עשרה מופתים והתגלות אחת
פרעה קרא למשה אחרי החשך. בהזדמנות זו
אמר לו משה: כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. מתוך שלא אמר איזה לילה, משמע שהוא
עומד כבר באותו יום, וכונתו הלילה אני יוצא. זה היה אחרי שקרא פרעה למשה אחרי שלשת
ימי החשך. מכאן נראה שהסבה שבגללה פסח מצרים מקחו מבעשור, היא כי י"א
י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. בי"ד בבקר אמר פרעה למשה אל תסף ראות
פני, ומשה אמר לו כן דברת, ואח"כ אמר לו כחצת הלילה אני יוצא וכו'.
ואל תתמה למה נאמרה פרשה זו לפני החדש
הזה לכם, כי הפרשה של החשך כלולה עדין בתוך פרשיות האותות, הפותחות ומסימות בלא
ישמע אליכם פרעה וברבוי המופתים. ובהחדש הזה מתחיל נושא חדש, מכת בכורות ויציאת
מצרים, המקביל לפרשת המלון. ואע"פ שמבחינת זמנו הוא התחיל קדם לכן, הוא נושא
חדש, ולכן סימה התורה את פרשיות האותות והמופתים, ואח"כ עברה לעסוק במכת
בכורות ויציאת מצרים.
נחלקו המפרשים מתי נאמר למשה עוד נגע
אחד אביא על פרעה ועל מצרים. יש אומרים שנאמר לו שם, בעמדו לפני פרעה, לפני שאמר
כה אמר ה' וכו' ויצא בחרי אף. ויש אומרים שהוא מאמר מוסגר, ולמעשה נאמר לו עוד
קדם, והתורה מלמדת אותנו את זה שם כדי שנדע שכשמשה אומר לפרעה כן דברת, ואומר
אח"כ כה אמר ה', היינו מפני שהוא יודע שעוד נגע אחד יצאו ממצרים, וכדבריך לא
אוסיף עוד ראות פניך. וכן מפני שהמצרים כבר יראים מבני ישראל ועבדי פרעה יראים
ממשה. את זה למדה אותנו התורה שם, ומכאן מובן למה אמר משה כן דברת ויצא.
לפי דברינו, אם נלך בדרך זו, צריך לומר
שבי"ד בבקר אמר כן ה' למשה. לפני שקרא אליו פרעה.
משה אומר לפרעה וירדו כל עבדיך אלה אלי
והשתחוו לי לאמר. בסופו של דבר ירד אליו פרעה עצמו, אך משה לא אמר כן משום שאמר לו
פרעה את תוסף ראות פני והוא אמר לו כן דברת. או משום שחלק כבוד למלכות כדברי הגמ'
בזבחים קב. אבל גם לשון כן דברת כוללת בתוכה לעג מסוים. לא אמר כן אעשה אלא כן
דברת. מעין השמר לך שאומר משה לפרעה. אתה תבקשני ולא תמצאני. משה כבר עומד במצב
שבו פרעה ירא לגעת בו. המצרים חוששים מפניו. ומכאן דברי ר"ל שסטרו ויצא.
יציאה בחרי אף יכול לעשות מי שכבר יראים אותו, ומתוך כך מכבדים אותו וחלים מפניו.
וגם אם לא סטרו בפעל, היציאה בחרי אף באמירה כמו שאמר משה, היא סטירה. משה הולך
וגדל וחזק.
התהליך של המכות, הביא לידי כך
שבי"ד בבקר כבר פחדו כל עבדי פרעה מפני משה. האיש משה גדול מאד בארץ מצרים.
המלך אשר לא ידע את יוסף, קבל תחתיו יהודי אחר גדול מאד בארץ מצרים.
ואעפ"כ לא מניחים את עם ישראל לצאת
ממצרים. לכן נראה שהמצרים השאילו להם כלים כי הם, וגם בני ישראל, סברו שמשה קבל את
ההצעה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבזה
נגמרו המכות והם נצחו, ובני ישראל שתפו פעולה, וגם אלה שלא רצו לצאת, כי סברו שלא
יוצאים. לכן גם צדה לא עשו להם. (ולהבדיל מהם אמר יהושע באותו חדש אחר ארבעים שנה
הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים וכו', וגם שם הכינו ג ימים מראש). משה אמר לבני
ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם
דם על המשקוף הם מוגנים. אבל מצרים שלחום והם יצאו בחפזון. בסופו של דבר יצאו
ישראל ממצרים בידם החזקה של המצרים. הם יצאו איש מפתח ביתו, וממצרים. ולא יכלו
להתמהמה.
ויחזק ה' את לב פרעה,
והבחירה החפשית
כבר הקשו גדולים ורבים איך הקשה ה' את
לב פרעה, והלא הדבר סותר את הבחירה החפשית. תשובות רבות נתנו לדבר, אבל נראה
שהתשובה פשוטה: הקשית וחזוק לב פרעה אינם שלילת הבחירה החפשית, להפך. הם המאפשרים
לו בחירה חפשית. ה' הקשה וחזק את לבו כך שיהיה אדם חזק שאין המכות שוברות אותו,
אדם חזק - אם הוא נחוש בדעתו להיטיב לא ישוב מפני כל, ואם הוא נחוש בדעתו להרע לא
ישוב מפני כל. כי אילו היה לבו חלש ורך, אפילו אם היה רשע היה נשבר ומוותר אחרי
מעט מכות ומבטל את רצונו העז להרע. אך כיון שלב חזק לו אינו נשבר אלא מרע כרצונו.
אדם ממוצע היה נשבר אחרי חמש מכות, ושוב אין לו בחירה חפשית, הוא אנוס לבחור בטוב,
ואינו יכול לבחור ברע. ה' הקשה את לבו כדי לאפשר לו בחירה חפשית, כלומר לאפשר לו
לבחור ברע אם ירצה. אבל אילו היה רצונו להיטיב היה מיטיב, הקשיית לבו לא באה לגרום
לו לרצות להיות רע, אלא רק להביא לידי כך שלא ימנעוהו המכות והקשיים מעשות את אשר
בחר בו מרצונו. היא באה לאזן את ההשפעה של המכות, כדי לשמור על היכולת של פרעה
לבחור בטוב או ברע.
כדי שלפרעה תהיה בחירה חפשית, הוא חיב
להיות אדם שעומד בלחצים. לא רק בלחץ שיוצרות המכות עצמן, אלא גם בלחץ של חרטומיו
ועבדיו, שלוחצים לחץ חזק על פרעה שישלח את האנשים ויעבדו את ה'. ובפיהם טענה:
"הטרם תדע כי אבדה מצרים". רק איש חזק מאד, יוכל להמשיך לבחור באופן
חפשי מול הלחצים האלה. לכן חזק ה' את לבו, כדי לאפשר לו בחירה חפשית. עם לבו החזק
הוא יכול לבחור בטוב ויכול לבחור ברע. אלמלא חזק ה' את לבו – היה אנוס לבחור דוקא
בטוב, ולא היתה לו בחירה חפשית.
ומ"מ הפרשה פותחת בפסוק "כי
אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ה' הכביד גם את לבו וגם את לב עבדיו,
ובכ"ז עבדיו נשברו והוא לא. מכאן ראיה שגם אחרי הכבדת הלב, עדיין יש לאדם
בחירה חפשית.
אילו נאמר שה' הרע את לב פרעה, כי אז
היה מקום לשאול איך שלל ממנו ה' את הבחירה החפשית. אך לא נאמר שה' הרע את לבו אלא
שהקשה וחזק את לבו. לב קשה וחזק אינו לב שבהכרח בוחר ברע, אלא לב שבוחר במה שבוחר,
בטוב או ברע כרצונו, ועומד בבחירתו ואינו משנה אותה לנוכח הקשיים העומדים בפניו.
ואדרבה, אלמלא חזק ה' את לבו, היו המכות שוללות ממנו את בחירתו החפשית ומאלצות
אותו לבחור בטוב, חזוק הלב שומר על חפש בחירתו של פרעה, ומאפשר לו לבחור ברע אם
ירצה. יכולת הבחירה בטוב תמיד עומדת לרשותו אם ירצה.
ובמחשבה סופית: הלא דוקא חזוק לבו הוא
שהביא אותו לעשות בסוף את המעשה הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח. וזה מה שהיה נחוץ
כדי שיצאו ישראל ממצרים. כי אילו היה עושה פרעה מלכתחילה מה שמשה בקש ממנו, היו
רוב ישראל נשארים במצרים. אילו היה פרעה נעתר לבקשתו של משה לאפשר לישראל לצאת, לא
היתה מתרחשת יציאת מצרים. הרוב היו נשארים במצרים. דוקא המכות הביאו אותו לעשות את
הדבר הטוב ביותר, לגרש את ישראל בכח.
השמר לך
בסוף המכות, פרעה מוצא את עצמו במצב לא
כ"כ מלכותי. משה דוחק בו ודוחק בו, פרעה כבר הלך בדרך של משא ומתן עד קצה
גבול היכולת מבחינתו, ומשה מסרב.
כעת עומדות בפני פרעה שתי אפשרויות. אחת
מהן היא להכנע לגמרי ולצאת מהספור בצורה מאד לא מלכותית, הוא בוחר בדרך השניה: הבה
נתעלם מהאויב כדרך המלכים, וממילא הוא לא יהיה קיים: לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ
אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת.
פרעה מגדיל את עצמו במקום להכנע בפני
ה'. הפסוק בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת מזכיר שני פסוקים אחרים בתורה:
"כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" והבולט יותר: "לֹא
תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". פרעה מעמיד את
עצמו במקום אלהים.
פרעה מבקש להעביר למשה מסר: כל הכבוד
לדברי אלהים, פקודות פרעה קודמות.
משה משיב כן דברת. באותו לילה קרא פרעה
למשה ואהרן ואמר קומו צאו.
לאורך כל יציאת מצרים השאלה הנשאלת היא
מי האלהים. פרעה כאן מוציא את המרצע מן השק וחושב שבדרך זו ינצח את משה. סופו
שירד למצולות.
תשובתו של משה היא "כֵּן
דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", כמובן, חוץ מחצות הלילה הקרוב,
שכל עבדיך אלה ירדו אלי וישתחוו לי. (עם כוונה שאומרת שאתה תשתחוה לי), חוץ מהלילה
הזה - לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ. ישראל ומצרים לא יתראו עוד, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם
אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.
המו"מ בין משה לפרעה הולך ומתקדם.
במכת צפרדע אומר פרעה שישלח את ישראל. משה לא אומר לו אסיר ממך את הצפרדעים אחרי
שהאחרון בבני ישראל יהיה מחוץ למצרים, כי שניהם יודעים שפרעה לא באמת מתכון להוציא
את ישראל. לכן פרעה לא מתחיל בכלל לשאת ולתת עם משה. לא אכפת לו לומר שיוציא את כל
ישראל, הוא יודע שלא יקים. במכת ערוב כשפרעה מתחיל לשאת ולתת ולהציע הצעות
חלופיות, זה משום שהוא כבר מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרף לקים. הוא עדין לא
מכיר בכך לגמרי. כשהוא אומר "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר רק הרחק
לא תרחיקו ללכת", הוא כבר יודע שלא יתן לישראל ללכת למחרת בבקר. גם משה יודע
זאת. אבל פרעה מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לתת משהו. הוא לא כ"כ טרוד
שהרי במכת ברד הוא שוב מרשה לעצמו להבטיח הבטחות מלאות.
לא כן המו"מ לפני הארבה ואחרי
החשך. כאן כבר ברור גם למשה וגם לפרעה שמתנהל מו"מ אמתי שתוצאותיו תחייבנה את
הצדדים ותבוצענה בפעל. כאן הולך פרעה ומגמיש את עמדותיו, ככל מנהיג המנהל
מו"מ, לכן אין פלא שהוא כועס כאשר משה מסרב ללכת לקראתו אפילו צעד אחד, ולא
די בכך אלא שהוא אף מקשיח את עמדותיו, ואינו בוש לומר גם אתה תתן בידינו זבחים
ועולות.
מכאן המדרש שסטרו ויצא. משה ששואל בתחלת
החומש מי אנכי כי אלך אל פרעה, ובהמשך איך ישמעני פרעה, כבר גדול מאד בארץ מצרים,
ואינו ירא ואינו בוש לעמוד לפני פרעה בעזות ולומר כן דברת וכו'.
אני ולא שרף
כל המכות נעשו ע"י משה וע"י
המטה. כדרכם של החרטומים, רק סלוקן היה ע"י תפלה. לא כן מכת בכורות, היא
נעשתה ללא מטה ולא ע"י משה. לכן דרשו חז"ל אני ולא מלאך. (כלומר: ה' ולא
משה). הקב"ה בכבודו ובעצמו גואל את ישראל. זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי
בני ישראל. ועוד נתן לדייק בפסוק הזה: לא אשר הכה את מצרים אלא אשר פסח על בתי בני
ישראל בנגפו את מצרים. כלומר אשר לקחנו לו לעם בכבודו ובעצמו. אשר הפלה בין מצרים
ובין ישראל ולא נתן המשחית לבא אל בתינו לנגוף. המכה הזאת לא באה למען תדע כי אני
ה', אלא למען תדעו אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפעולה העקרית של ה' בכבודו
ובעצמו בפסוק הזה היא לא נגיפת מצרים אלא הפסיחה על ישראל.
והפסוקים צריכים ביאור. כי מכך שצריך ה'
לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע
להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא
להציל את ישראל מפניו.
חז"ל דיקו "אני ולא אחר"
לא מהפסוק העוסק בהצלת ישראל, אלא מהפסוק העוסק בהכאת מצרים, משם דיקו חז"ל
אני ה' אני הוא ולא אחר. ואכן כך משמע משם. (כמו כן אפשר היה לדרוש מהפסוק כחצות
הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, שע"פ הפשט הוא הנסוח של משה לפסוק
ועברתי. (אמנם בתורה הוא נזכר לפני ועברתי, אבל ברור שכרונולוגית הוא נאמר אחרי
שמשה שמע מה' את הפסוק ועברתי). אלא ששם אפשר לפרש שאני יוצא בתוך מצרים אמור על
הסיפא: ומת כל בכור וכו' למען תדעו אשר יפלה ה' וכו').
יש לבאר מהו משחית ומהו מלאך. משחית הוא
מגפה, והוא כח חסר בחירה חפשית ככל כחות הטבע. וה' עושה מלאכיו רוחות. כל כחות
הטבע הם מלאכים של ה'. השמש, המאורות והרוחות, וכן המגפות כלם מלאכי ה' צבאות
ההולכים לעשות רצונו בלא בחירה חפשית. ואם בא ה' אל מצרים ובידו מלאך משחית, כדי
לגאול אותנו, מטרת הגאולה היא שנדע שה' הוא המכה את מצרים, ובזה צריך שנדע שה' הוא
העובר בארץ מצרים. ושכל המכות שעשו משה שליח ה', (וכן יתר עשרת שליחי ה', שכן גם
הצפרדעים והכנים הם שליחי ה'), נדע שה' עשאם. וגם מגפת הבכורות, באה כי ה' בכבודו
ובעצמו יוצא בתוך מצרים, שאלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו. וזה מה שעומד במרכז
גאולת כל הדורות, שתמיד ימצאו חסרי האמונה שיאמרו שלא יד ה' עשתה זאת, כנגדם מלמדת
אותנו התורה להאמין שיד ה' היא, גאל ישראל.
גם ביציאת מצרים לא האמינו ישראל בכך
אלא אחר שבעת ימים. אבל המדרגה הגבוהה יותר שהיא שלא ע"י שליח, היא דוקא
הפסיחה, הכרת ישראל והבחירה בהם. כי שליח אינו יכול לבחור. הבחירה היא כלה ביד ה'.
המשחית הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי.
הוא מבחין בין בכור לפשוט כי ההבדל בין בכור לפשוט הוא טבעי. גם החרטומים רואים
אותו, וגם הצופה רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלהית. רק אלהים, או
איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קדש לחול. ה' יוצא בתוך מצרים להבחין בין
ישראל לעמים. וגם זה לא בא אלא ע"י השתדלות ועשיה מצדנו, וקיום מצות הפסח. גם
הכחות הטבעיים הם יד ה', אבל ההבחנה בין קדש לחול היא מעלה בפני עצמה.
אמור מעתה: ה' יצא בתוך מצרים, הוא הביא
עמו משחית, לא ע"י משה ולא ע"י מטה אלא הוא בעצמו. וגם המגפה הזאת היא
יד ה', אבל הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו ללא אמצעי בדרך הטבע, היא הפסיחה על פתחי
ישראל.
איך מחנכים את הבן
פרשת החודש הזה לכם, יוצאת דופן בכך
שהמסרים העוברים מפי הגבורה לישראל, נשמעים בה פעמיים. תחילה אנחנו שומעים את דבר
ה' למשה, ואחר כך גם את הנאום שבו משה מעביר את המסרים לישראל. בדרך כלל הכתוב
מוסר לנו רק את דבר ה' למשה, תחת כותרת כמו "וידבר ה' אל משה דבר אל בני
ישראל", ולא מפרט באילו מילים ומתי מסר משה את הדברים לישראל; או להיפך:
בחומש דברים הכתוב מתאר מה אמר משה לישראל, אך לא מפרט מתי ובאיזו לשון שמע אותם
משה מפי הגבורה. רק פרשת החודש היא דיבור כפול.
שלושה עניינים מפורטים בדרך הכפולה הזו.
בדיבור הראשון אל משה (ואהרן) עוד במצרים, כלולות כל ההוראות והציוויים של פסח
מצרים, ואחריהם בא עניין שבעת ימי החג לדורות. בדיבור השני, אחרי היציאה ממצרים,
משה מצטווה לקדש כל בכור. משה מעביר לישראל את שלושת המסרים אבל מחלק אותם אחרת,
וקל להבין מדוע: לפני היציאה ממצרים הוא מוסר להם רק את מה שמיועד לביצוע מיידי,
כלומר פסח מצרים, ואילו את עניין שבעת ימי חג המצות, שהוא מצוה לעתיד, הוא מצרף אל
המצוה לקדש את הבכורות, ומוסר אותה לעם רק בנאומו השני, אחרי היציאה ממצרים. אבל
השינוי הזה אין בו כדי להסביר מדוע טורחת התורה באופן כל כך חריג למסור גם את דבר
ה' למשה וגם את דבר משה לעם, כאשר הדברים בסך הכל חוזרים על עצמם.
יש שינוי בולט אחר בין דבר ה' למשה ובין
דבר משה לישראל, ואולי הוא הדבר שלמענו הכתוב טורח להביא בפנינו גם את דבר משה.
בסופו של כל אחד משלושת העניינים, משה מוסיף דבר שכלל לא נאמר לו: בראשון
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת", בשני "והגדת לבנך
ביום ההוא ", בשלישי "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת". שלושה
דברים שהם אחד, שלושה מארבעת הבנים הידועים של ההגדה.
היכן נצטווה משה על עניין ההגדה לבנים,
האם בדה אותו מליבו? ובמיוחד: מדוע דחוף היה לו לומר "והיה כי יאמרו אליכם
בניכם מה העבודה הזאת לכם" כבר בנאומו הראשון, כאשר ישראל עדיין במצרים, ומשה
הרי בחר לשנות את סדר הדברים שנאמרו לו, ואת ענייני הדורות לדחות לנאום הבא.
התשובה נמצאת בפסוקים הראשונים של
הפרשה: "ואני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען
תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי
אני ה'". ההגדה לבנים איננה מצוה בפני עצמה, אלא היא כל תכליתם של יציאת
מצרים, של מכות מצרים, ושל הכבדת הלב. פרעה היה הראשון ששאל מה נשתנה, כשאמר מי ה'
אשר אשמע בקולו. וכל המכות באו כדי לענות לו על השאלה הזאת. מן הסתם היו גם בין
בני ישראל מי ששאלו מה העבודה הזאת לכם עוד בפסח מצרים, ומשה מצווה להשיב להם כבר
בדברו על פסח מצרים, ואולי לכן דרשו חז"ל שזוהי שאלת הבן הרשע.
וגם בזה יש שינוי מסויים בין דבר ה'
למשה ובין דבר משה לעם. ה' אומר שהתשובה לבנים היא ריבוי האותות והמופתים. משה
אומר שהתשובה היא "אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים".
בכל דוד ודור יש שני סוגי מערערים על הגאולה: יש שרואים את הגאולה אבל אינם
מאמינים בה' ובבחירת ישראל, ויש שמאמינים בה' ובבחירת ישראל, אבל אינם יכולים
לראות את הגאולה. הוא אינו מוכן לקבל את הגאולה, אא"כ יראה בעיניו את האש
היורדת מן השמים. רצוי ע"י רבנו. יציאת מצרים היא המלמדת לדורות שה' הוא
השולט בעולם, וכל התהליכים הנעשים בעולם, מעשה ה' הם.
ערב רב
"וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה
כבד מאד". מהו ערב רב? המדרש מפרש את המלה "ערב" בהקשר הזה,
כמצרים שהתערבבו בישראל. כמו שמצאנו בנחמיה (י"ג ג'), אחרי שישראל קיבלו על
עצמם לגרש את הנשים הנוכריות, ושם נאמר "ויבדילו כל ערב מישראל". מדרש
מפורסם מחבר את ה"ערב רב" במשמעותו זו עם האספסוף של פרשת בהעלתך, שעליו
נאמר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל", הרי
לכאורה שהאספסוף אינו בני ישראל.
אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וההקשר
של הפסוק שלנו מקשה מאד על הפירוש הזה. ראשית, ברור שהביטוי המדרשי
"ערב-רב", כאילו הוא שם עצם בן שתי מילים, איננו פשוטו של הפסוק. המילה
"רב" היא שם תואר, ולא חלק משם העצם, ובפסוק שלנו היא מתארת שלושה
עצמים: ערב, צאן, בקר. המשפט "וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר" הוא היגד
מקוצר, שבו המילים "רב עלה איתם" משרתות את כל חלקי המשפט, ובעצם הכתוב
אומר: וגם עלה איתם הרבה ערב, הרבה צאן, והרבה בקר, והכתוב מסכם את שלושתם במילים:
מקנה כבד מאוד. קשה לראות איך אספסוף של מצרים נכנס לתוך השלישייה הזו. מן ההקשר
משמע שהפסוק כולו עוסק במקניהם וקניינם של בני ישראל, והוא בא להדהד את
יציאתו של אברהם ממצרים ברכוש גדול. שם נאמר "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף
ובזהב", וכאן נאמר "מקנה כבד מאוד". הפרשיה כולה היא פרשיה של טוב
ולא של רע, ואילו היה הערב הזה אספסוף, לא היה צריך לומר "וגם ערב רב עלה
אתם" אלא "אבל ערב רב עלה אתם".
לכן נראה שעל פי פשוטו גם הערב, כמו
הצאן והבקר, הוא סוג של רכוש. וצריך כנראה לפרש שאם צאן ובקר הם כבשים ופרות, הרי
ערב הוא גמלים או חמורים. וכן נראה ממספר מקומות בתנ"ך: ישעיהו (י"ג כ')
מתאר את חורבנה העתידי של בבל ואומר: "ולא יהל שם ערבי ורועים לא ירביצו
שם", ערבי הוא בעל שיירות של גמלים או של חמורים. בירמיהו מצאנו את השורש הזה
בביטויים כמו (נ' ל"ז) "אל סוסיו ואל רכבו ואל כל הערב אשר בתוכה".
וכן (כ"ה כ"ד) "מלכי הערב השוכנים במדבר", שהם כנראה שוכני
המדבר הסוחרים, ההולכים בשיירות של גמלים או חמורים. ביחזקאל (כ"ז כ"ט)
יבוא של סחורה מרחוק נקרא "לערוב מערבך", והשיירות המביאות סחורה נזכרות
אף הן בשרש ער"ב.
יש להעיר שהמלה ערב בכל המקומות הללו
מנוקדת בסגול ואילו כאן היא בצירה. אפשר שאלה שתי מילים שונות, אבל שתיהן משרש אחד
ומלשון אחת: ייתכן שהערב (שלנו) בצירה הוא החמורים והגמלים או הסחורה והרכוש המובל
עליהם, ואילו הערב (של ישעיהו וירמיהו) בסגול הוא שם המקצוע.
אמנם התעלומה נשארת תעלומה. כי גמלים
וחמורים מאד שכיחים בתנ"ך, ואילו המלה ערב (לפחות בצירה) היא יחידאית. גם
המילה עָרוֹב הנזכרת בפרשה הקודמת בין מכות מצרים, היא מאותו שורש, וגם היא
יחידאית ועלומה. בכלל השורש הזה הוא חידתי ורב משמעי, ומי ידע לבאר מה הקשר בין
ערבי, ערבה, ערב, עירוב, ערבון, וערבי נחל.
למה מדבר משה על חג לה' ולא על יציאה
משה אומר אל פרעה כי חג ה' לנו. מטרת
יציאת מצרים היא לחוג לה' ביום החג. ולפי דברינו, דברי ה' אל משה החדש הזה לכם,
נאמרו עוד לפני חלק מהמכות. כבר מראש חדש היה ידוע זמן חג ה'. את החג הזה מבקש משה
מפרעה לעשות במדבר. פרעה משיב לכו זבחו לאלהיכם בארץ (מעין תשובת השליטים בימינו:
עשו פסח בכל מקום מלבד הר הבית). לא זאת שליחותו של משה, שליחותו של משה היא להביא
את ישראל לעשות את הפסח בהר סיני. לכן נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד שיעשו כל
ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר סיני.
ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד
לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו
מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ.
את הפסוק "כי גורשו ממצרים"
נראה לפרש שהוא נמוק לאמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו
כבר במצרים "כי גורשו ממצרים". ואפאוהו מצות כי כך נצטוו.
ונראה שלכן דרשו חכמים שגם האבות עשו
פסח. יש משמעות לפסח לא רק כי בו יצאת ממצרים, אלא היציאה ממצרים היתה כדי לעשות
את הפסח.
ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו שהוא
משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה והוא שמור להוציאם מארץ
מצרים. (אם כי יש לזכור שבעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג
המצות מנומק תמיד דוקא ביציאת מצרים).
ומני ישראל יודעים שהם מצפים לחוד את
החג בהר ה', מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם, והם יודעים שאבותיהם
זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בענינו.
אפשר להביא ראיה לאמור כאן, מכך שמשה לא
דרש מפרעה שיוציא את ישראל ממצרים ואח"כ תסתלק המכה. פרעה לא הוציא את ישראל
ממצרים כי טרם התקרב החג. אמנם, אם כך קשה איך ראה משה ממחרת שפרעה מכביד את לבו
ואינו משלח. אפשר לתרץ שהמכות היו בזמן קצר (ולא שנה שלמה, וראה דברינו בענינו,
ומה אפשר ללמוד מכך שמשה היה בן שמונים בדברו אל פרעה). זמן קצר כ"כ עד שאי
התחלת ההכנות למחרת היא ראיה לכך שפרעה לא משלח, אבל זמן לא קצר דיו ליציאה מהרגע
להרגע (כמו שהיתה מאוחר יותר במכת בכורות). אפשר גם לתרץ שע"פ ההוראות של
פרעה למחרת, להמשיך ולשעבד עד בלי די. היה ברור שהוא לא מתכון לשלח את ישראל.
המצרים השאילו להם כלים כי הם, וגם בני
ישראל, סברו שמשה קבל את ההצעה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה לזבוח בארץ.
המצרים שמחו כי חשבו שבזה נגמרו המכות והם נצחו, ובני ישראל שתפו פעולה, וגם אלה
שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. לכן גם צדה לא עשו להם. (ולהבדיל מהם אמר יהושע
באותו חדש אחר ארבעים שנה הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים וכו', וגם שם הכינו ג
ימים מראש). משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף
את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. אבל מצרים שלחום והם יצאו
בחפזון. הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'.
הפסח הוא לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים,
וההבדלה היא לפי בתים ולא לפי
יחידים. זהו המיוחד בפסח. לכן מי שלא עושה פסח הוא נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת
מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל.
המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל את העם מעם
אחר. וזהו יחודו.
משה אמר לעם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו
עד בקר. בחוץ ה' נוגף את מצרים, בבתים אתם מוגנים ע"י הדם. לכן גם לדורות
בבית אחד יאכל. בפעל מצרים גרשום והם יצאו כבר בלילה. אמנם, אפשר שעד שנאספו כל העם
למקום אחד והיו מוכנים למסע כבר היה יום, ובכך ייושבו שני המקראות, המקרא בבא
והמקרא במסעי, אבל מ"מ מצרים גרשום וחזקו עליהם למהר לשלחם מן הארץ. לכן לא
הספיקו לאפות את הבצק ונשאוהו על שכמם ואפאוהו בסכות.
שלש פרשות בפרשתנו פותחות בפסח מצרים
ומסימות בצווי לדורות. פרשית החדש הזה עד חציה עוסקת במצרים ומחציה והלאה מלמדת את
דיני שבעת ימי החג לדורות. פרשית משכו וקחו עוברת באמצעה לכי תבאו אל הארץ ופרשית
ויהי בחצי הלילה שהמשכה צווי על הפסח לדורות. א"א לצאת ממצרים אלא כחלק ממהלך
החג לדורות.
מטרת יציאת מצרים היתה שיחגגו ישראל
לפני ה' בהר סיני. מתי עבדו ישראל את ה' וחגגו לו במדבר? בפעל הלא הקריבו במצרים
ולא במדבר, ושם עשו את הפסח. אמנם, בהר סיני הקריבו וזבחו עולות ושלמים, אך לא
נאמר שם שהוא חג, וגם אין מצוה להקריב לדורות את העולות והשלמים האלה. (אמנם,
בשבועות מביאים ראיה וחגיגה, אך אין זה אלא כקרבנות כל חג וחג, קרבן מיוחד אין אלא
בפסח. ועוד, בשום מקום לא נאמר שחג השבועות הוא כנגד הקרבן הזה). חג לה' עשו ישראל
הבר סיני דוקא בחטא העגל. יתכן שכונתו של אהרן היתה להמשיך בכך את התהליך. אך
ודאי שא"א לומר שאותה הקרבת חטא היא העבודה במדבר שאמר ה' אל משה מלכתחילה.
לכן נראה שהאמירה של משה שיחגגו ישראל
במדבר התקימה בפסח שעשו ישראל בשנה השנית (ואולי כבר בימי המלואים, אך יותר נראה
שהיינו בפסח). נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד כ' באייר, כלומר עד שיעשו כל
ישראל את הפסח לה' במדבר. ולא יגרע איש, כולל הטמאים, מהקריב קרבן ה'. ברור גם
למשה וגם לפרעה שאת חג ה' יוכלו ישראל לעשות דוקא במועדו. משה אומר לפרעה כי חג ה'
לנו. עבודת ה' על ההר הזה שהבטיח ה' היא דוקא במועדו, בקרבן זבח הפסח. כיון שאת
הפסח באותה שנה עשו ישראל במצרים ולא בהר ה', התקימו דברי ה' אל משה ודברי משה אל
פרעה בשנה שאחריה, כאשר משכן ה' בנוי כהלכתו וכל ישראל מקריבים. מכאן יובן למה
חששו הטמאים שאם לא יקריבו יגרעו מקהל ה'. זוהי ההזדמנות היחידה לעבוד את ה' על
ההר. לכן לא נסעו ישראל מהר ה' אלא אחרי שהקריבו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר
סיני[1].
יציאת מצרים אינה אפשרית אלא כחלק מהחג
כפי שהוא נעשה לדורות, לכן שלש פרשיות היציאה מלוות בצווי לדורות.
[1] ואם כדברי חכמים שהפסח באותה שנה היה בשבת, הרי שכ'
באייר היה ביום ראשון, נמצא שעשו כל ישראל כולל הטמאים את הפסח, ואז המתינו עד
לאחר השבת ונסעו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה