בפרשת הבריאה יש שני פסוקים מרכזיים.
הראשון והאחרון. הפסוק הראשון הוא בודאי הכותרת לפרק, ולכל התורה כלה: "בראשית
ברא אלהים את השמים ואת הארץ". זהו המסר העקרי. ה' הוא הבורא.
אבל א"א להתעלם מהמסר הבולט המובע
במבנה הפרק. כל הפרק, הבנוי לפי ימי השבוע, שואף וחותר אל הפסוק "ויברך אלהים
את יום השביעי ויקדש אתו".
הפרק, כמו גם הפרקים הבאים, אינו משתמש
בה' הידיעה לתאר דבר שטרם הוזכר. בכך הוא מעביר את המסר ששום דבר אינו מובן מאליו,
אין רקיע ידוע ואין ים ידוע, שום דבר אינו קיים אם לא יצרו ה'. לא כתוב "ויעש
אלהים את הרקיע" אלא לאחר שאמר ה' "יהי רקיע", וממילא הרקיע הוא
הרקיע מהפסוק הקודם. רק אחרי שנאמר ללא ה' הידיעה "יהיה מארת", נאמר בה'
הידיעה "ויעש אלהים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור
הקטן לממשלת הלילה". רק אחרי שנאמר בלי ה' הידיעה "ישרצו המים שרץ נפש
חיה", נאמר "ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת",
המיודעים מהפסוק הקודם. כך גם ימות השבוע. לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון
אלא יום אחד. בינתים אין אלא יום אחד. הוא יהיה ראשון אם יעלה הרצון מלפני ה'
לעשות יום שני. גם האדם הוזכר תחילה כ"נעשה אדם", ולגבי האדם הובהר הדבר
בפירוש: שלא תחשוב שהאדם מובן הוא מאליו מוזכרת צורת אמירתו. כביכול אמר: אפשר
שנעשה גם אדם? ולא "את האדם". אלא בפסוק הבא, שבו הוא כבר ידוע מהפסוק
הראשון. כלומר: הוי יודע שמכיון שהיה תפקיד לעשותו בעולם גזרה חכמתו שיש לברוא בעל
חיים שיהיו לו שתי ידים, שתי רגלים, גוף ונשמה, וע"י כך יתמלא התפקיד. ואמנם
כל הבריאה לא נבראה אלא כדי שתֵעשה התורה, ומכיון שהיה צרך גזרה חכמתו שיש לברוא
עולם, ובראשו אדם נזר הבריאה, אך כולו אינו מובן מאליו ואינו קים אלא מפני שה'
חפץ.
יחודה של הפרשה בכך שהיא לא מניחה את
קיומו של שום דבר אלא מתארת את הבריאה מתחלתה. ללמדך ששום דבר אינו מובן מאליו,
והכל אינו קים אלא משום שה' חשב לבראו. ורק ה' מובן מאליו. לכן לא נקרא היום
הראשון יום ראשון אלא ויהי יום אחד. א"א לקרוא לו ראשון אא"כ יש שני,
ובאותו זמן שאנו מתארים אין שני. אח"כ עלה במחשבה להברא יום נוסף ונמצא זה
ראשון, אך התורה אינו קוראת לו כך כי התורה מתארת את הוית הדברים כמו שהם ולא כמו
שהם נגלים לעינינו. ללמדך שאין יום שני עד שחשב ה' לבראו. ואין אדם עד שחשב ה'
לבראו, ולא כמו שאתה רואה זאת מנקודת מבטך האנושית המצומצמת.
שונה הדבר לגבי פסוק הכותרת, כיון שהוא
כותרת לפרק, נאמר בו את השמים ואת הארץ. שונה הדבר לגבי היום השביעי (וגם הששי),
שמלכתחילה הוא בה' הידיעה, היום השביעי.
הכרה בקדושתו של היום השביעי היא הכרה
בכך שה' ברא את השמים והארץ. שני דברים הם יסודות העולם: השמים והארץ מכאן, והיום
השביעי מכאן.
הדעת
טוב ורע - טוב או רע
כבר עסקו רבים מן המפרשים בשאלה האם טוב
או רע לדעת טוב ורע. האם האדם יצא מעולה יותר ממה שהיה, או שאין דבר טוב בחטא ואי
אפשר להרויח ממנו דבר.
ומתוך כך יש לשאול עוד שאלה: האם צדק
הנחש? הנחש אמר שהאדם לא ימות, אלא שאלהים חושש שהאדם יהיה כאלהים אם תפקחנה
עיניו. והנה, מיד אחרי שאכל האדם מעץ הדעת טוב ורע, מיד נאמר "ותפקחנה עיני
שניהם", ואם לא די בכך, הרי שהפרשה מסימת בפסוק "ויאמר ה' אלהים הן האדם
היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם".
ממש כדברי הנחש.
כדי לענות על השאלה הזאת מן הראוי שננסה
להבין מהו גן עדן ומהם עצי החיים והדעת טוב ורע. את המציאות הזאת אמנם לא זכינו
להכיר, אבל גן העדן מזכיר בכל מרכיביו דבר אחר שאותו אנו מכירים היטב ממקומות רבים
בתורה.
מהו
גן עדן
במרכזו של גן עדן דעת ועץ חיים. גם
התורה נמשלה לעץ חיים והיא מלמדת דעת, היא מלמדת להבחין בין טוב לרע. מקדם לגן
העדן שומרים הכרובים. והקרב הקרב מוזהר במיתה בידי שמים.
כל אלה הם מאפינים של המקדש. ולא רק
אלה. גם במקדש, המצב האידאלי הוא, כנבואות יחזקאל וזכריה, שהמים יוצאים מן המקדש
ומשקים את המזרח והמערב, ממש כנהרות גן עדן.
האדם שגורש מגן עדן גורש קדמה, והכרובים
שומרים מקדם לגן עדן, אחר כך גורש קין עוד יותר, אל קדמת עדן. ממש כמו היציאה מן
המקדש, דרך השער הראשי ממזרח. שהטמאים משולחים ממנו מחנה אחר מחנה.
נמצא שהאסור להכנס אל הדעת טוב ורע אינו
בכך שהדעת טוב ורע הוא רע, אלא בכך שאנחנו לא ראויים. אם נתקדש כראוי - ראוי לנו
להכנס. אבל אם נכנס שלא כראוי - חללנו את הקדש. בתיאור הנחש יש לשון נופל על לשון:
"ויהיו שניהם ערומים... והנחש היה ערום" ערמה היא לאו דוקא דעת. אם אתה
לא מבין שאתה ערום, לא תועיל לך ערמתך.
יש אנשים שאינם מבינים למה הם אינם
ראויים להתקרב אל הקדש. הם אינם יודעים כי ערומים הם. רק אחרי שיהיו בקדש יוכלו
לשמוע את קול ה' אלהים ולדעת כי עירומים הם. יש נחשים שאינם מבינים שהמיתה היא לא
מידית, אלא לעולם שכלו טוב ולעולם שכלו ארוך. (וכפי שכבר בארנו את המדרש הזה בפרשת
כי תצא - המיתה האמורה בתורה היא הרחקה וגלות ממקום הקדש, גרוש מגן עדן כלומר
מהמקדש והארץ הקדושה). בכל דור יש נחשים שאינם יודעים אפילו כי עירומים הם, ונדמה
להם שאין בינם לבין אלהים אלא ידיעת טוב ורע, ולא חסר להם דבר כדי לבא אל הקדש. רק
משאכל האדם ידע שהוא ערום ושמע את קול ה' מתהלך ויירא. רק כשראו ישראל את הקולות
והלפידים נעו ועמדו מרחוק ויראו פן ימותו. בשני המקרים שמיעת קול ה' והיראה באות
רק אחרי שהאדם כבר קרב. אדם צריך לדעת שאינו נכנס לא כי הוא חושש למות אלא כי ה'
אינו מתיר. ואם קרב אל הקדש כשאינו ראוי, ימות בידי שמים. הנחש אינו מבין שהמיתה
אינה טבעו של העץ, העץ אינו רעל. המיתה היא פעל יוצא, היא ענש, כיון שחטא האדם
מוטל עליו לבנות את העולם בעצמו, ולא לקבלו מאת ה'. לחיות עם לוחות מעשה ידי אדם,
ולהיות רחוק יותר מן השכינה, מן החיים ומן הדעת.
הקריאה בשם והראיה כי טוב כחלק מהבריאה
לכל ארך הבריאה, אלהים בורא דבר, קורא
לו בשם, ורואה כי טוב. הקריאה בשם היא חלק מהבריאה, היא משלימה את הנברא.
ואת היכלת הזאת נתן אלהים לאדם. "ויצר
ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". לכן קורא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף
השמים, וגם כשהוא מקבל את האשה, הדבר הראשון שהוא עושה הוא קריאת שם.
כיון שכך, בא הנחש ואומר לאשה, שהדבר
היחיד שעדין מבדיל בינה ובין אלהים הוא ידיעת טוב ורע. את היכלת לקרוא שם כבר
קבלת, עכשו חסר רק שתוכלי לראות כי טוב, והיית כאלהים.
אכלו האדם ואשתו מעץ הדעת טוב ורע,
ותפקחנה עיני שניהם. כיודעי טוב ורע, לא נאמר שהם ראו כי טוב, אלא להפך, וידעו כי
עירמם הם, ידיעת הטוב והרע מאפשרת גם לראות מה רע. גם לא נאמר שהם היו כאלהים, זאת
כמובן הבטחה מוגזמת של הנחש. הנחש הבטיח "והייתם כאלהים", אך ברור שאדם
אינו יכול להיות כאלהים גם אם ידע טוב ורע.
ועם זאת, מדרגתו של האדם עלתה לא רק
בתחום הראיה כי טוב, אלא דוקא בתחום של קריאת השמות. האדם כבר קרא לאשה בשם, עוד
לפני אכילתו מעץ הדעת טוב ורע, אלא שאז קרא לה אשה, על שם העבר. כי מאיש לקחה זאת.
אחרי שהאדם ידע טוב ורע, הוא קרא שם אשתו חוה, על שם העתיד, כי היא היתה אם כל חי.
וכאן אפשר לומר שהאדם כן קנה דמיון במדת
מה לאלהים. היכלת להבחין במה שקרה בעבר ולכנותו בשם, אינה מצריכה אלא יכלת
הסתכלות, אבל היכלת להסתכל קדימה ולהבין שההכרעה בידך, מצריכה יכלת בחירה. והיכלת
הזאת היא אלהית, היא דומה לבריאה, היא היכלת לשנות את העולם ולקבוע כיצד יתנהל,
ולא רק לתאר את אשר רואות העינים כמשקיף מבחוץ.
לפני שידע האדם טוב ורע, יכול היה לתת
שם קבוצי לאשה. אשה היא כל שבאה מאיש. משידע האדם טוב ורע, הוטל עליו להוביל את
העולם ולקבוע את ייעודו של כל דבר. בכלל זה להבדיל אדם מחברו ואשה מחברותיה, ולתת
שם פרטי לאשה, על שם מה שתעשה מכאן ואילך. האדם אינו כאלהים, העבר איננו בידו, אבל
יש לו שליטה על העתיד, הוא יכול לקחת את גורלו בידיו.
מכאן אנו למדים מדוע השלמת הבריאה נעשית
בקריאת השמות ובאמירה כי טוב. אין לנו שליטה על הדבר הנברא, אבל כיודעי טוב ורע
אין אנו צריכים להסתפק בצפיה פאסיבית ותיאור החפץ הנצפה, אנו יכולים לקרוא לו שם,
כלומר: לשנות את עתידו, ולקבוע בהתיחסותנו אליו אם הוא יהיה טוב או רע.
חלק מהותי מהבריאה הוא הקריאה בשמות
והראיה כי טוב. זהו חלק מהבריאה. כשה' רואה כי רע הוא מוחה את האדם אשר ברא.
ההכרה, ההבדלה והקריאה בשם היא חלק מהבריאה, היא יוצרת. לכן, אחרי שהאדם קבל מאת
ה' את היכלת לקרוא בשמות, סובר הנחש שאם ידע בין טוב ורע ויוכל לראות כי טוב, יהיה
כאלהים. כמובן שהנחש אינו מאמין שיש כח ביד האלהים גם לומר את הדבור היוצר יש
מאין, כ"ש שאינו מכיר באלהותו של אלהים, ובהיותו מובדל מן הטבע ויוצר וקונה
הכל. ושאין מחשבה תפישא ביה כלל. הנחש אינו מכיר בכל אלה, וסובר שאם יאכל האדם
ויוכל לומר כי טוב, יהיה כאלהים. עוד לא מבין הנחש, שההבחנה בין טוב לרע יכולה
להביא את האדם לראות כי רע. ומ"מ העין הטובה או הרעה שבה מסתכל המסתכל על
הבריאה, היא חלק מהבריאה, והיא המביאה את היצירה לידי מצבה הסופי. חלק מהיצירה היא
עינו של המסתכל.
עוד חלק בבריאה הוא ההבדלה, ואפשר שגם
בכך הנחש אינו מכיר. תפקיד המאורות הוא להבדיל, שהרי אור כבר יש, אלא שהמאורות
יוצרים את הזמנים.
הנחש לא רואה את אלהים כבורא שאנו
מחויבים לו, אלא כדרך עובד ע"ז ויתר פילוסופים - כח שיש בעולם שאנו צריכים
להסתדר אתו. הוא הקורא בשם והרואה כי טוב, הוא לא בהכרח האומר יהי אור. זה ההבדל
בין הנחש לאדם.
הנחש פתה את האשה בשקולים פילוסופיים של
אמונה ואי אמונה בה' ובדבריו. האשה התפתתה משום תאוה. כל החוטאים חוטאים משום
תאוה, אבל היצר שלהם לוחש באזניהם שקולי אמונה. חז"ל אומרים שבא נחש על חוה.
בפשט זה תמוה. אך אולי זה רמוז בקללה שנתקלל הנחש שתהיה איבה בינו לבין האשה. הנחש
כאן הוא היצר. וכך מקללים אותו. היצר הזה מביא אח"כ לש"ד (קין)
וג"ע (בני האלהים).
ועוד בענין קריאת השמות. חלק מהבריאה
הוא הקריאה בשמות. ה' נתן לאדם יכולת מופלאה, שבאה לידי בטוי בקריאת השמות, אך לא
רק בה. נתן ה' לאדם יכלת לנהוג שלא ע"פ חוקי הטבע המניעים אותו כמו כל דבר
אחר בבריאה, אלא בחירה חפשית. יכלת לחשוב על דבר שה' לא אמרו. בנגוד לכל הברואים
יכול האדם לפעול שלא ע"פ חוקי הטבע המכתיבים לו באפן דטרמינלי את מעשיו בכל
רגע ורגע. לטוב ולרע. (וכפי שדורש הרמב"ם (תשובה
ה א) את הפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו). בפרשתנו
זה בא לידי בטוי בקריאת שמות. בבריאה ה' קורא שמות, ובכך הוא מכריע שהיום יום
והלילה לילה והיבשה ארץ וכו', הוא עשאם. האדם קבל את היכלת לקרוא שמות וכל אשר
יקרא לו הוא שמו. גם כשה' הביא לו את חוה הדבר הראשון שעשה היה לקרוא לה שם. ואולם
רק אחרי שאכל מעץ הדעת ידע לקרוא לה גם בשם פרטי. יכלת ההבחנה בין פרטי למשנהו
וההכרה בכך שלא כל המין הוא אחד באה רק אז.
רבו המדרשים על מה' אשה לאיש, וכפי
שעולה הדבר מכאן, כי מאיש לקחה זאת. ואולם יש להבחין, ששמה הפרטי אינו קרוי על שם
לקיחתה מאיש בעבר, אלא על שם הולדתה בעתיד. אמת שהאשה שהאיש נושא יועדה לו מששת
ימי בראשית. ואולם כל אשה שיבחר היא אשה, מאיש לקחה, ויתברר למפרע שהיא האשה
שיועדה לו. היכלת שלו היא לבחור מה יעשה בעתיד, מי תהיה אם כל חי של זרעו אחריו,
ואת זה ראוי לו שיברר היטב, ושא עיניך וראה את מי אתה בוחר לך. אדם יכול לבחור לו
את עתידו כי יש לו בחירה חפשית.
קין והבל והלכות קרבנות
בפרשית קין והבל יש שרשים לכמה קרבנות.
מנחה, בכור וחטאת נזכרו בפירוש. נזכרו גם חלבי צאן. ומכאן רמז לקרבנות שרק חלביהן
קרבים. ואולם: אין כאן עולה ושלמים, ואין כאן מזבח. הראשון שבנה מזבח והקריב עולה
היה נח.
יש כאן רמזים לכמה ענינים. קין תחלתו
כעובד אדמה. החבור לאדמה הוא אחד הדברים המרכזיים בהנהגת ישראל. אם הם עושים רצונו
של מקום יאריכו ימיהם וימי בניהם על האדמה. אם אינם עושים רצונו של מקום לא תסף תת
כחה להם וימצאו נעים ונדים בארץ. עד שישאלו אם גדול עוונם מנשוא[1].
בניהם יחדלו לשבת על האדמה ויהיו מתחלתם בוני ערים. הבניה היא קשורה לקרקע אך לא
חלה עליה קדושת הקרקע ומצוות הארץ. עם הדורות יאבדו בניהם את הקשר לקרקע ויהיו
גולים העוסקים במיני מלאכות, יושבי אהלים העוסקים במלאכת הנחשת והברזל או בכנור
ועוגב. לעמת זאת אם ישובו אל ה' ישית להם ה' זרע אחר וישובו לשבת על האדמה ולקרוא
בשמו. (לפי הדורשים אותו לשבח). ומ"מ נמצא שיש בפרשה הזאת מקום לקרבנות מנחה
מפרי האדמה אשר נתן לנו ה', אבל גם מבכורות הצאן ומחלביהן. קרבנות הנוהגים גם
במדבר. רק עם שתחלה היה מנותק מהקרקע וכך עבד את ה', וגם לדורות יש בו גרעין שאינו
תלוי בקרקע ובשרו עולה לה', רק עם כזה יכול לקבל את הארץ ולהתחבר לקרקע. מי שלפני
שיש לו שיכות לה' מתחבר לקרקע, עקר חבורו הוא אל הקרקע ולא אל ה', הוא לא יוכל
לרשת את הארץ. העם צריך להיות עובד ה' ומתוך כך ללכת לרשת את הארץ.
לדורות המנחה היא מפרי האדמה. מעין מנחה
שמביא האריס לאדוניו. כאן המנחה היא מהצאן.
גם קרבנו של הבל נקרא כאן מנחה, אל הבל
ואל מנחתו. וה' שעה אליהם, ולא נאמר במה. אין בפרשתנו מזבח. נח מקריב במזבח, עולה
ולא מנחה, ונאמר בפירוש במה ה' שעה לו. וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר וכו'. את עקר
ענין הקרבנות נלמד בספר בראשית מפרשת העקדה וראה דברינו בשנים שעברו. שם ברור
ליצחק שאם יש מזבח יש גם עולה. הנה האש והעצים ואיה השה.
מה אפשר ללמוד מכאן לגבי המזבח
בפרשת קין והבל אין עולה ואין מזבח. הם
נזכרים לראשונה אצל נח. והם פועלים את פעולתם, "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר
ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וכו'". בנגוד לקין והבל
שהביאו מנחה, העלה נח עולה. מנחה היא דורון שמביא אדם למלך, כמו יעקב שאומר
והורידו לאיש מנחה, וכמו אהוד שהביא מנחה לעגלון. אין כאן הזדהות של האדם עם מלכו
אלא מעין אמירת "קח את מנחתי והנח לי, יצאתי ידי חובתך". לכן הלשון
אפילו אצל הבל היא לא רצון אלא שעיה. לא כן עולה. וראה דברינו על העקדה לשעתה
והקרבנות לדורות. מזבח הוא קריאה בשם ה'. אחרי מעמד הר סיני, ואחרי שבני ישראל ראו
את הקולות ואת הלפידים ונעו, נאמר: ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם
ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון
אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם מזבח
אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר
את שמי אבוא אליך וברכתיך.
מה הקשר בין המשפטים האלה, ולמה הם
נאמרו מיד אחרי מעמד הר סיני?
נראה שכך צריך להסביר את הקשר בין
המשפטים האלה: כיון שדברתי עמכם מן השמים, הלא ראיתם שאין אפשרות לאלהים מן הארץ,
כלומר: אלהי כסף ואלהי זהב. מעין זה אומר משה לבני ישראל בפרשת ואתחנן: ונשמרתם מאד
לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל.
כלומר: הלא ראיתם שלה' אין תמונה, לכן השמרו פן תעשו תמונה. התמונה אינה של ה'.
ואולם, יש דבר אחד שכן אפשר ואף צריך
לעשות מאדמה: מזבח אדמה תעשה לי. ועליו יקרא שם ה'. כמו שמצאנו בכמה מקומות בתורה
שבבנית מזבח קוראים בשם ה'. מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם
ה', שכנראה היא היא. בכמה מקומות זה התפרש: יעקב בנה בשכם מזבח וקרא לו אל אלהי
ישראל, בבית אלא הוא בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, משה בנה מזבח וקרא ה'
נסי, גדעון בנה מזבח וקרא ה' שלום וכו'.
נראה שאפשר לכלול ברשימה הזאת גם את ה' יראה, שקרא אברהם אחרי שהקריב קרבן על
המזבח. אנו מוצאים גם בפרשת לך לך ובפרשת תולדות בכמה מקומות, שאברהם ויצחק בנו
מזבח וקראו בשם ה'. כלומר: מזבח הוא קריאה בשם, קריאת שם ה' על מקום. בבנית מזבח
נקרא שם המקום בשם ה'. משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אומר לזבוח בארץ.
בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח.
פסח מצרים אינו קרבן. הוא נתן על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל ולא את
המקום. יש עוד קרבנות שנתנים על המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נתנים גם
על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח. המזבח יבנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק
חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. במצרים ינתן הדם
ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח ינתן לדורות.
בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת
המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך
לה' ובו חונים עובדיו. לכן אחרי הצווי על בנית מזבח נאמר בכל המקום אשר אזכיר את
שמי אבא אליך וברכתיך.
ואם כך, לכאורה היה צריך לומר בכל המקום
אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אך לא היא. במקום שבו אנו בונים מזבח, אף
שהמזבח בא מן האדמה ולא מן השמים, ה' מזכיר את שמו.
במקדש, כמו בהר סיני, יש חבור בין שמים
וארץ. ומכח אותו חבור, יכול להקרא שם ה' בארץ.
במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את
העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה
בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה
מאדמה, מתוך העולם הזה. הוא המייצג את הארץ במפגש בין הארץ ובין ה', במשכן. לכן
הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא
הבטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את
מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון
בתוך בני ישראל.
מה בין אדם לבהמה
הגמ' בחגיגה טז. אומרת: ששה דברים נאמרו
בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי
השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרין בלשון הקדש כמלאכי השרת. ושלשה
כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.
את הגמ' הזאת מקובל להסביר שהאדם הוא
רוח אלהית הנתונה בגוף חמרי, הגוף הוא חמרי והוא דומה לבהמה, הוא בנוי מבשר
ועצמות, הוא זקוק למזון, לשנה וכו'. לעמת זאת הנשמה באה מאת ה', ובה נבדל האדם
מהבהמה.
ואולם הסתכלות מעמיקה יותר תראה שלא זה
מה שבא המדרש לומר. אילו זה היה המסר של המדרש, נראה שהתכונה הראשונה שהיה על
המדרש לדמות בה את האדם לבהמה, התכונה הגרועה ביותר שיש לנו, שנובעת מכך שאנו חיים
בגוף חמרי כבהמה, היא שאנחנו מתים. אבל המדרש אינו מונה את המות כאחת התכונות שבהן
אדם דומה לבהמה. מאידך, המדרש מונה כאחת התכונות שבהן האדם דומה למלאך, את התכונה
שהאדם מהלך בקומה זקופה. תכונה גופנית לכל דבר.
נראה שהמדרש בא ללמד, שאין לראות באדם
גוף חמרי עם תוספת של רוח אלהית. האדם, הן בגופו והן ברוחו הוא בין בהמה למלאך. יש
לו גוף של אדם ולא של בהמה, וגם במותו הוא אינו דומה לבהמה. נכון שכיון שהוא נתון
בגוף, הגוף של האדם ככל יתר הגופים כלה ומת. אבל במותו פתוחה דרכו לשוב אל האלהים
אשר נתנו, ואין מות זה כמות זה.
מבחינה זאת מענין להשוות את הגישה הזאת
לגישה המחקרית האפיקורסית. הגישה חסרת האמונה מנסה להציג את האדם כגוף ככל הגופים.
את ההבדל בינו לבין הבהמה מנסה הגישה הזאת לתלות בהבדלים הגופניים. העובדה שיש
לאדם ידים, ויש בהן אגודל המאפשר תפישה, היא המשנה אותו מהבהמה ומאפשרת לו להתפתח
לתיקון העולם. זאת גישה הכופרת ברוח, בדעת ובמחשבה. האמנם זה ההבדל בין אדם
לבהמה?! נגד הגישה הזאת היה צפוי שחז"ל יעדיפו את הדרך המחלקת בין גוף לנשמה.
אבל חז"ל שתופשים שעקר היותו של האדם אדם הוא מפני הנשמה והיכולת להכיר
בערכים רוחניים ושכליים, עומדים גם על כך שגופו של האדם שונה מגופה של בהמה.
אם צפינו שהמדע החילוני האבולוציוני
יציג את האדם כבהמה משוכללת, ואילו חז"ל יציגו את האדם כרוח מלאכית שאך במקרה
יושבת בתוך גוף, הרי התבדינו. חז"ל מעמידים את האדם במקום עצמאי. הוא גוף
בפני עצמו, שאינו בהמה ואינו מלאך, אלא דבר בפני עצמו.
עוד אחת מהתכונות שהמדע מיחס להתפתחות
האדם היא יכלתו לצבור רכוש. המדענים סוברים שהמהפכה שהיתה לפני כ6000 שנה, היא
שהאדם למד לזרוע. מעתה אין הוא קם בכל בקר ויוצא ללקוט, אלא הוא זורע וצובר רכוש.
(ראה ד. אטינבורו, החיים עלי אדמות, עמ' 332). אין הוא פותח את חייו כל יום מחדש,
אלא מוסיף כל יום על מה שכבר עשה אתמול. ברור שאדם שממלא תפקיד רוחני חיב להיות אדם
המשכי. אדם שכל יום פותח את חייו מחדש, גם מאבד כל יום את חייו מחדש, וא"כ
הוא לא יכול למלא את התפקיד של פתוח הדעת והרוח בעולם. רק יצור המשכי, היוצר רצף
רוחני, יכול למלא את התפקיד הזה, שאל"כ מה יועיל מפעלו של אדם אם הוא כלה
בסוף היום. ברור למה ברא ה' את האדם כחי חיי המשכיות, אך האם עושר והמשכיות
רוחניים חיים לבא יחד עם עושר והמשכיות חומריים?
הנקודה שהמדענים רואים בה בסיס להיות
המין האנושי מה שהוא, היא הגרוש מגן עדן. היציאה ממקום שבו אדם אוסף מדי יום את
מזונו, אל מקום שבו עליו לעבוד את האדמה. התורה רואה בכך קללה ולא ברכה. וכאן יש
להתיחס למדרש המופיע בקדושין פב. ר' שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש
להם אומנות, והם מתפרנסים שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש
את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ויש
לשאול: וכי הם מתפרנסים שלא בצער? והלא הם אינם עושים דבר כל היום מלבד לתור אחר
מזונם? אלא שהאמת היא שאדם מרבה נכסים ומרבה דאגה. בעבר הוא חי בגן עדן, ואסף את
פרנסתו בגן, אך משאכל מעץ הדעת גורש מגן עדן לעבוד את האדמה ולהפנות את הדעת
לצבירת חיים חומריים. היום בעולם בד"כ מי שמפותח חומרית גם ישפיע רוחנית. אך
אין זה בהכרח כן. אלמלא הרעונו את מעשינו, הרי שהיינו מתחילים ומסיימים את חיינו
החמריים כל יום מחדש. אבל היינו צוברים רצף מוסרי ורוחני לדורות. בלי לפתח חיי חומר העוברים לדורות. אלה הם חיי
גן עדן. משאכל האדם מעץ הדעת והפנה את הדעת לפיתוח החיים החומריים ולשכלול פרנסתו,
הרע את מעשיו וקפח את פרנסתו והרי הוא מגורש מגן עדן ומתפרנס בצער. במקום אחד
בהסטוריה חזר האדם לגן עדן למשך ארבעים שנה: במדבר. שם הוא יצא ולקט את מזונו דבר
יום ביומו, ונאסר עליו ללקוט ליומים. ושם הוא בנה ופתח את התורה הרוחנית שלו. נמצא
שהמבדיל אותו מהבהמה הוא לא הפיתוח הדעתני החומרי אלא היכולת לדבר בלשון הקודש,
כלומר: לבנות חיי רוח נכונים. לא הדבור מבדיל אותו מהבהמה אלא הדבור בתורה. אם הוא
מדבר על שיטות משוכללות להתפרנס, הרי שאינו אלא בהמה משוכללת. המדענים האפיקורסים
שהוזכרו לעיל הם בהמות משוכללות, ולכן הם מפרשים את מעלתו של האדם ביכולת שלו
לשרוד בטבע החומרי, באמצעות נתונים גופניים שונים. לעמת זאת היהדות רואה בכך
חסרון, ההבדלות של האדם מהבהמה היא מהותית ולא כמותית. הוא לא נבדל מהבהמה באמצעי
השרדות משוכללים בטבע, אין היהדות רואה באדם גוף שיש בו דעת העוזרת לו לשמור על
הגוף ולפרנסו. אין הוא גוף בהמה עם דעת משוכללת יותר. הוא אמנם גוף, ולכן הוא אוכל
ושותה כבהמה ומוציא רעי כבהמה. אך הוא נבדל מהבהמה בדעתו ובדבורו בלשון הקודש,
וכיון שהוא עושה כן גם גופו גוף מלאכי הוא.
האדמה והחיים
כשהזהיר ה' את האדם לבל יאכל מעץ הדעת,
אמר לו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". האדם לא מת באותו יום, אך הוא
גורש מגן עדן והתקלל "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
עשרת הדורות שמאדם עד נח חיו כתשע מאות
שנה ויותר. עד שחטאו ובא המבול.
הדורות שמנח ועד עבר חיו כארבע מאות
וחמשים שנה, עד שחטאו בחטא מגדל בבל, ונפצו על פני כל הארץ.
הדורות שמפלג ועד אברהם חיו כמאתים שנה.
פרשות בראשית ונח מובילות את הקורא מחטא
לחטא. כל חטא משנה את המצב בעולם, ומביא מיתה, מקצר את תוחלת החיים בחמשים אחוז.
אבל הענש הוא לא רק מיתה, הענש הוא גם
גרוש מן האדמה וקללה לאדמה:
בגן עדן חטא האדם באכילה מעץ הדעת,
בכניסה אל העץ אשר בתוך הגן. ענשו היה גרוש מגן עדן.
לפני המבול מלאה הארץ חמס, כי השחית כל
בשר את דרכו על הארץ. הענש היה השחתת הארץ.
במגדל בבל היה חטאם בכך שרצו לבנות מגדל
וראשו בשמים פן יפוצו על פני כל הארץ, וענשם היה שיפוצו על פני כל הארץ.
גם במבול וגם במגדל בבל יש, מלבד האדם,
שותף נוסף בחטא ובענש: הארץ. בגן עדן השותף הנוסף נקרא האדמה.
האדם בא מן האדמה. הוא נברא כדי להיות
עליה, כלומר מעליה, החטא מחזיר אותו אליה, כלומר אל תוכה. אבל החטא גם מרחיק את
האדם מעל האדמה. וגם האדמה מתקללת בעבורו. החבור לאדמה הוא חיים, החיים הם חבור
לאדמה. גרוש ממנה הוא מיתה. לא רק לאדם, אלא גם לאדמה. כשחטא האדם, נאמר לו ארורה
האדמה בעבורך, והוא גורש מהגן. קין טוען כלפי ה' "הן גרשת אתי היום מעל פני
האדמה ... והייתי נע ונד בארץ". גם דור הפלגה נענשו בהפצה על פני כל הארץ.
קללת האדמה באה בשלבים, האדם גורש מגן
עדן לעבוד את האדמה אשר לֻקּח משם. עם זאת, התקללה גם האדמה בעבורו.
נח נקרא נח משום "זה ינחמנו ממעשנו
ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ואכן, על נח אומר ה' "לא אסף לקלל
עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי
כאשר עשיתי". נח יוצא מן התבה ועובד את האדמה. "ויחל נח איש האדמה ויטע
כרם", הוא למד שהאדמה לא תתקלל עוד בעבור חטאו, אבל הוא יתקלל בפירות שתתן לו
האדמה.
וכאשר בנו בניו את מגדל בבל, ענשם היה
דומה לענשו של אדם בחטא גן עדן, גרוש והפצה על כל הארץ. מעתה הם שבים ומופצים בכל
הארץ, אבל הארץ איננה מתקללת במעשיהם. האדם הוא כבר חסר ערך, חטאיו אינם משפיעים
על כל העולם. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
אבל עם ישראל נכנס לארץ ישראל ע"מ
לחיות בה במדרגה הראשונה, מדרגת גן עדן. הוא אמור לעבדה ולשמרה. ואם יחטא, תתקלל
האדמה בעבורו, והאדמה לא תתן את יבולה. אם ישמור את המצוות, ירבו ימיו וימי בניו
על האדמה אשר נשבע להם ה', יאירכו ימיו על הארץ. אם ישוב ויחטא ויעבוד עבודה זרה,
יפיץ ה' אותו בכל הארץ. גם הוא וגם הארץ יענשו. עם ישראל עדין חי במעלה של אדם
שהארץ תלויה בו ומתקדשת בהתקדשו ומתחללת בהתחללו. ארץ ישראל עדין נמצאת במדרגה
הראשונה, היא מקיאה ממנה את החוטאים ואסור לחלל אותה. לעם ולארץ מובטח שגם אם
יחטאו ויפוץ העם מאדמתו, ישוב ה' ויקבצנו אל הארץ.
[1] אצל קין השאלה שהוא שואל היא חוצפה גדולה. אתה רצחת
את אחיך ומה לך כי תתלונן שכל מוצאך יהרגך. מה לך כי תשאל אם גדול עוונך מנשוא, אם
אתה לא חסת על אחיך. לכן אמרו חז"ל ששאלתו של קין מופנה לא כלפי עצמו אלא
כלפי ה'. אתה נושא את כל העולם ואת עווני אינך יכול לשאת? וזאת שאלה גדולה בהנהגת
העולם. אנו מצֻוִּים להדבק במדותיו של ה' ולא לבקש ממנו לשאת אם אנו לא נושאים,
אע"פ שברור שאין אנו יכולים לעשות כל מה שעושה ה'. כי כשנתן לנו ה' כחות
בחירה בעולם, גם נתן עלינו עול של עשית רצונו, ואכן אנו מצֻוִּים לעשות כמדותיו
בדברים רבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה