לך לך

פרשת וירא נראית כמו מהדורה חוזרת של פרשת לך לך. בשתי הפרשות באה פורענות על סדום ועמורה ולוט נצל בזכות אברהם. בשתי הפרשות שרה נלקחת אל המלך כי אברהם אמר שהיא אחותו, וה' מנגע את המלך על דבר שרה אשת אברהם. בשתי הפרשות הגר יוצאת אל המדבר ומלאך אומר לה שם על הבאר שירבה זרעה. שתי הפרשות נפתחות בבשורה מאת ה' ויציאה לדרך, ומסתימות בצווי ה' המקדש את הכל. ועוד. מה בכ"ז ההבדל בין אברם לאברהם?

בפרשת לך לך אברם אינו יוזם, הוא מגיב למציאות ומתפשר עם המציאות. למצרים הוא יורד בגלל הרעב, וחוזר ברכוש גדול כי פרעה גרש אותו ונתן לו רכוש גדול. הוא לא יורד לשם מרצונו ולא חוזר משם מרצונו. לעמת זאת, אל אבימלך הוא הולך לא מפני רעב אלא מרצונו, ואבימלך אינו מגרש אותו. (למרות שהוא עוד עתיד לגרש את יצחק שירד אליו מפני הרעב). אברם יוצא למלחמה רק אחרי שלוט ורכושו כבר נפלו בשבי והמלחמה היא מלחמת תגובה, מלחמת אין ברירה. שלא כמו בפרשת וירא שבה אברהם מקדים את הפורענות, והמלאך מנוע מלהפוך את סדום עד שיבא לוט לצער. אברם ושרי לא מסוגלים לקום ולגרש את ישמעאל. הם חיים בתקופה שבה חושבים שאולי אם נענה אותם הם ילכו מאליהם. אברהם ושרה מגרשים את ישמעאל. כדי למנוע מלחמה אברם מוכן אפי' לחלק את הארץ, ויתרה מזאת: הוא מוכן אפי' לתת לצד השני לבחור את חלקו. (וטוב שלוט דחה את תכנית החלוקה והלך לסדום. בזכות דחית תכנית החלוקה מצד לוט, זכה אברם בכל הארץ, כמו שאומר לו  ה' מיד: לא תחלק אלא את כל הארץ לך אתננה. סופה של יזמת השלום של אברם במלחמה של אברם נגד המעצמות).

אברם, בנגוד לאברהם, מתפשר עם המציאות ומגיב לה. כיון שהוא מתפשר עם המציאות, ובמציאות אין לו בן, הוא מחפש תחליפים מציאותיים. לוט, אליעזר, ישמעאל.

אברם מאמין שכל המציאות הקשה שהוא רואה היא דרך לגאולה, אבל החלום עוד רחוק. בפעל הוא צריך להאבק עם עיט שטוען שגזרי הברית אינם אלא פגרים.

בפרשת לך לך אברם חי בצל הבטחות של ה'. כל הפרשה מלאה הבטחות על זרע רב שיירש את כל הארץ. בפרשת וירא הבטחות אלה נעדרות, מלבד השבועה שאחר העקדה שהארץ לא נזכרה בה. הבטחות אלה באות בפרשת לך לך אחרי כל פעם שאברם מחפש תחליף לזרעו. ההבטחה קום התהלך אחרי הפרידה מלוט, ברית בין הבתרים אחרי שאמר הנה בן ביתי יורש אותי, וההבטחה שבתחלת ברית המילה, אחר ישמעאל. (אמנם אחר י"ג שנה, אבל בתורה זה כתוב אחר פרשת ישמעאל).

אברם ושרי חיים בצל אמונה גדולה והבטחות רבות. הפרשה היא פרשה של אמונה בה' והחשבת צדקה. אבל היא לא פרשה של הגשמה. כדי להגיע לשלב הבא, אברם צריך למול את ערלתו, להסיר את המעכבים, להיות תמים. המילה עושה אותו אברהם, הקם ועושה את רצון ה' בשלמותו. אברם צריך לחתום את כל מה שעשה עד עכשו באות ברית קדש, לקדש אותו ולהסיר את החמריות, ולקדש את כל מה שעשה עד עכשו. אחר כך, יצטרך לעשות בצורה טובה יותר חלק ממה שכבר עשה, ויצטרך להפטר מהתחליפים שלקח לו. את כל זה אברם לא יכול לעשות, אברהם התמים, כלומר: השלם, יכול לעשות זאת אחרי שמל. וכפי שנקרא בע"ה בשבוע הבא.

למען ייטב לי בעבורך

אברם רוצה שייטב לו בעבורה, ואכן לאברם היטיב בעבורה. האם זה מה שאברם רצה? ששרה תלקח אל המלך? ולמה הוא חוזר על זה אצל אבימלך?

אברם לא רצה שייטב לו בעבורה בממון, הוא רצה שלא יהרגוהו.

אבל אם זה לא מצליח, למה הוא חוזר על זה?

התשובה היא שבד"כ זה כן מצליח.

אברהם אומר לאבימלך שאמר לשרה "אל כל המקום אשר נבא שמה אמרי לי אחי הוא".

אפשר לומר שאברהם משקר לאבימלך כדי לחפות על עצמו, אבל אפשר שזאת האמת. בכל מקום שאליו הם הגיעו, כך הם נהגו. הם הציגו את עצמם כאחים. כיון שהספור לא הסתבך, התורה לא מספרת לנו זאת. בהרבה מקומות אברהם הציג את שרה כאחותו. באו אליו אנשים עם הצעות מחיר, והוא אמר לא. הם הסיקו מכך שהוא רוצה יותר כסף, הציעו יותר והוא אמר לא, וחוזר חלילה. גם כשהם הבינו שהם לא יכולים לעמוד בדרישות המחיר, הם לא הרגו אותו, כי זה טבע האדם. זה נראה להם הוגן שהם לא מקבלים אשה יפה כי אין להם כסף. אולי הם אפילו התעצבנו עליו ואמרו "זה המחיר שהוא דורש בשביל האחות המכוערת שלו? חצוף, אפילו אם הוא יציע לי אותה בחנם אני לא לוקח". ואולי הם חכו שאברהם יוריד את המחיר. בינתים אברהם ושרה כבר עברו למקום הבא. בשני מקומות זה לא הצליח, כי שם המלך לקח אותה. ונגד המלך התרגיל הזה לא עובד.

והתורה משתמשת בבטוי "ולאברם היטיב בעבורה" כדי למתוח עליו בקורת מרומזת. זה מה שרצית? זה מה שתקבל.

הרכוש

אין עוד פרשה בתורה שבה מודגש הרכוש כמו בפרשתנו. עם הליכת של אברם לארץ כנען טורחת התורה ומדגישה: "את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן". הרכוש תופש כאן מקום חשוב וקודם לנפש. הרכוש הזה הוא הגורם לפרידה בין אברם ללוט: "ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו". והוא המניע את מלחמת ארבעת וחמשת המלכים: " ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו", והוא מודגש במיוחד אצל לוט, בפסוק הבא: " ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וילכו והוא ישב בסדם". הרכוש הוא חלק מהאדם. התאר "בן אחי אברם" לא אמור על לוט, אלא על לוט ורכושו. לכן הוא חוזר גם בסכום השגי אברם במלחמה: "וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם". הרכוש קודם לנשים והעם. ולוט בא יחד עם רכושו. כך אפשר להבין גם את סרובו של אברהם לקבל את רכוש סדום ועמורה: "ויאמר מלך סדם אל אברם תן לי הנפש והרכש קח לך  ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ  אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברם שבניו יהיו גרים בארץ לא להם, אך מוסיף: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול".

המלה רכוש אינה מופיעה עוד בקשר לאברהם, אך תיאור דומה מאד נזכר אצל יעקב.  כשיעקב חוזר מפדן ארם נאמר: "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען". לעמתו, נאמר על עשו "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו  כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם". יעקב לוקח את רכושו ובא לארץ, עשו לוקח את רכושו והולך מהארץ. הליכתו מהארץ מתוארת בנסוח דומה מאד להליכתו של לוט.

ואולם, יעקב ומשפחתו יורדים למצרים, עם רכושם: "ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו".

מלבד המקומות האלה, ומלבד עוד פעמיים בספר במדבר, לא נזכרת המלה רכוש בתורה. לא ביציאת מצרים של אברם בפרשתו ולא ביציאת מצרים של בני ישראל בפרשת בא. לא בתיאור התעשרותו של יצחק, ולא בתיאור התעשרותו של יעקב. היא אמורה בהקשרים האלה, ובעקר בפרשתנו.

הליכה ממקום למקום עם הרכוש, משמעותה עקירה ממקום אחד והתישבות במקום אחר. הרכוש נזכר בהקשר של קביעת מקום. הליכה עם הרכוש אינה סתם מסע, היא עקירה ומציאת מקום חדש. גם ארץ שאינה יכולה לשאת שני אנשים מחמת רכוש, איננה ארץ שאין בה מקום לרכוש של שני אנשים. ודאי שא"א לומר כן על ארץ ישראל. ארץ שאינה יכולה להכיל רכוש של שני אנשים היינו שאין שניהם יכולים לשבת עליה יחד מבלי לריב עליה. הפרשה באה ללמד מי ישתרש בארץ ומי לא.

תכנית החלוקה

בשעת המריבה בין אברם ללוט אומר אברם ללוט "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:". כלומר: אברהם מניח שהארץ כבר בידו, ולמען השלום הוא מוכן לחלק את הארץ בינו ובין לוט. אלא שלוט דוחה את תכנית החלוקה: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר...".

מלשון הפסוקים אנו למדים שדוקא אברם ישב בארץ כנען. הככר אינה כארץ כנען אלא כארץ מצרים, שכלה משקה. וזאת בנגוד למה שנאמר על ארץ ישראל בספר דברים: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:". לוט העדיף את הארץ הדומה לארץ מצרים שכלה משקה, על פני הישיבה בארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה.

אחד הבטויים שהתלבטו בהם הפרשנים הוא הבטוי "ויסע לוט מקדם", הלא לוט לא נסע מקדם אלא קדמה. נראה שהבטוי בא להזכיר את גלותו של אדם מגן עדן אל מקדם לגן עדן, ואח"כ את גלותו של קין משם אל קדמת עדן. ארץ ישראל דומה לגן עדן, היושב בה יושב לפני ה' ונזון מיד ה'. עיני ה' בו תמיד. החומד מקום שכלו משקה, גולה מעדן ומתרחק מלפני ה'.

והאמין בה'

שלש פעמים בפרשה מתגלה ה' לאברהם ומבטיחו על הארץ ועל הזרע. הפעם הראשונה: " וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:" בפעם השניה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי.וְהִנֵּה דְבַר ה’  אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’  אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:", הפעם השלישית היא אחרי שאברם נושא את הגר ונולד ישמעאל. שם נאמר: "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

ה' הבטיח לאברהם את הארץ, לו ולזרעו אחריו לדורותם. ואולם, אברהם מתקשה למצוא את הזרע המדובר, כיון שאין לו זרע. לכן הוא מחפש תחליפים בדרך הטבע, תחלה לוט, אח"כ אליעזר ואח"כ ישמעאל. אחרי כל אחד מהנסיונות האלה מתגלה אליו ה' ושולל את האפשרות המדוברת. הוא מבטיח לו זרע משלו, ואברהם מאמין בה'.

בפעם הראשונה, אחרי שאברהם מסכים לתכנית חלוקת ארץ ישראל, מראה לו ה' את כל הארץ, וההדגשה היא על המלים "כל הארץ". לא תהיה שום חלוקה.

בפעם השניה, אחרי שאברהם מציע אפשרות לקבלת כל הארץ, אך לא לזרעו, הדגש הוא על הזרע. הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת. לך ולזרעך ולא לזרים.

בפעם השלישית באה הדגשה נוספת. לא די בכך שאנו מדברים על כל הארץ, לא די בכך שאנו מדברים על זרע אברהם, צריך מרכיב שלישי: הברית. הארץ כולה תנתן לאברהם ולזרעו, ע"פ ברית בין אברהם וזרעו לבין ה', רק ע"פ ברית זו ורק למי שנכנס בברית זו, יכולה הארץ להנתן לזרעו של אברהם.

מזבחות

בפרשתנו אנו מוצאים את אברהם הבונה מזבח לה' וקורא בשם ה'. בנית המזבח באה יחד עם קריאה בשם ה', הדבר בא לידי בטוי בשני מקומות בפרשה: כשאברם בא לבית אל בפעם הראשונה נאמר : "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'", ואף כשהוא שב למקום נאמר שוב: "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'".

קריאה בשם ה' נזכרת יחד עם בנית מזבח גם אצל יצחק: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'".

במקומות אחדים קריאת שם ה' הנקרא בסמוך למזבח משתנה ע"פ הנסבות. כמו למשל: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: , או: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו: וכן אצל משה: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:. ועל גדעון נאמר: וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי אלהים כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי.

לעמת זאת: קין והבל הביאו מנחה לה' ולא בנו מזבח. זה היה עוד בטרם הוחל לקרוא בשם ה', וגם המזבח לא נבנה.

הגויים הקדמונים היו בונים מזבח ומציבים לידו פסל או תמונה. הם היו אומרים שזאת תמונתו של האליל. לא כן עובדי ה'. עבודת ה' בנויה על כך שלה' אין צורה ודמות. מאידך, שמות רבים יש לו. לא אל כל אדם התגלה ה' בשמו, כבר בפרשה אנו מוצאים את מלכיצדק האומר לאברם "ברוך אל עליון", ואילו אברהם אומר: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". הוא אלהי אברהם, הוא האל הגדול הגבור והנורא, והוא קונה שמים וארץ. אין לו דמות הגוף, והוא איננו מצומצם, כל אדם מכיר אותו בשם אחר, כי כל אדם מכיר גבורה אחרת שלו, ובלבד שכלם מסכימים שהוא הוא בורא העולם קונה שמים וארץ. אם מנסים לתת לו דמות, זה אינו הוא וזו עבודה זרה. מאידך: אם קוראים אותו בשם, אפשר לבנות מזבח.

בברית בין הבתרים אברם מבתר בהמות אך לא בונה מזבח. ה' יורד באש כמו בפרשת שמיני, אך בינתים צריך להאבק בעיט. תמיד כשבונים מזבח לה' צריך להאבק במי שאומר שהקרבנות אינם אלא פגרים, אבל אחרי כן יצאו ברכוש גדול ונקבל את הארץ.

בנית המזבח היא קריאה בשם ה'. היא הכרזה ששם ה' חל על המקום הזה. כך אנו מוצאים אצל אברהם: אברהם בונה מזבח בכל מקום שבו הוא מתישב. בשכם, בין בית אל ובין העי, ובחברון. אברהם יכול לשבת במקום אחרי שהקים שם אהל ובנה מזבח לה'. אלה שני התנאים הנחוצים למגורים. את האהל אברהם נוטה, את המזבח הוא בונה. מזבח הוא מבנה הבנוי על הקרקע ואינו נייד כמו האהל. לכן במקום הבא יש לבנותו מחדש. ויש לתת את הדעת לקריאה בשם ה' האמורה בין בית אל ובין העי: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’". בנית המזבח היא קריאה בשם ה', וכך מוצאים אנו גם אצל יצחק: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’ וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ", וכן אצל יעקב: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", וכן: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו". הקריאה למזבח בשם ה' נזכרת במקומות נוספים בתנ"ך. יעקב, כאמור כאן, קורא למזבח אל אלהי ישראל, ואל בית אל. משה בונה מזבח וקורא לו ה' נסי וגדעון בונה מזבח וקורא לו ה' שלום. בנית מזבח במקום, היא בטוי לכך ששם ה' נקרא על המקום. במקום זה יש חניה לעובדי ה'.

גם בפרשת העקדה, נזכרת קריאה בשם ה'. אמנם לא מיד אחרי בנית המזבח אלא רק אחרי הקרבת האיל, אך שם נאמר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה".

בבנית מזבח נקרא שם המקום בשם ה'. משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אומר לזבוח בארץ. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. הוא נתן על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל ולא את המקום. יש עוד קרבנות שנתנים על המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נתנים גם על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח. המזבח יבנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. במצרים ינתן הדם ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח ינתן לדורות.

בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו.

אחרי שבני ישראל ראו את הקולות ואת הלפידים ונעו, נאמר: ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם  לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם  מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ממקום המזבח שתעשה לי הוא מקום שבו אזכיר את שמי.

ואת זה אנו למדים מהפסוקים האלה, שאמורים מיד לאחר מעמד הר סיני: כיון שדברתי עמכם מן השמים, הלא ראיתם שאין אפשרות לאלהים מן הארץ, כלומר: אלהי כסף ואלהי זהב. מעין זה אומר משה לבני ישראל בפרשת ואתחנן: ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש  פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. כלומר: הלא ראיתם שלה' אין תמונה, לכן השמרו פן תעשו תמונה. התמונה אינה של ה'.

ואולם, יש דבר אחד שכן אפשר ואף צריך לעשות מאדמה: מזבח אדמה תעשה לי. ועליו יקרא שם ה'. מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם ה', שכנראה היא היא.

בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו. לכן אחרי הצווי על בנית מזבח נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.

ואם כך, לכאורה היה צריך לומר בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אך לא היא. במקום שבו אנו בונים מזבח, אף שהמזבח בא מן האדמה ולא מן השמים, ה' מזכיר את שמו.

במקדש, כמו בהר סיני, יש חבור בין שמים וארץ. ומכח אותו חבור, יכול להקרא שם ה' בארץ. המזבח מיצג את אנשי הארץ, הוא עשוי מן הארץ. השכינה שורה בקדש הקדשים, ובו אסור לבנות גוף מן הארץ. שום דבר ארצי אינו יכול ליצג את ה'.

בפרשת קין והבל אין עולה ואין מזבח. הם נזכרים לראשונה אצל נח. והם פועלים את פעולתם, "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וכו'". בנגוד לקין והבל שהביאו מנחה, העלה נח עולה. מנחה היא דורון שמביא אדם למלך, כמו יעקב שאומר והורידו לאיש מנחה, וכמו אהוד שהביא מנחה לעגלון. אין כאן הזדהות של האדם עם מלכו אלא מעין אמירת "קח את מנחתי והנח לי, יצאתי ידי חובתך". לכן הלשון אפילו אצל הבל היא לא רצון אלא שעיה. לא כן עולה.

במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה מאדמה, מתוך העולם הזה. הוא המייצג את הארץ במפגש בין הארץ ובין ה', במשכן. לכן הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא הבטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון בתוך בני ישראל.

נח בנה מעצמו עולם מחודש אחרי חורבן העולם הקודם. השלמת בניינו של העולם היא בנית מזבח והעלאת עולה. כלומר: אני לא קים סתם, אני קים לשם ה'. כל שיש לי – לה' הוא. כשראה זאת ה', אמר שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. אם העולם הזה לי הוא, פועלת מדת הרחמים.

כמובן שפרשת העקדה מבטאת זאת יותר מכל. פרשת העקדה מלמדת שהאדם שיך לה' ומוכן לתת לה' את כל אשר לו אם יבקש זאת ה'. האיל, העולה שהועלתה, מלמד שזאת מה שמלמדת העולה. האדם נותן את כל אשר לו לה'.

בנית אהל ולידה מזבח מלמדת שזה לא סתם אהל אלא השגרירות של ה' בעולם. כאן נקרא שם ה'. וכאן מתחברים שמים וארץ.

על דברתי מלכי צדק

הפרשה מציגה את בנית המזבחות והקריאה בשם ה'. והיא מציגה גם כהן. כהן שנותנים לו מעשר מכל.

מלכיצדק מלך שלם הוא מלך ירושלים, כך למדו חז"ל ומסתבר שלמדו זאת מכך שמלך ירושלים בספר יהושע נקרא אדניצדק. כלומר: מלכי העיר הזאת נשאו את השם צדק. על כך מתבסס גם ישעיהו שאומר שבעבר צדק ילין בה, ולעתיד לבא יקרא לך עיר הצדק.

מלכיצדק הוא כהן לאל עליון. במה כהנתו? בעצם העובדה שהוא הממונה על ירושלים. שהרי גם על דוד נאמר שבני דוד כהנים היו. ונאמר "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". כלומר: אתה כהן כמלכיצדק. לעולם תשב בירושלים. על זה אמר אביה בהר צמרים שה' נתן ממלכה לדוד ולבניו ברית מלח. ברית מלח ככהנה. מזמור קי מציג את מלכות דוד כמטה מציון למלך היושב מימין ה'. "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה’ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ:  מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה’ מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ:  עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ:  נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק:  אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים...".

בפרשה יש מזבחות וקריאה בשם ה' בכל הארץ, מלבד במקום ישיבתו של הכהן. המטרה היא לאחד אותם למקום אחד.

הברית – הזהרו מחקויים

שלש פעמים בפרשה מתגלה ה' לאברהם ומבטיחו על הארץ ועל הזרע. הפעם הראשונה: " וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:" בפעם השניה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי.וְהִנֵּה דְבַר ה’  אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’  אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:", הפעם השלישית היא אחרי שאברם נושא את הגר ונולד ישמעאל. שם נאמר: "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

ה' הבטיח לאברהם את הארץ, לו ולזרעו אחריו לדורותם. ואולם, אברהם מתקשה למצוא את הזרע המדובר, כיון שאין לו זרע. לכן הוא מחפש תחליפים בדרך הטבע, תחלה לוט, אח"כ אליעזר ואח"כ ישמעאל. אחרי כל אחד מהנסיונות האלה מתגלה אליו ה' ושולל את האפשרות המדוברת. הוא מבטיח לו זרע משלו, ואברהם מאמין בה'.

בפעם הראשונה, אחרי שאברהם מסכים לתכנית חלוקת ארץ ישראל, מראה לו ה' את כל הארץ, וההדגשה היא על המלים "כל הארץ". לא תהיה שום חלוקה.

בפעם השניה, אחרי שאברהם מציע אפשרות לקבלת כל הארץ, אך לא לזרעו, הדגש הוא על הזרע. הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת. לך ולזרעך ולא לזרים.

בפעם השלישית באה הדגשה נוספת. לא די בכך שאנו מדברים על כל הארץ, לא די בכך שאנו מדברים על זרע אברהם, צריך מרכיב שלישי: הברית. הארץ כולה תנתן לאברהם ולזרעו, ע"פ ברית בין אברהם וזרעו לבין ה', רק ע"פ ברית זו ורק למי שנכנס בברית זו, יכולה הארץ להנתן לזרעו של אברהם.