חקת

מי מריבה

פירושים רבים נאמרו על מהותו של חטא מי מריבה ומה היה חמור בו. והפירושים חסרים. יש מבאר שחטאו היה שהכה במקום לדבר, ויש לשאול מה כ"כ חמור בכך. ועוד - הלא יתכן שכך הוא דרש את דברי ה' ככל מדרשי ההלכה: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע". ואיך תוציא? למד ג"ש מפרשת מסה ומריבה שלשונה דומה מאד ללשון פרשתנו לכל ארכה. יש שפרשו שחטאם שנסו אל ה' מפני הקהל. יש שפרשו שחטאם שקראו לישראל המורים. יש שפרשו שלא האמינו שיצאו המים ולכן דברו לא אל הסלע אלא אל ישראל ובלשון שאלה, ולכן נאמר יען לא האמנתם. וגם על זה יש לשאול וכי משה לא האמין? והלא כבר הוציא לו ה' מים מן הסלע? ואמנם זה היה על הצור בחורב ושם כבר ראה משה שזה מקומו של ה', ואמנם אמר ה' לקחת את מקומו במשכן ולהשכינו במקום אחר, וכאן אינו לא זה ולא זה, אך עם זאת עדין דחוק לומר שמשה לא האמין. וכן לא ברור למה נענשו על כעסם על ישראל? וכי לא היו ישראל ראויים לכך.

אין להבין חטא זה עד שקוראים שירת הבאר. השירה מלמדת שהיתה כאן החטאה גדולה. השירה פותחת בפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", אין ספק שפסוק זה נכתב בלשון זאת כדי להזכיר את הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", ולהדגיש את ההבדל בין השירה הזאת לשירה ההיא. על הים שרו ישראל את השירה לה'. על הבאר שרו ישראל את השירה ולא לה'. שירה זאת משבחת את משה ולא מזכירה כלל את ה'. השרים ונדיבי העם הם אלה שכרו את הבאר, ע"פ השירה. לא משה וישראל שרים לה' אלא ישראל שרים למשה. היתה כאן הזדמנות שלא היתה בבאר הראשונה: להוציא מים מן הסלע לעיני כל ישראל. לא רק לעיני זקניהם, וללמד את ישראל שה' מנהיגם. הזדמנות זו הוחמצה. עם ישראל לא למד נכון את המסר.

מהו הטעם לדבר? הלא ישראל ידעו שה' שלח את משה? הטעם לדבר מתברר כשאנו קוראים את פרשת בלק. בלק ובלעם, כמו אנשים רבים בדור, מבינים שיש אנשים שבידם כחות שהוריד ה' לעולם. אך אינם מבינים למי הכחות הללו. בלעם לומד לארך הפרשה שה' הוא השולט בברכות והקללות. בתחלת הפרשה סובר בלעם שהדברים בידו. ה' בידו והוא יודע כיצד להפעיל אותו בנחשים וקסמים וע"י מזבחות ופרים ואילים. הוא לומד במהלך הפרשה שה' הוא בעל הברכות והקללות ולא בלעם. בלק לא לומד את זה כלל. בלעם לומד שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אך הוא מבין שאם ישראל לא יקימו את התורה יענשו. ה' לא ביד הנביאים. הנביאים בידו. ה' נתן למשה בסנה מטה. גם לחרטומים היו מטות והם ידעו לעשות מופתים. למה מביא משה כשפים למצרים? כבר שואל המדרש תבן אתה מכניס לעפרים? אבל אל המצרים יש לדבר בשפתם. אמונתם של המצרים מושתתת על שליטה מדעית מלאה בכחות הכשף, אליהם צריך לבא בראיות מדעיות שכחות אלה הם ביד ה', וכך הם לומדים. אבל על הים התגלתה יד ה' עצמה וישראל ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. ראיתם זאת באה לידי בטוי בשירה. גם כאן אומרים ישראל שירה אך כאן מוכח שהם לא ראו התגלות של ה' אלא התגלות של אדם שנמסרו לו כחות אלהיים. הם מבינים את הדבר כמו שבלק מבין אותו: שהאדם הוא עקר העולם, והוא לומד במדעו להשתמש בכל הכחות בעולם, וגם בה'. כחותיו ביד משה. הם טעו והחמיצו את ההזדמנות לראות את יד ה' ולהאמין בה'. למה? על זה יש הרבה פירושים: או משום שמשה לא דבר, או לא דבר נכון, או הציג את הדבר כאילו אנו מוציאי המים באמצעות מטה הקסם, או משום שאין אדם לומד כשכועסים עליו. כך או כך, מבחן התוצאה הוא הקובע. משה ואהרן נכשלו בהנהגתם את העם ומנעו ממנו את האמונה והקדשת ה', עם ישראל לא קבל את הדבר העקרי והחשוב ביותר שהוא צריך. והם אינם יכולים להכניס את ישראל לארץ.

וכי נחש ממית

גם בסוף פרשת בשלח וגם בפרשתנו, מתלוננים ישראל על האכל ועל המים. פעמים התלוננו ישראל בפרשתנו, פעם אחת על האכל ופעם אחת על המים. והלשון דומה מאד. על המים הם התלוננו "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". התלונה היא על המקום. על המן הם התלוננו: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". בשני המקרים הם הזכירו בתלונותיהם, על הדרך, גם את הלחם וגם את המים, ובעקר את יציאת מצרים.

בשני המקרים בעקבות התלונה היו נס וענש. במקרה הראשון נעשה מופת במטה, כמו ביציאת מצרים, והבעיה נפתרה. משה ואהרן נענשו על כך. בפעם השניה ישראל נענשו על תלונותיהם, שום נס לא פתר את בעייתם. הנס פתר את הבעיה שנוצרה עקב התלונות – רפא אותם מענשם.

ישראל עדין מתלוננים על יציאת מצרים, הם לא רוצים להיות עמו של ה'. אלא שעובר כאן תהליך. בפעם הראשונה משה מצֻוֶּה לחזור במדת מה על מופתי יציאת מצרים, לקחת את המטה מלפני ה', את אותו מטה שעשה את המופתים ביציאת מצרים ושהוכנס אל לפני העדות בפרשה הקודמת. משה מצֻוֶּה לקדש את שם ה', אבל הוא לא עומד בכך. ישראל לא הבינו שה' עושה את הנסים. הם עדין מאמינים בה' ע"י אמצעי, והם שרים שירה למשה ואהרן ולא לה'. על כך נענשו משה ואהרן.

בפעם השניה הם מדגישים מלכתחילה שהם חטאו שלא רק לה' אלא גם למשה. וה' אומר למשה לעשות שרף ולשים אותו על נס. יש כאן מופת שנעשה ללא מטה ובאופן שנותן חופש למשה. אין כאן מטה, אבל יש כאן שרף על נס. שרפים עומדים ממעל לו. למשה נאמר לעשות שרף, לא נחש. גם לא נאמר לו ממה לעשות את הנחש. משה עושה נחש נחשת. הנחש הזה עומד בלב מחנה ישראל כדגל. א"א להתעלם מהשרש נ.ח.ש. המופיע כאן. שסופו להקרא נחשתן.

במצב כזה לא פלא שבלק הולך ושוכר את בלעם. עומד בלעם ורואה מחנה שנ.ח.ש. תלוי מעליו כדגל. בלעם יודע לנחש. הוא אומר שאם זה הענין – נראה מי יותר חזק. אלא שהוא עתיד לגלות שה' לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. הוא מכיר בכך שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. הוא בא ומלמד את ישראל את המסר שהיו אמורים ללמוד בפרשת השבוע. לה' יש רצון. נחש לא ממית ולא מחיה, אלא בזמן ישראל משעדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. וכמובן שגם זה מחבר אותנו בחזרה לסוף פרשת בשלח. הדור המנצח הוא זה שבהנהגת יהושע חולש את עמלק ואת עמו לפי חרב. בכח החרב, אך רק כאשר המטה מורם כלפי מעלה על הגבעה.

שני חטאים היו בפרשתנו סביב הנחוש. החטא הראשון הוא יען לא האמנתם בי להקדישני. בני ישראל חושבים שמשה ואהרן כרו את הבאר במחוקק במשענותם ולהם הם שרים. אח"כ באים הנחשים השרפים ומלמדים אותם לומר חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה'. הם לומדים להכיר את ה'. ועדיין הנחש יכול להתפרש בשתי צורות שונות. דוקא בלעם הוא הלומד ומלמד כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.

קדש וחרמה

גם בפרשתנו וגם בפרשת שלח, עומדים ישראל בקדש. בשני המקרים הם לוחמים שם בכנעני עד חרמה. בפרשת שלח הכנעני מכה את ישראל עד חרמה, ובפרשתנו ישראל מחרימים את הכנעני וקוראים למקום חרמה.

בפרשת שלח אומר ה' למשה "מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף", ובפרשתנו נאמר "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום".

יש מפרשים שאומרים שקדש ברנע של פרשת שלח אינה קדש של פרשתנו, שהרי בפרשתנו נכנסו ישראל ממזרח. קדש ברנע של פרשת שלח היא במדבר פארן ואילו קדש של פרשתנו במדבר צן, במזרח. אבל הפירוש הזה דחוק. מלבד העובדה שבשני המקומות היתה מלחמה עד חרמה (ובפרשתנו חרמה היא ודאי שם של מקום, גם אם בפרשת שלח נפרש שלא), הרי ברור שקדש ברנע נמצאת בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, והיא קרובה לצן. שהרי בפרשת מסעי אנו מוצאים שהגבול הדרומי של ארץ ישראל מתואר כך: "והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה  ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה והיה תוצאתיו מנגב לקדש ברנע...". מצן הולך הגבול אל קדש ברנע, ושתיהן נמצאות בדרומה של ארץ ישראל, סמוך לאדום. חרמה נמנית בספר יהושע בין ערי שמעון, כלומר: בדרום. (ולהזכיר: בפרשתנו חרמה הוא ודאי שם של מקום).

לכן צריך לפרש שישראל חזרו בשנה הארבעים אל קדש ברנע. הענש נגמר, וישראל שבו לקדש כדי להכנס ממנה לארץ. אלא שאז עמדה בפניהם בעיה: מלך אדום לא נתן להם לעבור בגבולו, התורה אסרה עליהם להלחם בו.

לכן שוב היו ישראל צריכים לנסוע המדברה דרך ים סוף, להקיף את אדום ומואב ולבא מצד מזרח. הפעם היה עליהם לעבור את הדרך מהר, לסבוב את ארץ אדום, בסבוב מיותר לחלוטין, ולא עמדו לרשותם ארבעים שנה. לא פלא שקצרה נפש העם בדרך.

אפשר לבאר שבמהלך אותן ארבעים שנה השתלט אדום במערב על דרום הנגב, ולכן כעת צריך לבקש ממנו רשות, מה שלא היה לפני ארבעים שנה. אך גם זה תמוה, כי כיון שנצטוינו לרשת את הארץ לגבולותיה סביב עד קדש ברנע, מסתבר שזה כולל גם כבוש אדומי. בפרט שלא נצטוינו שלא לקחת מכבושיו של אדום, אלא רק שלא נקח מהר שעיר, ואם אדום השתלט מהר שעיר וחוצה לתוך א"י, בזה לא נצטוינו.

לכן יש לפרש שבני ישראל רצו לחצות את כבושיו החדשים של אדום מזרחה, ולא צפונה. הבטוי "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף" מזכיר את שאמר ה' אל משה בחטא המרגלים "מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף". אפשר שכונת דברי ה' כבר בחטא המרגלים היתה שלא יכנסו לארץ מדרום אלא ממזרח. אבל בני ישראל לא הרחיקו בדרך ים סוף וישבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבו, ורק אח"כ פנו המדברה ולא הרחיקו  (כמו שמשמע בפרשת דברים, שאחרי חטא המרגלים ישבו בקדש ימים רבים, ורק אחר זמן רב פנו ונסעו המדברה כאשר צוה ה', ואע"פ שהוא צוה מחר פנו. יתכן שגם המלאכים אל מלך אדום והבאר לא היו בשנה הארבעים אלא קצת קדם. אבל מות אהרן והמלחמה בכנעני מלך ערד ודאי היו בשנה הארבעים), ונסו כעבור ארבעים שנה להכנס לארץ שוב מצד קדש ברנע. אלא שמלך אדום לא נתן, שוב הלכו ישראל ושוב ירדו העמלקי והכנעני ונלחמו בהם בחרמה, אך הפעם נצחו ישראל, הפעם ישראל הם שהחרימו את הכנעני וקראו למקום חרמה. ומ"מ לא נמלטו מענשם ועדין נגזר עליהם לסבב את ארץ אדום.

לכן הם סבבו את ארץ אדום ונסעו עד נחל זרד ומשם עד עבר ארנון אשר במדבר. אח"כ התורה מתארת מסעות וחניות. ויסעו בני ישראל ויחנו באבת. ויסעו מאבת ויחנו בעיי וכו', משם נסעו ויחנו, משם נסעו ויחנו. אח"כ כתוב ומשם בארה, ולא כתוב נסיעה וחניה. וכן וממדבר מתנה וכו', גם שם לא נאמרו נסיעה וחניה. קשה לפרש שאלה תאורי המשך מסעיהם, כי לא מסתבר שהם חזרו שוב, אחרי שכבר היו בנחל ארנון, אל הבאר אשר אמר ה' אל משה, שהרי היא היתה בקדש, ומאז הם סבבו את ארץ אדום וכבר עמדו ממזרח שמש למואב. לכן נראה שהתאורים האלה אינם תאורי מסע. כל הכתוב עד פני הישימון כלו ספר מלחמות ה' (השירה אינה נאמרת בספר מלחמות ה', והיא כתובה במאמר מוסגר בתוך ספר מלחמות ה', הואיל והוזכרה בו הבאר, לבאר באיזו באר מדובר). ספר מלחמות ה' הוא הספר המתאר את המקום שאותו אסר ה' על ישראל לרשת. גבולות השטח האסור הם מוהב וארנון ועד הבאר, ועד מתנה ונחליאל (סביב אדום) וסבב הגבול וחזר אל ארץ מואב אל במות וראש הפסגה והפעור הנשקף על פני הישימון (שמפרשת בלק ידוע שהם היו בארצו של בלק). מקומות אלה היו באדום ומואב ולכן לא ירשום בני ישראל. נמצא שיש כאן פרשה המתארת את הקפת אדום ומואב, החל מויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ועד ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי. כל פרשה זאת מתארת את הקפת האזור האסור, והיא מסימת בעל כן יאמר בספר מלחמת ה'. (ספר מלחמות ה' אומר: "את והב בסופה ואת הנחלים ארנון  ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב  ומשם בארה ... וממדבר מתנה  וממתנה נחליאל ומנחליאל במות  ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן", ההתיחסות לבאר ושירת הבאר הם מאמר מוסגר שכתבה התורה באמצע ספר מלחמות ה', והוא פותח בהיא הבאר, ומסיים ב"במשענותם", שהוא סוףהשירה). הפרשיה הבאה מתארת את כבוש האזור המותר, והיא מסימת בעל כן יאמרו המשלים. על כן יאמר כנגד על כן יאמרו. ספר מלחמת ה' כנגד שירת המשלים. את המקום שנאמר בספר מלחמת ה' לא כבשנו ולא ירשנו, אבל את סיחון שהללוהו המושלים, ונירם אבד חשבון, ונשים, וכו'.

ספר מלחמות ה' ושירת המושלים

אנו מוצאים בפרשתנו את תיאור מסעי ישראל במדבר, ומשם עוברת התורה לדבר בשירה.

התורה אומרת: "ויסעו בני ישראל ויחנו באבת  ויסעו מאבת ויחנו בעיי העברים במדבר אשר על פני מואב ממזרח השמש  משם נסעו ויחנו בנחל זרד  משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היצא מגבל האמרי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי  על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון  ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב  ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים   אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה  באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה  וממתנה נחליאל ומנחליאל במות  ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן".

התחבטו המפרשים מהו ספר מלחמות ה', והיכן נגמר הצטוט מספר מלחמות ה'. איזו מלחמה היתה שם?

וחוץ מזה: למה שבה התורה ומזכירה כאן את הבאר מתחלת הפרשה? מה היא עושה כאן, אחרי שכבר הגיעו ישראל לנחל ארנון?

אפשר לענות על השאלה מתוך הסתכלות בהמשך הפרשה. עד כאן תארה התורה את הליכת ישראל סביב ארץ אדום ומואב, ארצות שישראל לא עברו בהן מפני שנצטוו לא להתגרות בהן ולא להלחם בהן, ולכן ישראל סבבו אותן. כאן עוברת התורה לספר את ספור סיחון מלך האמורי, שישראל כן לחמו בו וכן התגרו בו מלחמה. וגם הספור הזה מסתים בשירה: "על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון  כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן  אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון".

כלומר: יש כאן תיאור הארצות שישראל סבבו ולא נלחמו בהן, שבסופו באה השירה הפותחת ב"על כן יאמר", ואח"כ תיאור הארצות שישראל עברו דרכן ולחמו בהן, שבסופו באה השירה הפותחת ב"על כן יאמרו".

למה הובאה כאן שירת המושלים? כאן כבר למדונו חז"ל שהשירה הזאת מלמדת שעמון ומואב טהרו בסיחון. את ארץ סיחון הותר לנו לכבוש בגלל התהליך המסוכם בשירת המושלים. לפי זה ספר מלחמות ה' מתאר את הארצות שנאסר עלינו לכבשן מפני שהן אמורות בספר מלחמות ה'. ה' נלחם באמורי ונתן את ארצו ירושה לבני עשו בן יצחק ולבני לוט, כאמור בפרשת דברים.

לפי זה ספר מלחמות ה' כולל את כל הקטע שצוטט לעיל. מ"את והב בסופה" ועד "ונשקפה על פני הישימן". הוא מתאר את גבולותיה של הארץ שנאסר עלינו לכבוש, סביב סביב. גבולה הוא מוהב בסופה, דרך נחל ארנון, אשד הנחלים, ער, גבול מואב, אל הבאר שנכרתה במי מריבה (וכאן בא מאמר מוסגר המזכיר את השירה ששרו ישראל על הבאר, השירה שנגמרת במלים "במחוקק במשענותם"). וממשיך ספר מלחמות ה' ומתאר את גבולותיה של הארץ האסורה, ממערב ומצפון לאותה ארץ: מתנה, נחליאל, ושלשת המקומות שבהם יעמוד בלעם בפרשה הבאה, מקומות בארץ מואב: במות, ראש הפסגה, והפעור הנשקף על פני הישימן.

ישראל לא חזרו אפוא אל הבאר, הם עזבו אותה וסבבו את ארץ מואב ואדום, התורה חוזרת כאן ומתארת את גבולות השטח שהקיפו ישראל, שגם הבאר נמצאת בגבולו.

לפי זה, ספר מלחמות ה' הוא הספר המתאר את הורשת הארץ לגבולותיה מיושביה הכנענים הקדומים, ונתינתה לעמי אברהם.

העמים האסורים

בפרשתנו מסופר שבני ישראל שבו אחרי ארבעים שנה לאותו מקום שבו עמדו להכנס לארץ לפני ארבעים שנה, קדש. הפעם הם אכן רוצים להכנס, אלא שמלך אדום איננו נותן להם לעבור בארצו. לכן עליהם לסבב את ארצו. כעת הם צריכים ללכת תוך כמה חדשים דרך ארכה מאד, ונפש העם קצרה בדרך.

בפרשת דברים אנו למדים שלא רק מלך אדום מנע מהם לעבור בארץ אדום, ה' אסר עליהם להלחם עם אדום, מואב ועמון, בני לוט ואחינו בני עשו.

בפרשתנו בסיום הפרשה שבה בני ישראל סובבים את ארץ אדום נאמר "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון  ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב  ומשם בארה ... וממדבר מתנה  וממתנה נחליאל ומנחליאל במות  ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן".

אחר כך נזכרה הפרשה שבה לחמו בני ישראל בסיחון מלך האמורי ולקחו את ארצו. בסיומה של הפרשה הזאת נאמר: "כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן  על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון  כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן  אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון  ונירם אבד חשבון עד דיבון ונשים עד נפח אשר עד מידבא".

חז"ל מלמדים אותנו שמשמעותה של שירת המושלים הזאת היא ללמדנו שעמון ומואב טהרו בסיחון. כלומר: נאסר עלינו להלחם בעמון ומואב, אבל משכבשם סיחון הותרו, שהרי לא ממואב כבשנום אלא מסיחון. כלומר: הפרשיה הראשונה עוסקת בהקפתנו את הארץ שנאסרה עלינו, ואפשר שהיא הקפה שהיינו צריכים לעשות מיד אחר חטא המרגלים, ללכת המדברה דרך ים סוף, אבל לא עשינו כן אלא הקפנו את הארץ האסורה בשנה הארבעים. כאן בא ספר מלחמות ה' המתאר את גבולות הארץ האסורה, שאליה אסור לנו להכנס. הגבולות סביב סביב, מנחל ארנון, אל המדבר, אל הבאר שליד קדש שממנה התחילו ישראל להקיף את הארץ האסורה, ועד המקומות בארץ מואב שבהם יעמוד בלעם בפרשה הבאה. לעמת זאת, הפרשה של הארץ שכן כבשנו, מסתימת בשירת המושלים המתארת את הארץ שכן כבשנו.

האסור לכבוש את הארץ האסורה מנומק בכך שהיא כתובה בספר מלחמות ה', או בלשון פרשת דברים, כי ה' הוריש את האמורי שישב שם לפני בני לוט או אחינו בני עשו ונתנה להם לירושה. ה' מבדיל בין עמי אברהם לבין עמי האמורי. מענין שגם יפתח, שלש מאות שנה יותר מאוחר, משתמש באותו נמוק כלפי מלך בני עמון, ואומר לו שישראל מעולם לא לחמו במואב ועמון ולא לקחו את ארצם. הם לקחו רק מסיחון. למה יפתח חושב שמלך בני עמון יתענין בשאלה מה ה' צוה על ישראל לא לקחת? כיון שיפתח מודה שהארץ הזאת היתה תחלה של בני עמון, למה חשוב שישראל לקחה מסיחון, וכי מלך בני עמון מבחין בין עמים שה' צוה לכבשם לעמים שלא? עיון בפרשת דברים מראה שהתורה מתארת מצב שבו באים עמים שונים ויורשים את עמי הרפאים הקדומים שישבו שם. מסתבר שיש שני סוגי עמים. יש רפאים גדולים ומפחידים אך פרימיטיבים, וישנם עממי אברהם החדשים. גם הגויים של אותה תקופה ידעו שיש הבדל בין עמי הרפאים הפרימיטיביים שישבו באזור, לבין העמים הלבנים שהורישו אותם. יפתח אומר למלך בני עמון: אני מעולם לא לחמתי באדם לבן ולקחתי את ארצו, חלילה, הלא אני אדם תרבותי. אינני עושה מעשים ברבריים כאלה. אני לקחתי מהאינדינים של סיחון. את הנמוק הזה אמור גם מלך בני עמון להבין. למראית עין התורה אומרת בדיוק את זה, אבל לעומק: התורה אסרה את זה כי הם עמי אברהם וה' נתן להם נחלה את המקום ההוא.