יחודו של שיר בכך שהוא אינו פרוזה, הוא אינו מתאר תיאור מוחלט של תהליך מוחשי אלא מביא את הנפש לרגשות ולאוירה של התהליך שהוא מתאר. לכן אין לקרוא את שיר השירים כספור עלילתי וכד' ולראות את העלילה שהיתה, אלא יש להכנס לאוירה של הנצנים, קול התור, לבנון, עפר אילים וכד'. יחודה של שירה בכך שהיא מבטאת מעבר לאמור בה.
כך יש לבאר גם את שירת הים. ישראל אומרים בשירה כל מיני בטויים שאלמלא היו חלק משירה, היו חרופים וגדופים. פסוק כמו מי כמכה באלים ה'. האם בזה אנו מהללים את ה'? שהוא יותר חזק מכל האלילים? זה שבח לה'? הלא עצם ההשואה בינו לבינם מקוממת. אבל הרעיון של שירה הוא לא המלים שבה אלא האוירה שהיא יוצרת וההרגשה שהיא יוצרת.
לאור זאת יש לבחון לאיזו אוירה רוצה שלמה להכניסנו בבטויים כמו עפרים וצבאים ויתר הבטויים שהוא מביא כמשל לקב"ה. וכן יש לברר מה האוירה הנשקפת בשירת הים.
מבנה שיר השירים
בשיר השירים אין תיאור עובדות. מעורבים בו דמיון ומציאות, משל ונמשל. אבל הוא מכניס אותנו לאוירה ברורה. אם אוירה של חדרי מלכות, אם אוירה של נערה הנוטרת כרמים וחולמת על דודה, או רעיה השוכבת על משכבה ומצפה לדודה. ומדמה אותו בא אליה וקורא לה. המגלה מדמה קיץ שלם שבו עוברות עליה חויות או תשוקות וחלומות, עד שבסוף הקיץ הבשילו הענבים והתשוקות, כרמי שלי לפני. כדרך הבנות היא נותנת בחיקה צרור מר, ומדמה שדודה בחיקה. כמו שהיא מדמה שאינו סתם מר אלא כפר מבשמי עין גדי. היא חומדת וחפצה בדוד ובכך שיביאנה אל בית היין. אך כשהיא אומרת שמאלו תחת לראשי היא ממהרת לרסן את עצמה ולהשבע לא לעורר את האהבה לפני זמנה. היא מדמה את דודה בא אליה הביתה והולך עמה לטיול אביב. כל זאת בעודנה נוטרת את כרם הסמדר ומגרשת שועלים. היא מדמה את דודה צבי או עפר האילים. היא מבקשתו על משכבה בלילות. ומביאתו אל בית אמה. אך כאן שוב היא ממהרת להשבע לא למהר ולעורר את האהבה לפני זמנה. שוב היא רואה את דודה משבח את יפיה ולוקח אותה ללבנון ולחרמון ולכל המקומות היפים בארץ, הוא מדמה אותה למעין גנים ובסופו של הפרק הוא בא לגנו, כלומר אליה. בפרק הבא היא שקועה בשנתה ומתעצלת לקום אף שהוא זקוק לה וראשו נמלא טל. הרעיה מתעצלת ומאבדת את דודה, ודוקא משום כך מתעצמת התשוקה עד למקום חדש. השבועה עכשו אינה שבועה לעצור את האהבה אלא להפך, לוב ולמצוא את הדוד ולומר לו שהיא חולת אהבה. דוקא משום שהרעיה אבדה את הדוד היא מכירה בכל שבחיו. מתוך כך מתעוררת גם תשוקתו אליה והוא קורא לה לשוב. היא כבר אינה משביעה אם תעירו, כבר ברור שהעירו, היא רק מזכירה את השבועה ושואלת מה תעירו. אך היא כבר השלימה עם העובדה שהאהבה התעוררה. אהבתה כבר עזה כמות, והיא מבינה שא"א להרדים אותה שוב. הנמשל לא נאמר בפירוש, אך הוא נרמז שוב ושוב. מקומם של הדוד והרעיה הוא באפריון שעשה שלמה מעצי הלבנון, ותחלתו ביריעות שלמה השחורות. המקום הוא ארץ ישראל. הרעיה נשבעת בצבאות, כלומר שמי שנמשל לצבי שמו צבאות, ועוד נרמז הנמשל ברמזים רבים שעמדנו עליהם כאן בשנה שעברה. המבנה מעורר אוירה ברורה מאד: תשוקה עזה ההולכת ומתעצמת אל ה', תשוקה של רעיה לדודה, ששום דבר שקורה סביב הנערה בעולמה המוחשי, אינו עוקר מלבבה את האמונה והרצון אל הדבר האמתי הממלא אותו.
אוירת שירת הים
בדומה לשיר השירים גם שירת הים אינה תאור עובדות. על הים השתחרר ישראל במדת מה מהשעבוד הרוחני והנפשי למצרים, כי ראה התגלות של ה'. התגלות זאת באה לידי בטוי ביכלת לומר שירה. התגלות של ה' אינה מראה ה' כי לה' אין מראה. אך היא ראית דבר שמביא את האדם לכלל הכרה בדבר גדול שודאי קיים שאין החוש והשכל האנושי תופשים אותו. גם שירה ענינה לא מה שהיא אומרת אלא האוירה שהיא יוצרת, שהיא מביאה את האדם להרגיש דבר מעבר למה שנאמר בה. השירה מתארת איך ה' ירה את המצרים בים, אך למעשה אומרת השירה גדלות ועצמה של ה'. גם האמירה מי כמכה באלים ה'. שכבר שאלנו בראש המאמר האם ברכה היא זו או קללה, באוירה של השירה ובמקום בו עמדו ישראל, כונת אמירה זאת לבטא גדלות אינסופית של ה', ואת זה אנו מבטאים בשירנו את השירה. לא את מלותיה.
השירה אמנם מתארת את אשר קרה על הים. שלא כשיר השירים, היא לא משל אלא תיאור. אך התיאור אינו המסר. השירה מתארת התגלות של ה' בעין ממש. לא של אש וענן שאינם אלא מיצגים את ה', אלא של ידו החזקה הפועלת בעולם והמתגלה בעין, בלי מיצגים ובלי משלים. שלא כשיר השירים, המתאר את תשוקותיה של הרעיה אל הדוד, מתארת שירת הים רק את מפעליו ומעשיו של ה', ולא את תחושות ישראל, אך מתוך שישראל שרים ממילא נוצרת ההרגשה והאוירה, שעם ישראל עבד לה' והולך אחרי ה'. האוירה הנוצרת ומתוארת בשירה, היא אוירה גדולה של התגלות ה' בכח ובהדר, במורא גדול באותות ובמופתים, עד שהיא מוליכה ממילא למסקנה שה' ימלוך לעולם ועד.
המכנה המשותף
לכן, עם כל ההבדלים בין שירת הים לבין שיר השירים, לשניהם מאפיין מרכזי אחד, והוא עצם השיר. כאן השירה היא שירת אהבה ותשוקה וכאן שירת מלחמה ונצחון, כאן מתואר ה' כדוד המהולל בתשוקותיה של רעיתו וכאן כגבור מלחמה השולט בעולם ומציל את עמו, אך גם כאן וגם כאן מופיעים ה' וישראל עמו, ועם ישראל שר לה' ומהלל אותו. ויש בהכרה ובהלל השיריים מה שאין באמירה השכלית המלולית. ההכרה בה' המתבטאת בשיר היא גדולה יותר מההכרה השכלית האמורה בצווי "אנכי ה' אלהיך". הרגש הגואה והרצון העז להדבק בה' עולה מהשיר בעֹז. בין אם הדמוי הוא דמוי של מצביא ובין אם הדמוי הוא דמוי של דוד. בין כך ובין כך נמשך עם ישראל בעֹז אחרי ה'.
לכן, רק שירים אלה יכולים לסכם את יציאת מצרים. כבר במצרים עשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן. עשו את הפסח ושמו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. אפילו מצות ההגדה לבן נאמרה כבר במצרים. ולמרות זאת לא נחם ה' דרך ארץ פלשתים. העם עוד היה במדרגה שבה אם יראו מלחמה ישובו למצרים. גם אם העם אמר שה' הוציאו ממצרים, בלבו פנימה העם עוד היה עבד למצרים ולא לה'. ואכן, העם נכשל במבחן האמונה על הים, ושאל למה הוציאם ממצרים למות במדבר. ההשלמה של יציאת מצרים היא היכולת לשיר לה', ולבטא בכך את הרצון הפנימי שבלב ללכת רק אחרי ה'. לשיר לה' יכול רק מי שההכרה בה' והרצון לעבדו שוכנים בעומק לבבו. השירה מבטאת שבלבו פנימה המלך הוא ה' ולא הכחות המוחשיים הסובבים בעיר. לכן לשון ה' "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" איננה באה על שלמותה אלא ע"י תשוקה גואה של ישראל אל ה' שאינה באה אל שלמותה אלא בשיר ובהלל. תשוקה זו עולה הן משירת הים והן משיר השירים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה