פן
ינחם העם
פן ינחם העם בראותם מלחמה. אם זה היה
החשש למה אחרי פסוקים ספורים בלבד הקב"ה רוצה דוקא להראותם מלחמה? ואכן הם
רוצים לשוב מצרימה, וה' מראה להם מלחמה שבה אתם תחרישון. תפקיד המלחמה הוא ללמד את
ישראל שאל להם לחשוש ממלחמה. ואכן הם מכירים בנס ואומרים ה' איש מלחמה. וכן נמגו
כל ישבי כנען. כלומר: הם מבינים שעתה ארץ כנען פתוחה בפניהם. ועכשו נהלת בעזך אל
נוה קדשך. מעבר הים היה מעבר של עם ישראל אל עם שראוי להלחם בארץ. ההצלחה באה לידי
בטוי בסוף הפרשה בה אמנם גובר ישראל כשמשה מרים את ידו, אך הנצחון הוא לפי חרב.
ישראל נלחם בדרך הטבע ויכול, ולא ע"י מטה כמו בים. מלחמת עמלק היתה המלחמה
הראשונה של יהושע להכנסת ישראל לארץ. הכנת הצבא והכנת הלבבות להיות מוכנים להלחם
על מה שה' יאמר. תפקידו של עמלק, לפ"ז, הוא ללמד את ישראל שברע נלחמים ולא
חתים. לכן יש לזכור תמיד שאנו נלחמים ללא הפסק בעמלק. לא תשכח. אל תרפה ידיך מן
המלחמה ואל תתעיף ותנוח. שנה אח"כ שוב עמד יהושע והכריז עלה נעלה וירשנו
אותה, ושם הוא בטא את המסר העולה מקריעת הים: אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ
הזאת ונתנה לנו ... וה' אתנו אל תיראם. זה מה שאומרת שירת הים, אך שם אכן קרה מה
שאמר אלהים בראש פרשתנו: פן ינחם העם בראותם מלחמה. בני ישראל אז לא שמעו אליו
והוא נכנס לארץ עם בניהם.
יהושע הוא הנלחם בחרב, ולא במטה. גם
הירדן לא סב לאחור במטהו של יהושע אלא בארון הברית. ואמנם את יריחו כבש לא יהושע
אלא שר צבא ה' שבא אל יהושע ולמדו את דרך המלחמה וההקפות. ואמר לו עתה באתי ואמר
לו הקף את העיר, אבל אח"כ כבש יהושע וישראל את העי בלי נסים ובלי נמגו. אחר
שכבר חזרו אלה שנמגו למקומם. כדי ללמד את ישראל שהם נלחמים ונוצחים, והם צבא ה'.
משה משתמש במטה בהכאת הצור בחורב ובמלחמת עמלק. את הכאת הצור היה עליו לתקן בפרשת
חקת, ולא תיקן. היה עליו ללמד את ישראל שה' הוא העובר לפניהם, ולא המטה. מאידך, יש
חלק שני לפסוק ה' עבר לפניך (דברים לא, ג), יהושע עובר לפניך,
ואת זה לימד משה את ישראל בסוף הפרשה. הוא לימדם שאף על פי שהוא בראש הגבעה, העם
הוא המצֻוֶּה להילחם, ובראשם יהושע, וגם הרמת המטה צריכה עזרה כי הידים כבדים. ישראל
נדרשים להפעיל כח פיזי ולהלחם, וגם המלחמה הזאת – אות ומופת מאת ה' היא ונעשית
במטה.
הקרב ההוא בא אחרי שנעשה עוד נס בלי
מטה, כמכת בכורות: פרנסת ישראל מן השמים למען אנסנו. יכולת החיים משולחן גבוה כמו
בארץ ישראל: שהעם הוא המלקט והוא המאמין, היא יכולת המעבר ממלחמה של יראי מלחמה
מחרישים, למלחמה בחרבו של יהושע. בחירת ה' בישראל לא נעשית בהרמת מטה אחת; היא
נעשית בהתגלות ישירה של ה', שבאה אך ורק על ידי עבודה מרובה של ישראל הן בדרך הטבע
והן בעבודה רוחנית מרובה וקשה הצריכה תמיכה מזה אחד ומזה אחד. רק כך אפשר לחיות
בצל ה', בעבודה. בהכרה בכך שאנו עבדי ה' וחייליו החייבים לעשות מלאכתו בכל
כוחותינו. תחילה במילה ובפסח כמו שביארנו בפרשת שמות ובא, ואחר כך בעבודתו בארץ
ישראל בכל כוחותינו, מתוך אמונה שהוא יוריד לנו את לחמנו מן השמים דבר יום ביומו.
בפרשת עמלק אנו למדים שגם הרמת המטה היא עבודה קשה שצריכה תמיכה. שעבוד ישראל
לאביהם שבשמים שיכירו בכך שהוא תומך בהם גם כאשר הם לוחמים כדרך הטבע. לא בקלות
יהיו ידיו אמונה. להבדיל מהיד הרמה של תחלת הפרשה, כאן ידי משה כבדים, וכלשון
חז"ל: רפו ידיהם מן התורה.
השירה בפרשתנו מלמדת שבני ישראל למדו
בקריעת הים שה' איש מלחמה, והם יכולים לעבור ולהלחם. לכן פותחת הפרשה בפן ינחם
העם. השירה אומרת שה' איש מלחמה. הנה עשה ה' תחבולות ויד גדולה וירה את פרעה ושלח
חרונו במצרים, כן ישלח חרונו בפלשת וכנען ויביאנו אל נוה קדשו. ישראל ידעו שהולכים
אל ארץ אבותיהם שזכרה לא מש מהם ומאבותיהם, ואעפ"כ הם חוששים. מה הם אומרים
לעצמם? מן הסתם הם אומרים שבבוא העת נגאל ועתה לא איכשר דר. אחרי שראו את היד
הגדולה הבינו שאכן יכולים הם לעלות ולהלחם.
וזה ההבדל בין אצבע אלהים לבין היד
הגדולה. כמה לקו באצבע? באצבע למדו שה' יכול ללמד את משה להיות חרטום ולעשות כמה
מופתים וקסמים שיכולים קצת להציק למצרים, אך בעקר להיות להטוטי חרטומים. כמה לקו
ביד? ביד הגדולה למדו ישראל שה' לא רק עושה מופתי חרטומים אלא אף נלחם, ואף שולט
ממש בדברי ימי עולם, ולכן הם שרו. הם עדין לא למדו לגמרי על כחו בכל העולם ושאלו
הגם לחם יוכל תת. אך הם למדו שה' איש מלחמה ועל כך שרו שירה.
הענן,
האש והים
הנס המבואר בפרשה היטב ובאריכות הוא
שמשה נטה את ידו על הים ובני ישראל עברו בו ביבשה, המצרים באו אחריהם בים, הים שב
לאיתנו, והמים כסו את הרכב ואת הפרשים.
ואולם, בתוך הפרשיה יש כמה פסוקים
שמזכירים גורם נוסף: נאמר כבר בתחלת הפרשיה "וה' הולך לפניהם יומם
בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם". וגם תוך כדי המלחמה נאמר
"ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם
ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את
הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה". ובהמשך: "ויהי באשמרת הבקר וישקף ה'
אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים". והמצרים ראו ואמרו
"אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים".
ה' מתגלה כאן באש וענן. כמו שהוא עתיד
להתגלות גם בהר סיני, במשכן, ובעוד כמה מקומות במדבר. והוא הולך לפני ישראל לנחותם
הדרך. הענן חוצץ בין ישראל והמצרים, ומגן על בני ישראל. אבל הפרשה מצניעה את
ההתגלות הזאת בצל נס קריעת הים, התופש את המקום המרכזי. ונראה שלא רק הפרשה מצניעה
את ההתגלות הזאת, גם ישראל לא יחסו לה חשיבות. ישראל ראו כבר בצאתם את עמוד הענן
שבראש המחנה, אבל זה לא הביא אותם לא להאמין ולא לשיר. בקריעת הים הם לא ראו את
עמוד הענן, שהיה מאחוריהם, רק המצרים היו יכולים לראותו. ישראל ראו את משה הנוטה
את ידו. ורק משראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, כלומר את תוצאות מעשיו של ה',
את מצרים מת על שפת הים, האמינו ושרו. הם לא שרו למראה הנס, הם לא שרו למראה מעשי
ה', הם שרו למראה המצרים המוכים ביד ה', כשאת המכה עצמה טחו עיניהם מראות. (היד
הגדולה אשר עשה ה' במצרים היינו המצרים המתים).
בכל מלחמה אפשר לראות את יד ה' ואפשר לא
לראות אותה. אפשר לראות רק את הים והמצרים, ואפשר לראות בכך את יד ה'. לא כל אדם
מצליח לראות את ההתגלות, אבל היא נמצאת בכל מקום.
בשירה מודגש בעקר הנס הגדול, הנגלה.
קריעת הים וטביעת המצרים. האם אפשר למצוא בה גם את ראית ה' המנחה בדרך? יש כמה
פסוקים שאולי רומזים לכך, כמו "וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו
כקש", אולי גם "גאה גאה", גם "נחית בחסדך" אולי רומז
לפסוק "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך". וכמובן הפסוק "זה
אלי", שחכמים דרשוהו שישראל ראו התגלות. ואולם אין אלה אלא רמזים. או ליתר
דיוק: ספק רמזים. פסוקים שאם מאד רוצים אפשר לפרש אותם כרומזים למראות הענן והאש,
אבל אין כל הכרח לפרש אותם כך. קריעת הים וטביעת המצרים מפורשים בשירה.
התגלות ה' בענן - ספק גדול אם נזכרה כלל. גם בשירה, כמו בעולם המעשה,
אפשר לראות את ההתגלות, ואפשר שלא לראות. גם ישראל לא ראו אלא אחרי שהמצרים הכירו
בה' הנלחם במצרים.
ה' איש מלחמה, הוא לוחם במצרים באמצעות
איתני הטבע שיצר, הוא מגן על ישראל באש וענן.
לכאורה, אפשר היה לתאר את כל מעשה קריעת
ים סוף בלי לכלול בה את פסוקי ההתגלות. הם לא מלאו תפקיד בקריעת הים. מאידך, הענן
חצץ בין ישראל למצרים, ואולי אפשר היה להגן על ישראל מפני מצרים גם ללא קריעת הים.
אעפ"כ, גם המבנה של הפרשה, וגם בני ישראל בשירתם, שמים את הדגש דוקא על קריעת
הים והיד הגדולה שעשה ה' במצרים. הענן והאש אינם מראה ה', לה' אין מראה. ההתגלות
הגדולה שמביאה לשירה הגדולה היא שליטתו של ה' בעולמו, והנעתו את הכחות הגדולים
שברא. זוהי היד הגדולה שראו ישראל, שמלמדת שמי כה' נאדר בקדש, ושה' ימלך לעולם
ועד.
מהי
השירה
השירה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את המלחמה שעשה ה' במצרים. החלק השני הוא ההמשך: צפיה לעתיד.
החלק הראשון עוסק במלחמה, פסוקי תיאור
ופסוקי שבח לה'. הנושא הוא לא קריעת הים אלא הטבעת המצרים. קריעת הים עצמה איננה
מוזכרת אלא במקום אחד, וגם זה כחלק מההמשך. כדי לתאר למה נכנסו המצרים לתוך הים,
אומרת השירה וברוח אפיך נערמו מים וכו', ולכן אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, ואז
נשפת ברוחך כסמו ים. הנושא הוא המלחמה. השירה מתארת שלשה מחזורים של תיאור המלחמה
ושבח לה'. בכל מחזור: שבח, תיאור מלחמה והשלמת השבח. במחזור הראשון מתוארת המלחמה
בחצי פסוק, סוס ורכבו רמה בים, מתוך התיאור הזה בא שבחו של ה', שהוא עזנו וישועתנו
אלהינו ואלהי אבותינו. לכן נשבח אותו. המחזור השני: ה' הוא איש מלחמה, לכן ירה בים
את פרעה וחילו וכסה אותם במים. שהרי ה' ימינו נאדרת ובחרונו הוא המשמיד את אויביו.
פסוק השבח הזה אפשר שהוא שיך למחזור השני, ואפשר ששיך לשלישי. השלישי עוסק במלכדת
שנלכדו בה המצרים, ומסיק מי כמכה באלים ה' וכו'.
החלק השני של השירה עוסק בצפיה
לעתיד. ההבנה שהמלחמה הזאת נועדה להעביר את ישראל אל הארץ, וה' ימלך עליהם.
הנס של העברת ישראל בין גזרי הים לא נזכר בשירה, נזכר לפניה ולאחריה שבני ישראל
הלכו ביבשה בתוך הים, אבל נראה שאין זה חלק מהשירה. השירה נגמרת בה' ימלך לעלם
ועד, ואין ראיה מכך שהפסוק הזה כתוב אריח ע"ג לבנה, כי גם ותשקט הארץ ארבעים
שנה כתוב אריח ע"ג לבנה אע"פ שברור שאינו חלק מהשירה. לא נזכר הנס של
הליכה ביבשה בתוך הים, אבל נזכר עצם הנס של העברת ישראל אל נוה קדשו של ה', הר
נחלתו, מכון לשבתו, מקדש כוננו ידיו. דוקא החלק השני של השירה, מכיל את היציאה
מהסגר של המדבר מכאן, הים מכאן ופלשת מכאן, והמעבר הנסי אל ארץ ישראל.
אפשר לפרש בשלש דרכים מיהו אותו הר נחלה
נוה קדש. בפשטות, אפשר שהכונה לארץ ישראל. א"י כלה היא נוה קדשו והר נחלתו,
ההר הטוב הזה והלבנון. וכך נראה הפירוש הפשוט. אך אפשר גם שהכונה להר סיני, שהרי
תפקידו של משה כפי שקבל אותו בסנה היה להביא את ישראל להר סיני. לכן משה מדבר עם
פרעה על זביחה אחרי דרך שלשת ימים. כיון שבני ישראל יודעים שהם הולכים לעבוד את
האלהים בהר שכינתו, לזה הם מכוונים. עוד אפשר לפרש, שבני ישראל אמנם אינם יודעים
היכן המקום שיבחר ה', אך הם יודעים שיש מקום שבו בנה אבינו מזבח וקרא בשם ה',
ואבינו פקדנו שנשוב אל מקומנו. אל ההר הזה ינחה אותנו ה'. אפשר להוסיף ולומר, שבכל
הגלויות וגם בגלות מצרים, תמיד ידעו ישראל שבעתיד יגאל אותם ה' ויביאם אל הר קדשו,
אל מקום עבודתו המקודש. אלא שבד"כ רק דברו על זה וחלמו על זה ולא עשו שום
מעשה שיקדם את התהליך. גם כאן החרישו ולא עשו דבר, אבל היכלת לראות בעינים את
הגאולה הזאת ולשיר עליה, לראות את שירת הגאולה ולחוש אותה, היא ראית היד הגדולה.
כך או כך או כך, השירה מובילה לבשורת
מלכות. המלחמה שעשה לנו ה' והובלתו אותנו אל נחלתו, מלמדים שה' אינו רק אלהינו
ואלהי אבותינו, ואינו רק איש מלחמה. מסקנת השירה היא המלכת ה'. ה' הוא מנהיג מדינה
ועם.
גם החלק השני של השירה מכיל התפעלות
מהמלחמה. אלא שהפעם אין הדבר מכוון אל המצרים אלא אל פלשת שמפניה אנו חוששים ולכן
אין ה' מעביר אותנו בה, ואל כנען שאותם אנו אמורים לכבוש. נזכרו כאן גם אלופי אדום
ואילי מואב, גבורי ספר בראשית. אבל עקר הבשורה היא בהיות המלחמה הזאת שעשה לנו ה'
במצרים, בסיס למלחמת המלכות של איש המלחמה המוליך את עמו אל ארצו וכובשה לפניהם.
לכן מסתיימת השירה בהכרזה המקובלת, אך לא ביחי המלך לעולם ועד, כמו שממליכים בשר
ודם שמלכותו ברורה וחייו בספק, אלא כמי שממליכים את ה' שאין חייו בספק, והחדוש הוא
שאינו רק איש מלחמה ואלהי אבי, אלא מלכנו ומנהיגנו.
המסקנה מכך שהוא אבינו, אלהי אבותינו,
וגם עזנו ואיש מלחמתנו, היא שהוא ימלוך עלינו, ואנו מריעים לו בשמחה יחי המלך!
היד הגדולה שראו ישראל על הים היא שה'
לא רק עושה מופתים, אלא גם איש מלחמה, באמצעות מופתיו הוא מולך על העולם ומושל בו,
ולא רק אל מוכשר שיכול להפוך מים לדם, לכן מבינים ישראל שכל מה שקרה הוא חלק
מהתהליך ההיסטורי בעולם, וה' ימלוך לעולם ועד.
ישראל ידעו שהם עתידים להגאל ולעלות
לארץ. יעקב ויוסף אמרו להם זאת. אבל הם לא הצליחו לראות במכות מצרים את יד ה'. רק
אחרי שראו כיצד חיל ה' מביס במלחמה את חיל פרעה, הבינו שה' מלך.
לכן על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית
במטה, מה שלא היה במכות. היא היא המלחמה.
איזה מקדש
כמה פסוקים בשירה רומזים למקדש. נהלת
בעזך אל נוה קדשך. תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד-ני כוננו
ידיך. כל אחד מהם לבדו היה יכול להתפרש אחרת. אפשר היה (וכן פרשו כמה מפרשים),
לפרש שהכונה לא"י או להר סיני, הר נחלתך יכול להיות א"י המכונה ההר הטוב
הזה או הר האמורי. ההעברה הכרחית כאן כי אם אין הולכים בדרך ארץ פלשתים, א"א
להגיע לארץ ישראל או להר סיני, אלמלא עוברים את הים. אפשר גם לפרש שמקדש אינו מקדש
במובן של ועשו לי מקדש, שהרי הוא מנקד אחרת. (גם הטעמים חלקו כאן לכאורה בצורה
שונה מהמתבקש ע"פ הכתיב ששם ה' נכתב בו בא"ד, כמו יגדל נא כח, כפונה
בלשון נסתר על האדון, כמו שדבר יהודה אל יוסף). אפשר שהוא כנוי לארץ ישראל, שידעו
ישראל בכל ימי מצרים שעתיד ה' לפקדם ולהעלותם אליה. ולא חדלו מדבר על כך,
אע"פ שלא עשו דבר כדי לצאת. אבל הפשט הוא שישראל ידעו שהדרך מובילה אל
מקדש, שהוא נוה קדשו של ה', והוא מכון לשבתו, והוא בהר, ושה' בוחר את המקום. אפשר
שמקור הדבר הוא הבטחת ה' תעבדו את האלהים על ההר הזה, ורק אח"כ הצטוו ישראל
לבנות שם משכן ולקחת אותו עמם למקום שיבחר ה' בסוף. אבל אפשר שכבר במצרים התאוו
ישראל למזבחות שבנו האבות וקראו בשם ה', ולדברי יעקב שיש בית אלהים ויש לבנות בית.
ולכן ידעו שיהיה מקדש אע"פ שעדין לא נצטוו.
איך
אפשר לתאר במלים מראה אלהי
בכל המכות הכה משה במטהו את כל כחות
הטבע. תחילה את היאור, אח"כ את האדמה ואח"כ את השמים. ועל כל זה נאמר
בפירוש שזה נעשה למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. לפרעה המאמין בכחות הטבע היה צריך
להראות את שליטתו של ה' בכחות הטבע, למען ידע כי לה' הארץ. לכן היה צריך להוציא את
המצרים ממצרים ולהביאם אל הים, כדי להשלים ולהכות גם את הכח הזה, וגם כאן נזכר
אותו ענין: וידעו מצרים כי אני ה'. הכאת הים היא עוד אחת מהמכות. ככל המכות מתחרט
פרעה על הסכמתו שבמכה הקודמת, ה' מכביד את לבו, וכחות הטבע שהוא מאמין בהם מוכים
במטה למען ידע כי אני ה'. ומצרים יודעים. אט אט יותר ויותר מעבדי פרעה וחרטומיו
יראים. ועל הים הם אומרים בפירוש אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. מצרים
אכן יודעים באותו רגע כי אני ה'. ואז מכירים בו גם ישראל.
ככל המכות חוזרים גם כאן המטה, הכבדת לב
פרעה, הכאת כחות הטבע, וידעו מצרים כי אני ה'. אבל כאן יש אמירה בולטת נוספת שלא
היתה במכות: כבוד ה'. מצרים לא רק ידעו את ה', הם גם יראו את כבודו. ואכבדה בפרעה
ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ובכל חילו.
מה מיוחד בנס הזה שלא היה במכות, שה'
נכבד בו?
כאן יש התגלות של ה'. התגלות זו לא היתה
במצרים, ואפילו לא במכת בכורות. ה' הולך לפני עמו ישראל בעמוד ענן ועמוד אש. בהם
הוא גם משקיף אל מחנה מצרים. וה' נלחם במצרים. המלחמה היא הבמיאה את ישראל להכרה
בה' ולשירה.
ההכרה עצמה באה לידי בטוי בשירה. אך
יחודה אינו בהכרת כחו של ה' כיוצר הטבע, אלא למעלה מזה: כמנהיג ומצביא בטבע. אין
ישראל מהללים את ה' על שבכחו להכות את איתני הטבע, אלא על כך שהוא דן את המצרים
ומושיע את ישראל. אין ה' עושה להטים גרידא, אלא מנהיג בירה, בעל רחמים ודין, שיש
לו דרך בהנהגת עולמו. זה מותר ישראל על פרעה וחרטומיו. בעוד החרטומים רואים את ה'
ככחות הטבע, שהם כלם כלים גדולים, רואים אותו ישראל כמנהיג ובעל רצון השופט ומולך
בעולמו. ה' איש מלחמה, כלומר: מלך, מנהיג. (וכבר הזכרנו שבכל המכות המכה באה
ע"י מטה אבל סלוק המכה בא ע"י תפלה. כאן גם שיבת הים לאיתנו באה
ע"י המטה, היא חלק מהמכה, היא המלחמה שה' נלחם במצרים) והשירה נגמרת בה'
ימלוך לעולם ועד.
לכן מבטאת השירה גם כסופים אל הר נחלתך
ומכון לשבתך. לכל ארך הגלות נכספו ישראל אל המקום הזה. שהרי כבר בירידה למצרים היה
ידוע להם שאלהים פקד יפקד אותם. אפשר שאף ידעו שיעודם לבא אל הארץ ולבנות מזבח לה'
ולקרוא בשם ה', לבנות בית אלהים בשער השמים. בכל עת אמרו שהם מאמינים בכך ומיחלים
לכך, אך לא עשו כן בפעל ולא עשו דבר לשם כך. כעת, כשה' נלחם להם למרות שהם החרישו,
לא יכלו עוד להחריש ושרו שירה גדולה המבטאת רצון אמתי להתקדם הלאה, והבנה שהמלחמה
שהם ראו אינה רק מלחמה כדי להציל אותם מהצבא המצרי ומשתמה הרי הם חוזרים למקומם,
אלא היא פתח להתקדמות. היא ראית הנס כחלק מהתהליך ההסטורי הכולל, ראית הנס הרגעי
כהזדמנות לתהליך הסטורי כולל מלמדת שיש בהם תשוקה אמתית לראות את הארץ והשכינה
ומלכות ה' לעולם ועד, ולא רק אמירה ריקה מתכן שרגילים לאמרה.
אבל הדבר אינו שלם. כנגד דברי פרעה
ועבדיו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, אומרים גם ישראל מה זאת עשית לנו
להוציאנו ממצרים. (ומסתבר שגם עבדי פרעה אמרו מה זאת עשינו מפני שרצו לומר מה זאת
עשית אך לא העזו). עדין המצרים חושבים שפרעה הוציא את ישראל ממצרים וישראל חושבים
שמשה הוציא אותם ממצרים. גם כאשר הם מאמינים, הם מאמינים בשתוף: בה' ובמשה עבדו.
ונגד זה יוצא משה בפרשת המן. גם שם
מלינים בני ישראל על משה ואהרן על שהוציאו אותם אל המדבר, ומשה אומר להם: ערב
וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובקר וראיתם את כבוד ה'.
שוב חוזרים שני המרכיבים: האמונה בכך
שה' הוא שהוציא את ישראל, וראית כבוד ה'. אבל הפעם כבוד ה' בא שלא ע"י מלחמה
אלא ע"י לחם. ואת המלחמה הבאה יצטרכו ישראל לעשות בחרב.
יחודה
של שירה
שירת הים אינה תאור עובדות. על הים
השתחרר ישראל במדת מה מהשעבוד הרוחני והנפשי למצרים, כי ראה התגלות של ה'. התגלות
זאת באה לידי בטוי ביכלת לומר שירה. התגלות של ה' אינה מראה ה' כי לה' אין מראה.
אך היא ראית דבר שמביא את האדם לכלל הכרה בדבר גדול שודאי קיים שאין החוש והשכל
האנושי תופשים אותו. גם שירה ענינה לא מה שהיא אומרת אלא האוירה שהיא יוצרת, שהיא
מביאה את האדם להרגיש דבר מעבר למה שנאמר בה. אם נבחן את מלות השירה לא נמצאן
גדולות כ"כ כמו העצמה שהיא מבטאת שלא במלותיה. כי במלים אי אפשר לבטאה כלל. השירה
מתארת איך ה' ירה את המצרים בים, אך למעשה אומרת השירה גדלות ועצמה של ה'. כתוב
בשירה מי כמכה באלים ה'. ויש לשאול האי ברכה הוא? קללה הוא. מה יש לדמות את ה'
לאלים דמיוניים. ואולם במצב בו היו ישראל כונת אמירה זאת לבטא גדלות אינסופית של
ה', ואת זה אנו מבטאים בשירנו את השירה. לא את מלותיה.
אילו היו אומרים שלא על דרך שירה מי
כמכה באלים ה', אתה ה' גדול מכל אלי מצרים, לא היה הדבר שבח אלא גנאי גדול, גדופים
וחרופים. אך יחודה של שירה בכך שהיא מבטאת לא את מה שנאמר בה אלא את הגדולה והרגש
שחש האדם וראה וידע את ה'. היתה שם התגלות גדולה מההתגלות של יחזקאל. יחזקאל ראה
במראה הנבואה וישראל בעין. יחזקאל ראה שרפים חיות אופנים ומרכבה וישראל ראו את הים
נבקע והמצרים טובעים. שרפים ומרכבה אינם מראה ה' חלילה כי אין לו מראה ודמות הגוף,
אך היא התגלות. היד הגדולה גם היא אינה מראה ה' אך היא התגלות גדולה. גדולה יותר
ממראה המרכבה של יחזקאל. והיא באה לידי בטוי בשירה. מי כמכה באלים אינו תיאור ה'
אך הוא יותר תיאור ה' משרפים ומרכבה. כי יחודה של שירה שהיא מבטאת מעבר למה שאמור
בה. שירה, כמראה כבוד ה', אינה המראה עצמו אלא בטוי של תחושה גדולה שעשויה לבטא
משהו מתוך הדבר הגדול שא"א לבטאו ואין לנו כלים לחוש אותו.
עוד מתיחדת שירת הים בכך שעם ישראל מבין
שבקיעת הים היא יד ה'. מה שלא הבינו לגמרי במכות. ויותר מתיחדת בכך שירת דוד, שבה
הוא אומר ארדפה אויבי ואשמידם.. ואכלם ואמחצם ולא יקומון וכו', והוא מבין שאת זה
עושה ה' ושר לה' ולא לעצמו. שהרי כל מלכי מזרח ומערב מהללים את עצמם שמחצו את
אויביהם, ודוד שלא החריש כשה' נלחם לו אלא רדף, מהלל את ה' באותן מלים שבהן מהללים
המלכים את עצמם. שירת דוד פותחת במצוקה שבה הוא נמצא, אח"כ מתארת התגלות של
ה' כביכול בהגשמה, אך אין זו הגשמה אלא בטוי לכח ועצמה. ואח"כ מתארת את
המלחמה, כך שמשמע שה' עשה אותה.
חז"ל אומרים שראתה שפחה על הים מה
שלא ראה יחזקאל. והלא יחזקאל ראה מרכבה ושרפים ואילו על הים לא ראו אלא את הים
נבקע והמצרים טובעים. אלא שאלה הן דרכים שונות של התגלות ה'. ה' אינו גוף ואין לו
דמות הגוף, והמרכבה אינה דמותו. המרכבה היא צורה מסוימת של התגלות, והמלחמה שעשה
ה' במצרים היא התגלות יותר גדולה. ובפרט שיחזקאל ראה במראה הנבואה ואילו על הים
ראו בעין ממש. ושם לא היה הבדל בין הגדול שבישראל לבין הקטנה שבשפחותיהם כי ה'
נגלה לא במראה הנבואה אלא בעין ממש.
השירה אמנם מתארת את אשר קרה על הים,
שלא כשיר השירים, היא לא משל אלא תיאור. אך התיאור אינו המסר. השירה מתארת התגלות
של ה' בעין ממש. לא של אש וענן שאינם אלא מיצגים את ה', אלא של ידו החזקה הפועלת
בעולם והמתגלה בעין, בלי מיצגים ובלי משלים. האוירה שהיא יוצרת, ומתוארת בשירה,
היא אוירה גדולה של התגלות ה' בכח ובהדר, במורא גדול באותות ובמופתים, עד שהיא
מוליכה ממילא למסקנה שה' ימלוך לעולם ועד.
פרשיה
מיוחדת המלמדת על ההתגלות
פרשת המן מחולקת לארבע פרשיות. הפרשיה
הראשונה אומרת: "ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין
אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים וילינו כל עדת בני
ישראל על משה ועל אהרן במדבר ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה'
בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית
את כל הקהל הזה ברעב". וממשיכה הפרשיה השלישית ופותחת: "וידבר ה' אל משה
לאמר שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר
תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר
היתה שכבת הטל סביב למחנה ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר
על הארץ... וכו'".
הפרשיה השלישית ממשיכה היטב את הפרשיה
הראשונה, המשך הספור מובן ולא מורגש שום חוסר בספור.
אלא שבין הפרשיה הראשונה לשלישית נזכרת
פרשיה שניה: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו
דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא והיה ביום הששי והכינו את אשר
יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום ויאמר משה ואהרן אל כל בני
ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו
את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר
לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו
תלנתיכם כי על ה' ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה'
כי שמע את תלנתיכם ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד
ה' נראה בענן". והפרשיה הזאת מעוררת קושיות רבות. יש בה דבור אחד של ה' אל
משה, אחריו דבור של משה ואהרן אל ישראל, אחריו דבור של משה אל ישראל, אחריו דבור
של משה באמצעות אהרן אל ישראל, ואז התגלות של ה'. מה אמר ה' באותה התגלות? לכאורה
– את ההמשך, כלומר את הדבור שבתחלת הפרשיה השלישית. ואולם הדבר מעלה כמה קושיות:
א. הדבור האחרון, כלומר הדבור של משה באמצעות אהרן, היה אמור להיות ראשון, קרבו
לפני ה' כי שמע את תלונותיכם. זהו הדבור שבזמן שנאמר התגלה ה' אל משה. לעמת זאת
שני הדבורים הראשונים, הדבור של משה ואהרן אל ישראל והדבור של משה אל ישראל, באו
בודאי אח"כ, משה כבר יודע כאן את מה שיאמר ה' רק בפרשיה השלישית "בין
הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם", לכן מדברים משה ואהרן על התגלות בקר
וערב, ומשה עוד מפרט יותר ואומר שבערב בשר ובבקר לחם. שני הדבורים האלה בודאי
נאמרו אחרי דבר ה' שבפרשיה השלישית, לעמת זאת, הדבור של משה אל ישראל באמצעות אהרן
בסוף הפרשיה, נאמר בודאי קודם.
אילו לא נכתבה הפרשיה הזאת לא היינו
חשים בשום חסרון, לכן נראה שהפרשיה הזאת היא פרשיה מבארת לפרשיה הבאה. הקדמה
מבארת. מאמר מוסגר. יש כאן שני המשכים מקבילים לפרשיה הראשונה: הפרשיה השניה
והפרשיה השלישית. הפרשיה השלישת עוסקת בהמשך העלילה: בני ישראל התלוננו, וה' שמע
את תלונותיהם וספק את צרכיהם. אלא שהתורה מקדימה פרשיה מבארת: אין כאן רק ספוק
צרכים, יש כאן התגלות של ה' שנועדה להראות לבני ישראל את כבוד ה', להודיעם שהוא הוציאם
ממצרים, ולנסות את ישראל הילך בתורת ה' אם לא. (דוגמא נוספת לצורת כתיבה כזאת אנו
מוצאים בפרשת שלח, גם שם יש שלש פרשיות שאילו נעדרה האמצעית שבהן לא היינו חשים
בחסרון, אבל היא באה ללמד את עקר הפרשה).
למן יש גם תפקיד רוחני ולא רק תפקיד
גשמי. כיון שהפרשיה הזאת אינה חלק מהעלילה אלא ביאור רוחני לעלילה, אפשר לה להכתב
שלא כסדרה. לפי זה אפשר לחלק גם את הפרשיה הזאת לשנים. החלק הראשון, החלק המבאר,
אומר: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום
ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו
והיה משנה על אשר ילקטו יום יום ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב
וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את
תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל
ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם
כי על ה'". זהו נסוח אחר לדברי ה' אל משה בפרשיה השלישית, ואמירתם לישראל.
סוף הפרשיה, הוא המשך תיאור השתלשלות הענינים. למעשה, זה כבר חלק מהפרשיה השלישית.
אפשר להמשיך מכאן את התיאור שאחרי הפרשיה הראשונה: "ויאמר משה אל אהרן אמר אל
כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלנתיכם ויהי כדבר אהרן אל כל עדת
בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן". מבחינת הזמן, חזרנו כאן
אל אחרי הפרשיה הראשונה. משה מדבר באמצעות אהרן כיון שהוא עצמו כבר הולך לשמוע את
דברי ה'. כבוד ה' נראה בענן. ואולם, התורה שייכה את הפסוקים האלה לפרשיה השניה ולא
לשלישית, כיון שהפסוקים האלה מלמדים על כך שהמן בא בהתגלות אלהית.
בעבור
נסות
אחרי קריעת הים, באות שלש פרשיות
העוסקות בספוק צרכיהם של ישראל במדבר. מהים הלכו ישראל שלשה ימים במדבר ולא מצאו
מים, עד שבאו למרה ושם המתיק להם ה' את המים. אח"כ, במדבר סין רעבו ישראל
ללחם וה' הוריד להם מן, ואח"כ ברפידים שוב צמאו ישראל למים, וה' הוציא להם
מים מצור חורב.
בשלשת המקומות חוזר מרכיב הנסיון. במרה
ובמדבר סין נסה ה' את ישראל. במרה נאמר שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. לא ברור מהו
הנסיון, אך ברור מאד שכרו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה
והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה'
רפאך. לעמת זאת במדבר סין נאמר בפירוש מהו הנסיון: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.
והרושם העולה מהפרשה הוא שישראל לא עמדו בנסיון, לפחות חלקם. אנשים שהותירו ממנו
עד בקר, ואנשים מן העם שיצאו ללקוט ביום השביעי.
נסיון זה מוזכר שוב בפרשת עקב:
"וזכרת את כל הדרך אשר הֹליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך
לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא
ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי
ה' יחיה האדם". ובהמשך: "המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך
ולמען נסתך להיטבך באחריתך".
למשה ברור שנסיון הוא דבר טוב, הוא נועד
"להיטבך באחריתך". גם אצל אברהם אנו מוצאים שהעמידה בנסיון הביאה להבטחה
ולשבועה מאת ה'. כך אומר משה גם אחרי מתן תורה: "ויאמר משה אל העם אל תיראו
כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
הנסיון ברפידים הוא אחר לגמרי, שם לא
נסה ה' את ישראל אלא ישראל נסו את ה', והדבר חוזר הן בתחלת הפרשה והן בסופה.
"ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים
ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'... ויקרא שם המקום מסה ומריבה
על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". והקושיה זועקת
לשמים: מה חטאו ומה פשעו ישראל? בצדק בקשו מים, שהרי היו צריכים מים לשתות. למה
התורה רואה בכך נסיון לראות היש ה' בקרבנו אם אין?
ולכאורה נראה שאסף בתהלים הופך את
היוצרות. אחרי תיאור הוצאת המים מהסלע נאמר: "ויוסיפו עוד לחטא לו למרות
עליון בציה. וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם. וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערך
שלחן במדבר. הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטפו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר
לעמו". אח"כ מתאר אסף את ענין המן (אם כי באמצע התיאור הוא עובר לתאר את
פרשית המן של בהעלתך). אמנם, התיאור השירי לא תמיד מתאר את המציאות כהוויתה, מטרתו
היא שיר ולא תיאור, ובכ"ז א"א להתעלם מכך שאסף מוצא את הנסיון שנסו
ישראל את ה' דוקא במן ולא במים. הוצאת המים מהסלע היא חלק מהמופתים שעשה ה' שלא
במסגרת הנסיון. אפשר שטעם הדבר הוא שהתערבבה כאן פרשית השלו של בהעלתך, שבה משמע
שחטאו ישראל, אך עדין קשה שהרי את השלו מתאר אסף רק כמה פסוקים מאוחר יותר, ואת
הבטוי "וינסו אל בלבבם" אומר אסף דוקא על המן.
לכאורה היה נראה לומר שהחטא העקרי של
ישראל הוא התלונה על עצם יציאת מצרים. תלונה זו חוזרת פעמים רבות בתקופת המדבר,
והיא נזכרת בפרשתנו גם בפרשת המן וגם בפרשת מסה ומריבה. ואולם, נראה שלא בה בא
לידי בטוי הנסיון שנסו ישראל את ה', שהרי בפרשיה המקבילה בפרשת חקת אין מסה ויש רק
מריבה, למרות שיש בה טענה על עצם יציאת מצרים. גם אצלנו, באה הטענה על יציאת מצרים
בנפרד מהמסה והמריבה. נאמר: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר
להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'", ורק אח"כ: "ויצמא שם העם
למים וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני
בצמא". אפשר לפרש שהפסוק השני מבאר את הראשון, אבל אין הכרח בדבר.
לכן נראה שכל נסיון הוא הדדי. השאלה היא
מה תכן הנסיון. שלש הפרשיות כאן הן פרשיות שה' וישראל מנסים זה את זה. ההבדל העקרי
הוא שהאלהים בשמים ואתה על הארץ. אינך כמוהו ואינך יכול לומר לו אם אתה מנסה אותי
אני מנסה אותך. ה' מנסה את ישראל ואילו לישראל אסור לנסות את ה'. שהרי הוא אלהיהם
והוא בוראם. אבל יש עוד הבדל: תכן הנסיון. ה' מנסה את ישראל הילך בתורתי אם לא. גם
לעתיד לבא, מבטיחה התורה שה' ינסה אותנו, לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל
לבבכם ובכל נפשכם. לעמת זאת: ישראל מנסים לדעת היש ה' בקרבנו אם אין. ה' בוחן את
הרצון, ישראל בוחנים את עצם הקיום והיכולת, כאשר נקודת ההנחה היא שאם הוא לא עושה
מה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות - הוא לא קים. האמונה מתחילה מההנחה הפילוסופית:
"עושה מה שאני חושב - משמע הוא קים". כל צד בוחן את מעשי הצד השני, ה'
נותן לכך משמעות של רצון, בני ישראל נותנים משמעות של קיום ויכולת. ברור להם שמה
שלא עושה את רצונם לא קים, כשבאות עליהם רעות הם מסיקים שאין אלהים בקרבם (כמו
שאומר משה בפרשת וילך). כל הפרשיות של פרשתנו הן פרשיות נסיון. השאלה החשובה היא
מה השאלה שאותה באים לבחון, מכאן מתבררת שאלת האמונה. מסתבר שמלבד הנסיון המפורש,
האם יאמינו ישראל שירד מן גם למחרת והאם לא יצאו ללקוט בשבת, יש גם נסיון נסתר.
ישראל נבחנים גם בשאלה האם הם יתלו את עצם אמונתם בכך שרצונם יֵעשה. לכן, עצם
הנסיון שמנסים ישראל את ה' הוא הוא הכשלון בנסיון שמנסה ה' את ישראל. לכן שלש
הפרשיות הן נסיון של ישראל את ה' ונסיון של ה' את ישראל.
כמובן שזה גם המסר של הנסיון הגלוי.
ישראל מוכנים לסבול מן שיורד באופן מקרי, לפעמים כן ולפעמים לא. ישראל לא מוכנים
לסבול מן שיורד כאשר ה' רוצה ולא יורד כאשר ה' לא רוצה. ישראל לא מוכנים לסבול כח
שמוריד מן ומחליט בשבילי מה אעשה בו. כח שמחיב אותי לעשות מה שהוא רוצה.
החרטומים מעולם לא בחנו את אליליהם
במבחן של רצון, רק במבחן של קיום ויכולת. תפקידם של החרטומים הוא להכיר את קיומם
ויכולותיהם של כחות הטבע, כדי לנצלם ע"פ רצונם. החדוש של ה' שיש לו רצון
ורצונו מחיב אותנו, ואין אנו מחויבים לרצונו, הוא הנסיון הגדול של ישראל בפרשתנו,
ולכל ארך ההסטוריה. ישראל יצאו ממצרים אל ה' שבא להצילם מתחת סבלות מצרים ולספק את
צרכיהם. הנסיון הוא בהכרה בכך שאנו צריכים ללכת בתורתו. שיש לו רצון, ורצונו הוא
הקובע, לא רצוננו. במדה מסוימת הכירו בכך ישראל בשירת הים, כשאמרו "נחית
בחסדך" כלומר הכירו בכך שלה' יש חסד ולא רק כח, וסימו את השירה בכך שלה'
המלוכה וה' ימלוך לעולם ועד. אבל הנסיון הוא היכולת לישם את ההכרה הזאת כאשר ה' לא
נלחם לישראל כשהם מחרישים, אלא כשישראל הולכים אחריו במדבר.
לְפָנֵינוּ נִבְקע הַיָּם
עַמּוּד הֶעָנָן
לִפְנֵי הָעָם
יִשְׂאוּ נְהָרוֹת
דָּכְיָם:
דַבֵּר וְיִסַּע הָעָם
מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם
וַה' בְּרֹאשָׁם
הַשָּׂם מַעֲמַקֵּי
יָם
דֶּרֶךְ לַעֲבֹר
גְּאוּלִים
קָרוּעַ לִשְׁנַיִם
הַיָּם
חֹמָה מִימִינָם
וּמִשְּׂמֹאלָם
צַהֲלִי קוֹלֵךְ
בַּת גַּלִּים
קָרוּעַ לִשְׁנַיִם
הַיָּם
וְקָרוּעַ לִקְרָעִים
הָעָם
יָרֵא הָעָם לַעֲבוֹר
בַּיָּם
קָרוּעַ נְדִיבֵי הָעָם
והללו אומרים:
בֵּית מְרִי הָעָם
וְאֵיך יֵרְדוּ לַיָּם
לֹא יִסַּע הָעָם
עַד הֵאָסֵף מִרְיָם
הֵן מִיּוֹם צֵאתֵנוּ
בְּגָלוּתֵנו
לֹא שְׂעָרוּהָ אֲבוֹתֵינוּ
כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל
האֶל אֶרֶץ חֲדָשָׁה
נְמַהר
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם
עֲלוֹת בָּהָר
וּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן
הַיּוֹבֵל
וְהַלָלוּ אוֹמְרִים
עַז הָעָם
וְאֶפֶס כִּי עַז הָיָם
וְלֹא נַאֲמִין בְּנִסִּים
עַז הָעָם וְעַז הַיָּם
וְהַיָּם הוּא אוֹתוֹ
יָם
וְאֶפֶס אֲפָסִים
אַךְ בְּקֶצֶף
גָּדוֹל עֲלֵיכֶם אֶמְלֹךְ
וּבְגַלִּים גְּדוֹלִים
תָּשׁוּבוּ הֵנָּה
זַמְּרוּ ה' כִּי
גֵאוּת עָשָׂה
וּבֵרֵךְ וְלֹא
אֲשִׁיבֶנָּה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה