התורה מלמדת אותנו לכבוש את כל יצרינו ולשלוט בהם. השכל צריך לשלוט בתאוות האכילה, העריות, האכזריות וכו'. אבל אין די בכך, אדם צריך לשלוט גם ביצר הרחמים. אם אינו יודע לשלוט בו – הוא שבוי ביצרו. יצרו שולט בו, מכאן שהוא ירחם על אכזרים, ואח"כ יתאכזר על רחמנים. לכן צריך שתהיה מצוה אחת שתלמד את האדם לשלוט אפילו ביצר הזה.
לכן, אם לא היה עמלק, היה צריך להמציא אותו. זה בדיוק מה שהקב"ה עשה.
כעת, להתלונן על כך שהורגים אותו זה קצת מגוחך. בשביל זה הוא קיים.
אבל עבורנו זהו מבחן קשה מאד לנאמנותנו לה'. לא חכמה לקיים מצות צדקה. נראה אותך הורג נשים וטף בגלל שה' אמר. האם אתה מוכן לעשות כל דבר אם ה' יגיד? זה המבחן.
וזה מבחן קשה, כי לעולם לא תוכל להסביר לעולם למה אתה תוקף עם בהניח ה' אלהיך לך, כשאין עליך שום סכנה. זוהי מלחמה קשה כי אין סכוי להסביר לעולם למה אנחנו לוחמים כאשר אין עלינו שום סכנה. אנו לוחמים רק כי ה' אמר.
המלחמה בעמלק היא בהניח ה' אלהיך לך. בהניח ידו וגבר עמלק. לכן אז צריך להלחם בו. ומי שלא ילחם בעמלק בהניח ה' לו, יתקל בו בירכתי הגולה.
וכאן יש עוד תפקיד למחית עמלק: ישראל צריכים להיות כל הזמן במלחמה, כל הזמן בפעילו. אסור לאדם לנוח על זרי הדפנה, הוא צריך להלחם.
עמלק הוא גלוי לכך שכשישראל רפים הם מותקפים. כאשר יניח ידו וגבר עמלק. לכן חשובה הזכירה. גם כאשר אין עמלק, אסור לישראל להניח את ידו. הוא צריך להיות כל הזמן במלחמה עם עמלק. בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך - תלחם בעמלק.
עם ישראל צריך להיות תמיד במלחמה, בירים משה ידו. מנוחה על זרי הדפנה מביאה לגבורת עמלק. וכאשר יניח ידו וגבר עמלק.
עוד סבה למה היה צריך להמציא את עמלק.
לכן יש הבדל בין המלחמה בעמלק לבין המלחמה בכנעני. מטרת המלחמה בכנעני היא שלא יהיו כנענים, מטרת המלחמה בעמלק היא עצם המלחמה.
היום לא נותר כל זכר לעמלק, חוץ מזה שאנחנו מקפידים כל שנה לעשות לעמלק זכר וזיייכר. בנגוד לכנענים, שאין מצוה לזכור אותם אלא פשוט להשמיד אותם פן יחטיאונו ופן יהיה לשכים בעינינו, בעמלק המצוה היא עקר המלחמה. מחית שבעת עממים היא מצוה לשם התוצאה: שלא יהיו כנענים. מחית עמלק היא מצוה לא לשם התוצאה אלא לשם המעשה. לכן הרמב"ם לא כותב על העמלקים שכבר אבד זכרם. בעמלק נמשיך להלחם גם אם אין עמלק. נמשיך לזכור זאת. (אפשר שכן הוא מהצד השני, ואולי המדרש על התל והחריץ בא ללמד על שני סוגי אנטישמיות. אחשורוש צריך שלא יהיו יהודים. המן צריך יהודים כדי להלחם בהם אם לא יהיו לו יהודים הוא יקנה יהודים). העולם בנוי ממלחמה בין ישראל לעמלק, בין טוב לרע. חשיבותה של המלחמה היא לא רק בתוצאה אלא בעצם המלחמה. אדם לא צריך לשאוף למנוחה על זר הדפנה. הוא צריך לשאוף להלחם כל העת בעמלק. לכן אנו נלחמים בעמלק גם אם איננו, וזוכרים שאנחנו עבדי ה' ולוחמי מלחמתו ללא גבולות.
המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם.
כאמור, את עמלק היה צריך להמציא כי יש בהיסטוריה תפקיד לעם שמייצג את הרע, כדי להלחם בו. אבל יש לזכור שכל הוויתו בעברה (ועיין בראשית לו). לכן, לא פלא שיש לבערו.
מה מטאו? אומרים שהוא מיצג את האנטישמיות. המן בודאי היה אנטישמי. אבל עמלק שבימי משה? לא צריך להיות יותר מדי אנטישמי כדי לתקוף עם שהולך במדבר בלי צבא מסודר, עמוס כלי כסף וכלי זהב. אלא שמי שהתנדב להיות הרע בשעה שהקב"ה מחלק את התפקידים בעולם, זכה בתפקיד (שכאמור, הוא תפקיד חשוב), לעניין תפקידך בהסטוריה, השאלה מה כוונתך לא חשובה. חשובה השאלה מה מעשיך.
הפרשה פותחת ואומרת: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". כלומר: הם קדושים מאליהם, והבגדים הם לכבוד ולתפארת.
אלא שמיד אח"כ נאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי", הרי שהבגדים הם המקדשים את הכהנים. הבגדים עושים את האדם.
ואחרי תיאור הבגדים נאמר: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם ולחם מצות וחלת מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת חטים תעשה אתם ונתת אותם על סל אחד והקרבת אתם בסל ואת הפר ואת שני האילם ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן...." וכו' וכו'.
אהרן ובניו התקדשו לא רק בבגדים, אלא בקרבנות. כמו שישראל התקדשו בקרבנות בסוף פרשת משפטים והלויים התקדשו בקרבנות בפרשת בהעלתך.
מהו, א"כ, תפקידם של הבגדים. ובמה מתקדשים הכהנים לדורות?
בפסוקים הראשונים של הפרשה, שבהם הבגדים הם לכבוד ולתפארת, הבגדי הם בגדי קדש, אבל אין מקדשים את אהרן, אלא רק מקריבים אותו לכהן לי. לעמת זאת, אח"כ גם בצווי בתחלת הפרשה וגם בצווי על המלואים נאמר "לקדשו לכהנו לי" ו"לקדש אתם לכהן לי". הבגדים הם בגדי קדש והם מקדשים את הכהנים לכהן לה'. הכהנים כבר קרבו מתוך בני ישראל לכהן לה', אבל ע"י הבגדים שהם בגדי הקדש, הם לא רק מוקרבים, הם גם קדושים. כל כהן באשר הוא כהן הוא מובדל מתוך בני ישראל ומוקרב לה'. עדין הוא צריך בגדים ומלואים כדי להתקדש לעבודה. קרבה זו אל הקדש היא הנותנת לו ולבניו אחריו את קדושתם המיוחדת.
הבגד הוא הדבר הזמני ביותר האפשרי. הוא נלבש ונפשט, נפשט ונלבש, אך דוקא הוא יוצר בכהנים קדושה לדורות, עד כדי כך שהוא עתיד לסמל את מעבר הדורות בכהנה. אהרן מת כאשר אלעזר לובש את בגדיו.
הכהנים מקבלים מעמד מיוחד לדורות ע"י מעמד חד פעמי, והמעמד הזה משפיע עליהם ועל בניהם ועל בני בניהם עד עולם. אבל לא רק הם, זה נכון לא רק לגבי בעלי הקדושה אלא גם לגבי הצד השני. עמלק מורחק לדורות, בזכרון בספר, זכור ולא תשכח, שאת עמלק יש לאבד מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור. וכל זה בגלל מקרה אחד, אשר קרך בדרך.
וכבר חז"ל התקשו בשאלה במה התיחד עמלק מכל העומדים עלינו לכלותנו שבכל דור ודור. היו שאמרו שעמלק תקף אותנו ללא כל התגרות מצדנו וללא סבה נראית לעין, סתם מתוך אנטישמיות. אבל לא צריך להיות אנטישמי גדול כדי לתקוף עם שאין לו צבא מסודר והוא הולך לו במדבר עמוס כלי כסף וכלי זהב. היו שהזכירו את עמלק, שהיה בן תמנע הממזר שלא ברור מי אבותיו, אבל לא זה מה שכתוב.
עמלק אפילו לא עצר את ישראל בדרך לארץ, הוא רק זנב את הנחשלים אחריהם. אלא שהתורה מבחינה לדורות בין הנושאים את שם ה' ואת שמות בני ישראל לפני ה', לבין המזנבים מאחורי הנחשלים אחרינו בסוף המחנה ומאבדים את שמות ה' ואת שמות בני ישראל. הראשונים תמיד בהתחלה והאחרונים תמיד בסוף. לדורות.
ואנו זוכרים לעולם לקדש את ההולך בראש, לפני ה' ונושא שם את שמו, ולמחות את זכר המזנב אחרינו, ורוצה לאבד את שמנו.
כחו של ההולך בראש הוא בהתקדשו, בלבשו את בגדי הקדש, ובנושאו את שמותינו ושם ה' לפני ה'.
ותמיד יש גם מי שהולך בסוף, רחוק מה', רחוק מכל אידאולוגיה. ולא פלא שהאחד הזה הוא גם ממזר, ושהוא מלקט אליו את האנטישמים בכל הדורות. הוא מתנגד לכל התקרבות אל ה', כי עצם קיומו סותר את הקרבה לה'. אח"כ הזנוב בנחשלים כבר הופך אצלו לאידאולוגיה, והוא מבקש להפוך את הסדר ולטעון שהקרובים לה' הם הנחשלים, והם הזנב.
חשוב לדאוג שאלה שעושים אידאולוגיה מזה שאין להם אידאולוגיה, יהיו מאחור, ולא מקדימה.
החידוש של התורה הוא שרגע אחד כזה משפיע על האדם ועל בניו ובני בניו לעולם. בר כרעיה דאבוה. א"א לעולם בלם בסם ובלא בורסי, וא"א לעולם בלא כ"ג ובלא עמלק. אבל התפקיד הוא נצחי והוא עובר לדורות. ואשרי מי שהוא כהן גדול, ואוי לו למי שהוא עמלק. הוא ממלא את תפקיד הרע לעולמי עד, גם אם מלכתחילה לא אנטישמיות ולא אידאולוגיה אחרת היא שהניעה אותו.
בתנאי שהכל נעשה כסדרו. לפעמים הכל הפוך, ואז ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. זוהי מציאות לא אידאלית. לא כ"כ נורא שהממזר ת"ח, אבל עלינו לדאוג לפחות לכך שהכהן הגדול לא יהיה עם הארץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה