ויצא

היכן הוא בית האלהים

היכן הוא בית האלהים?

בפרשתנו מתעורר יעקב משנתו ואומר "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים". האם בית אלהים נמצא בבית אל, היא לוז?

רש"י בתחלת פרשתנו, מביא את דברי המדרש האומרים: "במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק". ואולם, מעירים כבר המפרשים האחרים שא"א לומר כך, שהרי בפירוש נאמר כאן שיעקב היה בבית אל, היא לוז.

לכאורה ע"פ הלשון המופיעה בספר דברים, מקום המקדש עדין לא נבחר בזמן יעקב. בספר דברים נאמר פעמים רבות "במקום אשר יבחר ה',", ולכאורה אפשר לומר: אשר יבחר ולא אשר בחר. לא נבחרה ירושלים עד ימי דוד.

יש בתורה שתי מצוות, שהתורה תולה אותן בבחירה עתידית של ה'. מצוות אלה הן בחירת המלך ("אשר יבחר ה' אלהיך בו") ובחירת מקום המקדש ("המקום אשר יבחר"). שתי בחירות אלה קשורות זו בזו כפי שאנו מוצאים אצל דוד (ראה שמואל ב, ז; תהילים קלב, ועוד). אסף (תהילים עח) מקשר בין חורבן שילה ובניין ירושלים לבין העדפת יהודה על יוסף ואפרים. אך כבר הרבה לפני כן אנו מוצאים את הקשר בין בחירת הבן לבחירת המקום. חז"ל מלמדים אותנו שנחלת בנימין היא נחלת השכינה (זבחים קיח ע"ב), והשכינה אינה שורה אלא בה. ירושלים נבחרה כי בה אפשר לבנות את המקדש בחלק בנימין, ואת העזרה בחלק יהודה. יעקב שראה ביוסף את הבן הנבחר, ובעקבותיו את אפרים, אמר על בית-אל שהוא בית אלוהים. בית-אל הוא המקום שבו אפשר לבנות עזרה בחלקו של אפרים ומקדש בחלקו של בנימין. ה', שבחר ביהודה, בחר בירושלים שהיא המקום שבו אפשר לבנות עזרה בחלקו של יהודה ומקדש בחלקו של בנימין.

יעקב בחר בבית-אל עוד בטרם נולדו יהודה ויוסף, וודאי שבטרם נולד בנימין. אך לארץ יש שייכות אל נוחליה עוד בטרם נולדו. כל אדם נולד עבור נחלתו. הסגולה שורה על הר המוריה עבור אברהם, ועל בית אל עבור יעקב, עוד הרבה לפני שנולדו יהודה ואפרים. השכינה שורה על המקום שאותו אח"כ ינחל בנימין, עוד הרבה לפני שנולד בנימין.

מחנה אלהים והגלות

פרשתנו פותחת ומסימת במלאכי אלהים. הפרשה פותחת: "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו". ומסימת: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים  ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים".

בתחלת הפרשה פוגש יעקב את המלאכים בעקבות "ויפגע במקום", בסוף הפרשה "ויפגעו בו מלאכי אלהים".

בסיום הפרשה, מתבקשת השאלה למה הזכירה התורה את המפגש בין יעקב לבין המלאכים. מה באה התורה ללמד אותנו בכך? היכן עוד בתורה מצאנו אדם שפגש מלאך סתם, ללא שום אמירה וללא שום מסר או מעשה שקשר ביניהם? לאיזה ענין צינה התורה שיעקב ראה את מחנה אלהים? ובמחשבה שניה: גם בתחילת הפרשה השאלה נשאלת. אמנם, היא לא נשאלת בצורה כ"כ מתבקשת, כי אפשר שהתורה ספרה לנו על מלאכי אלהים העולים ויורדים בסלם כדי לציר לנו תמונה של אוירה מלאכית של החלום, ואעפ"כ אילו לא ספרה התורה על המלאכים העולים בסלם אלא רק על דברי ה' אל יעקב, לא היה הספור חסר דבר.

מלאכי אלהים שפגש יעקב, והאמירה של יעקב "מחנה אלהים זה", אינה ארוע נקודתי שארע בסוף הפרשה. היא סכום לכל הפרשה, וההכרה של יעקב בכך שמחנה אלהים לוה אותו לארך כל דרכו הארכה בגלות. ביציאתו של יעקב מהארץ הוא אומר "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש  ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים". אלהים היה עמו לארך כל הדרך, באמצעות מלאכיו, כפי שאומר לו המלאך בחלום: "ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים  ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני  ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך  אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר...".

כך מתאר יעקב את אשר חלם. בחלום נאמר לו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", אך יעקב, העומד עם הצאן, רואה מעליו את מלאך ה'.

בסוף הפרשה, כאשר הוא נצל מלבן, הוא מכיר בכך שהיה אלהים עמו לארך כל הדרך כמו שבקש מלכתחילה. יעקב ראה שלא היה לבד מול לבן, היה עמו מחנה אלהים. המקום נקרא מחנים, מחנה אלהים מול מחנה לבן.

מסתבר שזה הבסיס למדרש שהמלאכים שראה יעקב בחלומו הם המלאכים שלוו אותו בחו"ל. כשנגמר פרק חו"ל רואה אותם יעקב, ורואה שהיו עמו לכל עשרים השנה מול לבן. כמו שראה בחלומו את המלאך האומר לו שא נא עיניך וראה כל העתודים וכו'. ה' מלוה את יעקב במלאכיו כמו שאמר לו בבית אל והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. לכן לפני מותו מברך יעקב את אפרים ומנשה לפני האלהים הרעה אותי המלאך הגואל אותי.

יעקב מיצג בפרשתנו את היהודי היוצא אל הגלות. לכאורה הוא עוזב את ה' וה' אינו עמו. רק כשהוא נצל מהגלות וחוזר אל ארצו הוא רואה שמחנה אלהים היה עמו לארך כל הדרך, אלמלא כן, לא היה עובר בשלום את תקופת הגלות.

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזָּה

הֵן עִם מַלְאָכִים עָמַדְתִּי

אָכֵן יֵשׁ ה' וְלוֹ בַּיִת

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי

אֵדַע כִּי עִמִּי אֵל

וְזֶה הַמָּקוֹם בֵּית אֵל

הָיֹה יִהְיֶה עִמָּדִי אֱלֹהִים וּשְׁמָרָנִי בְּכָל דְּרָכַיעִמִּי יְצַוֶּה לִּי מַלְאָכִיםוְשַׁבְתִּי וְעוֹדִי חַי 

הֵן מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה

וְלֹא לְבַדִּי עָמַדְתִּי

אָכֵן מַחֲנֶה הָיָה עִמָּדִי

כְּשֶׁעִם לָבָן גַּרְתִּי

בְּעֶזְרִי רוֹכֵב שָׁמַיִם

וְזֶה הַמָּקוֹם מַחֲנָיִם

הָיֹה הָיָה עִמָּדִי אֱלֹהִים וּשְׁמָרָנִי בְּכָל דְּרָכַיעִמִּי יְצַוֶּה לִּי מַלְאָכִיםוְשַׁבְתִּי וְעוֹדִי חַי 

הֵן לֹא אִישׁ הוּא זֶה

הֵן אֱלֹהִים רָאִיתִי

פָּנִים אֶל פָּנִים וָאוּכַל

וְעִמּוֹ הֲלֹא שָׂרִיתֵי

לְדוֹרוֹתַי בֵּרְכָנִי אֵל

בְּזֶה הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל

לאבא שלי יש סולם

"לאבא שלי יש סולם, מגיע הוא עד השמים" (הוא לפחות חלם על סולם כזה).

את החלום של יעקב אפשר לחלק לשני חלקים שונים לגמרי, שכל אחד מהם יכול להסתדר בלי החלק השני: הרקע וההבטחה.

חלומות שבהם ה' נגלה את החולם ומבטיח לו הבטחות, יש הרבה בתורה. בד"כ לא מתואר בחלומות האלה איך ראה החולם את ה'. די בכך שהחולם חלם שה' נראה אליו. אין אנו יודעים איך ראה החולם את ה'.

כאן נראה לכאורה שעקר החלום הוא לא ההבטחה שהבטיח לו ה', אלא העובדה שהמקום הזה הוא בית אלהים ושער השמים. כך לפחות ראה זאת יעקב. הסלם מוצב ארצה, אולי אפילו על האבן שעליה מונח ראשו של יעקב, ולכן יעקב עושה אותה מצבה. יעקב מקיץ משנתו באמצה הלילה ונפעם מכך שזה שער השמים. כלומר: זה הפתח שדרכו המלאכים נכנסים ויוצאים מהשמים. לכן יעקב קם בבקר ועובד את ה' ומקים מצבה. הוא מתחיב שהמצבה הזאת תהיה בית אלהים, והוא מקים את נדרו כאשר הוא חוזר מפדן ארם, אז הוא מקים מולה מזבח, ואחרי שהוא מקבל שם הבטחה נוספת – מקים גם מצבה נוספת.

הרושם הוא שהדבר המפעים ביותר את יעקב הוא לא ההבטחה שקבל, אלא עצם העובדה שזה בית אלהים וזה שער השמים. רק אח"כ, בנדרו, הוא אומר "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:  וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי", כנגד ההבטחה: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". יעקב כלל אינו מתיחס לעקרה של ההבטחה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:  וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". גם הסולם של המלאכים נראה מהתנהגותו של יעקב כפרט טפל מאד. אם המלאכים נכנסים דרך כאן, כנראה כאן השער. המלאכים עצמם אינם זוכים להתיחסות בדבריו ובמעשיו של יעקב.

אבל סיום הפרשה מלמד שלמלאכים היה תפקיד חשוב מאד במסעו של יעקב לפדן ארם: "וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ:  וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם". מחנים, שני מחנות. לפתע גלה יעקב שבכל התקופה שבה הוא חשב שהוא עומד לבדו מול מחנה לבן, היה עמו מחנה של ה'. למלאכים יש תפקיד. הם מבצעים את ההבטחה "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ", שעליה אמר יעקב "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ". מכאן המדרש של חז"ל על המלאכים המלוים את יעקב בחו"ל. המלאכים לא סתם ירדו מהשמים, הם יצאו ללוות את יעקב לאורך כל הדרך. גם למלאכים יש תפקיד בחלום, גם אם יעקב הבין זאת רק בסוף הפרשה. כשנגמר פרק חו"ל רואה אותם יעקב, ורואה שהיו עמו לכל עשרים השנה מול לבן. כמו שראה בחלומו את המלאך האומר לו שא נא עיניך וראה כל העתודים וכו'. ה' מלוה את יעקב במלאכיו כמו שאמר לו בבית אל והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. לכן לפני מותו מברך יעקב את אפרים ומנשה לפני האלהים הרעה אותי המלאך הגואל אותי.

שתי מדרגות יש בחלום הזה. יש מדרגה אחת מידית, הכוללת את עצם המפגש של יעקב עם ה', ומדרגה שניה – ההבטחה. לכל אחת מהמדרגות יש שני חלקים. המפגש של יעקב עם ה' כולל את שער השמים, ואת המלאכים עצמם. ההבטחה כוללת הבטחה מידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת", והבטחה נצחית, "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:  וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". הרושם הוא שיעקב קבל בתחלת הפרשה את החלק הטפל של כל אחד מהם. מהסולם ושער השמים הוא ראה רק את שער השמים, ורק בסוף הפרשה הוא למד שהיה תפקיד חשוב גם למלאכים שעל הסולם. מההבטחה הוא ראה רק את החלק המיידי. את החלק העקרי הוא נסה לקים בטוח המידי בפדן ארם. כנגד "וּפָרַצְתָּ" – "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד".

את תפקידו האמתי של החלום הוא לומד רק בסוף הפרשה, ובעקר בפרשה הבאה. בית אל היא לא שער השמים אלא "אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר", או "כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו". אבל את המצבה השניה בבית אל בונה יעקב רק אחרי שה' אומר לו שם: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:  וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ". מעלתו של המקום היא אל בשמירה על יעקב ביציאה לפדן ארם, אלא בנתינת הארץ לזרעו אחריו. הפיכתו לגוי וקהל גויים לא תהיה בפדן ארם אלא דוקא עכשו, משחזר.

הו  ארצי מולדתי ושער השמים

הברכה שמברך ה' את יעקב בתחלת הפרשה, מכילה כמה מרכיבים שנכללו בברכות השונות שבהם ברך ה' את אברהם במהלך פרשת לך לך. רק הכוון הוא הפוך. אברהם הלך אל הארץ, ואילו יעקב עוזב אותה.

אבל ההבדל המרכזי בין אברהם לבין יעקב בא לידי בטוי דוקא בנבואה שבה מצוה ה' את יעקב לחזור לארץ. שם אומר לו ה' "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". מבחינה זאת, מייצגים אברהם ויעקב שני צדדים שונים. אברהם הוא ההולך מארצו, ממולדתו ומבית אביו אל הארץ שיראהו ה'. המטרה היא להוליד אדם כמו יעקב. יעקב הוא אדם שארצו, מולדתו ובית אביו הם ארץ ישראל, גם כאשר הוא נמצא במקום שבו אמר ה' לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.

מכאן נלמד על היחוד של נבואת יעקב. אל כל האבות נגלה ה', אבל כל האבות לא ראו סולם שבו המלאכים נכנסים לתוך השמים, ולא ראו את שער השמים. יעקב כן, ולכן הוא ירא. יעקב חלם על המלאכים הנכנסים דרך שער השמים אל השמים בסולם, אך הבין בהקיץ שהחלום מלמד על המקום שבו הוא נמצא בפועל.

וזה מיוחד דוקא לאותה נבואה ולאותו חלום שחלם יעקב כשעמד לצאת מהארץ. גם בפרשת וישלח נגלה אליו ה' באותו מקום, ושם לא חלם יעקב על שער השמים. גם במחנים ראה את המלאכים שלווהו בדרכו, אך שם לא ראה אותם נכנסים לתוך השמים.

דברי ה' אל יעקב בשער השמים, כוללים לא רק את ההבטחות אל אברהם, ההבטחה המלוה את יעקב בצאתו מהארץ היא "והנה אנכי עמך". הבטחה שנזכרת גם בצווי לחזור אל הארץ, "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". החידוש הגדול הבא לידי בטוי אצל יעקב הוא שה' מלוה אותו גם כאשר הוא יוצא מהארץ, ומבטיח לו להשיב אותו אליה.

כשקם יעקב בבקר הוא מעמיד מצבה. לכאורה יעקב מתיחס רק למסגרת החלום, ובכלל לא לתוכן הנבואה. הוא נרגש מעצם העובדה שישן במקום שבו מוצב הסולם העולה אל ה'. הוא אינו מזכיר את נבואת ה' על זרעו שיירש את הארץ.

אבל, הוא נודר נדר גדול. לא ברור איפה נגמר התנאי ומתחיל הנדר, אבל הוא מתחיל בכך שיהיה עמו אלהים, כדברי הנבואה, ומסיים בכך שהאבן הזאת תהיה בית אלהים. הכרה בכך שאלהים עמו בכל מקום תבא לידי ביטוי אם יעקב או ישראל היוצאים אל הגולה, יזכרו תמיד את אלהיהם ואת ארצם ומולדתם וישאפו לחזור אליה. רק כך יהיה בית אלהים.

ורק כך, מתוך הכרה שגם כשהם שם ארצם ומולדתם כאן, יהיה אלהים עמם.

לכן השבועה בנויה כך שלא ברור איפה נגמר התנאי (כלומר: מה שיעשה ה' ליעקב) ומחילה השבועה עצמה (מה שיעקב מתחייב בתמורה). הכל רצף אחד. ה' יהיה עם יעקב ויעקב יהיה עם ה'. אחרי שיצחק משלח את יעקב מביתו ושולח אותו לפדן ארם, בפרשתנו ה' שולח אותו. יעקב יוצא לדרכו מתוך בית אלהים, והוא הולך אליה כמי שבית אלהים הוא ביתו ואליו הוא שואף לחזור. גם כשהוא בגולה, הוא יצא אליה משער השמים.

עשרים שנה וימים אחדים

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:  תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. א"א להסביר שרק אז התחילו שש השנים של הצאן, כי לא ברור איך בשבע שנים ילדה לאה ארבעה בנים, הספיקה להרגיש שעמדה מלדת, נתנה את זלפה, ועוד ילדה שלשה ילדים. אמנם אפשר לפרש שרק אז נמסרו בלהה וזלפה ליעקב, אבל את ארבעת בניהן, או חלק מהם, ילדו אחרי שחזרו רחל ולאה ללדת. ואפשר שרחל ילדה את יוסף עוד לפני שילדה לאה את שלשת האחרונים או חלק מהם. אבל יותר נראה שרחל ילדה את יוסף בסוף עשרים השנה שבבית לבן, אחרי שש השנים של הצאן, ושיש כאן מעבר זמן: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ שעליה כבר הוסכם קודם לכן כדברי ההמשך. אם נא מצאתי חן בעיני נחשתי וכו' אינו נראה כהמשך לכי אתה ידעת את עבדתי אשר עבדתיך. אפשר גם לפרש שלא מיד בסוף שבע שנות רחל התחיל לבן לתת לו צאן בשכרו.

רמב"ן אומר שיעקב נשא את לאה עוד תוך כדי שבע השנים. וכן מסתבר, כי א"א שנולדו כל הילדים בשבע שנים. מסתבר אפוא שגם יש שני המשכים ל"ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות", אחד מהם הבא מיד הוא הולדת הבנים, השני הוא "ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך", וזה היה עוד בטרם נולדו כל הילדים. כי כאמור א"א שכולם נולדו בשבע שנים. כאשר ילדה רחל את יוסף הבין יעקב שהגיע הזמן לחזור הביתה.

למה לידת יוסף היא סבה לחזור הביתה?

יעקב נסע לפדן ארם משתי סבות. לשבת ימים אחדים עד שוב אף עשו, ולשאת אשה. הוא מבין שלא בא אלא לימים אחדים, וכשהוא מבין שיצטרך להמתין לאשה שבע שנים, מרוב אהבתו היו בעיניו כימים אחדים. כלומר: אע"פ שלא באתי אלא לימים אחדים, אין שבע שנים אלה אלא ימים אחדים, כי עבור רחל המחיר זול. אלה ימים אחדים ביחס לרחל. כאשר רחל ילדה בן מבין יעקב שאין עוד סבה להשאר שם. והוא יוצא לדרך חזרה, הוא כבר נשא אשה והיא ילדה בן.

פרשתנו מלמדת את תופעת הגלות. היהודי יוצא לגלות לימים אחדים, וחוזר אחרי עשרים שנה ובקושי. הוא צריך להתחנן בפני נשיו שתבאנה עמו.

אבל אז הוא יוצא ברכוש גדול. רחל גונבת את התרפים. למה גנבה רחל את התרפי? מקצת המפרשים שרצו להפריש את רחל מע"ז, ולומר שלא נתכונה לשם עבודה זרה. אלא שהמפרשים האלה נפלו בבור עמוק עוד יותר, כי לפי דבריהם רחל האמינה שהתרפים יכולים להועיל לאביה, ולכן גנבתם שלא יועילו לאביה ברדיפתו אחריהם. נראהלפרש שהיא עשתה כן מהדין שנקרא עביד איניש דינא לנפשיה. שהרי אמרה ליעקב לעיל שאביה מכרה ואכל את כספה. הרי שהיתה רחל נושה בלבן אביה כסף רב. והתרפים ודאי היו עשויים זהב וכסף ושאר חומרים יקרים, ולכן לקחה אותם, וכדין וכהלכה עשתה. היהודי יוצא לגלות ועובד שם את אויבו, אך תמורת עבודתו הוא יוצא ברכוש גדול.

אמנם אפשר לפרש ש"ויאכל גם אכול את כספנו", היינו את דמי מכירתנו. כלומר: מכרנו ואכל את הכסף, ומכאן שנחשבנו לו כנכריות. ואין כונתן שלבן גנב מהן ממש כסף, משום שאם זאת היתה כונתן היו אומרות ויגנב גם גנוב את כספנו, ולא ויאכל גם אכול את כספנו, שהוא המשך של מכרנו ולכן נקטו לשון "גם". ולפ"ז א"א לפרש כמו שפרשנו, אא"כ נפרש שהן היו גדולות, וכבר במקומו של לבן הארמי היה ברור שדמי מכירתן של גדולות לעצמן ע"פ הדין, ואביהן מכרן כשבויות. ולפ"ז מודגשת עזות פניו של לבן שאמר ליעקב ותנהג את בנותי כשבויות חרב.

 

שכר שכרתיך

לאה יוצאת לקראת יעקב ומדגישה: "כי שכר שכרתיך", והיא רומזת על כך בשם שהיא קוראת לילד שנולד כתוצאה מכך: יששכר. היא איננה מזכירה זאת במפורש כי לכל אורך הדרך היא דואגת להדגיש, שהבנים באים מאת ה' ורק לו יש להודות עליהם, אבל לשמות יש יותר ממשמעות אחת, כפי שרואים במפורש אצל יוסף.

כל עניין השכרתו של יעקב מרחל ללאה תמוה מאד. כל מי שקרא את הפרק הקודם יודע שרחל ולאה הן המשכורת של יעקב. איך התהפכו היוצרות ופתאום הן אלה שמשכירות אותו זו לזו? מדוע יעקב מסכים לשתף פעולה עם ההשכרה הזאת, ולא מעמיד אותן במקומן? ובפרט לאור העובדה שזו כבר פעם שניה שיעקב מקבל את לאה במקום את רחל בעקבות תרגיל שנעשה מאחורי גבו.

עוד יותר תמוהה תגובתה של לאה להצעת רחל: "המעט קחתך את אישי", הרי דווקא לאה היא זו שלקחה את אישה של רחל, מדוע רחל אינה מעמידה אותה במקומה?

התורה מתארת את התגלגלות העניינים כפי שנאמרו בין לבן ליעקב. מסתבר שלא כך הוצגו הדברים בתוך ביתו של לבן. לבן סיכם עם יעקב דבר אחד, אבל סיפר לבנותיו סיפור אחר לגמרי. הוא גרם לבנותיו לראות ביעקב רכוש משפחתי, לאה מבינה שהיא מקבלת אותו במתנה מאביה, ולא שהוא מקבל אותה תמורת עבודתו. לכן לאה רואה ביעקב את אישה החוקי, ואת רחל כמי שלקחה ממנה את אישה בגלל איזה חשבון מוזר של אביה עם יעקב.

כשה' בא אל יעקב בחלום ואומר לו לשוב אל ארץ מולדתו, היה צפוי שהוא ישכים בבקר, יקרא לכל נשיו, בניו ועבדיו, ויכריז: ה' אמר ללכת ואנו הולכים. הוא אינו עושה כן. הוא קורא בשקט לרחל וללאה אל צאנו, ומאריך בדבריו. בין השאר הוא אומר להן: "ואביכן התל בי והחליף את משכרתי עשרת מונים". הוא מפרט אחר כך ומבאר את החלפת המשכורות בענייני הצאן, אבל הרמז ברור: אתן הייתן המשכורת הראשונה, ואתכן אביכן החליף לי במרמה.

נביא רואה פרטים רבים בחלומו, גדולתו בכך שהוא יודע מה עיקר ומה טפל, וכן שהוא יודע אלו פרטים לספר לכל אחד משומעיו. כלפי עצמו לא ראה אלא את מלאך ה' האומר לו לשוב אל ארצו. כלפי נשיו האריך וסיפר את המחזה שחזה בעת יחם הצאן, והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, יד ה' היא העוזרת לו בכל מעשיו, והמלאך אומר לו ראיתי את כל אשר לבן עושה לך.

רק כשהציג יעקב בפניהן את התמונה כפי שנתגלתה לו בחזון הלילה, הבינו רחל ולאה שגם אותן העמיד אביהן באותו מקום של יעקב, גם בהן השתמש אביהן כדי לגרוף רווחים, "כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו", ולכן אין להן עוד חלק ונחלה בביתו. רחל הבינה זאת טוב יותר מלאה, היא הבינה שאביה אכל את כספה ולכן היא יכולה לעשות דין לעצמה ולקחת עמה את רכושו היקר של אביה.

יעקב העמיד את הדברים כהווייתם, ומתוך כך העביר את רחל ולאה אל הצד שלו, ואל צד ה'. יעקב לימד אותן לראות את הדברים כמו שהם נראים בעין התורה, ולא כמו שהם נראים בבית לבן.

בסופו של דבר מבינות רחל ולאה שלבן רמה ומכר גם אותן, והן באות עם יעקב. כאן מתקימים דברי אברהם שהאשה אובה ללכת אחרי בן אברהם אל ארצו. כאן היא צריכה לאבות ללכת, והיא אובה.

במקומות שונים בתורה האב קורא שמות לחלק מבניו והאם לחלק מהבנים. כאן את כל השמות קראו האמהות. מה שמלמד שהן שלטו בבית יעקב כשישב בפדן ארם. לכן הן משכירות אותו זו לזו.

רמב"ן אומר שיעקב נשא את לאה עוד תוך כדי שבע השנים. וכן מסתבר, כי א"א שנולדו כל הילדים בשבע שנים. גם מסתבר שיש שני המשכים ל"ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות", אחד מהם הבא מיד הוא הולדת הבנים, השני הוא "ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך", וזה היה עוד בטרם נולדו כל הילדים. כי כאמור א"א שכולם נולדו בשבע שנים. כאשר ילדה רחל את יוסף הבין יעקב שהגיע הזמן לחזור הביתה.

פרשתנו מלמדת את תופעת הגלות. היהודי יוצא לגלות לימים אחדים, וחוזר אחרי עשרים שנה ובקושי. הוא צריך להתחנן בפני נשיו שתבאנה עמו. הגויים שונאים אותו ומרמים אותו, אך ה' עמו והוא עושה חיל, מה שגורם להם להוסיף עוד שנוא אותו. כשהוא חוזר לארץ, הוא חושב כמו יהודי בגולה, ומנסה לא להתגרות בגויים ולהתקפל בפניהם גם כאשר הם מתעללים בו. בניו עושים לגויים כראוי, ומפילים את חתת אלהים על הגויים.

ותגנב רחל את התרפים

ותגנב רחל את התרפים. מקצת המפרשים שרצו להפריש את רחל מע"ז, ולומר שלא נתכונה לשם עבודה זרה. מפרשים אלה נפלו בבור עמוק עוד יותר, שאמרו שרחל האמינה שהתרפים יכולים להועיל לאביה, ולכן גנבתם שלא יועילו לאביה ורדיפתו אחריהם. וח"ו לומר כן. והנכון בעיני, שעשתה כן מדין עביד איניש דינא לנפשיה. שהרי אמרה ליעקב לעיל שאביה מכרה ואכל את כספה. הרי שהיתה רחל נושה בלבן אביה כסף רב. והתרפים ודאי היו עשויים זהב וכסף ושאר חומרים יקרים, ולכן לקחה אותם, וכדין וכהלכה עשתה.

אמנם אפשר לפרש שויאכל גם אכול את כספנו, היינו את דמי מכירתנו. כלומר: מכרנו ואכל את הכסף, ומכאן שנחשבנו לו כנכריות. ואין כונתן שלבן גנב מהן ממש כסף, משום שאם זאת היתה כונתן היו אומרות ויגנב גם גנוב את כספנו, ולא ויאכל גם אכול את כספנו, שהוא המשך של מכרנו ולכן נקטו לשון "גם". ולפ"ז א"א לפרש כמו שפרשנו, אא"כ נפרש שהן היו גדולות, ודמי מכירתן לעצמן ע"פ הדין, ואביהן מכרן כשבויות. ולפ"ז מודגשת עזות פניו של לבן שאמר ליעקב ותנהג את בנותי כשבויות חרב.

 

כִּסּוּפִים

נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לְבֵית אָבִי

וְזָרְמוּ כִּסּוּפַי עִם דִּמְעוֹתַי

מִיוֹם גְּלוֹתִי מִפְּנֵי אַדְמוֹן

זָרְמוּ כִּסוּפַי בְּקוֹל הֲמוֹן

אָנָא ה' עַד מָתַי

נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לְבֵית אָבִי

אֶרֶץ אָבִי וּמוֹלַדְתִי

הָהָר אֲשֶׁר חָפְצוּ אֲבוֹתַי

שְׂדוֹת אָבִי וַעֲתִירוֹתַי

מְחֹוזוֹת יַלְדוּתִי וּבֵיתִי

הָלֹךְ הָלַכְתִּי כִּי נִכְסַפְתִי

בְּחִבַּת אֶרֶץ אָבוֹת

בָּנִיתִי בַּיִת, סֻכּוֹת עָשִׂיתִי

קָרַבְתִי, חֶלְקוֹת וְשָׂדוֹת קָנִיתִי

וּבְשוּבִי הִרְעַמְתִּי לְבָבוֹת

אַךְ לְבֵית אָָבִי נִכְסַפְתִי

לְבֵית אָבִי הֶחָרֵב

כִּי אֲנִי בַּיִת קְרָאתִיהוּ

בְּקִרְבִּי שָכַן, מֵהֻלַדְתִּּי דְּרַשְׁתִּיהוּ

וְאֵלָיו אֲנִי קָרֵב

נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי אֶל הַבַּיִת

מִבְצָרִי הוּא מֵעוֹלָם

שֶׁהֲרֵי עָלַיו גָּדַלְתִי

וְאוֹתוֹ בְּלִבִּי הִשְׁכַּנְתִּי

מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם