שלח

ישנה הקבלה ברורה מאד בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא בא אחרי ארבעים יום שבהם נערכו מנהיגי העם להכנת העם לדבר חשוב; בשני המקרים החטא היה באותו תחום שבו עסקה ההכנה של ארבעים הימים, ובשני המקרים העונש היה אף הוא באותו תחום. בחטא העגל היה העונש: "לא אעלה בקרבך" (לג, ג) - כלומר: אי-השראת שכינה, ובחטא המרגלים היה העונש אי-עליה לארץ ישראל. אחרי שני החטאים מבקש ה' להרוג את כל ישראל, ומשה אומר לו שלא יעשה כן פן יאמרו מצרים ברעה הוציאם. בשני החטאים מכפר משה על ישראל בי"ג מדות. בשני המקרים קם העם ביום שאחרי החטא, כשיכור שהתפכח מיינו, ושאף לכפר על החטא ולבטל את העונש. הדבר בולט הן בפרשת המעפילים והן בפרשת ויקהל. הקורא את תחילת פרשת ויקהל לא יכול שלא לחוש באווירת ההתלהבות הגדולה האוחזת בעם שהתפכח מחטאו ושואף להביא עוד נדבה ועוד נדבה בכדי להשרות את השכינה בתוכו.

אלא שכאן יש הבדל בין חטא העגל לחטא המרגלים. בחטא המרגלים תשובתם של בני ישראל לא התקבלה: ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה והעם נסע המדברה דרך ים סוף. לעומת זאת, בפרשת ויקהל משה הוא המנצח על המלאכה והוא מעודד אותה.

בחטא העגל הענש היה אי השראת שכינה. משה נאבק על השראתה. בחטא המרגלים הענש לא היה בטול התכנית, אלא רק עכוב קל בלוח הזמנים. ישראל יכנסו לארץ כמתוכנן, אבל לא עכשו אלא בעוד ארבעים שנה.

ההסטוריה מוכיחה שגם חטא העגל וגם חטא המרגלים נמשכים לארך כל הדורות, וכן ההתמודדות עם הענש. בסופו של דבר שרתה השכינה במלואה בתוך ישראל בבית המקדש בימי שלמה. אבל המצב הזה לא האריך ימים. ישראל גם כבשו את הארץ אט אט, וגם הכבוש הזה הגיע לשיאו בימי שלמה, וגם זה לא האריך ימים. מה שאומר לנו ה' גם אחרי חטא העגל וגם אחרי חטא המרגלים הוא שאנו יכולים לעכב את השכינה או לזרזה, לעכב את ישיבתנו בארץ או לזרזה. אם אנו נפעל מצדנו להשראת השכינה וירושת הארץ, יענה לנו גם ה' ונצליח בכך. גם השכינה וגם ירושת הארץ באים בשלבים ובאפן הדרגתי. ככל שאנו עושים בהם יותר את חובתנו, גם ה' עוזר לנו.

פרשיה שצצה באמצע הספור

פרשת המרגלים מחולקת לשלש פרשיות: הפרשיה הראשונה עוסקת במסע המרגלים לארץ ובחזרתם אל ישראל. היא מתארת את דבר המרגלים אל העם. ואחרי דברי המרגלים אפס כי עז העם, נאמר ויהס כלב את העם אל משה וכו', יהושע ואהרן לא נזכרים שם. עומדים שם כלב מול האנשים אשר עלו עמו. ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אח"כ רוצים ישראל לשוב מצרימה ושם נזכרים משה ואהרן, יהושע וכלב. משה ואהרן נופלים על פניהם, יהושע וכלב קורעים בגדיהם ואומרים ארבעה דברים: א. טובה הארץ. ב. אם חפץ בנו ה' יתננה לנו. ג. אך בה' אל תמרדו. ד. אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. כשאומרים העדה לרגום אותם באבנים, מתגלה ה' אל כל בני ישראל.

כהמשך להתגלות הזאת באות עוד שתי פרשיות, הפרשיה השניה והפרשיה השלישית של פרשתנו, המתארות את דברי ה'. הפרשיה השניה נאמרה אל משה בלבד, ונזכר בה כלב בלבד. היא פותחת בעד אנה ינאצני. ה' אומר שיהרוג את כל ישראל, משה מחלה את פניו, וה' אומר סלחתי כדבריך ואולם חי אני וכו', ורק כלב יכנס לארץ.

אח"כ באה הפרשיה השלישית, היא מקבילה לקודמתה. בה הדבור הוא אל משה ואהרן, ומוזכרים בה גם יהושע וגם כלב. בדומה לקודמתה היא פותחת בעד מתי לעדה הרעה הזאת, והיא נשמעת כהמשך תיאור השתלשלות הענינים. היא אף כוללת בהמשכה את המשך תיאור השתלשלות הענינים: פרשת המעפילים. הפרשיה הזאת יכולה להיות המשך ישיר של הפרשיה הראשונה. אילו נעדרה הפרשיה השניה לא היינו מרגישים כלל בחסרונה (אלא שלא היינו יודעים שה' בקש להשמיד את ישראל ומשה חלה את פניו בי"ג מדות). היינו סוברים שכשהתגלה ה' אל כל ישראל, כיון שרצו לרגום את יהושע וכלב באבנים, דבר ה' אל משה ואהרן ואמר להם שענשם של ישראל יהיה שילכו ארבעים שנה במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ.

ואכן יש לשאול כאן כמה שאלות: א. למה בפרשיה הראשונה נזכרו רק משה וכלב, ואילו השניה ונאמרה אל משה ואהרן ונזכרו בה יהושע וכלב. ב. למה דבר ה' פעמים בהתגלות אחת.

נראה שהפרשיה האמצעית אמורה שלא במקומה. היא נזכרת כאן כמאמר מוסגר. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. כבר כשחטאו ישראל ונתנו את קולם בלילה ההוא דבר ה' אל משה ואמר לו שישמיד את ישראל, ה' סלח לישראל ואמר שרק כלב יכנס לארץ, כיון שרק עמו היתה רוח אחרת. למחרת, כשאמרו כל העדה לרגום את יהושע וכלב, נראה ה' אל כל ישראל. שם היה אהרן עם משה ויהושע עם כלב, לכן דבר ה' עם משה ואהרן והזכיר את יהושע וכלב. הפרשיה הראשונה והשלישית מתארות את רצף הארועים כשהיה, הפרשיה האמצעית היא מאמר מוסגר שנכנס שם כדי להזכיר את חטא העגל. (גם בפרשת דברים נזכר כלב לפני יהושע. ה' אומר למשה שאיש מהאנשים האלה לא יראה את הארץ זולתי כלב. יהושע נזכר שם בדבור אחר אל משה, ולא כמי שינצל מהענש אלא כמי שינהיג את העם במקום משה. בספר יהושע אנו מוצאים שכלב נצל לגמרי מענשם של דור המדבר, הוא נכנס לארץ צעיר וחזק כמו ביום שנשלח. הוא נשאר כשהיה ולא הזדקן באותן ארבעים שנה. לא מצאנו כך לגבי יהושע).

נמצא א"כ שגם כאן וגם בדברים הוצאו יהושע וכלב מן הכלל, וכל אחד מהם הוצא לחוד. כאן, במסגרת הפרשיה על י"ג המדות, הוצא כלב מן הכלל, הוא ורק הוא. גם בפרשת דברים, בסמוך לגזרת ההמתה על ישראל, הוצא כלב ורק הוא מן הכלל.

בפרשיה השלישית, של המשך הנהגת העם, נזכרו גם יהושע וגם כלב. בפרשת דברים נזכר יהושע לא כמי שיצא מכלל המתים, אלא כמי שינהיג את העם במקום משה. מעמדו של יהושע מוגדר לפי תחלת הפרשה: נראה שויקרא משה להושע בן נון יהושע, הוא שנוי שם שיש בו מנוי לתפקיד. יהושע התמנה למפקד התרים את הארץ. הוא מונה לעמוד בראשם. לכן נזכרת קריאה זו ברשימת המרגלים. הוא שליחו של משה. יהושע היה שליחו של משה למלחמה כבר במלחמת עמלק. הוא המצביא והמפקד מטעם משה. לכן כשאומר ה' אל משה שהדור הזה ימות במדבר ובניהם יכנסו לארץ, ממילא גם אתה לא תבא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה, הוא יחליף אותך. והוא את תפקידו שבמדבר מלא היטב. כלב היתה רוח אחרת עמו, הוא לא היה ראש המרגלים, הוא היה אחד מהם. ועם זה התיצב כנגדם ואמר עלה נעלה וירשנו אותה. הוא קבל את שכרו בפני עצמו. המתת הדור והפקדת המשימה ביד הדור הבא, היא היא נתינת התפקיד בידי יהושע, הדור הבא של משה שקבל כאן את המנוי הזה באופן אישי.

יהושע וכלב

בפרשת דברים חוזר משה ומתאר את חטא המרגלים, ומדבריו שם עולה שהוא מאשים בעקר את העם. החוטא העקרי הוא העם, ולאו דוקא המרגלים. כך אפשר לראות גם מתשובתו של ה' כבר בפרשתנו. הוא מעניש את כל הדור, "הדור הרע הזה".

כיון שכל הדור נענש, נענשים גם מנהיגי הדור, וגם אנשים שלא בכו ולא רגנו באהליהם. נענשים גם משה ואהרן שנסו למנוע את החטא. כמו שנאמר: "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל  ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם  ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד  אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש  אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראם". נזכרו כאן משה ואהרן, יהושע וכלב, אבל היחס של ה' אליהם משתנה: משה ואהרן יענשו עם הדור. כלב מקבל יחס מיוחד גם בפרשתנו וגם בפרשת דברים, ומודגש שהוא אינו נענש בחטא הדור, וגם יהושע זוכה להחליף את משה ולהכנס לארץ, אבל התורה לא מיחדת לו שבח מיוחד.

בספר יהושע מדבר כלב אל יהושע, מזכיר לו את ימי המרגלים, ואומר "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה, ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא". כלומר: כלב כלל לא נענש באותן  ארבעים שנה, הן חלפו לידו, ה' כביכול הקפיא אותו והוא כלל לא נכלל באותו ענש.

מה ההבדל בין דברי כלב "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה", שבגללם זכה להמלט מענש דורו, לבין דברי יהושע וכלב, ואולי גם משה ואהרן, שהזכירו בפירוש שם שמים ואמונה ואמרו "אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש  אך בה' אל תמרדו"? במה השתנה הוא מיתר הצדיקים בני דורו שנענשו עם הדור?

תפקידו של מנהיג הוא לחנך את העם לאמונה בה', להיות מעורב בדעת עם בני דורו, ואם הוא נכשל בהנהגת בני דורו, יענש עם בני דורו. תפקידו של איש צבא הוא להפיח רוח לחימה בבני דורו. איש צבא לא צריך לעסוק בשאלות העומדות ברומו של עולם של הנהגת העם בדרך הטבע ובדרך נס. איש צבא צריך לשדר במעשיו ובהתנהגותו מסר אחד: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", או בלשון ימינו: "קטן עלינו".

החטא העקרי של הדור נבע אולי מחסר אמונה או מרצון להיות מצרי מתקדם ונאור ולא לבנטיני מפגר, אבל אלה אינם אלא המניעים לחטא, החטא עצמו היה נמיכות רוח, בכיה ותבוסתנות. במצב כזה אפשר להסחף ברוח הבכיה הכללית, המתחילה בהשתמטות מלחמה ונגמרת בשנאת הארץ, ואפשר לא להסחף בה ולהאחז באידאולוגיה האומרת "אמנם נכון שאי אפשר לנצח את הגויים והארץ רעה, אבל יש לנו אידאולוגיה". היחיד שכפר בהנחה הכללית שהפכה לאלמנטרית באמצעי התקשורת, והעז לומר שלבעיה יש פתרון צבאי, היה כלב בן יפנה. לכן הוא נצל מענש הדור.

מה בין הדבור הראשון אל משה, כתשובה מידית לי"ג המדות, לבין הדבור השני אל משה ואהרן. למה בראשון נזכר רק כלב, ובשני גם יהושע. כמובן שיש להקביל את שני הדבורים האלה לשני הדבורים אל משה בפרשת כי תשא, שעל השני נאמר גם שם שהעם התאבל. הראשון עקרו התשובה סלחתי כדברך ואולם חי אני. השני הוא האמירה המשמעותית הסופית, מה כן יהיה הענש לישראל. יהושע היה בתפקיד מפתח בשני המקרים. הוא היחיד שעלה למשך ארבעים יום גם כאן וגם שם.

נראה שויקרא משה להושע בן נון יהושע, הוא שנוי שם שיש בו מנוי לתפקיד. יהושע התמנה למפקד התרים את הארץ. הוא מונה לעמוד בראשם. לכן נזכרת קריאת שם זו ברשימת המרגלים. הוא שליחו של משה. יהושע היה שליחו של משה למלחמה כבר במלחמת עמלק. הוא המצביא והמפקד מטעם משה. לכן כשאומר ה' אל משה שהדור הזה ימות במדבר ובניהם יכנסו לארץ, ממילא גם אתה לא תבא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה, הוא יחליף אותך. והוא את תפקידו שבמדבר מלא היטב. כלב היתה רוח אחרת עמו, הוא לא היה ראש המרגלים, הוא היה אחד מהם. ועם זה התיצב כנגדם ואמר עלה נעלה וירשנו אותה.

הלשון היא: ויהס כלב את העם אל משה והאנשים אשר על עמו אמרו. צורת הלשון הזאת מבטאת שני המשכים בו זמניים למה שהיה קודם. כמו ויהי הבל רעה צאן וקין היה עובד אדמה וכו'. כלומר: אמרו המרגלים כלם את דברים, ואח"כ בין בני ישראל נתבקשו להביע את דעתם, כלב אמר עלה נעלה והיתר אמרו לא נוכל, והוציאו את דבתה.

והיכן היה יהושע? אם נכונים דברינו לעיל שיהושע הוא ראש ומפקד כתת המרגלים, נראה שבאותו זמן ישב עם משה ומסר לו דו"ח מפורט. המרגלים שבו, ויהושע, המפקד, נכנס ללשכתו של משה למסור את הדו"ח שלו. בינתים התקהלו העם סביב אחד עשר הנותרים כדי לשמוע מכלי ראשון מה עומד להיות בארץ. התורה אינה רואה חשיבות בדברי יהושע ומשה באותה שעה. באותה שעה החשיבות היא מה דברי העם. העם מדבר עם יתר המרגלים ומבקש לומר את דעתו. וכיון שהעם מואס בארץ חמדה, הוא תולה את עצמו בדברי חבריו אשר באו מן הארץ.

תפקידו של מצביא הוא להפיח רוח לחימה בחילים. גם אם הנתונים בשטח קשים, מי שאומר לעם לא נכל, לא יכול להיות המצביא. הוא לא יכול להתחבא מאחורי הטענה שהוא רק מביע את דעתו המקצועית.

וק"ו כאן, כשהנושא הוא אמונה בה'. מלחמת המעפילים באה ללמד שצדקו המרגלים, וחזק הוא ממנו, אלא שאם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, כפי שלמדנו אחרי ארבעים שנה. אבל העם אכן עז. ואכן, משה משתמש נגד המעפילים באותן מלים שהמרגלים השתמשו בהן.

נמצא שתחלה השיבו המרגלים בדיוק לשאלתו של משה "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה  אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם  עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן". אלה תשובות לשאלותיו של משה. אמנם, גם כשרק משיבים השאלה היא איך עושים זאת. מי שמקצר בזבת חלב ודבש ומאריך בעז העם, ומוסיף את המלה אפס, ברור לאן דעתו נוטה. אבל רק אח"כ יצאו האנשים אל העם ואמרו את דעתם. ושם כלב הסה את העם אל משה והאנשים אמרו לא נוכל. ומסתבר שהעם כבר התחיל להתרעם עוד קודם, ולכן היה צריך כלב להסותם אל משה. מי שרוצה לא לבא אל הארץ, תמיד ימצא את ההסבר הריאלי לכך שא"א ולא נוכל. מי שרוצה לרשת את הארץ ולהגאל, יעשה זאת בעזרת ה'.

אוף, שני הנודניקים האלה.

שאלה ידועה שואלת מה בעצם רוצים מהמרגלים? מה חטאם? הם בסך הכל ענו באובייקטיביות על מה ששאלו אותם.

את התשובה אפשר למצוא אצל יהושע וכלב. גם יהושע וכלב רק אמרו את מה שהם ראו, אותם העם אמר לרגום באבנים.

משה ואהרן נפלו על פניהם לפני עדת בני ישראל, בני ישראל אינם כועסים עליהם על כך. באבנים הם רוצים לרגום את יהושע וכלב. זה ברור ומובן שתפקידם של משה ואהרן הוא לייצג את ה', מי שמרגיז אותם עד מות הם יהושע וכלב. הי אתם שניכם, אל תערבו את דעותיכם הפוליטיות בדו"ח התיירות שלכם. היו אובייקטיביים ואמרו מה שאנחנו רוצים לשמוע. העם הוא החוטא העקרי בחטא המרגלים, והוא קבע שתפקיד התרים לייצג את דעותיהם, לתת חות דעת אוביקטיבית אך מתאימה לדעה מסוימת, ומי שיחרוג מזה ראוי לרגימה באבן.

כבר היתה לנו ביד חות דעת המאשרת לחזור למצרים עד שבאו שני הנודניקים האלה והרסו הכל.

תפקידם של התיירים הוא לא רק לענות על שאלות. הם ראשי בני ישראל. אם אינם יודעים לרתום את תפקידם לשליחותם, הם יענשו. כך קבע העם.

ומי שאכן נרגם בפרשה הוא המקושש. גם  כאן יכלו כל זמרי החרות לפתוח את פיהם. הפוגע בזהותו של עם ישראל ומבזה את הקדשים, הארץ והשבת, (או שם ה') נרגם באבנים.

לחם הארץ

אחרי חטא המרגלים, שבו חטאו עם ישראל בעננין הארץ, באות כמה מצוות שחלקן עוסקות בארץ וחלקן עוסקות בחטא. המצות האלה פותחות ב"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם". הפרשיה מלמדת שאין להביא את הבהמה בפני עצמה. יש להביא עמה מן הגדל בארץ.

קרבן הוא בהמה הקרבה תחת בעליה. היא מיצגת את המקריב. המקריב אינו יכול לבא לפני ה' אלא במנחה מן הארץ. הדבר מודגש כאן בפסוק "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים". הצרוף "ככה יעשה ל" אמור בד"כ על בני אדם. כך כו כך, המנחה הזאת לא תעשה לשור עצמו. היא רמז לאדם המקריב אותה. ועליו נאמר שם "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם". החזרה הכפולה על המספר, באה להזכיר את אשר נאמר לפני כן "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם". הנספרים בספר במדבר הם עם ישראל.

כיון שנגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ, הוזכרה מיד ביאתו של הדור הבא אל הארץ, ושיביאו עם קרבנות הבקר והצאן גם מפרי אדמתה. אמנם להלכה נפסק שנסכים באים גם מחו"ל, אבל התורה תלתה זאת בביאת ישראל לארץ. ועקרה של מצוה זו הוא שאמנם ישראל רועים במדבר, וגורשו ונכרתו מן הארץ, אך הם באים אל הארץ בסופו של דבר ואוכלים מפירותיה שהוזכרו גם הם בחטא המרגלים. גם כאשר הם מקריבים מן הרועה במדבר, הם מביאים עמו מתבואת הארץ.
הקרבן הוא כנגד האדם המביאו, לכן הוא מכפר עליו. התורה מלמדת שיחד עם הקרבן יביאו משהו מן הארץ.

מטעם זה נזכרה כאן גם החלה. החלה המורמת "באכלכם מלחם הארץ", כנגד "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם". שנאמר בחטא המרגלים. אנחנו משולים כנגד אוכלי הלחם, ומקריבים בהמות תחתינו, גויי הארץ הם הלחם שממנו נתן תרומה לה'.

וכאן באה התורה ללמדנו את דין החוטא, היחיד והצבור. אמנם, אלה נזכרו כבר בפרשת ויקרא (ושם היה הקרבן אחר), אבל כאן מלמדת אותנו התורה את דין העם החוטא. אין זה חטא פרטי במובן של ספר ויקרא, של אדם שעבר עברה. יש כאן עסוק במי שבוזה את דבר ה' ומפר את מצותו. מי שחוטא בחטא לאומי כלפי ה'. הקרבן הוא קרבן בעל אופי של קרבן צבור, כמו המוספים וקרבנות הנשיאים, דהיינו קרבנות הצבור של ספר במדבר, הספר העוסק בצבור. יש בו בהמה לעולה המלווה בשעיר לחטאת, וכמובן נסכים, שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל וכו'. וזה מכפר על העם "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". כנגד "ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים  סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה  ויאמר ה' סלחתי כדברך". הפרשיה הזאת מלמדת את העם שיש מצוה לאומית ויש חטא לאומי. והיא מלמדת שא"א לכפר על העושה ביד רמה. מטעם זה מוזכר כאן המקושש.

התורה מסימת ומלמדת אותנו כיצד נתרחק מחטאים אלה. עשו לכם סימן לזכוור את מצוות ה', "ולא תתורו", אל תשלחו אנשים לתור לפניכם. דעו מה מטרתכם ואל תתורו.

בתאור חטא העם נזכר רק החוטא בשוגג, א"א לומר שאם יעשה העם ביד רמה יכרת מעמיו. אבל אמרנו זאת היטב בחטא המרגלים. שם הזכרנו עם שחטא ביד רמה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, וה' אכן בקש להשמידם, וגם כשסלח לא סלח לדור אלא רק לעם. אבל כאן יש סליחה לכל ישראל כמו בחטא המרגלים, והפסוק "ונסלח" בא להזכיר זאת. לעמת זאת, ביחיד ישנה הבחנה ברורה, אם הוא חוטא בשוגג יקריב חטאתו, אם הוא חוטא ביד רמה, דהיינו במזיד, הרי שבעצם העובדה שחטא הרי פרק מעליו את עול ה' ובכך הוא מגדף את ה', העושה ביד רמה הרי הוא מגדף את ה', לא חשוב באיזה חטא חטא, עצם העמידה מול ה' ביד רמה היא גדוף. דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. כדוגמא לכך מביאה התורה את המקושש. השבת היא אות שה' ברא את העולם, מי שכופר בה ביד רמה, כלומר במזיד, רגום ירגמו בו כל העדה.
הכופר בשבת ככופר בארץ ישראל. רגום ירגמו בו כל העדה. כנגד ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, ירגמו באבנים מי שכופרים בה', בקדושתו ובכחו.

ואם תאמרו: אם כך - עדיף לא לקבל תורה, לא לזכור דבר ולהיות תמיד שוגגים, אומרת התורה: להפך. עשו לכם סימן למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה'. אותן מצוות שנאמר בהן לפני כן וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה. אל תשגו. זכרו תמיד את ה' אלהיכם אשר הוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אתם. אל תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כאשר תרתם את הארץ. אפשר שגם חטאם של התרים את הארץ היה בדיוק זה: הם חששו לחיות בארץ שעיני ה' אלהינו בה תמיד. הם רצו לא לדעת ולא להתחיב.