נח

והרי התחזית (בשם יפת): יהיה חם, והים יהיה נ‎ֹחַ.

נח, שמקבל את תחזית מזג האויר זמן רב מראש בדוור ישיר מאת ה', מעסיק לעזרתו שני חזאי משנה: עורב ויונה.

נח שלא נכנס לתבה אלא כשה' אמר לו, וגם לא יצא מהתבה עד שה' אמר לו, למה היה צריך לשלוח את העורב והיונה, ולמה התורה מספרת לנו זאת?

עצם הספור כתוב בצורה לא ברורה. לא כתוב למה נח שלח את העורב. אפשר לנחש שהוא שלח אותו לאותה מטרה שלשמה שלח אח"כ את היונה. אבל זה לא כתוב. רק כאשר הוא משלח אח"כ את היונה נאמר שהטעם הוא לראות הקלו המים מעל פני האדמה. האם הוא קבל תשובה כלשהי? לא ברור. רק אחרי שבוע, בפעם השניה שהוא שלח את היונה, נאמר "וידע נח כי קלו המים מעל הארץ".  אם כך – למה שלח אותה בפעם השלישית שוב? אפשר לנחש, שהוא רצה לראות אם קלו המים עוד יותר, עד אשר לא תשוב כלל, אבל זה לא כתוב. מודגש ההבדל בין העורב ליונה, את העורב הוא משלח סתם, את היונה הוא משלח מאתו, או מן התבה, והוא שולח ידו ולוקח אותה. רק בפעם השלישית הוא משלח אותה סתם.

ומה הועיל כל המידע הזה, אם נח לא יצא מהתבה עד שה' אמר לו?

נאמר כאן "ויחל עוד שבעת ימים אחרים", לא היו לפני כן שבעה ימים ראשונים. צריך להסביר ששבעת הימים  האלה הם אחרים ביחס לארבעים הימים הראשונים. המלה "ויחל" מזכירה (אע"פ שהמובן שונה) את הפסוק "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם".

ה' הורה לנח לעשות תבה ולהכנס אליה. הוא לא אמר לו דבר על היציאה. הוא אמר לו להביא אל התבה את כל החיות כדי לחיות זרע על פני כל הארץ, אך לא היתה שום הבטחה על כך. הברית כללה "והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה" וכו'. כך עברו שבעת הימים, ואחריהם ארבעים ימי הגשם.

נח לא ידע עד מתי יצטרך להיות בתבה, והוא גם לא ידע אם ה' יגיד לו מתי לצאת. הוא הבין שכעת הכל תלוי בו. דוקא אם ישלח את היונה מאתו, אם יעשה דברים מאתו, יצא מהתבה. העולם כעת תלוי בו. אחרי שעברו ארבעים יום משנגמר המבול, חכה עוד שבעה ימים, כנגד השבעה והארבעים שבתחלת המבול, וברר בעצמו ונודע לו שקלו המים מעל הארץ. כעת, הוא מסיק, הכל תלוי ביושבי התבה. הוא זה שצריך לבנות את העולם.

הברית שכורת אתו ה' אחרי היציאה מהתבה, והאמירה צא מן התבה, היא אמירה אחרת. היא דבור עם נח שלוקח אחריות לקיום העולם ולקשר שלו עם ה'. לכן, דוקא אחרי שנח מיזמתו בונה מזבח ומעלה עליו מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ה' מריח את ריח הניחוח ואומר שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. יש כאן אדם אחר, שנושא בעצמו באחריות לבריאה כולה. כאן אין הקמת ברית לביאה אל התבה, אלא הקמת ברית שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. לא רק התבה נמסרה כעת ביד האדם, אלא העולם כלו.

המשכן ותבת נח

כבר כתבנו  שיש קשר בין פרשיות המשכן לבין גן עדן. גם בפרשת נח יש דמיון גדול לאותן פרשיות.

התבה והמשכן עשויים שניהם מעצים, והם וכליהם הם שני המבנים היחידים שהתורה מפרטת את מדותיהם בדיוק ארכם רחבם וקומתם בצווי ה'.

החזרה המרובה על "כאשר צוה אלהים את נח", "כאשר צוה אותו אלהים כן עשה" וכו'.

הבטוי "וכפרת אתה מבית ומחוץ".

לתבה הוכנסו בעלי חיים במספרים שנים ושבעה, הקרבנות תמיד באים באחד, שנים ושבעה.

המבול מתחיל בתקופה של "ארבעים יום וארבעים לילה" ואף מסתיים בתקופה של ארבעים יום.

התבה נחה על ההר.

המבול מתחיל ונגמר בברית וב"והקמתי את בריתי" ו"זאת אות הברית".

הפסוק "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן" מזכיר פסוקים רבים במשכן. אבל שם ה' נראה בענן וכאן הקשת נראית בענן. אמנם מצאנו שכמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', אבל בכל זאת זו רק קשת.

הייציאה מן התבה – גם האדם וגם הבהמה – למשפחותיהם. פעמים בפרשה.

ביציאה מן התבה נבנה מזבח וה' הריח את ריח הניחוח.

בשניהם ה' זוכר את בריתו.

גם כאן וגם במשכן יש שתי פרשיות פרשית האדם הבא אל ה' ופרשת ה' הנראה אל האדם. גם כאן יש פרשיה אחת של נח היוצא מן התבה ובונה מזבח וה' מברך אותו, ופרשיה שניה של ה' הנראה אל נח בקשת שבענן.

יש מקום אחד שבו ה' נראה אל האדם אשר בעולם. בפרשתנו האדם הזה הוא נח. לעתיד יבחר עם אחד מבין בניו של נח, והוא ורק הוא יעמוד לפני ה' במשכן ויראה אליו.

חטאו של חם

בפרשתנו נזכר המעשה של חם, שראה את ערות אביו, ובעקבותיו קלל נח את כנען, בנו של חם.

מה היה חטאו של חם? בסנהדרין ע. נחלקו הדעות: חד אמר סרסו וחד אמר רבעו. כלומר: הכל מסכימים שא"א לפרשו כפשוטו, שחם רק ראה, כי על זה יתקלל הוא וזרעו? וגם הלשון "אשר עשה לו בנו הקטן" משמע שהוא עשה מעשה.

גם בפרשת עריות נזכרה לשון גלוי ערוה וראית ערוה, ואין פירושה הגלוי והראיה אלא המעשה,  ולכן גם בפרשתנו יש לפרש שעשה מעשה, כלומר סרסו או רבעו.

אבל עדיין יש לשאול למה נח קלל את כנען ולא רק את חם. אם חם חטא, למה קולל כנען? ולכן נראה לפרש שחטאו של חם היה שבא על אשת נח והוליד את כנען. ולכן קולל כנען. את הפסוק "וירא... את ערות אביו" יש לפרש בדומה לפסוק "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא". וכן פסוקים נוספים בפרשת עריות, שמשמע מהם שהבא על אשתו של קרוב, גלה את ערות הקרוב.

בד"כ המלה "אהלו", כתובה באות ו. אבל כאן כתוב "ויתגל בתוך אהל‎ֹה" באות ה. ואין דרך התורה לכתוב כן אלא בעניני נשים, כך נאמר לגבי יעקב ויט אהל‎ֹה מהלאה למגדל עדר. עוד פעמיים נזכרה המלה באות ה' לגבי אהלו של אברהם בבית אל. ושם דרשו חז"ל שנטה את אהלה של שרה תחלה, אבל אצל נח ויעקב לא היו צריכים לדרוש דבר כי ברור למה נכתב בה'. וגם אצל אברהם אפשר לפרש שנכתב בה' כדי ללמדנו שאע"פ שלקחה פרעה לא נפגעה ושבה אל מקום אהלה בתחלה.

תלמוד בבלי

פרשת מגדל בבל פותחת ב"ויהי בנסעם מקדם", הנסיעה מקדם איננה תאור גאוגרפי. היא חוזרת גם בפרשה הבאה, כאשר לוט עוזב את אברהם ויורד לסדום, נאמר שם "ויסע לוט מקדם", וברור שקדם איננו תאור גאוגרפי שהרי לוט נסע למזרח.

כמובן שהמלה מקדם מזכירה גם את מה שקראנו בפרשה שעברה: ה' נטע גן בעדן מקדם, ואח"כ גרש ממנו את האדם והשכין מקדם לגן עדן את הכרובים.

חששם של אנשי אותו דור, שאכן התגשם בסוף הפרשה, היה פן יפוצו על פני כל הארץ. לשם כך הם בנו להם מגדל וראשו בשמים. שבו יהיה די מקום לכלם במקום אחד.

אלא, שכמו נסיעתו של לוט מקדם שהסתימה ב"ארדה נא ואראה הכצעקתה", מסתימת גם הנסיעה הזאת בירידה של ה' לראות. לא התפרש בתורה מה ראה ה' שבגללו הפיצם על פני כל הארץ, אבל התוצאה ידועה: שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ.

כבר עמדנו בשבוע שעבר על כך שגן עדן מקדם הוא מקום השכינה. מי שנסע מקדם גרש את עצמו ממקום השכינה. מסתבר שהוא גם נסה ליצר תחליף. מגדל אחר, שבו נעשה לנו שם, נפרסם את עצמנו, את עצמתנו ואת גדולתנו, ונבנה לנו מרכז חדש, שלא במקום השכינה.

כך גם מגדל בבל, הוא מתחיל בנסיעה מקדם. שרשו התבססות לא על ה', אלא על לבנים מעשה ידי אדם, שעשוים חמר. להבדיל מהמודל שהראה ה' לישראל בהר סיני "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים", מעדיפים בני האדם לבנה אחרת, עשויה מהאדמה החמרית, ולא תחת רגליו כעצם השמים, אלא ראשו בשמים.

על זה אומר ה' "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". רש"י אומר שזה בתמיה, אבל הלשון "ועתה" משמעה שלא. הלשון "ועתה" מלמדת שיש כאן החלטה: עתה יהיה כך וכך. במדה מסוימת היא מזכירה את דברי ה' בחטא המרגלים: " חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם", רציתם לא להכנס לארץ, אכן לא תכנסו לארץ. גם כאן, רציתם לנסוע מקדם אכן תסעו מקדם. לא יבצר מכם כל אשר יזמתם לעשות. (ובמדה מסוימת גם חטא גן עדן כך הוא, רציתם להיות כאלהים ולדאוג בעצמכם לטוב ולרע, צאו מגן עדן ולכו להיות עצמאיים, אתם כבר יודעים בין טוב לרע. שלשת החטאים האלה הם חטאים של מי שמאסו בחיים בצל השכינה, ואכן גלו ממקום השכינה).

תפקידה של בבל לדורות הוא להיות שרש הגלות וההפצה על פני כל הארץ. משם הפיצנו ה' על פני כל הארץ, ושם בלל ה' את שפתנו. מי שמסיע את עצמו מהשכינה, אכן יגלה ממקום השכינה. זוהי מהותה של בבל.

עשרה דורות ועשרה דורות

כשהזהיר ה' את האדם לבל יאכל מעץ הדעת, אמר לו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". האדם לא מת באותו יום, אך הוא גורש מגן עדן והתקלל "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

עשרת הדורות שמאדם עד נח חיו כתשע מאות שנה ויותר. עד שחטאו ובא המבול.

הדורות שמנח ועד עבר חיו כארבע מאות וחמשים שנה, עד שחטאו בחטא מגדל בבל, ונפצו על פני כל הארץ.

הדורות שמפלג ועד אברהם חיו כמאתים שנה.

פרשות בראשית ונח מובילות את הקורא מחטא לחטא. כל חטא משנה את המצב בעולם, ומביא מיתה, מקצר את תוחלת החיים בחמשים אחוז.

אבל הענש הוא לא רק מיתה, הענש הוא גם גרוש מן האדמה וקללה לאדמה:

בגן עדן חטא האדם באכילה מעץ הדעת, בכניסה אל העץ אשר בתוך הגן. ענשו היה גרוש מגן עדן.

לפני המבול מלאה הארץ חמס, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. הענש היה השחתת הארץ.

במגדל בבל היה חטאם בכך שרצו לבנות מגדל וראשו בשמים פן יפוצו על פני כל הארץ, וענשם היה שיפוצו על פני כל הארץ.

גם במבול וגם במגדל בבל יש, מלבד האדם, שותף נוסף בחטא ובענש: הארץ. בגן עדן השותף הנוסף נקרא האדמה.

האדם בא מן האדמה. הוא נברא כדי להיות עליה, כלומר מעליה, החטא מחזיר אותו אליה, כלומר אל תוכה. אבל החטא גם מרחיק את האדם מעל האדמה. וגם האדמה מתקללת בעבורו. החבור לאדמה הוא חיים, החיים הם חבור לאדמה. גרוש ממנה הוא מיתה. לא רק לאדם, אלא גם לאדמה. כשחטא האדם, נאמר לו ארורה האדמה בעבורך, והוא גורש מהגן. קין טוען כלפי ה' "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ... והייתי נע ונד בארץ". גם דור הפלגה נענשו בהפצה על פני כל הארץ.

קללת האדמה באה בשלבים, האדם גורש מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לֻקּח משם. עם זאת, התקללה גם האדמה בעבורו.

נח נקרא נח משום "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ואכן, על נח אומר ה' "לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". נח יוצא מן התבה ועובד את האדמה. "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", הוא למד שהאדמה לא תתקלל עוד בעבור חטאו, אבל הוא יתקלל בפירות שתתן לו האדמה.

וכאשר בנו בניו את מגדל בבל, ענשם היה דומה לענשו של אדם בחטא גן עדן, גרוש והפצה על כל הארץ. מעתה הם שבים ומופצים בכל הארץ, אבל הארץ איננה מתקללת במעשיהם. האדם הוא כבר חסר ערך, חטאיו אינם משפיעים על כל העולם. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

אבל עם ישראל נכנס לארץ ישראל ע"מ לחיות בה במדרגה הראשונה, מדרגת גן עדן. הוא אמור לעבדה ולשמרה. ואם יחטא, תתקלל האדמה בעבורו, והאדמה לא תתן את יבולה. אם ישמור את המצוות, ירבו ימיו וימי בניו על האדמה אשר נשבע להם ה', יאירכו ימיו על הארץ. אם ישוב ויחטא ויעבוד עבודה זרה, יפיץ ה' אותו בכל הארץ. גם הוא וגם הארץ יענשו. עם ישראל עדין חי במעלה של אדם שהארץ תלויה בו ומתקדשת בהתקדשו ומתחללת בהתחללו. ארץ ישראל עדין נמצאת במדרגה הראשונה, היא מקיאה ממנה את החוטאים ואסור לחלל אותה. לעם ולארץ מובטח שגם אם יחטאו ויפוץ העם מאדמתו, ישוב ה' ויקבצנו אל הארץ.