עקב

הפרשה פותחת בארבע פרשיות, שבכל אחת מהן מבטא משה מסר מסוים לגבי החיים בארץ, ונעזר בדוגמא הסטורית מימי יציאת מצרים והמדבר. בפרשיה הרביעית הוא נעזר בדוגמא שמבחינתו עדין שיכת לעתיד: הכניסה לארץ.

בפרשיה הראשונה משה אומר שאם נשמור את המצוות ה' ישמור את בריתו ויברך אותנו. משה נעזר לצרך כך במכות מצרים, אבל כדוגמא הפוכה: וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. הפרשיה כאן אינה עוסקת בענש על אי קיום המצוות, בכך תעסוק הפרשיה הרביעית, הפרשיה כאן עוסקת בשכר על קיום המצוות, והדוגמא היא המכות.

בפרשיה השניה עוסק משה בצווי להלחם ולרשת את הארץ, ולאבד את יושביה ואת אלהיהם. כדוגמא הוא מביא את המלחמה והיד הגדולה שעשה ה' במצרים.

בפרשיה השלישית מלמד משה להכיר בכך שכל הטוב שיהיה לנו בארץ מאת ה' הוא, ויש לברכו על כך. כדוגמא הוא מביא את התקופה שבה הלכו ישראל במדבר, וה' ספק את כל מחסורם בדרך נס.

בפרשיה הרביעית אומר משה שאם נשכח את ה' ונעבוד אלהים אחרים נאבד מן הארץ. כדוגמא הוא מביא את המלחמה שבה עמי כנען יאבדו מן הארץ. הפרשיה הזאת מסימת את הנושא. הפרשיה הראשונה פתחה בעקב תשמעון, והפרשיה הזאת מסימת בעקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם.

התהליך שעובר ישראל ביציאת מצרים ובמדבר, הוא מודל לחיי ישראל לדורות. ביציאת מצרים נראתה בבירור ידו של ה', היא כלה נועדה להודיע את כחו של ה'. גם ההנהגה במדבר היתה בדרך נס. אבל מטרתה ללמד שגם בארץ, כאשר נדמה לנו שהכל נעשה בדרך הטבע, נס הוא. מכות מצרים שנועדו להראות את יד ה', הן כח שמשמש לטובת ישראל, ובכל דור ודור. גם המלחמה שה' עושה לישראל אינה נגמרת ביציאת מצרים אלא נמשכת לדורות. ואולם, הדבר תלוי בישראל. אם ישראל לא ינהגו בארץ כמו שיש לנהוג בארץ, תפעל יד ה' נגדם כמו שפעלה על הגויים.

הסכנה שבשֹׂבע

הצרוף "ואכלת ושבעת" נזכר בפרשות ואתחנן-עקב בשלשה הקשרים שונים, ותמיד הוא מבטא סכנה.

בסוף פרשת ואתחנן נזכר הבטוי בהקשר המלחמה לכבוש הארץ ושלל הכנעני: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית  ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת  השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

בתחלת פרשתנו נזכרו האכילה והשביעה בהקשר לטובה של הארץ: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר  ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש  ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת  ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך  השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך....". ומיד מוסיפה התורה: "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת  ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה  ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

גם בסוף הפרשה, כשהוזכרו השכר שיקבלו ישראל אם יקימו את המצוות והענש אם יעברו, נאמר "ואספת דגנך ותירשך ויצהרך  ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", ומיד נאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם...". אמנם, לפי פשוטו זה אין זה תיאור של המשך השתלשלות הדברים אחרי "ואכלת ושבעת" אלא תיאור האפשרות השניה. אחרי שתוארה האפשרות שבה נשמע אל דברי ה' ונאכל ונשבע, נאמר שנשמר מהאפשרות השניה. אבל אין להתעלם מכך שגם כאן, כמו בפעמים הקודמות, מיד אחרי "ואכלת ושבעת" באה אזהרה להשמר. ולמעשה, שתיה האפשרויות האמורות כאן אינן שתי אפשרויות שבהן בחירה באחת סותמת את הגולל על השניה, אלא עם ישראל בוחר מדי יום מחדש, ובחירה בטוב אינה נצחית, ויש חשש שעם השבע תשתנה הבחירה בזמן מאוחר יותר.

האם התורה באה ללמד כאן שהשביעה היא רעה ומסוכנת? אין נראים הדברים כן. בתחלת הפרשה מתוארת הארץ כארץ טובה, ארץ ששבעים בה, השבע מוצג כדבר טוב וחיובי, אלא שיש לשמור בו על "וברכת את ה' אלהיך" ולא "תשכח את ה' אלהיך".

בסוף הפרשה מוצג טובה של הארץ בצורה אחרת. שם המיוחד בארץ הוא לא שהיא ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר , או שהיא ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה, כאן המיוחד בה הוא שהיא ארץ אשר עיני ה' בה תמיד. ארץ שאפשר שתתברך ואפשר שתתקלל.

לא השבע הוא המסוכן. הקביעות היא המסוכנת. סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, הסביר שהפרשה מלמדת שמעלתה של ארץ ישראל היא בכך שאי אפשר לחיות בה אלא בצלו של סימן שאלה גדול. תמיד נחיה בידיעה שאפשר שהגשם ירד ואפשר שלא. אפשר שהאויב יגבר ואפשר שאנו נגבר. וזה קשה. אנשים מוכנים לותר על הרבה מאד כדי להמלט מסימן השאלה הזה. הם מוכנים אפילו לותר על השבע ולרעוב, ובלבד שידעו שמה שיש להם, בידם הוא והוא קבוע. וזה המצב המסוכן שעלול להוביל לשכחת ה'. המצב שבו אדם יכול לחוש בלבו שהוא אינו תלוי עוד בה', עולמו בידו והוא קבוע. כאן באה התורה ומלמדת, בתאור הארץ המופיע בסוף הפרשה, שהמיוחד בארץ הוא חוסר הקביעות. הוא זה שעוזר לאדם לזכור תמיד את אלהיו ולעבדו.

אבל עם זאת, התורה מזהירה אותנו דוקא מפני השבע. כשאדם רואה לנגד עיניו את הדאגה, הוא קורא לאלהיו. אך אחרי שקבל מאלהיו את אשר קבל, נדמה לו שהכל בא בדרך הטבע, ואז הוא עלול לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה.

הבוטח בה' והבוטח באדם

פרשתנו מלאה סתירות. משה מעביר לישראל מסר ארוך ומורכב. זכור תמיד שאם תשמע בקול ה' תאריך ימים על הארץ ואם לא תשמע בקולו תגלה, זכור אל תשכח שאתה תמיד מכעיס את ה' והוא מרחם עליך. אל תאמר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. אם לא תהיה רשע לא תקבל כלום ותאבד הכל, אל תחשוב שקבלת הכל כי אתה צדיק, אתה רשע מרושע. אל תסתמך על כך שה' זוכר את בריתו והיה לא תהיה, והורשתם והאבדתם מהר, אתה חי פה רק בזכות בריתו של ה'. לא תוכל כלתם מהר, והורשתם והאבדתם מהר.

דומה שמי שלא חי במדינת ישראל בששים השנים האחרונות, לא יוכל להבין את הפרשה הזאת.

משה מזהיר מפני שני סוגים של כחי ועצם ידי. סוג אחד: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:  וְרָם לְבָבֶךָ ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ומיד מזהיר משה מפני סוג שני של כחי ועצם ידי: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה’ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה’ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה’ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:  לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה’ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:  וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה".

יש שני סוגי אנשים שיכולים לחשוב שהם שולטים במצב ושום סכנה לא מרחפת עליהם. אלה שחושבים שהם לא תלויים בה', ואלה שחושבים שה' עובד בשבילם. המכנה המשותף של שניהם הוא ששניהם שאננים ובוטחים בעצמם. שניהם יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומתברכים בלבבם לאמר שלום יהיה לי. להם אומר ה': לא יהיה לכם שלום.

התורה מתנגדת לשני הצדדים. גם למי שחושב שעזב אלהים את הארץ, והכל תלוי בנו, וגם למי שחושב שה' יעשה בשבילנו את כל העבודה, ואנו לא נעלה בחומה. לא זה ולא זה. לראשון אומרת התורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". היא לא משיבה ואומרת ה' אלהיך עשה לך את החיל הזה. אתה עשית, אבל ה' אלהיך נתן לך כח לעשות חיל. שום חיל לא יבוא בלעדיך, ושום חיל לא יבוא בלי ה'. לשני אומרת התורה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לָךְ". הוא העובר לפניך, אבל אתה ורק אתה מצֻוֶּה להורישם ולאבדם מהר. ואם לא – אוי ואבוי לך.

המסר מנומק בדוגמאות רבות. חלקן מהנהגת ה' את עמו במדבר, העושה להם נסים, מוליך אותם במדבר הגדול והנורא, מוציא להם מים מצור החלמיש ומאכיל אותם מן, למען הודיעם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. הצד השני – ישראל הממרים את פי ה' השכם והערב והוא רוצה לאבד אותם אבל מרחם עליהם.

מצד שני, אולי לא צריך לחיות במדינת ישראל כדי להבין את המסר המורכב של הפרשה הזאת. המדבר הוא תחליף לא רע.

במה זכינו לרשת את הארץ

משה מזהיר את ישראל: "אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלהיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך  לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב  וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה".

משה מונה שני טעמים למה ה' מוריש מפנינו את הכנעני: רשעת הגוים האלה והשבועה לאבות. ממבנה דבריו נראה שהעקר הוא רשעת הגויים.

למה משה עושה מרשעת הגויים עקר ומהשבועה טפל? אפשר שכבר בברית בין הבתרים אנו למדים שאין כח בשבועה לבדה כל עוד לא שלם עוון האמורי. ואולם אין זה ביאור מספיק, שהרי נראה שגם להפך: ודאי וודאי שאין די בעוון האמורי ללא השבועה.

נראה שהמסר של פרשת עקב הוא שיש צרך בעבודה מאומצת ותמידית, אחרת נאבד את הארץ. הבוטח בשבועה לאבות עלול לשבת ולנוח תחת גפנו ולחשוב שהארץ מובטחת לו ואינה יכולה להשמט ממנו. לכן אומר משה זכור אל תשכח, שהחוטא מוקא מן הארץ הזאת. ואל תבטח בצדקתך כי עם קשה ערף אתה. אם תהיה רשע כמו הגויים, הארץ תקיא אותך כמו את הגויים.

ועם זאת, חשוב למשה להדגיש שיש הבדל בין עם ישראל לבין הכנענים – השבועה לאבות.

תוצאותיו של חטא העגל

משה מתאר את חטא העגל לא כמטרה בפני עצמה, אלא כדי להמחיש לישראל שהם עם קשה ערף. אבל תוך כדי כך הוא מאריך בתיאור החטא ובתיאור תפלתו על ישראל. כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה’ עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה’ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא:  וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה’ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא. על אהרן לא נאמר שה' שמע אליו.

הפרשיה מסתיימת בארבע טענות שטוען משה כלפי ה' (והם דומות מאד לטענות הנזכרות בפרשת ויחל משה בפרשת כי תשא): הם עמך ונחלתך אשר פדית, זכור לאברהם ליצחק וליעקב, פן יאמרו מצרים, ושוב: הם עמך ונחלתך.

התוצאות נזכרות בפרשיה הבאה, המיוחדת לכך. ארבע תוצאות לחטא העגל:

א.       פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:  וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.

ב.       וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

ג.        בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (נזכר ברמז בפרשת כי תשא, אבל שם נזכר שהלויים התגיסו ונאספו אל משה, זה לא נזכר כאן כלל).

ד.       וַיִּשְׁמַע ה’ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה’ הַשְׁחִיתֶךָ:  וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.

מות אהרן מוזכר כאן כתוצאה של חטא העגל. גם הבחירה בשבט לוי. הפתיחה והסיום הם רצונו של ה' בעמו ובנחלתו. בדומה לטענה הפותחת והמסימת את טענותיו של משה לפני ה'.

וכעת נשאלת השאלה מה המסר. אם המטרה היא ללמד את ישראל שהם עם קשה ערף ושלא יבטחו בצדקתם, הלא המסר העולה מכאן הוא הפוך: ה' לעולם לא יפר את בריתו אתכם.

יתכן ששתי התוצאות שבאמצע יכולות להבהיר את הענין. ה' לא יפר את בריתו אתכם, אבל בזכות אלה מכם שרודים את העם ומטים אותם לדרך הישר באמצעות החרב. (בדומה למעשה פינחס). הם אלה שינהיגו אתכם. ומאידך, הכהן הגדול האהוב של הדור יושמד ולא יזכה להמשיך אתכם את ההסטוריה. הכהן הגדול מיצג את הדור. מותו הוא סימן להתחלפות דור. כך אנו רואים גם לגבי רוצח בשוגג. עם ישראל ימשיך ויהיה עמו של ה', אבל הדור יענש. לא ימשיך במסע עד מות הכהן הגדול. אמנם זה נאמר במפורש דוקא על חטא המרגלים, אבל כאן קושר משה את שני החטאים. כשמנהיגי הדור חוטאים עם הדור, עם ישראל ישאר, אבל הדור יענש. הבודדים שיצאו נגד הדור ויתבעו את כבוד ה', הם יקבלו את שכר הדור כולו.
משה מכניס כאן לחטא העגל שני מרכיבים המוכרים לנו מחטא המרגלים: המנהיג החוטא עם הדור מת עם הדור ולא ממשיך עמו (כמובן שיש הבדל, משה ואהרן לא חטאו כלל בחטא העגל, שלא כחטא המרגלים שבו היה לאהרן תפקיד מרכזי), אבל בני העם הלוחמים את מלחמת ה' וממלאים את תפקידם מול העם, נצולים מענש הדור ומקבלים את שכרם. ההסטוריה היהודים הראויה ממשיכה גם אם הדור נענש. כי הם עמו ונחלתו של ה'.

אי סדר כרונולוגי

ספר דברים כלו מלא משפטים מורכבים, המכילים מאמרים מוסגרים המקשים על הבנת המשפט. אפשר להביא כמה דוגמאות:

ואולם, בפרשתנו נראה שלא רק המשפטים מורכבים. הנושאים נכנסים כמאמרים מוסגרים זה לתוך זה. וקצת קשה לעקוב ולראות מהו הנושא המדובר בכל מקום. אחרי הפרשה הזאת קשה לעקוב ויש לנהל עקב.

ננסה לסדר את מבנה הפרשה:

תחילה, אומר משה שכאשר נשמע אל דברי ה' – ה' יברך אותנו בארץ בכל מעשינו, ונאכל את כל העמים. אגב כך מצוה אותנו התורה שלא נחוס עליהם.

כיון שכך, - יש לענות על השאלה איכה אוכל להורישם, התשובה נתנת מתוך ההסטוריה, הן ראינו בעינינו את יד ה'. אגב כך שוב חוזר הצווי להשמיד את העמים ואת אלהיהם.

אח"כ מזכירה התורה שחיינו הם בחסדי ה' לכל ארך הדרך. והם רצופים נסיונות ויסורים כאשר ייסר איש את בנו. הן במדבר והן בארץ, בשני המקומות ה' מספק את צרכינו, ואנו צריכים לירא אותו ולברכו ולהודות לו ולדעת שכל הטוב שיש לנו – ממנו הוא. הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.

אח"כ באה הצלע המשלימה את הפרשיה הראשונה. הפרשיה הראשונה אמרה שעקב נשמע בקול ה' נאריך ימים על האדמה, הפרשיה הרביעית אומרת שאם לא נשמע בקול ה' – לא נאריך ימים עליה.

עד כאן אפשר לומר שהנושא העקרי ברור: הצרך לעבוד את ה' ולהאמין בו, והשכר והענש הקשורים בכך. אגב כך נזכר החיוב להשמיד את הגוים ואת אלהיהם.

החלק הזה של הפרשה כלל אזהרה מפני אי אמונה בה', וייחוס ההצלחה החמרית למעשי האדם. כעת באה התורה ומזהירה מפני טעות דומה אך אחרת: מפני המחשבה שמגיע לנו שה' יעשה לנו נסים. המחשבה הזאת כוללת, אמנם, אמונה בה',  אך היא דומה למחשבה שהתורה שוללת בפרשיה הקודמת: במקרה הראשון הוא אומר שהכל תלוי בכחו ועצם ידו, ובמקרה השני הוא אומר שהכל תלוי בה', אבל ה' נותן לי את הארץ כי אני צדיק. גם זה סוג של כחי ועצם ידי – צדקתי גרמה לי לרשת את הארץ. יש גם תוצאה דומה לשתי המחשבות: בשתי הטענות האדם אינו מוכן לקבל את העובדה שקיומו תלוי בחסד ה' ואינו מובן מאליו. ברור לו שזכותו לחיות בארץ, וכל סוג של חורבן היה לא תהיה. היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. על הטענה הזאת משיב משה שתי תשובות: את הגויים ה' האביד לא מפני צדקותיכם אלא כי הם רשעים (ומכאן תזכרת סמויה למה שנאמר קדם: אם גם אתם תהיו רשעים גם אתם תאבדו), ודוקא אתם מקבלים את הארץ בגלל שה' נשבע כך לאבותיכם. (וכאן משה לא מזכיר את הטעם הנוסף שהובא לכך בהקשר דומה בפרשת ואתחנן: מאהבת ה' אתכם).

השלילה העקרית לכך שלא בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם היא שאתה בכלל עם קשה ערף, אין לך צדקות וזכויות. כדי להוכיח את טענתו מזכיר משה חטאים רבים של ישראל, שאחד מהם כובש את הבמה והופך להיות הנושא העקרי – חטא העגל. (ואולם – הנושא המקורי לא נשכח, ותוך כדי תיאור חטא העגל עוד מזכיר משה חטאים נוספים של ישראל, שאינם קשורים לתיאור חטא העגל.

גם כאשר הנושא הוא חטא העגל, סדר תיאור הדברים אינו כרונולוגי, והוא כולל בתוכו מארים מסגרים רבים, וקפיצות מנושא לנושא.

משה מתאר את מעשה העגל מנקודת הראות שלו, מהרגע שאמר לו משה בהר סיני שישראל חטאו, הוא מתאר באפן כרונולוגי את ירידתו מהר סיני, ראייתו את העגל ושבירת הלוחות. אח"כ הוא מתאר ששוב התפלל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה, בעד בעם ובעד אהרן. עד כאן התיאור הוא כרונולוגי, מכאן ואילך באות ההשלמות. ראשית, אפשר שגם הפסוק על התפלה בעד אהרן הוא כבר חזרה כרונולוגית, אח"כ הוא מתאר שהוא כתת וטחן את העגל והשקה את בני ישראל, אח"כ בא תיאור של חטאים אחרים של ישראל, המוכיחים את טענתו הראשונה – שישראל עם קשה ערף. אח"כ חוזר משה ומתאר את תפלתו לפני ה', חז"ל מפרשים שיש כאן ארבעים יום שלישיים, אך בהחלט אפשר לפרש שהוא חוזר אל ארבעים היום השניים

 ואכן יש מי שפרש כך. אח"כ הוא חוזר ומתאר את תפלתו לפני ה', שע"פ פרשת כי תשא נראה שהוא מתאר כאן את התפלה שהתפלל עוד לפני שראה את העגל.

אח"כ הוא ממשיך ומשלים את הספור: עשיית הלוחות השניים, מות אהרן (שנזכר כאן כדי ללמד שלמרות שהתנפלתי לפני ה' – אהרן כבר איננו עמנו, חטאו לא נמחל לגמרי), הבדלת שבט לוי, ושוב – תפלתי לפני ה' באותם ארבעים יום (או בארבעים יום שלישיים) וסליחת ה'.

שלש פעמים משתמש משה במלים "בעת ההיא" כדי להחזיר את קהל שומעיו אל זמן חטא העגל ואל הרצף הכרונולוגי אחרי שחרג ממנו.

החריגות מהסדר הכרונולוגי אינן מתמיהות. המטרה של משה איננה ללמד היסטוריה אלא ללמד לקח. מאז תחלת הפרשה הוא מעביר מסר אחד: ה' מנהיג את ישראל, ואם ישראל יקימו את מצוותיו יהיה להם טוב. מאז תחלת הפרשה הוא מגבה כל טענה בדוגמאות הסטוריות (כשההסטוריה, לצרך הענין, מתחילה ביציאת מצרים), וגם מעשה העגל הוא חלק מהמערכת הזאת. התיאור ההתחלתי מלמד שישראל עם קשה ערף, ההשלמות מלמדות שישראל עדין חיים רק כי משה חלה את פני ה', ולמעשה כבר נגזר דינם למיתה, ולכן מן הראוי שלא יחטאו בעתיד. גם הזכרתו של אהרן היא חלק מהמגמה הזאת, ללמד שאפילו אהרן נענש בחטא הזה.

החריגות מהסדר הכרונולוגי אינן מתמיהות, אך יש להתעכב על העובדה שחטא העגל תפש את מרכז הבמה, ולכאורה הוריד מהבמה את הנושא המרכזי. נראה שהמגמה של משה כאן היא לסים את תיאור מעשה העגל בכך שברחמי ה' המסע אל הארץ נמשך. מעתה מסענו אל הארץ מואר באור אחר. זה אינו המסע המתחיל בברית האבות, אין די בברית האבות כדי להביאנו אל הארץ, כי קלקלנו אותה בחטאינו. מעתה הכל תלוי בכך שנקים את מצוות ה'. וכאמור – לא בצדקתנו, כי עם קשה ערף אנו.

אחרי שהנקודה הזאת הובהרה, אפשר להתקדם הלאה עם המסר הכללי: עלינו לעשות את בקשת ה' מאתנו, ללכת בכל דרכיו וכו' – לטוב לנו. שהרי עינינו הרואות את גדלו ואת ידו החזקה וכו'. לכן עלינו לדעת שהארץ הזאת היא ארץ שבה קיומנו תלוי ברצון ה'. היא ארץ שתלויה בגשם ואם נעשה את רצון ה' ירד גשם. לא נעשה את רצונו – נאבד מעל הארץ. לכן עלינו לקים את המצוות למען ירבו ימינו על הארץ.

ומשה מסים בכך שאם נשמור את המצוות נירש את כל הארץ אשר נדרוך בה.

המסר הכללי בפרשה הוא מסר של דרכי ירושת הארץ והמשך החזקתה לדורות – ע"י עשית רצון ה'. אך הוא מסר לקיום מיידי. הוא מסר של מנהיג שעומד מול עם שכלי מלחמתו בידו והוא ערוך לצאת לקרב על הארץ. כיון שהשיחה היא שיחת חזוק לקראת מלחמה, היא בנויה בצורה מורכבת, נשענת על דוגמאות היסטוריות, ונראית כמו שיחה של מצביא לפני המבצע. היא משלבת הטפת מוסר על חטאי וכשלונות העבר עם מלים על יכלתנו לנצח בעזרת ה' בעתיד, ומכוונת את לב ישראל בצורה המדברת אל הלב ולא רק אל השכל, להליכה בדרכי ה'.

תדרוך כף רגלכם

בספר דברים חוזר שוב ושוב הבטוי דריכת רגל. בסוף פרשת עקב אומר משה שכל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה, ופחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה. לעמת זאת, מארץ אדום לא תקבלו עד מדרך כף רגל. כלב ירש את הארץ אשר דרך בה.

דריכה היא כבוש.