בהעלתך

האנשים הטמאים אמרו "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל". היו צריכים לשאול "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה'", למה הוסיפו את המלים "במעדו בתוך בני ישראל"? משמע שעל זה הם טוענים. לכאורה נראה כאילו הם כבר יודעים שאפשר להקריב פסח שני, אבל לא על זה טענתם. הם רוצים להקריבו במועדו בתוך בני ישראל, ונענים בשלילה.

ויש לשאול, איזה ערך יש בהקרבת הפסח שלא במועד צאתנו ממצרים. ובפרט שהתורה מדגישה בתאור מועדו בעקר את החדש, ולאו דוקא את היום בחדש. הפרק המצוה על הפסח פותח בכותרת "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ולהלן הוא אומר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ  היום אתם יצאים בחדש האביב". בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא נאמר "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים".  ובפרשת ראה נאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה  וזבחת פסח לה' אלהיך". בכל המקומות האלה לא נאמר כלל שיהיה בי"ד, מועדו הוא חדש האביב, והנה בא ה' ומצוה לעשות פסח בחדש אחר, ובלבד שיהיה בי"ד.

גם בפרשתנו, הפרשיה מתחילה בדברי ה' אל משה בחדש הראשון. לא כתוב בכמה בחדש הראשון. הפסוק כאן מזכיר את הפסוק הפותח את החומש, שניהם נפתחים בדבור ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית. אלא ששם נאמר תאריך מלא, וכאן רק בחדש הראשון. 

והפרשה מזכירה כמה פעמים את המלה "במועדו". זה הצווי על ישראל, אבל הטמאים אינם זוכים להקריב במועדו.

יתרה מכך, הפרשה מדגישה פעמים שהטמאים לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, וקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. משמע שהדיון לא היה בשאלה האם יקריבו, אלא בשאלה האם יקריבו ביום ההוא. גם הסיום של דברי ה' אל משה "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא", מלמד שהאמירה היא דוקא על מי שלא הקריב במועדו, אע"פ שהקריב, אם לא היה טמא אין לו זכות למועד ב. ואעפ"כ בחלק הראשון של הפסוק לא נאמרה המלה במועדו, היא מובנת מאליה, ברור שעל זה מדברים.

מקומה של הפרשיה דוקא כאן, מלמד שהפרשיה באה ללמד לא על מצות הפסח, אלא על מצות פסח שני. הפרשיה מתחילה אמנם בחדש הראשון, אך היא מופיעה רק בפרשת בהעלתך. אחרי המפקד שנעשה בתחלת החדש השני. הנושא של ספר במדבר הוא השנה השנית. והוא פותח בשנה השנית בחדש השני. כאן יש חזרה בזמן, אל דברי ה' אל משה בחדש הראשון. למה באה פרשה זו רק כאן? משום שהנושא של הפרשיה הוא פסח שני. אותו באה התורה ללמד.

איזה ערך יש בהקרבת פסח שני? הלא הפסח הוא זכר ליציאת מצרים. איזה טעם יש לעשותו במועד אחר?. מסתבר שיש ערך לפסח לא רק כזכר ליציאת מצרים. הפסח, כמו במצרים, מבדיל בין ישראל לעמים. מי שלא עושה אותו הרי הוא נגרע מעם ישראל, הוא אינו בתוך בני ישראל והוא נכרת מתוך בני ישראל. דם הפסח מסמן את ישראל ומבדיל אותם. לכן נותנת התורה מועד נוסף למי שנבצר ממנו לעשותו במועדו. אלא שיש בכך סכנה גדולה. בכל מקום שבו יש הסתפקות בחצי עקרון מתוך הבנה שהעקרון במלואו אינו אפשרי, יש סכנה שמא יהפוך הויתור לאידאל, או לפחות לדבר שאינו גרוע כ"כ. התקדים הוא מסוכן. לכן מציגה התורה את הדבר לא כצווי שצוה ה' את משה, אלא כפתרון שבא בעקבות בקשה שצמחה מלמטה. וגם אלה שבקשו את הבקשה, בעצם בקשו להקריב במועדו. הצווי ההתחלתי של ה' היה לעשות את הפסח במועדו. והוא יֵעשה במועדו באש ובמים, ואפילו בשבת. אפשר לעשותו במועד אחר רק אם לא היתה שום אפשרות לעשותו במועדו. וגם על זה עוד הוסיפה התורה והדגישה שמי שסומך מלכתחילה על הפתרון הזה, הרי הוא נגרע מתוך הקהל, וחטאו ישא האיש ההוא.

מהו פסח

הרבה מדיני הפסח אפשר ללמוד דוקא מפסח שני. הלל למד שצריך לכרוך פסח מצה ומרור, דוקא מהפסוק האמור בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו. משם אנו למדים שהמצה והמרור הם חלק מהפסח. ולא מהפסוק האמור בפסח ראשון. מפסח ראשון א"א ללמוד זאת כי שם המצה והמרור הן מצוות בפני עצמן, ולכן יתכן שהוא נאכל על מצות ומרורים מפני המצוות האלה. בא הפסח השני שאין בו מצות אכילת מצה ומרור בפני עצמו, ולמד על הראשון. מעתה גם בפסח ראשון המצה והמרור, מלבד החשיבות העצמית שיש להם, הם גם חלק מהפסח ונכרכים עמו.

גם את תפקידו של הפסח כמצין את ישראל אפשר ללמוד מפסח שני. פסח שני נעשה אע"פ שאינו זכר ליצ"מ. הפסח הוא זכר ליציאת מצרים שבו אכלו ישראל את הפסח בבתיהם המסומנים בלילה הזה. אבל הוא מצוה בפני עצמה שמי שלא עשאה הוציא עצמו מכלל ישראל. זה היה גם במצרים, הפסח מסמן מיהו ישראל ומיהו בית של ישראל, ומי לא. אעפ"כ משמע שיש ערך לפסח לא רק כזכר ליציאת מצרים. עוד לפני יציאת מצרים מצֻוֶּה משה על הפסח. פסח הוא קרבן ה' המלמד מי בכלל ומי חוצה לו. זהו עקר תפקיד שחיטת הפסח. את זה אפשר ללמוד גם מדיני פסח שני. פסח שני הוא ודאי לא זכר ליציאת מצרים. בודאי שאין צרך לספר ביציאת מצרים בפסח שני, ואין משמעות לספור יציאת מצרים ובהודאה לה' עליה בלילה שלא יצאו בו ממצרים. לא בו היתה יציאת מצרים. אך אעפ"כ יש משמעות לפסח גם בו. להקריב קרבן ה' ולהיות כלולים בעדת ישראל. לכן עושים אותו ומהללים את ה' בעשייתו, אך אינו טעון הלל באכילתו. ואין בו ספור יצ"מ הוא לא בא להזכיר ולהלל את יציאת מצרים אלא להכלל בעדת ישראל. ההלל באכילת הפסח הוא הלל על הישועה והגאולה, שאין לה משמעות אלא בלילה שבו אכן היתה הגאולה. אך הפסח עצמו שייך גם אז.

מכאן נלמד גם לפסח ראשון. פסח ראשון הוא ודאי זכר ליציאת מצרים, אבל מתברר שחוץ מזה שהוא זכר ליציאת מצרים, יש בו ערך נוסף. הוא המפלה בין ישראל לעמים ומלמד מיהו ישראל. מי בכלל ומי מחוץ לכלל. מי שאינו מקריב נגרע מעדת ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו.

מכאן נלמד מדוע הוציא ה' את ישראל ממצרים דוקא בלילה הזה. מהשיח בין משה לפרעה משמע שמשה מבקש לצאת לעשות את הקרבן הזה בחג הזה במדבר. פרעה מסרב וישראל עשאוהו במצרים. ה' זמן את יציאת מצרים ללילה הזה, כי בלילה הזה קרב הקרבן המבדיל את ישראל מהעמים. וזאת גם מטרתה של מכת בכורות ושל יציאת מצרים.

ואם לא הייתי שואל

יש ארבעה דברים ששאלו את משה והוא לא ידע והיה צריך לשאול את הקב"ה. עצם מציאות הפרשות האלה מעוררת קושיה גדולה, וכי לא קבל משה את כל התורה בסיני? ומי יאמר לנו שעכשו בידינו כל התורה? ואולי יש עוד דברים שלא נאמרו למשה ומכיון שלא הוצרך להם במדבר לא שאל?

אלא על כרחנו יש לומר שכל הדינים נתנו לנו בתורה, אלא שיש דינים שהדרך לכתבם היא דוקא ע"י מעשה, ואפשר להבין למה. לגבי פסח ובנות צלפחד ברור מדוע לא נאמרה הפרשיה בדרך הרגילה. אילו היה נאמר למשה בפירוש, לפני שנזקק לכך, שאפשר לעשות פסח שני - היה משתמע שיש שתי אפשרויות לעשות פסח, כמו שיש שתי דרכים לקיום מצות מעשר שני, והרוצה ילך בזו והרוצה בזו. או שיש שתי דרכים כמו במצות יבום וחליצה ובאמה עבריה ובפטר חמור, שאחת קודמת לאחרת אך שתיהן דרכים. כשהתורה מלמדת אותנו את המצוה בדרך כזאת אנו מבינים שאין שתי דרכים לעשות פסח, פסח היא מצוה חשובה שיש לקימה בזמנה ואין אפשרות לעשות משהו אחר. אמנם מי שהיה אנוס גמור ולא עשה פסח עדיף שיעשה פסח שני משלא יעשה כלל. אך זאת אינה אלטרנטיבה לפסח.

וכן אתה אומר לגבי בנות צלפחד - אילו לא נאמרה פרשת נחלות אגב מעשה שהיה, היה משתמע שיש לאדם יורשים רבים. כשנאמרה פרשת נחלות אגב מעשה שהיה, אנו למדים שיורשו של האדם הוא בנו. אלא שהתורה מלמדת אותנו גם מה לעשות כשאי אפשר לתת את הנחלה לבנו.

אך כיצד נתרץ את הקושיה בפרשות מקלל ומקושש? שם היה ראוי לפרש ולהרחיב ללא מעשה שהיה, ולתאר ולפרט שוב ושוב שגדול כבוד שם שמים וגדול כבוד שבת והמקלל שם שמים והמחלל שבת הוא עוון גדול וענשו סקילה ע"י כל העדה (העונש הוא מדד לחומרת העברה וכשהתורה מלמדת מה העונש, זהו כלי בטוי ללמוד חומרת העברה).

אלא יש להסביר שכבוד ה' וכבוד השבת הם חמורים מכל ענש, ולא נתנה להם סקילה אלא משום שאין ענש חמור ממנה, ואילו נכתב הדין ללא מעשה שהיה הייתי למד שזאת חומרת העברה, כמו שהעובד ע"ז בסקילה ובעל אוב וידעונ בסקילה, כך מחלל שבת ומקלל את ה'. אך בדרך שבה נלמד הדין הזה, למדה אותנו התורה שהמעשה יותר חמור, ואין מדה למדוד את חומרתו. ובעקר למדה אותנו התורה דין זה כאן, כשהתיחסה לנושא הקללה רק מתוך המקרה הזה, והזכירה דין "כגר כאזרח" כדי לקשרו למקרה הזה, אע"פ שאינו מענין הפרשה המפרטת חטאים שונים.

פרשת המקלל פרטה את צורות הפגיעה השונות שאפשר לפגוע בעולם מלמעלה למטה וחזרה, כשאת כל הפגיעות היא מפרטת ורק את קללת ה' היא מביאה בסמיכות למעשה כדי ללמד שאי אפשר לפגוע בה' אבל חלול כבודו הוא חטא שאין לו מדה בעולם וא"א להבין את גדל החטא ועצמתו, ואין לפרשו אלא ע"פ המעשה שהיה.

כאשר התורה מתארת דין מתוך מעשה שהיה, היא מלמדת שאין מקום לדון בדין הזה מצד עצמו, הוא רק פתרון בלית ברירה, בגלל מעשה שהיה. עיון בפרשתנו אף מלמד שיתכן מאד שדין פסח שני היה כבר ידוע לפני אותו מעשה שהיה, אלא שהתורה בחרה ללמד אותו דוקא בדרך כזאת. אותם אנשים שפנו אל משה ידעו שיש אפשרות של פסח שני. אבל לא זה מה שהם בקשו. הם בקשו להקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. בקשתם נדחתה. הם לא הקריבו את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. אבל על ידם נתחדשה מצוה בתורה. ולא רק שנתחדשה מצוה, גם התחדשה חומרתו הגדולה של הפסח. הפסח הראשון. נגזר כרת על מי שגורע את עצמו מתוך בני ישראל ומתוך מועדו.

מאותם אנשים אנו למדים את חשיבותן של מצוות. מפרשת פסח שני עולה תוכחת גדולה כלפי מקצת אנשים, ואף פוסקים, המתירים אסורים ומבטלים מצוות בטענת אנוס אני, או עוצמים עיניהם ופוסלים את העדים ואומרים לא ראיתי לא ידעתי ושלום עליך נפשי, פטור אני. נמצא שיש שתי דרכים לקיים מצוות: הדרך הקשה והמסורבלת היא לקיים את המצוה, הדרך הקלה היא לפתור את הבעיה ולמצוא תירוץ למה אני פטור. באו אותם אנשים ולמדונו שלא נתנו לנו מצוות כדי שנהיה פטורים אלא כדי שנזכה ונקימם. ומי שאינו עושה את המצוה באנס אמנם פטור אך לא עשה. יש ללמוד מאותם אנשים שאע"פ שודאי היו פטורים לגמרי מן המצוה, לא אמרו הרי אנו פטורים ושלום עליך נפשי, אלא אמרו למה נגרע, וזכו ונכתבה על ידם פרשה בתורה.

ויסעו מהר ה'

במסע המחנות נאמר ויסעו בראשונה ע"פ ה' וכו', ויסע דגל מחנה יהודה בראשונה לצבאותם וכו'. כאן היה צריך להמשיך ויסע דגל מחנה ראובן, ויסע דגל מחנה אפרים וכו', אך לא כך נאמר. התורה מפסיקה לכתוב בלשון עבר ועוברת ללשון צווי. התורה מפסיקה לתאר את מה שהיה ועוברת לתאר את צווי ה' איך צריך להיות, אך לא היה. מדיוק בלשון הכתוב עולה, שהיחיד שנסע לתרועת החצוצרות כצווי ה' היה נחשון בן עמינדב. אליצור בן שדיאור וחבריו כבר לא נסעו כצווים. אפשר שהם נבהלו לברוח כתינוק הבורח מבית הספר, כפי שדרשו חז"ל, ואפשר שהם התעצלו לעזוב את אהלם ומקומם שהיה ביתם כשנה, ולצאת למדבר.

בפרשת מסעי נאמר "ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה", ואילו בפרשתנו נאמר שבין מדבר סיני לקברות התאוה היה מקום ששמו תבערה. אפשר שתבערה וקברות התאוה הם אותו מקום, תחלה חנו במקום בלב מדבר פארן, שכיון שהוא בלב המדבר אין לו שם, והם קראו לו תבערה ואח"כ קראו לו קברות התאוה. אך ע"פ האמור כאן אפשר שתבערה לא היתה חניה אלא מקום שנסעו בו, ובזמן מסעם היו כמתאוננים, העם התאוננו על המסע וקצרה נפשם. אפשר שתבערה היא אפילו קצה המחנה שליד הר סיני, שהעם התאוננו שעליהם לעזוב את מקום אהלם וללכת. וא"כ ההפרדה בין פורענות לפורענות כונתה שכל פרשית ויהי בנסע הארן עומדת תלויה באמצע פרשת המסע. ו"ויהי העם כמתאוננים" הוא המשך התיאור של "ויסעו מהר ה'", וכל אותה פרשיה היא פרשת המסע שלא נסע כסדרו, והתורה הפסיקה בה ב"ויהי בנסע הארן".

אחד הדברים שהיו קשים לישראל הוא שהענן אינו הולך עוד לפניהם כבראשונה, אלא שורה עליהם. הענן עדין מורה האם חונים או נוסעים, אך אינו מורה עוד לאן נוסעים כאשר הורה לפני הקמת המשכן. הארון נוסע לפניהם. זהו שלב בדרך לארץ ישראל, שבו צריך להאמין שמה שנראה כאילו דרך הטבע הוא מודרך הוא מאת ה'. ושהשכינה שורה על המקדש ועל הארון. שמה שהיה עד עתה הר סיני וענן ה', עתה הוא שורה על מקדש מעשה ידי אדם. וזה קשה על העם, שהרי הרואה את הקהתים נושאים את הארון יאמר בלבו מי הם תועים אלה שילכו לתעות במדבר ואנו נלך אחריהם? ואילו המאמין מאמין שהארון נושא את נושאיו וה' משרה את רוחו על מוביליו ומכון אותם בדרכם.

אפשר שמפני כך התאונן העם והיה משא ההנהגה כבד על משה. ראה משה שאין העם נע לקול החצוצרות והבין שכאן עליו להנהיג ולשאת את העם בעצמו, ללא המופתים והמטה, כדרך כל מנהיג בדרך הטבע. אין עוד הר סיני ומופתים אלא משכן ומקדש וענן ה' עליו ועל המחנה. ואין ישראל הולכים אחריו, והיה הדבר כבד ממנו. לכן קרא משה לחבב ואמר לו שינהיג הוא את העם ויתור להם הוא מנוחה במדבר. מעתה מובן למה כעסו אהרן ומרים. מה זה הביא לנו משה איש כושי לתור לנו מנוחה? ואולם הם לא העזו לדבר במשה עד שאצל ה' מן הרוח אשר עליו ונתן עליהם, ואז אמרו "הלא גם בנו דבר", ועל כך נענשו.

ואולם התורה מצניעה את העובדה שבני ישראל לא נסעו כפי שנצטוו. משה כנראה כעס, כמדתו שיקוב הדין את ההר, אך התורה מציגה את כל המסע בנעימה חגיגית ואף מפסיקה בינו לבין הפורענות בפסוקים חגיגיים של מסע הארון. כן דרכה של הנהגה טבעית שלא הכל נעשה בה כפי שנתבקש מראש, ואולם בסופו של דבר נסעו ממדבר סיני וחנו במדבר פארן, וא"כ יש לשבח את ישראל, המסע הצליח. ויש להקדיש פרשה להצלחתו ופרשה אחרת לתבערה וקברות התאוה. לכן הבדילה התורה בין הפרשיות. פרשת המסע נגמרת בכך שה' תר להם מנוחה ועננו שרה עליהם.

מי אסף רוח

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וכאן נראים פני הדברים שהספור מתחלק לשני ספורים שונים, שלא נזכרו כמשולבים זה בזה אלא מפני שהם נעשו בזמן אחד ואותה תאוה עוררה את שניהם, אך למראית עין אין ביניהם קשר מהותי.

ספור אחד הוא ספור העם המתאוים אשר אכלו את השלו ומתו ונקברו בקברות התאוה, והספור השני הוא ספורו של משה המגיש לקב"ה מכתב התפטרות, וזוכה לתגבור של שבעים זקנים.

הפצול לכאורה הזה, מתחיל כבר בתגובה הכפולה לתאותם ובכים של העם: "ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע". שתי תגובות, שכל אחת מהן פותחת חלק אחר של הספור.

ונראה שספור המסגרת הוא ספור קברות התאוה. בכך פותחת הפרשיה ובכך היא מסימת, אלא שבאמצע מובא גם המעשה במשה ושבעים הזקנים.

אבל עיון מעמיק יותר מראה שהקשר בין שני הספורים הוא עמוק יותר ומהותי יותר, ועקרו לא התאוה אלא משה והזקנים.

מלת המפתח העקרית המלוה את הפרשיה היא השרש א.ס.ף. השרש הזה חוזר פעמים רבות בספור המשולב שלפנינו, החל מהאספסוף, דרך אסיפת דגי הים, אסיפת הזקנים ואסיפת השלו. השרש הזה חוזר בפרשיה בכל מקום אפשרי, הן בהקשר העם המתאוים והן בהקשר משה והזקנים.

על רקע הזכרת הפעל הזה בכל מקום, בולט המקום שבו לא נזכר הפעל הזה - המן. את המן לא אוספים. את המן לוקטים. ההבדל בין אסוף ללקיטה בתנ"ך הוא ברור: בעל הבית אוסף את תבואתו, אדם אוסף את שלו ונאסף אל אבותיו. הפעל הזה מלמד על שייכות. לעמת זאת, עני שאינו בעל הבית וחי מחסדי בעל הבית, הוא המלקט. את המן אנו מלקטים תחת שלחנו של ה'. וזה הפריע מאד למתאוים.

למתאוים היה בשר. הן רק בפרשתנו עשו כל ישראל את הפסח. אלא שהם לא רצו לקחת מצאנם ומבקרם. הם שאלו "מי יאכילנו בשר", היה להם ברור שמישהו צריך להאכיל אותם. הם רצו לאחוז את החבל בשני קצותיו. הם התרגלו לכך שמגיע להם לקבל אוכל מידיו של ה'. אבל הם רצו לאסוף אותו ולא ללקוט אותו.

ואגב, זה היעוד שנותנת התורה: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך". הכל מתנת ה', אבל אתה אוסף והוא שלך. אלא שאתה צריך לעבוד, ולהכיר בכך שה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל. בני אותו דור רצו את ההפך.

עד כאן המסר הרמוז באסוף. אבל יש מלה נוספת שמנחה את הספור על שני חלקיו: רוח.

ה' מאציל מהרוח שעל משה ונותן על שבעים איש הזקנים. הרוח הזאת אינה רוחו של ה', היא הרוח שעל משה, מקורה אצל משה וממנו היא נאצלה אל שבעים איש הזקנים. כך אומר ה' לארך כל הפרשה. רק כשמתברר ששני אנשים שלא היו באהל מועד התנבאו, אומר משה שזאת רוחו של ה', "כי יתן ה' את רוחו עליהם".

לא כן הרוח המביאה את השלו, דוקא על הרוח הזאת נאמר "ורוח נסע מאת ה'...."

הנהגת עם ישראל היא הנהגה נסית, והיא הנהגה של ה', אבל יש בה מקום גדול לרוחו של משה. השאלה איך מתמודד משה עם משא העם, ומתוך כך - איך מתמודדת הנהגת העם בכללה עם משא העם, היא השאלה העומדת על הפרק. הרוח היא תמיד רוחו של ה', גם הרוח המביאה את השלו היא רוחו של ה', אבל המסע הוא, כפי שנאמר בפרשיה הקודמת, על פי ה' ביד משה. משה הוא זה שבידו נעשה המסע, ואף כשהארון נוסע, משה הוא זה שאומר לו קומה ה'. לכן כבר בפרשת המסע נתנת לנו התורה רמז מקדים, ע"י שלוב הבטוי היחודי "ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנת לצבאתם". המסע ע"פ ה' ביד משה הוא כבר חלק מהנושא הבא.

אלא שהיו שנים שלקחו יותר מדי ברצינות את דברי משה "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". אהרן ומרים למדו מכאן לומר "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר". (ומכך שהם אמרו זאת מיד אחרי המעשה בשבעים איש הזקנים, מסתבר ששניהם היו בין שבעים הזקנים, ולכן הרשו לעצמם לדבר במשה). כיון שגם עלינו נחה הרוח, הרי כלנו כמשה. לכן אומר להם ה' שאין נבואתם כנבואת משה. ובקצור: הרוח שעליכם איננה אלא הרוח שנאצלה ממשה.

לכן גם שם מסכמת התורה: "והעם לא נסע עד האסף מרים". ללמדך שגם הפרשיה הזאת היא חלק מהפרשיה שלנו, שפותחת וסוגרת בתיאור נבואתו והנהגתו של משה. זה הנושא העקרי, ולא התאוה.

הפרשה באה להציג זה מול זה את דרכו של העם הבאה לידי בטוי בשאלה מי יאכילנו בשר, לבין דרכו של משה הבאה לידי בטוי בשאלה ומי יתן כל עם ה' נביאים. שתי השאלות מניחות למראית עין שהשואל מצפה לנתינה מאת ה'. אבל בשאלה של משה, מלבד הנתינה מאת ה', עומדת הנחה שהאדם יכול מעצמו לעורר את רוחו, והאדם אחראי למעשיו. משה לא ענה ליהושע שלא אלדד ומידד אשמים ברוח ה' הנחה עליהם, הוא ענה ליהושע שטוב יעשה כל מי שיכול לקבל את רוח ה', שאכן יקבל אותה. יתרה מזאת: זה בדיוק מה שמשה רצה, זה בדיוק המסר של הפרשה. בעיני משה היה רע שאף אחד מישראל לא מכין את עצמו לקבלת רוח ה', כלם רק מצפים שה' יתן להם. גם כשמאצילים להם רוח - הם אנם מקבלים אלא מה שהאצילו עליהם - ולא יספו. הגבורים של הפרשה הם אלדד ומידד שנחה עליה רוח ה' והם התנבאו בלי שיצאו האהלה. את זה בדיוק רצה משה. כנגדם יצאו שלשה: מצד אחד יהושע ומנגד אהרן ומרים. יהושע שקנא למשה ואמר שרק הוא רשאי להנהיג, ואהרן ומרים שהמעיטו לגמרי בכחו של משה. בתוך עומדים אלדד ומידד. הם היחידים שאכן למדו את המסר של הפרשה והכשירו את עצמם להנבא.