שמיני

מתי היה היום השמיני

מתי היו שבעת ימי המלואים, ומתי היה היום השמיני? הקו הרווח בחז"ל הוא שימי המלואים קדמו להקמת המשכן. וכך פרש רש"י, בנגוד לאב"ע שפרש את הפסוקים כפשוטם ופרש ששבעת ימי המלואים היו בתחלת ניסן. רוב המדרשים כרש"י, אך יש מדרש שהטמאים ששאלו על פסח שני היו מישאל ואלצפן, מדרש זה מתאים לשיטת אב"ע. ראה סוכה כה:. ושם יש דעות שונות, ונאמר שם שביום ההוא לא יכלו לעשות אבל למחרתו יכלו. כלומר: נדב ואביהוא מתו בח בניסן. ואמנם לכאורה נראה שם שמי שאומר שהם מישאל ואלצפן אינו מי שדורש ביום ההוא, אך אחר העיון נראה שגם לר"ע איתא דרשה זאת. ומקור דרשה זאת הוא בדברי ר"ע, שאל"כ למה להביאה כאן כלל, אלא ר"ע הביאה ראשון כדי ללמד שמישאל ואלצפן הם הטמאים האמורים כאן. אך ר' יצחק מקשה עליו כי לדעת ר' יצחק היום השמיני הוא א ניסן. ולכן דרש ר' יצחק דרשה שאינה כדרכו של מדרש, שאין אנו יודעים מי הטמאים. ואח"כ הביא המדרש את יתר דברי ר"ע שגם ר' יצחק הביאם כדי ללמד שאותו מת מצוה מת בח ניסן.

חז"ל העדיפו לומר שהיום השמיני הוא א בניסן וויכס הענן את אהל מועד הוא ירידת השכינה של היום השמיני שעליה נאמר כי היום ה' נראה אליכם. לכן נדחקו חז"ל לומר ששבעה ימים משה בנה את המשכן ופרקו. אב"ע לא צריך להכנס לדחק זה.

נראה שפשט הפסוקים הוא ששבעת יימי המלואים היו בניסן. לפי זה לא הרי התגלות ה' אל ישראל בענן בא' בניסן כהתגלות ה' באש על הקרבן בח' בניסן. בא' בניסן כסה הענן את אהל מועד, בח' בניסן, אחרי שהתקדשו הכהנים, יצאה אש מאת ה' ואכלה את קרבנותיהם, ללמד שהתקבלה לפני ה' הקדשת הכהנים ומתקבלים קרבנותיהם. ובזה יש הבדל בין התגלות ה' בענן לבין התגלותו באש. ולא הרי זה כהרי זה. וראיה לשיטה זאת מדברי ה' אל משה "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד  ... והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים  והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אתו וקדשת אתו וכהן לי  ואת בניו תקריב והלבשת אתם כתנת  ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתה להית להם משחתם לכהנת עולם לדרתם". משמע שגם הקדשת הכהנים, כלומר שבעת ימי המלואים, התחילו בא' ניסן. (ואפשר שחכמים פרשו ששבעת ימי המלואים היו באדר, להוציא מלבם של צדוקים שאמור שכל שנה צריך לעשות ימי מלואים בתחלת ניסן).

ההבחנה בין ההתגלות בענן על המשכן לבין ההתגלות באש על המזבח, מלמדת שלכל אחד מהם יש תפקיד משלו. כבר עמדנו בפרשת ויקהל פקודי על כך שהתגלות ה' באה באש וענן. גם על המשכן יש אש ביום וענן בלילה. הם מלמדים שה' שורה על המשכן. התגלות ה' על המזבח ועל קרבנותיהם של ישראל, היא עדות לכך שה' שוכן על ישראל ומקבל את קרבנותיהם. ובפרט הוא מבטא את הסכמת ה' לקדוש הכהנים. לכן, משתמו ימי המלואים אמר משה לכהנים שיקרבו לפני ה', כי היום ה' נראה אליהם. היום אתם כבר כהנים וזה הזמן לבחון אם ה' מקבל את קרבנותיהם. ואכן, יצאה אש מלפני ה' ואכלה על המזבח את העולה ואת החלבים, והעם נפלו על פניהם. בדומה לענן שכסה את המשכן שבוע ימים לפני כן. אלא שהאש היוצאת מלפני ה' יכולה גם לאכול את הכהנים, ולכן יש להזהר בכך.

שריפה מחוץ למחנה

פר המלואים (ויקרא ח יז) ועגל היום השמיני (ויקרא ט יא) נשרפו מחוץ למחנה אע"פ שלא נכנס דמם לכפר בקדש.  בד"כ חטאת שדמה מוקרב בחוץ נאכלת, ורק חטאת שדמה בא אל הקדש פנימה נשרפת מחוץ למחנה. לגבי פר המלואים אפשר להסביר שהוא נשרף כי אין לו אוכלים, שהרי הכהנים עדין לא התקדשו בשעה שקרב. אבל זה אינו מסביר את עגל היום השמיני. לגבי עגל היום השמיני מתעצמת הקושיה, שהרי באותו יום קצף משה על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את השעיר אע"פ שלא הוכנס דמו אל הקדש. ולמה הם לא ענו לו והלא היום שרפנו במצותך חטאת אחרת שלא הובא דמה אל הקדש.

אפשר לפרש שכל קרבנות היום השמיני הם קרבנות לפני ה'. בפרשת שמיני נאמר שבע פעמים "לפני ה'", כמו בפרשת אחרי מות, (ואחת הפעמים בפרשת אחרי מות מתיחסת ליום השמיני). אמנם ברור שלא כל "לפני ה'" באחרי מות ובשמיני הוא בקדש הקדשים, אך "המזבח אשר לפני ה'" (ויקרא ד יח, טז יח) הוא שמו של המזבח הפנימי, והבטוי לפני ה' מעיד על כניסה פנימה. מהפסוק הראשון בפרשת אחרי מות, שבו מצוה ה' את אהרן אחרי מות בניו שלא יכנס אל הקדש בכל עת אלא בסדר האמור שם, עולה שנדב ואביהוא הקטירו קטרת בקדש הקדשים. כך הם פרשו את הקריבה לפני ה' של היום השמיני. בעקבות מותם צוה ה' לא לעשות עוד כסדר פרשת שמיני אלא כסדר אחרי מות (הדומה לו בדברים רבים). לפי פירוש זה כל עבודות היום השמיני דינן כעבודות לפני ה', שהרי הוא יום התיצבות לפני ה' ויום גלוי שכינה, ולכן דין החטאת הוא כדין פנימית. אבל אם כן הוא הדבר יש לשאול למה השעיר הוא חיצון.

ומ"מ, לפי האפשרות הזאת, באותו יום כל המשכן הוא לפני ה'. בפרשת שמיני נאמר פעמים "לפני ה'" בצווי ובהתיצבות העם, ואח"כ לא נאמר עוד "לפני ה'" עד מעשה נדב ואביהוא. נראה שהם סברו שההתגלות צריכה להיות ע"י הכנסת הזרים אל השכינה, ולא ע"י הוצאת לפני ה' החוצה אל העם.

יש מדרש שלא נכנסו נדב ואביהוא אל הקדש פנימה ולכן הוצאו ע"י מישאל ואלצפן שאינם כהנים. אך אין נראה כן אלא חדוש הוא שנאמר להם קרבו, כלומר: הכנסו אע"פ שאינכם כהנים. כי הכל נכנסים להוציא את הטומאה. אלעזר ואיתמר לא יעשו כן ולא יתאבלו כי שמן משחת ה' עליהם. הם משוחים ולכן דינם כדין כהן גדול בטומאה ובפריעה ופרימה, (התורה מנמקת את קדושתו של הכהן הגדול בכך ששמן משחת אלהיו עליו) לכן מצאנו בפרשת שמיני שהם נאסרו בפריעה ופרימה ככהן גדול, ולכן לא היה צרך למשוח את אלעזר כשמת אהרן. לכן נראה עקר כמו המדרש בויק"ר ובספרי נשא, שנכנסו לקדש הקדשים.

הפרשה מבטאת הדרגתיות, מימי המלואים שלמדנו על צווים ונאמר בהם שוב ושוב כאשר צוה ה' את משה, דרך היום השמיני שצוויו לא נזכר, אך ודאי היה, עד חטא נדב ואביהוא שנמוקו "אשר לא צוה אתם". כלומר: זה חטאם. אח"כ עוד רוצה משה, במדתו יקב הדין את ההר, להמשיך את כל עבודת היום כרגיל כאשר צוה ה'. כאילו לא קרה דבר. אבל אהרן מלמד שיש מקום לסברת האדם בדיני תורה. קביעת מקומו של האדם בעבודת ה' הוא הנושא של הפרשה. משה אומר לישראל שמשנשלמה הקמת המשכן שורה השכינה ומעתה העבודה מסורה לכם. נדב ואביהוא טעו וסברו שהם יכולים לעשות כרצונם וזה היה חטאם. הפסוק דומה לפסוק האמור בקרח. קרח סבר שהאדם הרוצה להתקרב יתקרב, ולמדו ה' שה' בוחר את הקרב אליו. נדב ואביהוא סברו שהאדם יעבוד במה שיחפוץ, ולמדם ה' שה' הוא המצוה על העבודה. בפרשת צו חוזרת התורה בכל דבר על הצווי האמור בפרשת תצוה ומוסיפה "כאשר צוה ה' את משה". על הצווי של קרבנות היום השמיני לא למדנו בשום מקום. אולי לכן הלכו נדב ואביהוא עוד צעד וסברו שהם יכולים לעשות דברים לגמרי מדעתם. בכל עניני המקדש בא לידי בטוי המתח בין הצרך לעשות בכל דבר כאשר צוה ה', מקדש הנתן כלו מיד ה', לבין הרצון הבא מצד האדם לעבוד את ה' מרצונו ומעמק לבו ולתת משלו. (ועין בענין זה במאמרי "ויכס הענן" המעין ניסן תשנ"ט, אורות עציון ל"א, אדר ב תש"ס) נדב ואביהוא העדיפו את הצד השני, הרצון העצמי שלהם, והזניחו את דבר ה', ועל כך נענשו.

אחרי קרבנות המלואים, שבאו לקדש את הכהנים ולכן נראה שהם קרבנות של הכהנים, בפרשתנו קרבו לראשונה קרבנות צבור. הם באו לקדש את ישראל. כבר קדמו להם הפסח והקרבנות שהוקרבו בהר סיני. אבל כאן לראשונה קרבו קרבנות צבור במשכן. חטאת ועולה, כדרכם של כל קרבנות הצבור, ושלמים.

כמו בתהליך קדושם של המצורע והנזיר שיש בהם עולה וחטאת, ואח"כ האשם או השלמים המיוחדים ליום הזה. וכמו במלואים, שגם הם פותחים בחטאת ועולה, ואח"כ בא הקרבן המיוחד.

השלמים דומים לאיל המלואים. הופרשו מהם החלבים והחזות והונפו, החלבים הוקטרו והחזות נאכלו. בדומה לפסוקים בפרשות תצוה וצו המלמדים שמסירת החזה למשה, עם השוק, מקנה את החזה והשוק לדורות לכהנים, כאן יש פסוק דומה על החזה והשוק של שלמי הצבור. בשלמי הדורות יש חלק לכהן וחלק לבעלים, כדי שיזכה הכהן בחלקו קרב איל המלואים, כדי שיקח ישראל את השאר ויתן לכהן את חלקו, קרבו שלמי היום השמיני.

איל המלואים בא לקדש את הכהנים. קרבנות היום השמיני – לקדש את ישראל. כדי שה' יראה אליהם.

הנפת השלמים השלימה את תהליך קדושם של ישראל, אחריהם ברכו משה ואהרן את העם והאש יצאה מאת ה'.

תהליך ההקרבה הושלם, ישראל התקדשו והשכינה התגלתה אליהם. האכילה היא פעולה בפני עצמה. התורה מתיחסת להקרבה בפרשת ויקרא ולאכילה בפרשת צו, כי כל אחת מהן עומדת בפני עצמה. ההקרבה הושלמה וישראל התקדשו. כעת נותרו בשר ומנחה במשכן והכהנים יכולים לאכול.

וכאן שוב אנו באים לברר את מעמדם של הכהנים. הכהנים להבדיל מזרים. תפקידו של הכהן הוא להיות כהן ולא להיות זר. כאן הכהנים הביאו משהו זר. אש זרה.

שלב ההקרבה הסתים, לכן הכהנים ברכו את העם והאש יצאה. שלב האכילה טרם התחיל. זה הזמן לעשות כן. בשלב הזה נזכרים בני אהרן שהקטירו קטרת. וכבר עמדנו בעבר על כך שתפקידה של הקטרת הוא להעמיד ענן משלנו כנגד עננו של ה'. תפקידו של היום השמיני הוא שה' יוריד בו את האש שלו, כיון שאנחנו מתקדשים. עם ישראל התקדש וה' הביא את אשו. כעת על הכהנים לאכול את חלקם. אבל משהו משתבש. נדב ואביהוא רוצים שהאש שתבער תהיה אש שלהם, ולא אש של ה'. הם רוצים מקום מרכזי לכהן בעבודה.

אילו הלכו נדב ואביהוא ואכלו את הבשר משלחנו של ה', היו ממלאים את תפקידם. אבל הם הביאו קטרת אשר לא צוה אותם. הם רצו שקדושת ישרל תהיה סביב הכהן ולא סביב ה', ואילו הם יגשו אל ה'. האש שיצאה מלפני ה' סלקה אותם מן הדרך, ועם ישראל ראה את האש ישירות.

שעיר היום השמיני והפרה האדמה

משה קוצף על אלעזר ואיתמר על שלא אכלו את שעיר החטאת. הנמוק לכעסו של משה הוא "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה". אילו היה השעיר הזה חטאת שדמה נכנס אל הקדש, הרי שאכן את החטאת יש לשרוף מחוץ למחנה, כמו שלמדנו בפרשה שעברה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף". כך אנו מוצאים גם בפרשת ויקרא ובפרשת אחרי מות, שכל החטאות שמצותן לכפר בתוך אהל מועד, אינן נאכלות אלא נשרפות מחוץ למחנה. אך כיון שהחטאת הזאת לא הובאה לכפר בקדש, אומר משה: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'  הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי".

מכאן אנו למדים שיש מדרגות בחטאת. ככל שדמה נכנס יותר פנימה, כך בשרה טמא יותר, ומורחק יותר החוצה. חטאת רגילה, דמה נזרק על המזבח סביב, ואת בשרה אוכלים הכהנים בחצר אהל מועד. עליה נאמר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה". ע"י אכילת הכהנים מתכפר עוון העדה. לעמת זאת, חטאת שדמה נכנס אל המשכן פנימה, יוצא בשרה ונשרף מחוץ למחנה. וכל הנוגע בו נטמא. חטאת יום הכפורים היא במדרגה גבוהה עוד יותר: כיון שהיא נכנסת לפני ולפנים, נזרק בן זוגה הרחק, לעזאזל. וגם כאן, השורף אותה נטמא, והמשלח את השעיר לעזאזל נטמא אף הוא.

חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. תפקידה של החטאת הוא לקרב את מי שיצא החוצה ולהשיבו פנימה. בין אם יצא מחמת טומאה גופנית ובין אם עשה מעשים שמוציאים אותו מן המחנה ומחיבים את כריתתו מתוך הקהל, אלמלא יכופר. קדושו של אדם הוא הכנסתו אל המחנה וקרובו אל השכינה. הקרוב אל השכינה הוא בתוך המחנה, והרחוק מורחק ממנו. בין אם הורחק מחמת טומאתו ובין אם הורחק מחמת מעשיו. הטמא הוא מי שנכרת מארץ חיים ומקומו מחוץ למחנה. יציאה אל מחוץ למחנה היא טומאה. המטוהר שב ומתקרב אל ה' וחצרותיו, גם במובן הגאוגרפי אך גם במובן הרוחני, הוא חוזר להיות חלק מן המחנה, חלק מן הקהל, וקרוב לה'. גם מי שחטא התרחק מן השכינה וצריך לכפר עליו ולקרבו. חטאת היא כפרה. אדם שחטא שב בנפשו אל ה'. ושב אל עולם המעשה בטהרה. כנגדו בחטאת: הדם הוא הנפש. את הדם זורקים על המזבח כנגד נפשו של האדם המתקרבת אל ה', ובשרה נתן לכהן, כנגד גופו של האיש השב אל עולם המעשה כעובד ה', התורם את עצמו לבנין העולם ולא להריסתו. אך יש מי שקרב עוד יותר אל הקדש, אדם כזה מתקדש וקרב בנפשו אל ה', ע"י שהוא משליך את גופו הרחק. אין זו דרך רגילה, זוהי דרך למקרים קיצונים. עזיבת כל עניני הגוף וקרוב הנפש אל ה', אך ככל שהנפש קרבה יותר, כך הגוף מושלך רחוק יותר, והוא מטמא.

מכאן יובן למה אמרו חז"ל שהפרה האדומה היא חוק והיא בלתי נתנת להבנה, משום שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. ויש לשאול: ואם לא היתה מטמאת את הטהורים אלא רק מטהרת את הטמאים, היה מובן? יש להשיב שכן. אילו היתה התורה גוזרת שכל מי שנטמא יביא פרה אדומה, דמה יזרק על המזבח ובשרה ישרף מחוץ למחנה ויטמא, לא היינו תמהים. יש קרבנות כאלה. יש מקרים שבהם אומרים למתכפר שישליך את גופו הרחק ויקרב את נפשו. שישליך הרחק גוף בעל חיים שיטמא במקומו מחוץ למחנה, והוא יקרב אל ה'. החדוש בפרה אדומה הוא שכולה מחוץ למחנה, כולה נשרפת שם, ולכן גם כולה מטמאת את הנוגע בה. שהחלק הזה הטמא הוא יהיה החומר המטהר, זהו חדוש גדול וסוד גדול.

ולמה חדשה התורה את החדוש הזה? יתכן שטעם הדבר הוא שהמת איננו יכול לחיות, הוא אינו יכול לשוב עוד אל מחנה בני האדם ואל עולם החיים. כלו מחוץ למחנה. אם כך, במה תטהר טומאתו? מלמדת אותנו התורה שגם מי שנמצא מחוץ למחנה, אם הוא עומד מול המחנה ומזה את הדם אל נכח פני אהל מועד, אע"פ שכלו במקום הטומאה וכלו מטמא, כיון שפניו אל אהל מועד, יש לו תקוה. כמו שאנו קוראים בהפטרה על עם ישראל העומד כלו בגולה, כיון שפניו בכל יום אל ארץ ישראל, יש לו תקוה לשוב, וה' יקבצנו מכל הארצות וישיבנו אל הארץ.

צווי ה' ורצון האדם

פרשתנו, ופרשת אחרי מות שבאה בעקבותיה (אחרי מות שני בני אהרן), מתארות סדר עבודה דומה מאד. גם כאן וגם שם עומדת במרכז הפרשה כניסה אל הקדש פנימה עם קטרת. אך בנגוד לפרשתנו, שבה הקטרת הקטרת היתה באמצעות אש זרה, בפרשת אחרי מות נכנס אהרן אל הקדש כאשר צוה ה' אותו, עם גחלים שלקח מלפני ה', והוא מכפר על ישראל.

גם כאן וגם בפרשת קרח, בחירתו של ה' נעשית בהקטרת הקטרת. הקטרת היא המבחינה בין זר לבין נבחר, ובין מעשה זר למעשה נבחר. המלה זר נאמרה כאן (אש זרה) ונאמרה בפרשת קרח, גם בפרשת קרח, התגלתה בחירת אהרן משהקטיר קטרת וכפר על העם ועצר את המגפה. בעבות ההקטרה והבחירה באה כפרה.

שלשת המרכיבים האלה נזכרים גם בפרשת מזבח הקטרת, הבאה לאחר סיום מעשה המשכן: שם נאמר "לא תעלו עליו קטרת זרה". ועוד נאמר שם "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה". פרשת מזבח הקטרת מזכירה גם את האמור כאן וגם את האמור בפרשת אחרי מות, אחרי מות שני בני אהרן. עבודת אהרן ביוה"כ דומה מאד לעבודתו ביום השמיני, וגם שם הבסיס לעבודה הוא הקטרת. אהרן לא יכול להכנס לכפר אא"כ יקטיר תחלה קטרת, וענן עשן יכסה את הכפרת. הענן יזכיר את הר סיני שהיה עשן כלו, את הערפל החוצץ בין התגלות ה' לבין כל העם, ואת בחירת ה' מי יתקדש ויכנס אל תוך ההר המוגבל. כך תהיה יכולת להבחין בין זר לנבחר, בין מי שה' חפץ בקרבתו ובמעשיו, ובכחו לכפר על העם, לבין אש זרה שה' לא צוה עליה, ואין בה כפרה.

הקטרת מאפשרת את הכניסה לקדש, היא מצינת מה גבולות הקדש, מזכירה את ענן הר סיני ושומרת על ההגבלה שלו. בכל יום, כאשר נכנסים אל הקדש, מקטירים את הקטרת בקדש. כאשר נכנסים לקדש הקדשים מקטירים את הקטרת על הכפרת. הכהן עומד ועובד מחוץ לענן הקטרת. מקומה של הקטרת הוא בפנים. אסור להקטיר מבחוץ ולהכניס כמו שרצו הצדוקים לעשות. זוהי קטרת זרה, קטרת מבחוץ. ההתגלות של היום השמיני מלמדת שיש שכינה של ה' בפנים, שהאש יוצאת מלפני ה', שההכרה מה נבחר ומה זר יוצאת מלפני ה'. לכן הקטרת והאש אסור שיהיו זרים, ואסור שיהיו שלא כצווי ה'.

בפרשתנו יש הדרגתיות, מימי המלואים שלמדנו על צווים בפירוש ונאמר בהם שוב ושוב כאשר צוה ה' את משה, דרך היום השמיני שצוויו לא נזכר, אך ודאי היה, עד חטא נדב ואביהוא שנמוקו "אשר לא צוה אתם". כלומר: זה חטאם. אח"כ עוד רוצה משה, במדתו יקב הדין את ההר, להמשיך את כל עבודת היום כרגיל כאשר צוה ה'. כאילו לא קרה דבר. אבל אהרן מלמד שיש מקום לסברת האדם בדיני תורה. קביעת מקומו של האדם בעבודת ה' היא הנושא של הפרשה. משה אומר לישראל שמשנשלמה הקמת המשכן שורה השכינה ומעתה העבודה מסורה לכם. אינכם זרים, ואתם רשאים להכנס אל מסך הקטרת ולעלות בהר ה'. אבל  נדב ואביהוא טעו וסברו שהם יכולים לעשות כרצונם וזה היה חטאם. הכניסה אל ה' צריכה להיות מתוך כך שהאש והקטרת הם של ה' ואני משנה ומקדש את עצמי ונכנס אליה. כלומר: מתוך הכרה שהשכינה שורה במקומה ואני מתקדש ומשתעבד לה, ולא ע"י שאני ומעשי ורצוני הנוכחיים נהפוך להיות הקדש והשכינה תהיה מעתה אנחנו, זוהי זרות. בדומה לטעותו של קרח, קרח סבר שהאדם הרוצה להתקרב יתקרב, ולמדו ה' שה' בוחר את הקרב אליו. נדב ואביהוא סברו שהאדם יעבוד במה שיחפוץ, ולמדם ה' שה' הוא המצוה על העבודה. בפרשת צו חוזרת התורה בכל דבר על הצווי האמור בפרשת תצוה ומוסיפה "כאשר צוה ה' את משה". על הצווי של קרבנות היום השמיני לא למדנו בשום מקום. אולי לכן הלכו נדב ואביהוא עוד צעד וסברו שהם יכולים לעשות דברים לגמרי מדעתם.

בכל עניני המקדש בא לידי בטוי המתח בין הצרך לעשות בכל דבר כאשר צוה ה', מקדש הנתן כלו מיד ה', לבין הרצון הבא מצד האדם לעבוד את ה' מרצונו ומעמק לבו ולתת משלו. נדב ואביהוא העדיפו יותר מדי את הצד השני, הרצון העצמי שלהם, והזניחו את דבר ה', ועל כך נענשו.