בראש הפרשה מביא הרמב"ן את המדרש
שחלשה דעתו של אהרן כי הקריבו כל הנשיאים והוא לא, ואמר לו ה' שלך גדולה משלהם.
הרמב"ן קושר את המדרש הזה לחנוכה. ויש לתמוה הלא אין נצחון החשמונאים אלא
בדיעבד. הלא לא כך צוה ה' אלא צוה שילחמו יתר השבטים ולא הכהנים. והרמב"ן
עצמו העיר על מעשי החשמונאים בפסוק לא יסור שבט מיהודה. וכי בדבר שהוא בדיעבד
יתנחם אהרן? להפך, משם ראיה שאינו כישראל שהרי ה' לא צוהו להיות בכך כישראל.
נראה שטעמו של המדרש הוא שהנושא של תחלת
ספר במדבר הוא סדור המחנה ותפקיד השבטים השונים, וא"כ יש לתמוה מה ענין המנורה
לכאן? התשובה שמשיב המדרש היא שנושא הפרשיה אינו המנורה אלא אהרן. כל המשכן
ושכינתו עומדים ע"י תרומת בני ישראל וקרבנות השבטים, ותפקיד אהרן הוא להעלות
את המנורה. כל השבטים חונכים את המזבח, וכאן באה לידי בטוי העובדה שאהרן אינו
במנין השבטים, הוא אינו מבעלי המשכן. יש שנים עשר שבטים ולוי בחוץ, לכן מדגישה
התורה שללוי יש תפקיד גדול משלהם.
גם כאן, בהקדשת הלויים, קדמה פרשת
המנורה, וגם להקדשת הכהנים בפרשת תצוה קדמה פרשת שמן המאור. המנורה העומדת לפני ה'
היא בטוי לכך שכל העם מקשה אחת. וגם אם רק אהרן הוא המעלה את כל נרותיה אל מול
פניה, זה מעשה מקשה אחת, עד ירכה עד פרחה. אהרן הוא שליח כל ישראל וכלם מקשה. ואם
ישראל אינם נלחמים ואינם מטהרים את המקדש, יעשה זאת אהרן ובניו, שהרי הם פני
המנורה, והם כן חלק מהעם. אדרבה, גם כשעושים זאת העם כדינם, הם אינם אלא בסיס
המנורה, ואהרן עמם מקשה אחת. ואולי משום כך נעשה הנס של חנכה דוקא במנורה.
כהמשך לכך יש לבאר שהמנורה קודמת להבדלת
דבר לקדושה ולטהרה. אפשר להבדיל ולקדש את הכהנים בפרשת תצוה אם פותחים בשמן זית זך
כתית למאור. אפשר להבדיל ולקדש את הלויים בפרשתנו אחרי שהזכרנו את המנורה. גם פרשת
המקלל העוסקת בקדושת שם ה' פותחת במנורה. המנורה מלמדת שלא בחיל ולא בכח כי אם
ברוחי. רוח ה' נזכרת בפרשה בפרשית הזקנים והשלו, אך כבר בפתיחה אנו למדים על
ההטהרות של הלויים בבוא אל המשכן.
המנורה שכלה זהב טהור, ומוארת בשמן
טהור, תפקידה להאיר את המקדש באור טהור ולהבדיל בין אור לחשך, ומתוך כך בין קדש
לחול ובין ישראל לעמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה