בשלח

פן ינחם העם

פן ינחם העם בראותם מלחמה. אם זה היה החשש למה אחרי פסוקים ספורים בלבד הקב"ה רוצה דוקא להראותם מלחמה? ואכן שם הם רוצים לשוב מצרימה. וה' מראה להם מלחמה שבה אתם תחרישון. תפקיד המלחמה הוא ללמד את ישראל שאל להם לחשוש ממלחמה. ואכן הם מכירים בנס ואומרים ה' איש מלחמה. וכן נמגו כל ישבי כנען. כלומר: הם מבינים שעתה ארץ כנען פתוחה בפניהם. ועכשו נהלת בעזך אל נוה קדשך. מעבר הים היה מעבר של עם ישראל אל עם שראוי להלחם בארץ. ההצלחה באה לידי בטוי בסוף הפרשה בה אמנם גובר ישראל כשמשה מרים את ידו, אך הנצחון הוא לפי חרב. ישראל נלחם בדרך הטבע ויכול, ולא ע"י מטה כמו בים. מלחמת עמלק היתה המלחמה הראשונה של יהושע להכנסת ישראל לארץ. הכנת הצבא והכנת הלבבות להיות מוכנים להלחם על מה שה' יאמר. תפקידו של עמלק, לפ"ז, הוא ללמד את ישראל שברע נלחמים ולא חתים. לכן יש לזכור תמיד שאנו נלחמים ללא הפסק בעמלק. לא תשכח. אל תרפה ידיך מן המלחמה ואל תתעיף ותנוח. שנה אח"כ שוב עמד יהושע והכריז עלה נעלה וירשנו אותה, ושם הוא בטא את המסר העולה מקריעת הים: אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ... וה' אתנו אל תיראם. זה מה שאומרת שירת הים, אך בני ישראל אז לא שמעו אליו והוא נכנס לארץ עם בניהם.

יהושע הוא הנלחם בחרב, ולא במטה. גם הירדן לא סב לאחור במטהו של יהושע אלא בארון הברית. ואמנם את יריחו כבש לא יהושע אלא שר צבא ה' שבא אל יהושע ולמדו את דרך המלחמה וההקפות. ואמר לו עתה באתי ואמר לו הקף את העיר, אבל אח"כ כבש יהושע וישראל את העי בלי נסים ובלי נמגו. אחר שכבר חזרו אלה שנמגו למקומם. כדי ללמד את ישראל שהם נלחמים ונוצחים, והם צבא ה'. משה משתמש במטה בהכאת הצור בחורב ובמלחמת עמלק. את הכאת הצור היה עליו לתקן בפרשת חקת, ולא תיקן. היה עליו ללמד את ישראל שה' הוא העובר לפניהם, ולא המטה. מאידך, יש חלק שני לפסוק ה' עבר לפניך (דברים לא, ג), יהושע עובר לפניך, ואת זה לימד משה את ישראל בסוף הפרשה. הוא לימדם שאף על פי שהוא בראש הגבעה, העם הוא המצֻוֶּה להילחם, ובראשם יהושע, וגם הרמת המטה צריכה עזרה. זה בא אחרי שנעשה עוד נס בלי מטה, כמכת בכורות: פרנסת ישראל מן השמים למען אנסנו. יכולת החיים משולחן גבוה כמו בארץ ישראל: שהעם הוא המלקט והוא המאמין, היא יכולת המעבר ממלחמה של יראי מלחמה מחרישים, למלחמה בחרבו של יהושע. בחירת ה' בישראל לא נעשית בהרמת מטה אחת; היא נעשית בהתגלות ישירה של ה', שבאה אך ורק על ידי עבודה מרובה של ישראל הן בדרך הטבע והן בעבודה רוחנית מרובה וקשה הצריכה תמיכה מזה אחד ומזה אחד. רק כך אפשר לחיות בצל ה', בעבודה. בהכרה בכך שאנו עבדי ה' וחייליו החייבים לעשות מלאכתו בכל כוחותינו. תחילה במילה ובפסח כמו שביארנו לעיל, ואחר כך בעבודתו בארץ ישראל בכל כוחותינו, מתוך אמונה שהוא יוריד לנו את לחמנו מן השמים דבר יום ביומו. בפרשת עמלק אנו למדים שגם הרמת המטה היא עבודה קשה שצריכה תמיכה. שעבוד ישראל לאביהם שבשמים שיכירו בכך שהוא תומך בהם גם כאשר הם לוחמים כדרך הטבע. לא בקלות יהיו ידיו אמונה. להבדיל מהיד הרמה של תחלת הפרשה, כאן ידי משה כבדים, וכלשון חז"ל: רפו ידיהם מן התורה.

השירה בפרשתנו מלמדת שבני ישראל למדו בקריעת הים שה' איש מלחמה, והם יכולים לעבור ולהלחם. לכן פותחת הפרשה בפן ינחם העם. השירה אומרת שה' איש מלחמה. הנה עשה ה' תחבולות ויד גדולה וירה את פרעה ושלח חרונו במצרים, כן ישלח חרונו בפלשת וכנען ויביאנו אל נוה קדשו. ישראל ידעו שהולכים אל ארץ אבותיהם שזכרה לא מש מהם ומאבותיהם, אך אמרו שאינם יכולים ולא יעלו אלא בדור אחר. אחרי שראו את היד הגדולה הבינו שאכן יכולים הם לעלות ולהלחם. וזה ההבדל בין אצבע אלהים לבין היד הגדולה. כמה לקו באצבע? באצבע למדו שה' יכול ללמד את משה להיות חרטום ולעשות כמה מופתים וקסמים שיכולים קצת להציק למצרים, אך בעקר להיות להטוטי חרטומים. כמה לקו ביד? ביד הגדולה למדו ישראל שה' לא רק עושה מופתי חרטומים אלא אף נלחם, ואף שולט ממש בדברי ימי עולם, ולכן הם שרו. הם עדין לא למדו לגמרי על כחו בכל העולם ושאלו הגם לחם יוכל תת. אך הם למדו שה' איש מלחמה ועל כך שרו שירה.

הענן, האש והים

הנס המבואר בפרשה היטב ובאריכות הוא שמשה נטה את ידו על הים ובני ישראל עברו בו ביבשה, המצרים באו אחריהם בים, הים שב לאיתנו, והמים כסו את הרכב ואת הפרשים.

ואולם, בתוך הפרשיה יש כמה פסוקים שמזכירים גורם נוסף: נאמר כבר בתחלת הפרשיה "וה' הולך לפניהם  יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם". וגם תוך כדי המלחמה נאמר "ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה". ובהמשך: "ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים". והמצרים ראו ואמרו "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים".

ה' מתגלה כאן באש וענן. כמו שהוא עתיד להתגלות גם בהר סיני, במשכן, ובעוד כמה מקומות במדבר. והוא הולך לפני ישראל לנחותם הדרך. הענן חוצץ בין ישראל והמצרים, ומגן על בני ישראל. אבל הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת בצל נס קריעת הים, התופש את המקום המרכזי. ונראה שלא רק הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת, גם ישראל לא יחסו לה חשיבות. ישראל ראו כבר בצאתם את עמוד הענן שבראש המחנה, אבל זה לא הביא אותם לא להאמין ולא לשיר. בקריעת הים הם לא ראו את עמוד הענן, שהיה מאחוריהם, רק המצרים היו יכולים לראותו. ישראל ראו את משה הנוטה את ידו. ורק משראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, כלומר את תוצאות מעשיו של ה', את מצרים מת על שפת הים, האמינו ושרו. הם לא שרו למראה הנס, הם לא שרו למראה מעשי ה', הם שרו למראה המצרים המוכים ביד ה', כשאת המכה עצמה טחו עיניהם מראות. (היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים היינו המצרים המתים).

בכל מלחמה אפשר לראות את יד ה' ואפשר לא לראות אותה. אפשר לראות רק את הים והמצרים, ואפשר לראות בכך את יד ה'. לא כל אדם מצליח לראות את ההתגלות, אבל היא נמצאת בכל מקום.

בשירה מודגש בעקר הנס הגדול, הנגלה. קריעת הים וטביעת המצרים. האם אפשר למצוא בה גם את ראית ה' המנחה בדרך? יש כמה פסוקים שאולי רומזים לכך, כמו "וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כקש", אולי גם "גאה גאה", גם "נחית בחסדך" אולי רומז לפסוק "וה' הולך לפניהם  יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך". וכמובן הפסוק "זה אלי", שחכמים דרשוהו שישראל ראו התגלות. ואולם אין אלה אלא רמזים. או ליתר דיוק: ספק רמזים. פסוקים שאם מאד רוצים אפשר לפרש אותם כרומזים למראות הענן והאש, אבל אין כל הכרח לפרש אותם כך. קריעת הים וטביעת המצרים מפורשים בשירה. התגלות ה' בענן - ספק גדול אם נזכרה כלל. גם בשירה, כמו בעולם המעשה, אפשר לראות את ההתגלות, ואפשר שלא לראות. גם ישראל לא ראו אלא אחרי שהמצרים הכירו בה' הנלחם במצרים.

לכאורה, אפשר היה לתאר את כל מעשה קריעת ים סוף בלי לכלול בה את פסוקי ההתגלות. הם לא מלאו תפקיד בקריעת הים. מאידך, הענן חצץ בין ישראל למצרים, ואולי אפשר היה להגן על ישראל מפני מצרים גם ללא קריעת הים. אעפ"כ, גם המבנה של הפרשה, וגם בני ישראל בשירתם, שמים את הדגש דוקא על קריעת הים והיד הגדולה שעשה ה' במצרים. הענן והאש אינם מראה ה', לה' אין מראה. ההתגלות הגדולה שמביאה לשירה הגדולה היא שליטתו של ה' בעולמו, והנעתו את הכחות הגדולים שברא. זוהי היד הגדולה שראו ישראל, שמלמדת שמי כה' נאדר בקדש, ושה' ימלך לעולם ועד.

איך אפשר לתאר במלים מראה אלהי

בכל המכות הכה משה במטהו את כל כחות הטבע. תחילה את היאור, אח"כ את האדמה ואח"כ את השמים. ועל כל זה נאמר בפירוש שזה נעשה למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. לפרעה המאמין בכחות הטבע היה צריך להראות את שליטתו של ה' בכחות הטבע, למען ידע כי לה' הארץ. לכן היה צריך להוציא את המצרים ממצרים ולהביאם אל הים, כדי להשלים ולהכות גם את הכח הזה, וגם כאן נזכר אותו ענין: וידעו מצרים כי אני ה'. הכאת הים היא עוד אחת מהמכות. ככל המכות מתחרט פרעה על הסכמתו שבמכה הקודמת, ה' מכביד את לבו, וכחות הטבע שהוא מאמין בהם מוכים במטה למען ידע כי אני ה'. ומצרים יודעים. אט אט יותר ויותר מעבדי פרעה וחרטומיו יראים. ועל הים הם אומרים בפירוש אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. ואז מכירים בו גם ישראל.

ככל המכות חוזרים גם כאן המטה, הכבדת לב פרעה, הכאת כחות הטבע, וידעו מצרים כי אני ה'. אבל כאן יש אמירה בולטת נוספת שלא היתה במכות: כבוד ה'. מצרים לא רק ידעו את ה', הם גם יראו את כבודו. ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ובכל חילו.

מה מיוחד בנס הזה שלא היה במכות, שה' נכבד בו?

כאן יש התגלות של ה'. התגלות זו לא היתה במצרים, ואפילו לא במכת בכורות. ה' הולך לפני עמו ישראל בעמוד ענן ועמוד אש. בהם הוא גם משקיף אל מחנה מצרים. וה' נלחם במצרים. המלחמה היא הבמיאה את ישראל להכרה בה' ולשירה.

ההכרה עצמה באה לידי בטוי בשירה. אך יחודה אינו בהכרת כחו של ה' כיוצר הטבע, אלא למעלה מזה: כמנהיג ומצביא בטבע. אין ישראל מהללים את ה' על שבכחו להכות את איתני הטבע, אלא על כך שהוא דן את המצרים ומושיע את ישראל. אין ה' עושה להטים גרידא, אלא מנהיג בירה, בעל רחמים ודין, שיש לו דרך בהנהגת עולמו. וזה מותר ישראל על פרעה וחרטומיו. בעוד החרטומים רואים את ה' ככחות הטבע, שהם כלם כלים גדולים, רואים אותו ישראל כמנהיג ובעל רצון השופט ומולך בעולמו. ה' איש מלחמה, כלומר: מלך, מנהיג. (וכבר הזכרנו שבכל המכות המכה באה ע"י מטה אבל סלוק המכה בא ע"י תפלה. כאן גם שיבת הים לאיתנו באה ע"י המטה, היא חלק מהמכה, היא המלחמה שה' נלחם במצרים) והשירה נגמרת בה' ימלוך לעולם ועד.

לכן מבטאת השירה גם כסופים אל הר נחלתך ומכון לשבתך. לכל ארך הגלות נכספו ישראל אל המקום הזה. שהרי כבר בירידה למצרים היה ידוע להם שאלהים פקד יפקד אותם. אפשר שאף ידעו שיעודם לבא אל הארץ ולבנות מזבח לה' ולקרוא בשם ה', לבנות בית אלהים בשער השמים. בכל עת אמרו שהם מאמינים בכך ומיחלים לכך, אך לא עשו כן בפעל ולא עשו דבר לשם כך. כעת, כשה' נלחם להם למרות שהם החרישו, לא יכלו עוד להחריש ושרו שירה גדולה המבטאת רצון אמתי להתקדם הלאה, והבנה שהמלחמה שהם ראו אינה רק מלחמה כדי להציל אותם מהצבא המצרי ומשתמה הרי הם חוזרים למקומם, אלא היא פתח להתקדמות. היא ראית הנס כחלק מהתהליך ההסטורי הכולל, ראית הנס הרגעי כהזדמנות לתהליך הסטורי כולל מלמדת שיש בהם תשוקה אמתית לראות את הארץ והשכינה ומלכות ה' לעולם ועד, ולא רק אמירה ריקה מתכן שרגילים לאמרה.

אבל הדבר אינו שלם. כנגד דברי פרעה ועבדיו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, אומרים גם ישראל מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. ומסתבר שגם עבדי פרעה אמרו מה זאת עשינו מפני שרצו לומר מה זאת עשית אך לא העזו. עדין המצרים חושבים שפרעה הוציא את ישראל ממצרים וישראל חושבים שמשה הוציא אותם ממצרים. גם כאשר הם מאמינים, הם מאמינים בשתוף: בה' ובמשה עבדו.

ונגד זה יוצא משה בפרשת המן. גם שם מלינים בני ישראל על משה ואהרן על שהוציאו אותם אל המדבר, ומשה אומר להם: ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובקר וראיתם את כבוד ה'.

שוב חוזרים שני המרכיבים: האמונה בכך שה' הוא שהוציא את ישראל, וראית כבוד ה'. אבל הפעם כוד ה' בא שלא ע"י מלחמה אלא ע"י לחם. ואת המלחמה הבאה יצטרכו ישראל לעשות בחרב.

פרשיה מיוחדת המלמדת על ההתגלות

פרשת המן מחולקת לארבע פרשיות. הפרשיה הראשונה אומרת: "ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים  וילינו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר  ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". וממשיכה הפרשיה השלישית ופותחת: "וידבר ה' אל משה לאמר  שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם  ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה  ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ... וכו'".

הפרשיה השלישית ממשיכה היטב את הפרשיה הראשונה, המשך הספור מובן ולא מורגש שום חוסר בספור.

אלא שבין הפרשיה הראשונה לשלישית נזכרת פרשיה שניה: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא  והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום   ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים  ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו  ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'  ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלנתיכם  ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן". והפרשיה הזאת מעוררת קושיות רבות. יש בה דבור אחד של ה' אל משה, אחריו דבור של משה ואהרן אל ישראל, אחריו דבור של משה אל ישראל, אחריו דבור של משה באמצעות אהרן אל ישראל, ואז התגלות של ה'. מה אמר ה' באותה התגלות? לכאורה – את ההמשך, כלומר את הדבור שבתחלת הפרשיה השלישית. ואולם הדבר מעלה כמה קושיות: א. הדבור האחרון, כלומר הדבור של משה באמצעות אהרן, היה אמור להיות ראשון, קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם. זהו הדבור שבזמן שנאמר התגלה ה' אל משה. לעמת זאת שני הדבורים הראשונים, הדבור של משה ואהרן אל ישראל והדבור של משה אל ישראל, באו בודאי אח"כ, משה כבר יודע כאן את מה שיאמר ה' רק בפרשיה השלישית "בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם", לכן מדברים משה ואהרן על התגלות בקר וערב, ומשה עוד מפרט יותר ואומר שבערב בשר ובבקר לחם. שני הדבורים האלה בודאי נאמרו אחרי דבר ה' שבפרשיה השלישית, לעמת זאת, הדבור של משה אל ישראל באמצעות אהרן בסוף הפרשיה, נאמר בודאי קודם.

אילו לא נכתבה הפרשיה הזאת לא היינו חשים בשום חסרון, לכן נראה שהפרשיה הזאת היא פרשיה מבארת לפרשיה הבאה. הקדמה מבארת. מאמר מוסגר. יש כאן שני המשכים מקבילים לפרשיה הראשונה: הפרשיה השניה והפרשיה השלישית. הפרשיה השלישת עוסקת בהמשך העלילה: בני ישראל התלוננו, וה' שמע את תלונותיהם וספק את צרכיהם. אלא שהתורה מקדימה פרשיה מבארת: אין כאן רק ספוק צרכים, יש כאן התגלות של ה' שנועדה להראות לבני ישראל את כבוד ה', להודיעם שהוא הוציאם ממצרים, ולנסות את ישראל הילך בתורת ה' אם לא. למן יש גם תפקיד רוחני ולא רק תפקיד גשמי. כיון שהפרשיה הזאת אינה חלק מהעלילה אלא ביאור רוחני לעלילה, אפשר לה להכתב שלא כסדרה. לפי זה אפשר לחלק גם את הפרשיה הזאת לשנים. החלק הראשון, החלק המבאר, אומר: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא  והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום   ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים  ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו  ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'". זהו נסוח אחר לדברי ה' אל משה בפרשיה השלישית, ואמירתם לישראל. סוף הפרשיה, הוא המשך תיאור השתלשלות הענינים. למעשה, זה כבר חלק מהפרשיה השלישית. אפשר להמשיך מכאן את התיאור שאחרי הפרשיה הראשונה: "ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלנתיכם  ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן". מבחינת הזמן, חזרנו כאן אל אחרי הפרשיה הראשונה. משה מדבר באמצעות אהרן כיון שהוא עצמו כבר הולך לשמוע את דברי ה'. כבוד ה' נראה בענן. ואולם, התורה שייכה את הפסוקים האלה לפרשיה השניה ולא לשלישית, כיון שהפסוקים האלה מלמדים על כך שהמן בא בהתגלות אלהית.

בעבור נסות

אחרי קריעת הים, באות שלש פרשיות העוסקות בספוק צרכיהם של ישראל במדבר. מהים הלכו ישראל שלשה ימים במדבר ולא מצאו מים, עד שבאו למרה ושם המתיק להם ה' את המים. אח"כ, במדבר סין רעבו ישראל ללחם וה' הוריד להם מן, ואח"כ ברפידים שוב צמאו ישראל למים, וה' הוציא להם מים מצור חורב.

בשלשת המקומות חוזר מרכיב הנסיון. במרה ובמדבר סין נסה ה' את ישראל. במרה נאמר שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. לא ברור מהו הנסיון, אך ברור מאד שכרו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. לעמת זאת במדבר סין נאמר בפירוש מהו הנסיון: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והרושם העולה מהפרשה הוא שישראל לא עמדו בנסיון, לפחות חלקם. אנשים שהותירו ממנו עד בקר, ואנשים מן העם שיצאו ללקוט ביום השביעי.

נסיון זה מוזכר שוב בפרשת עקב: "וזכרת את כל הדרך אשר ה‎ֹליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא  ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ובהמשך: "המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך".

למשה ברור שנסיון הוא דבר טוב, הוא נועד "להיטבך באחריתך". גם אצל אברהם אנו מוצאים שהעמידה בנסיון הביאה להבטחה ולשבועה מאת ה'. כך אומר משה גם אחרי מתן תורה: "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

הנסיון ברפידים הוא אחר לגמרי, שם לא נסה ה' את ישראל אלא ישראל נסו את ה', והדבר חוזר הן בתחלת הפרשה והן בסופה. "ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם  וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'... ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". והקושיה זועקת לשמים: מה חטאו ומה פשעו ישראל? בצדק בקשו מים, שהרי היו צריכים מים לשתות. למה התורה רואה בכך נסיון לראות היש ה' בקרבנו אם אין?

ולכאורה נראה שאסף בתהלים הופך את היוצרות. אחרי תיאור הוצאת המים מהסלע נאמר: "ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה. וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם. וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר. הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטפו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו". אח"כ מתאר אסף את ענין המן (אם כי באמצע התיאור הוא עובר לתאר את פרשית המן של בהעלתך). אמנם, התיאור השירי לא תמיד מתאר את המציאות כהוויתה, מטרתו היא שיר ולא תיאור, ובכ"ז א"א להתעלם מכך שאסף מוצא את הנסיון שנסו ישראל את ה' דוקא במן ולא במים. הוצאת המים מהסלע היא חלק מהמופתים שעשה ה' שלא במסגרת הנסיון. אפשר שטעם הדבר הוא שהתערבבה כאן פרשית השלו של בהעלתך, שבה משמע שחטאו ישראל, אך עדין קשה שהרי את השלו מתאר אסף רק כמה פסוקים מאוחר יותר, ואת הבטוי "וינסו אל בלבבם" אומר אסף דוקא על המן.

לכאורה היה נראה לומר שהחטא העקרי של ישראל הוא התלונה על עצם יציאת מצרים. תלונה זו חוזרת פעמים רבות בתקופת המדבר, והיא נזכרת בפרשתנו גם בפרשת המן וגם בפרשת מסה ומריבה. ואולם, נראה שלא בה בא לידי בטוי הנסיון שנסו ישראל את ה', שהרי בפרשיה המקבילה בפרשת חקת אין מסה ויש רק מריבה, למרות שיש בה טענה על עצם יציאת מצרים. גם אצלנו, באה הטענה על יציאת מצרים בנפרד מהמסה והמריבה. נאמר: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'", ורק אח"כ: "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא". אפשר לפרש שהפסוק השני מבאר את הראשון, אבל אין הכרח בדבר.

לכן נראה שכל נסיון הוא הדדי. השאלה היא מה תכן הנסיון. שלש הפרשיות כאן הן פרשיות שה' וישראל מנסים זה את זה. ההבדל העקרי הוא שהאלהים בשמים ואתה על הארץ. אינך כמוהו ואינך יכול לומר לו אם אתה מנסה אותי אני מנסה אותך. ה' מנסה את ישראל ואילו לישראל אסור לנסות את ה'. שהרי הוא אלהיהם והוא בוראם. אבל יש עוד הבדל: תכן הנסיון. ה' מנסה את ישראל הילך בתורתי אם לא. גם לעתיד לבא, מבטיחה התורה שה' ינסה אותנו, לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם. לעמת זאת: ישראל מנסים לדעת היש ה' בקרבנו אם אין. ה' בוחן את הרצון, ישראל בוחנים את עצם הקיום והיכולת, כאשר נקודת ההנחה היא שאם הוא לא עושה מה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות - הוא לא קים. האמונה מתחילה מההנחה הפילוסופית: "עושה מה שאני חושב - משמע הוא קים". כל צד בוחן את מעשי הצד השני, ה' נותן לכך משמעות של רצון, בני ישראל נותנים משמעות של קיום ויכולת. ברור להם שמה שלא עושה את רצונם לא קים, כשבאות עליהם רעות הם מסיקים שאין אלהים בקרבם (כמו שאומר משה בפרשת וילך). כל הפרשיות של פרשתנו הן פרשיות נסיון. השאלה החשובה היא מה השאלה שאותה באים לבחון, מכאן מתבררת שאלת האמונה. מסתבר שמלבד הנסיון המפורש, האם יאמינו ישראל שירד מן גם למחרת והאם לא יצאו ללקוט בשבת, יש גם נסיון נסתר. ישראל נבחנים גם בשאלה האם הם יתלו את עצם אמונתם בכך שרצונם יֵעשה. לכן, עצם הנסיון שמנסים ישראל את ה' הוא הוא הכשלון בנסיון שמנסה ה' את ישראל. לכן שלש הפרשיות הן נסיון של ישראל את ה' ונסיון של ה' את ישראל.

כמובן שזה גם המסר של הנסיון הגלוי. ישראל מוכנים לסבול מן שיורד באופן מקרי, לפעמים כן ולפעמים לא. ישראל לא מוכנים לסבול מן שיורד כאשר ה' רוצה ולא יורד כאשר ה' לא רוצה. ישראל לא מוכנים לסבול כח שמוריד מן ומחליט בשבילי מה אעשה בו. כח שמחיב אותי לעשות מה שהוא רוצה. החרטומים מעולם לא בחנו את אליליהם במבחן של רצון, רק במבחן של קיום ויכולת. תפקידם של החרטומים הוא להכיר את קיומם ויכולותיהם של כחות הטבע, כדי לנצלם ע"פ רצונם. החדוש של ה' שיש לו רצון ורצונו מחיב אותנו, ואין אנו מחויבים לרצונו, הוא הנסיון הגדול של ישראל בפרשתנו, ולכל ארך ההסטוריה. ישראל יצאו ממצרים אל ה' שבא להצילם מתחת סבלות מצרים ולספק את צרכיהם. הנסיון הוא בהכרה בכך שאנו צריכים ללכת בתורתו. שיש לו רצון, ורצונו הוא הקובע, לא רצוננו. במדה מסוימת הכירו בכך ישראל בשירת הים, כשאמרו "נחית בחסדך" כלומר הכירו בכך שלה' יש חסד ולא רק כח, וסימו את השירה בכך שלה' המלוכה וה' ימלוך לעולם ועד. אבל הנסיון הוא היכולת לישם את ההכרה הזאת כאשר ה' לא נלחם לישראל כשהם מחרישים, אלא כשישראל הולכים אחריו במדבר.