שתי שבועות יש בספר בראשית בלשון שים נא ידך תחת ירכי. ושתיהן פותחות בשלילה. לא קבורה במצרים ולא אשה כנענית. רק אח"כ בא הצד החיובי, כן קבורה עם משפחתי וכן אשה ממשפחתי. בשני המקרים מדובר על הצמדות למשפחת אבותיו של המשביע והתרחקות מבני חם. בשני המקרים יש סלידה מחו"ל ומבני חם, ודבקות דוקא בדבר ששיך לאבותיו של המשביע.
נושא הקבורה ממלא תפקיד מרכזי בפרשתנו. יותר מבכל מקום אחר בתורה. הלשון "ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם" כלומר: עצם המיתה היא שכיבה עם האבות. השלב השני הוא הנשיאה ממצרים והקבורה בקבורתם. אפשר לומר ששכיבה עם האבות היא רק בטוי, בטוי נאה יותר למילה הבלתי נעימה מיתה. אך יעקב מקפיד לפרק את הבטוי הזה למרכיביו ולהתיחס לנוכחותם של אבותיו (דבר שהוא עושה כל הפרשה), ולומר: וקברתני בקבורתם. קבורתם של אבותי מהבטוי. השכיבה עם האבות היא המיתה והיא נעשית עוד במצרים. המת שוכב עם אבותיו אע"פ שאינו קבור עמם. דוקא הקבורה היא הדבר שמחבר את ישראל לארץ בהיותם במצרים.
מצרים היא מקום המות. ואולם, גם יעקב וגם יוסף יודעים שה' עתיד לפקוד את ישראל ולהשיבם לארצם. הם יודעים זאת גם בגלל ברית בין הבתרים וגם בגלל דברי ה' אל יעקב ואנכי אעלך גם עלה, ובפרט לאור הבטחת ה' ליעקב בלוז, העומדת במרכז הפרשה, ושעל פיה יעקב כבר מחלק את הארץ בין בניו. אבל גם יעקב וגם וסף אינם מזכירים את הידיעה שנחזור לארץ כדבר בעל חשיבות בפ"ע, אלא אגב צווי לדורות. יעקב מזכיר זאת אגב כך שכשיכנסו ישראל לארץ יקבל יוסף שכם אחד על אחיו, ולפני כן – בעניין נחלת אפרים ומנשה. ויוסף מזכיר זאת אגב בקשתו שיעלו עמם את עצמותיו. העלאת העצמות לקבורה בארץ, היא הדבר המחבר את בני ישראל לארץ כבר בהיותם במצרים. החיבור של היהודי הגלותי לאדמה עובר דרך המות והקבורה ולא דרך החיים. חיים יש רק בארץ. הבכרות, המדברות על החיים והנחלה בארץ, אינן עוסקום במות אלא בחיים.
הקבורה במצרים נחשבה לדבר מרכזי עוד בחיו של האדם. המצרים כידוע השקיעו הרבה בקברים. הצווי של יעקב ויוסף שבו הם מבקשים שלא להקבר במצרים, אומר דבר אחד: נגזר עלי לחיות פה, אבל אין זה מקומי. אגב כך נזכור שאנו עתידים לחזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה