת ויקרא העוסקת באדם המקריב. מקומן של תורות אלה הוא בפרשת צו.

התורה מלמדת שמשקרב המקרבן, שוב אינו קרבנו של האדם. יחודה של ההקרבה הוא בכך שהאדם מבין שהוא מביא קרבן ושוב אינו שלו, הוא מסר אותו מסירה מוחלטת. כעת, אין זה ענינו מה יעשה בו. זהו חלק מנהול המקדש ע"י הכהנים. נמצא א"כ שפרשת ויקרא היא הפרשה של המקריב. פרשת צו היא הפרשה של המקדש.

לכן, פותחת פרשת ויקרא באדם המתנדב קרבן, ומונה את העולה, המנחה והשלמים. אח"כ עוברת הפרשה ועוסקת באנשים שחטאו והתחיבו קרבן. לכן סדר הקרבנות בפרשת ויקרא הוא עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לעמת זאת, פרשת צו עוסקת בנהול הקדשים אחר הקדשתם, לכן סדר הקרבנות שם הוא כסדר קדושתם: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים.

בכל הקרבנות מפורטים סדרי ההקטרה על המזבח בפרשת ויקרא. פרשת צו מתארת את מה שנעשה בקרבן אחרי הקטרתו. מלבד באשם. באשם אין מפרטת פרשת ויקרא אלא את החיוב להביאו לה'. סדרי הקטרתו נאמרו בפרשת צו. אפשר לבאר שטעם הדבר הוא כמו שכתבנו בשבוע שעבר: האשם הוא תשלום לה', עקרו - תשלום בהמה בכסף שקלים בערכך. בכך נעשית הכפרה. הקטרתו היא כבר חלק מתורת האשם, אחרי ששולם.

לפי זה אפשר לבאר שיש דבר דומה לכך גם בתודה. התודה היא סוג של שלמים. את סדרי הקטרתם למדנו כבר בפרשת ויקרא. אלא שפרשת צו מחדשת בתודה דין חדש ששיך לא רק למעשיה אחרי ההקרבה אלא לעצם ההבאה: הקרבת החלות. גם שלמים הם תשלום. לכן הם נקראים שלמים. מלשון תשלומים. הם תשלום לה'. בעקר שלמי תודה הם תשלום לה' על הטובה שגמל עמנו. הבאת הלחם אינה חלק מהשלמים, היא לא חלק מסדר התשלם לה' אלא חלק מסדרי אכילתו. לכן מקומה בפרשת צו.

 

נבדלה פרשת ויקרא מפרשת צו, שפרשת ויקרא באה ללמד מי מקריב ומה הוא מקריב, הבא להתרצות ולהתכפר, מה יקריב. במה יקרב ויתקרב לאלהיו. ואילו פרשת צו באה ללמד מה יֵעשה בקרבן אחרי שיקרב.

יש בקדשים חיוב ההקרבה וחיוב בקרבן. יש מעשים רבים שיש מצוה לעשות כך בקרבן אך אינם חלק מהותי מההקרבה. הקרבן כשר ומרצה גם אם לא נשפכו שייריו על היסוד, אע"פ שראש הפסוק מעכב. הקרבן כשר ומרצה גם אם לא הוקטרו אמוריו ואבריו ולא אכלוהו הכהנים או המחויב לאכלו. שהרי האיש כבר התכפר בו. האיש התכפר בזריקת דמו והקרבן נעשה ברשות ה', המסירה לרשות ה' היא הכפרה, אלא שעתה חלות עליו המצוות של תורת אותו קרבן מה יעשה בו משנתן כבר. לכן צריך פסוק אחד שילמד על המצוה, ופסוק אחר שילמד על הקרבן והמתכפר.

רוב הקרבנות ינתנו לכהנים או לבעלים אחר ההקרבה, ובכך יפרנסו את העובדים לפני ה' ויאפשרו את המשך קיומה של העבודה. ואולם יש לבחון בענין את תורת העולה.

כבר בתנ"ך אנו מוצאים הן בנביאים והן בתהלים שהקרבנות אינם מזון ה' כמו שסברו הכסילים, אם ארעב לא אמר לך לי תבל ומלואה. וכו', עם זאת כבר עסקו ראשונים רבים בשאלה למה במקומות שונים בתורה נקראים הקרבנות לחמי, לחם אלהיך וכו'. וכמדומני שתשובה לקושיתם בפרשתנו.

הכסיל הסובר שהקרבנות לחם אלהיו כפשוטו, תשובתו בפרשתנו. זאת תורת העולה: והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. מה יעשה בקרבן זה אחר הקרבתו? המנחה והחטאת יאכלו לכהנים, ואילו העולה יוצא דשנה אל מחוץ למחנה. אינה לחם. אבל, אין זה סוף הפרשיה. שכן הפרשיה מוסיפה ואומרת אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. והיא תורת העולה. ובזה דומה העולה ללחם. כי אדם אוכל לחם ואין אכילתו עקר, אלא ע"י שהוא אוכל הוא חי ועוסק בתורה ובעניני הנשמה והקדושה. ואלמלא יאכל לא יוכל לעסוק בהם, אבל הם אינם עקר. וכן העולה. אין הקרבתה עקר, אבל ע"י שהיא קרבה ונעשית דשן, תוקד אש תמיד על המזבח, והאש על המזבח רבוצה כארי ועדות היא לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל.

התרומה והתנופה

הפרשה מצינת שלשה דברים שצריך להפריש מזבח השלמים: החלב, החזה והשוק. וכאשר התורה מתארת את ההפרשה משמע שהחלב והחזה עומדים יחד בפני עצמם: "ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה לפני ה'  והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו". יש להפריש חלב וחזה, את החלב להקטיר ואת החזה לתת לאהרן ולבניו. רק אח"כ נאמר: "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם, המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה". שוק הימין אינו מונף לפני ה' יחד עם החזה, הוא אינו אלא תרומה לכהן. הוא לא נתן תחלה לה' אלא תרומה לכהן. להבדיל מהחזה שהכהן אוכל אותו מהמזבח. לכן התורה מפרידה ומכנה אותם חזה התנופה ושוק התרומה, ואומרת: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" שניהם מגיעים אל הכהן, אך החזה הוא חזה התנופה, ואילו השוק אינו אלא שוק התרומה.

באיל המלואים זכו הכהנים לדורות בחזה והשוק, אלא שבו אנו מוצאים חלוקה אחרת בין החזה והשוק. בצווי שנצטוה משה על איל המלואים נאמר: "ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עלהן ואת שוק הימין", כלומר: דוקא השוק הוא המונף יחד עם החלב, לא החזה. רק אח"כ נאמר:"ולקחת את החזה מאיל המלאים אשר לאהרן והנפת אתו תנופה לפני ה' והיה לך למנה". אלא שגם שם הבחינה התורה בין חזה התנופה לבין שוק התרומה ואמרה: "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו  והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'". נתינת החזה למשה והנפת השוק היא הנותנת לכהנים לדורות את החזה והשוק, אבל דוקא השוק הונפה עם החלבים. החזה הונף בפני עצמו ונתן ישירות למשה.

וכן נאמר בפרשתנו: "ויקח את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת חלבהן ואת שוק הימין  ...  ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה' את משה".

איל המלואים דומה לשלמים בכך שהופרשו ממנו החזה והשוק, החלב קרב על גבי המזבח והבשר נאכל ע"י הבעלים. אלא שכאן השוק, לפי פשט הדברים, קרב על המזבח יחד עם החלב.

מכאן אפשר ללמוד מהי תנופה ומהי תרומה, ומה תפקידו של משה בקדוש הכהנים. משה שמש בשבעת ימי המלואים ככהן. תפקידו היה להעביר את כהנתו לאהרן ולבניו. (כהנתו של משה באה לידי בטוי בתורה בכמה מקומות. על הכיור נאמר "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם  בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו". משה חנה עם הכהנים, כמו שנאמר "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת". ועוד). בימי המלואים תפקידו היה להעביר את הקדושה לכהנים. הקדושה הועברה ע"י האיל הזה, שדמו נתן לא רק על המזבח אלא גם על גופם של הכהנים כדי לקדשם. כדי לתת לכהנים לדורות את חזה התנופה, שהוא חלק מהחלבים והכהנים אוכלים אותו מן המזבח, צריך להניף אותו באיל המלואים בפני עצמו וצריך לתת אותו למשה למנה. השוק שאינו אלא תרומה, וגם באיל המלואים הוא נקרא שוק התרומה, קרב באיל המלואים על המזבח יחד עם החלבים (ועם התרומה שהורמה מסל המצות, שגם היא מזכירה את התרומה שתופרש לדורות מחלות התודה, ותנתן לכהנים למנה). איל המלואים הוא קרבן של הכהנים, הכהנים הם הבעלים והם אוכלים את הבשר. את תרומתו הם מרימים ומעלים על המזבח. תרומתם של הכהנים קרבה לפני ה', כמו מנחתם של הכהנים שהיא כליל. החזה, שגם לדורות דינו שאינו תרומה אלא תנופה, מונף גם באיל המלוואים ונתן למשה, שהוא הכהן שכהנתו קדמה לכהנתם של אהרן ובניו.

המלואים והקרבנות לדורות (צו זכור תשעא)

פרשת צו עוסקת בחלקה השני בימי המלואים, ימי משיחת אהרן ובניו. אבל גם חלקה הראשון מדגיש את ימי הקרבת הכהנים, גם במקומות שלא נצרכים. פשוט שכל הצוויים על הקרבנות שבתחלת הפרשה נאמרו ביום הקרבת הכהנים, שהרי פסוקי הסכום הם: "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה’ בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה’: אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי". על פי פשוטם של דברים נראה ששני הפסוקים הראשונים כאן מתיחסים לחזה והשוק שנזכרו לפניהם. לכן רק שני האחרונים הם פסוקי סכום, ועליהם נאמר ביום צותו. על הראשונים נאמר ביום הקריב אתם וביום משחו אתם. ואעפ"כ הזכרת היום בשניהם אומרת דרשני.

אך יותר מכך אומרת דרשני פרשית קרבן אהרן ובניו. היא נזכרה כנספח לתורת המנחה, מיד אחרי תורת המנחה ולפני תורת החטאת, וכך היא אומרת:  "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב". אם זה ביום המשח אותו, למה תמיד, ואם תמיד למה ביום המשח אותו. וההמשך: "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה’ כָּלִיל תָּקְטָר", מזכיר את מה שנאמר על המלואים. אם היחוד של פרשת ויקרא הוא שהיא עוסקת בקרבנות שהצווי עליהם בא מתוך המשכן, יחודה של פרשת צו שהיא עוסקת בכהנים שצווים ביום משיחתם. ויקרא היא פרשת הקרבנות, צו היא פרשת הכהנים.

בסוף פרשת המלואים בא הפסוק: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". חכמים דורשים שכונת הפסוק הזה הוא שהמלואים נעשים גם לדורות. וכך נראה, משום שהפסוקים האלה מקבילים לפסוקים: "וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם:  שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ", האמורים בפרשת תצוה. פסוק דומה מאד יש גם בקרבן אהרן ובניו. "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה’ כָּלִיל תָּקְטָר".

המגמה של התורה לארך כל הפרשה היא לחבר את הקרבנות של כל הדורות ליום משיחת הכהנים, וכן להפך – את יום משיחת הכהנים לקרבנות כל הדורות. משה מצֻוֶּה כאן על הקרבנות מתוך אהל מועד, אחרי שכבר הקים אותו, ומתוך כך הוא מצֻוֶּה לקדש את הכהנים. יש חשיבות מרובה ליום הזה.

יום המשיחה וההכתרה משליך על כל הדורות, וכן להפך. המטרה של מעשי כל הדורות, משליכה על בנית יום ההכתרה.

דבר דומה לכך אנו מוצאים גם במגלת אסתר. המגלה מאריכה מאד בתיאור התהפוכות הפוליטיות, כאשר מבחינת פתרון הבעיה לא התקדם דבר וצו השמדה עדין עומד כנגד היהודים. זה חלק מהמגמה הכללית להראות שכלפי חוץ הכל פוליטיקה, ורק המעין בדברים הנסתרים רואה את העקר. ועל כך כבר הארכנו בשנים עברו. אבל המגלה מציגה את אותו יום כעקר הנמשך גם הלאה. אותו יום קובע.

ואיך נראו הדברים באותו יום? הענין התחיל בבנית העץ בגבה חמשים אמה. למה היה צרך בעץ כזה. המבלי אין עצים בשושן? כנראה שזה היה קמפיין מקדים. כשבונים עץ בגבה חמשים אמה, אין אחד בשושן שלא יודע על כך, ושלא מצפה גם לראות את התלוי עליו. יש להניח שגם אין אחד בשושן שלא יודע למי העץ מיועד. בעצם, יש אחד כזה, הוא יושב בחצר הפנימית ולא יודע דבר. אבל הוא היחיד שלא יודע. במצב כזה יכול המן לבוא אל המלך ולומר לו אם על המלך טוב נתלה את מרדכי, ואם על המלך רע יהיה מה זה פדיחות. ואז מצוה המלך על המן להוביל את מרדכי ולקרוא לפניו, כשברקע העץ. כך מוביל המן את מרדכי. על רקע העץ. בסוף המלך גדל את המן וינשאהו וישם אותו עמל כל השרים אשר אתו. כלומר בראש העץ הגבוה ביותר בשושן. (כמובן שהדבר נכתב בהשראת הפסוק "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך" על שתי הופעותיו השונות, כאן השר הוא אותו שר, המלך נשא אותו בשתי הצורות). מעמד ההכרזה לפני המלך הוא הקובע את מעמדו של מרדכי. כיון שהמגלה משתמשת בהרבה מרכיבים של המשכן, ביניהם התכלת והארגמן והבגדים המקדשים את הכהנים, גם יום ההקדשה של מרדכי ממלא תפקיד מפתח.